על שפת המים | לרכישה באינדיבוק
על שפת המים

על שפת המים

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 368
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 42

סיפור אהבה מופלא של צעירה מיוחסת, העוברת מסע התבגרות בכפר נידח בסקוטלנד.

לאחר שהתבזו במסיבה של החברה הגבוהה בפילדלפיה, מָדי הייד ובעלה אליס נענשים בהפסקת התמיכה הכספית של אביו, קולונל בדימוס המתבייש בבנו שנפסל לגיוס למלחמה. כשאליס וחברו הטוב הנק מחליטים שהדרך היחידה לזכות שוב בחסדי הקולונל היא להצליח במקום שבו נכשל הוא — באמצעות ציד מפלצת לוך נס המפורסמת — מָדי מפליגה איתם באי־רצון אל הרמות הסקוטיות, משאירה את עולמה המוגן מאחור.

אט־אט היא מתאהבת ביופי ובקסם החמקמקים של הנוף הסקוטי ורוקמת קשרים עם המקומיים, שבזים לשלישייה המיוחסת הלא־קרואה הזאת. ואז מָדי מתחילה להבין שדבר אינו כפי שהוא נגלה לראשונה: הערכים שהוקירה תמיד מתגלים כריקים מתוכן, ומפלצות אורבות במקומות שמצפים להן פחות מכול. החיים, מסתבר, צופנים בחובם אפשרויות מפתיעות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “על שפת המים”

"עוצר נשימה… סיפור נועז של הרפתקה, ידידות ואהבה בצל מלחמת העולם השנייה"

הארפרז בזאר

פרולוג

דרוּמנַָדרוֹכיט, 28 בפברואר 1942
אגנֶס מֵיירי גרנט,
בתם התינוקת של אנגוּס ומיירי גרנט
14 בינואר 1942

קפטן אנגוּס דנקן גרנט,
בעלה האהוב של מיירי
2 באפריל 1909 — בינואר 1942

המצבה היתה צנועה ומסותתת מאבן שחם שחורה. שחם היה מאותם דברים מעטים שמעולם לא היה מחסור בהם בגלֵנוּרקוּהארט, אפילו בתקופת המצוקה הנוכחית.
מיירי ביקרה יום־יום את תלולית העפר הזעירה שכיסתה את ארון המתים של בתה, צופה בה הולכת ומשתטחת. ארצ'י הסַתָת אמר שייתכן כי יחלפו חודשים בטרם יוכלו להקים את המצבה בגלל הכפור שהקשה עליהם כל כך, אבל הארון היה כה קטן, עד שיישור השטח הושלם בתוך שבועות ספורים בלבד. אך הועמדה המצבה, ומיירי קיבלה מברק על אנגוס ודאגה לכך שארצ'י יסיר אותה שוב. ארצ'י רצה לחכות עד שתאריך המוות יאומת, אבל מיירי רצתה שהדבר כבר יבוצע, כדי שיהיה לה מקום להתאבל בו על שניהם, וארצ'י לא היה יכול לסרב לה. הוא חקק את שמו של אנגוס מתחת לזה של בתו והשאיר מעט מקום להוסיף את היום בחודש כשזה ייוודע להם. מה שהעצים את ההיעדרות, משום שאנגוס — שלא כמו התינוקת הפצפונת — לא נמצא מתחת למצבה, וכמעט בוודאות לא יימצא תחתיה לעולם.
רק שניהם נכחו בבית הקברות שבחצר הכנסייה כאשר ארצ'י החזיר את המצבה. הוא היה איש חזק, והניף כך בקלות גוש אבן שחם.
צל הבזיק מעליה, והיא נשאה את עיניה מעלה. עורב יחיד חג גבוה מעל לקברים, ודומה היה שאינו מניע כלל את כנפיו.
עוֹרֵב אֶחָד לְתוּגָה,
חָבַר אליו עורב אחר, ואז שניים נוספים.

ארצ'י הסיר את מגבעתו וסובב אותה בידיו.
"אם יש משהו שמוֹרָג ואני נוכל לעשות, כל דבר…"
מיירי ניסתה לחייך והצליחה להפיק רק בכי חנוק למחצה. היא שלפה ממחטה מכיסה והידקה אותה אל פיה.
ארצ'י השתהה כמו ביקש להוסיף ולומר דבר־מה. לבסוף חבש שוב את מגבעתו ואמר, "טוב, אם כך. אני זז." הוא הניד בראשו בנחישות והשתרך בכבדות אל הטנדר הקטן שלו.
וילי הדוור הוא שהעביר את המברק ביום חג האהבה, לא פחות, חודש מיום הלידה. מיירי מזגה כוס בירה מאחורי הבר כאשר אנה ניגשה אליה, פניה בגון אפר, ולחשה שווילי נמצא על המפתן ולא מוכן להיכנס. וילי היה לקוח קבוע, כך שמיירי ידעה באותו הרגע ממש, עוד בטרם התקרבה לדלת וראתה את פניו. עיניו המחופות בברדס ננעצו בעיניה, ואז הושפלו אל המעטפה שבידיו. הוא סובב אותה כמה פעמים כמו תוהה אם למסור לה אותה, תוהה אם אי־מסירתה תפריך את אמיתוּת המידע שהכילה. הרוח אחזה בה כמה פעמים, מצליפה בה לכאן ולשם. כאשר מסר לה אותה לבסוף, הוא הרים אותה בעדינות כגוזל שבקע זה לא כבר מקליפתו. היא פתחה אותה, הפכה אותה כשצדה הימני כלפי מעלה, והניחה לעיניה לסרוק את חותמת התאריך הארגמנית — 14 בפברואר 1942 — חותמת שווילי עצמו הוסיף פחות מחצי שעה לפני כן, ואחר כך:
גברת מיירי גרנט היי רוד 6 דרומאינוורנס־שייר
מצטערים עמוקות להודיע שבעלך קפטן אנגוס
ד' גרנט סיפוֹרְת שירות הוד מלכותו גדוד 4 179994
נעדר משערים שנהרג בשירות מלחמתי 1 בינואר 1942
מכתב מפורט יבוא בהמשך
היא קלטה שלושה דברים בלבד: אנגוס, נהרג, התאריך. והיה די בהם.
"אני מצטער, מיירי," אמר וילי, לוחש כמעט. "במיוחד זמן קצר כל כך אחרי…" וקולו דעך. הוא מיצמץ ועיניו הושפלו, משתהות לרגע על בטנה בטרם נחו שוב על כפות ידיו.
היא לא יכלה לענות. היא סגרה את הדלת בשקט, חלפה על פני המקומיים השותקים ונכנסה למטבח. שם נשענה על הקיר, אוחזת בחוזקה את רחמה הריק בידה האחת, ואת פיסת הנייר שהביאה את מותו של אנגוס בידה השנייה. מפני שאכן דומה היה שהנייר הביא את מותו, ולא פשוט את החדשות עליו. הוא מת זה יותר משישה שבועות, ולא היה לה מושג.
בזמן שחלף מקבלת המברק עד להשבת המצבה עם שמו של אנגוס עליה, החלה מיירי להאשים את וילי. מדוע בחר למסור לה את המברק? היא ראתה את היסוסו. הוא היה נעשה שותף לדבר עבירה במה שהיה, במקרה הגרוע ביותר, שקר של מחדל, בייחוד אם פירושו של דבר שהיא יכלה להאמין שאנגוס עודנו נמצא שם היכנשהו. גם אם עשה דברים שלא היה לאל ידה להבין, דברים שהיו עלולים לשנותו באופנים הנוראים שבהם השתנו גברים שכבר נשלחו הביתה, היא יכלה להאמין שהוא חי ולפיכך בר־תקנה, משום שבוודאי לא היה דבר שלא יכלה לעמוד בו באהבתה אותו ברגע שיגיע הביתה.
שיקרו לה בנוגע לתינוקת, והיא הניחה להם לעשות זאת.
מאז חשה לראשונה את העוּבּר גדל, היא היתה מודעת בחדות לכל תנועה שלו. במשך חודשים צפתה בשעה שצלעות הרים קטנות בלטו מכרסה, מפלסות את דרכן מקצה לקצה — מרפק, ואולי ברך — כוח תת־קרקעי שאירגן מחדש דרך קבע את נוף גופה. האם היה זה בן, או בת פצפונת? יהיה אשר יהיה, כבר היו לו דעות מוצקות. היא זכרה את הרגע שבו עלה על דעתה שחלפו שעות מאז חשה אותו זז, בערב השנה החדשה מכל הימים. בחצות הלילה, בדיוק כאשר איאן מקינטוש ניגן בחמת החלילים שלו את האקורד הראשון של Auld Lang Syne,2 ושניות לפני שהיריות התואמות הידהדו מפתח הכניסה של דוני מקלין, החלה מיירי לנעוץ את אצבעותיה בכרסה בניסיון לעורר את העובר, מפני שנאמר לה שתינוקות שטרם נולדו ישֵׁנים. היא צעקה אליו, צרחה אליו, ולבסוף, משהבינה, כרכה את זרועותיה סביבו והתייפחה. כעבור שלושה־עשר יום החלו צירי הלידה שלה.
זיכרונותיה מן הלידה מעורפלים, מפני שהמיילדת נתנה לה לשתות תה מר מעורב באבקה לבנה, והרופא קירב אֶתֶר לאפה ולפיה בהפסקות קצובות, והרדים אותה לגמרי בסוף הלידה. סיפרו לה שהתינוקת חיה כמה דקות, זמן ארוך דיו להטבילה. השקר שלהם הפך לשקר שלה, וכך היה גם על גבי המצבה. לאמיתו של דבר, היא איבדה, מן הסתם, את התינוקת ואת הבעל באותו הזמן.
המכתב המובטח מעולם לא הגיע. היכן מת? כיצד מת? בהיעדר הפרטים המאיימים, היה לה דמיונה בלבד — דמיונה הנורא — ובעודה מייחלת לכך שלא תעמוד על טיבם של רגעיו האחרונים, היה לאל ידה לעשות זאת, בדייקנות ברורה ומייסרת, במיליון דרכים שונות. השבח לאל שאלה אכן היו רגעים, ולא שעות או ימים.
להקת העורבים נחתה במהומה קולנית והסתדרת בשורה על חומת האבן. הציפורים הצטופפו יחד, נוצותיהן השחורות־כחולות מנופחות, וראשיהן מכונסים פנימה כאילו משכו כלפי מעלה את צווארוני מעיליהן. הן נעצו באומללות מבטים מאשימים, אך מבלי להשמיע את הפרשנות הרגילה שלהן. מיירי ספרה אותן פעמיים.
שִׁבְעָה לְסוֹד, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יְסֻפַּר.
היא ידעה אז שלעולם לא תדע את הפרטים, שלעולם לא תדע מה קרה. רוח קרה, חודרת עצמות, הניעה את העלים שנשרו ויצרו סופות ציקלון שחוללו בין הקברים. מיירי כרעה על ברכיה ומיששה באצבעותיה את שמות ילדתה ובעלה על גבי האבן השחורה.
אגנס.
אנגוס.
שליש מן המצבה עדיין היה ריק בתחתית. היה מקום לשֵם אחד נוסף, לשורת תאריכים אחת נוספת, ואלה יהיו נכונים ומדויקים.
היא עמדה מבלי להסיר את עיניה מן המצבה. היא מחתה את עיניה ואפה בממחטה והמשיכה להחזיק בה בידה. בעודה כורכת את זרועותיה סביב גופה, פסעה ויצאה מבעד לשער הברזל השחור, מותירה אותו מתנודד. היא עשתה את דרכה לעבר הפונדק, אלא שכאשר הגיעה להצטלבות הדרכים, פנתה שמאלה במקום להמשיך ישר.
שלג קל החל לרדת, אך למרות רגליה וראשה החשופים היא חלפה בכבדות על פני חוות פרקוּהאר הקטנה. היא היתה מתקבלת שם בברכה, וגם אצל מקנזי, מקום שבו יכלה להבחין באש האח הזוהרת בכתום מבעד לחלון, אך המשיכה בדרכה, שיניה נוקשות, ידיה ושוקיה מאובנות.
לבסוף התרוממה הטירה משמאלה, חומותיה ההרוסות ובהן חרכי הירי, מלאות ההוד, משורטטות כשיניים שבורות רבות על רקע שמי העופרת. בין חומות הטירה האלה שיחקה כילדה, וידעה אילו חדרים נותרו שלמים, היכן עליך לשים לב לאחיזת רגליך, היכן מקומות המחבוא הטובים ביותר, לאן הלכו זוגות מחזרים. היא ואנגוס נמנו עמם.
השלג נעשה כבד יותר עכשיו וירד בגושים שהצטברו והתמוססו על שערה. אוזניה כבר היו מעבר לתחושת צריבה. היא משכה את השרוולים מעל כפות ידיה הקפואות והידקה אותם בלחיצה בקצות אצבעותיה. היא עברה בבית השער, חלפה על פני המשרפה, מפלסת את דרכה בעשב הגבוה ובסבך שיחים קוצניים, שרכים ודרדרים, היישר אל הסכר.
היא עצרה בפסגה, מתבוננת בשְׁחור הלוֹךְ. אלפי גלים זעירים מעלֵי קצף פיזזו על פניו, נראים מתנועעים בכיוון ההפוך של המים תחתיהם. אמרו שהלוֹךְ הכיל יותר מים מכל מקווי המים האחרים, לא רק בסקוטלנד אלא גם באנגליה ובוויילס גם יחד, ושהוא אצר בתוכו גם דברים אחרים. כל חייה הוזהרה להתרחק ממנו, מפני שמעמקיו התקרבו במהירות רבה כשנכנסת לתוכו, צינתו היתה עזה, והקֶלְפִּי3 ארבה שם לטרף.
היא עשתה את דרכה בזהירות מהצד, ירדה במדרון וחילצה מהשרוולים את אצבעותיה הקרות כקרח כדי להרים את שולי מעילה.
כאשר הגיעה לתחתית, ליחכו המים את סוליות נעליה. שפת הלוֹךְ נראתה רדודה באורח מפתה, אדוות המים מחליקות על גבי החצץ הדק וחוזרות לתוך עצמן. היא עשתה צעד אחד לפנים ועצרה את נשימתה בשעה שהמים הציפו את נעליה, קרים כל כך, קרים כל כך, ואף על פי כן הם מעולם לא קפאו, אפילו לא פעם אחת בהיסטוריה המתועדת. צעד נוסף, עצירת נשימה נוספת. פיסות כָּבוּל הסתחררו במים ליד קרסוליה, חגות סביב רגליה, מאותתות לה להמשיך. צעד נוסף, והפעם מעדה ומצאה את עצמה פתאום בעומק הברכיים. מעיל הצמר שלה צף, מטרייה מגוחכת, תחילה מתנגדת וסופגת מים, ולבסוף מושכת אותה עמוק יותר. היא העיפה מבט לאחור אל מקום העלייה לחוף, נואשת פתאום. אילו רק היה לה כובע, היא יכלה להשליך אותו חזרה אל סבך השיחים הקוצניים. אילו היה לה דבר־מה שיצוף, אולי יחשבו שזאת היתה תאונה ויניחו לה להיקבר עם בתה. אולי יחשבו שהקֶלְפִּי לקחה אותה. ואז נזכרה שהלוֹךְ מעולם לא ויתר על מתיו, וכך פרשה את זרועותיה לרווחה וחיבקה אותו.

שרה גרואן היא מחברת רבי־מכר רבים, בהם מים לפילים שראה אור בהוצאת כנרת ועובד לקולנוע. ספריה תורגמו ל־43 שפות ונמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים ברחבי העולם. היא חיה בקרוליינה הצפונית עם בעלה ושלושת בניה לצד כלביהם, חתוליהם, סוסיהם, ציפוריהם והעז הרגזנית ביותר בעולם.

X