על חוט השערה | לרכישה באינדיבוק
על חוט השערה

על חוט השערה

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 345
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64.8
- 42

"מה להביא לך הפעם?“ שאל. “אותך,“ אמרה כמו בכל פעם שנסע והם נאלצו להיפרד. בן נשק לשפתיה בשקיקה ואמר שהוא אוהב אותה, ונוגה הייתה משוכנעת שהיא יכולה לשמוע את פצפוצי שפתיו הדבקות בשפתיה.

בן, בעלה של נוגה, נעלם בארץ זרה במהלך משימה ביטחונית. הוא היה כל עולמה, אבל מאז שנעלם נאסר עליה אפילו לדבר עליו. בעוד היא מיטלטלת בין תקווה לייאוש מגיע לידיה היומן שכתבה אשתו של הנווט השבוי רון ארד. השנים חלפו ומעטים זוכרים את הנווט שנעלם, אך נוגה קוראת ביומן שמתאר מאורעות שהתרחשו לפני שנולדה ומגלה בו יותר משחשבה למצוא.

 

על חוט השערה הוא רומן אמיץ, סוחף ומרגש, ובלבו חייה של נוגה על הלבטים והזעזועים שבהם. בספר משולבים היומנים המקוריים שכתבה תמי ארד בזמן אמת, יומנים שפותחים צוהר לחיי אישה ואם צעירה שבעלה נלקח ממנה. ארד מופיעה כצל בלבד בחייה של נוגה, המתמודדת עם היעלמו של בן ועם בניית חיים חדשים בצל הכאב והאי־ודאות. דמותה הבלתי נשכחת של נוגה תיכנס אל לב הקוראים ותלווה אותם ימים רבים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “על חוט השערה”

בקרוב…

פרק א'

 

 

הפרדה הייתה סתמית. אפילו רגשנית פחות מהפרדות שקדמו לה. "מה להביא לך הפעם?" שאל.
"אותך," אמרה כמו בכל פעם כשנסע והם נאלצו להיפרד. עד אז נפרדו לשבוע או לכל היותר לשבועיים. בן נשק לשפתיה בשקיקה ואמר שהוא אוהב אותה, ונוגה הייתה משוכנעת שהיא יכולה לשמוע את פצפוצי שפתיו הדבקות בשפתיה. פס הקול הממותק כאילו נלקח מאחד מאותם סרטים מצוירים שליוו את ילדותה. כמו תמיד, המונית המתינה לבן בסמוך לכניסה לבניין שלהם. הוא סגר את הדלת אחריו והיא פנתה לארון הבגדים בחדר השינה. נותרה לה חצי שעה להתארגן לפני היציאה לעבודה.
שבועיים לאחר מכן, במשרדו של הראש, הבוס הגדול של בן, כשהיא ישובה על ספת עור שחורה, ניסתה לשחזר מה עבר עליה בזמן שחלף מאז פרדתם. דעתה הוסחה. נכון יהיה לומר, דעתה רתחה. נוגה לבשה סריג חם בעל צווארון גולף המתאים לחורף אירופאי. לא היה זה לבוש מתאים לימים שבהם נושבת רוח רעה במזרח התיכון. היא התבוננה סביב: כורסאות עור וכיסאות עץ כבדים למראה תפסו את מקומם לצד הספה, משלימים ריבוע סלוני שעוצב כאי נוקשה במרכז החדר. שני ארונות גבוהים הועמדו בצמוד לקיר, והספרים, שנראו שבעי ימים, הונחו בתוכם בזהירות כמו נוסעים ישישים שזכו לנמנם בקרונות השינה של האוריינט אקספרס. פסל יונת השלום עמד לצד אגרטל ריק ולו צוואר חסידה. היא שיערה שהוא עשוי מאבן אוניקס שחורה אבל לא התרוממה מהספה כדי לקחת אותו בידה ולוודא. באותם רגעים לא הייתה בטוחה שתצליח אי פעם לקום.
נוגה מעולם לא הייתה מומחית לאבנים אבל האבן הזאת הייתה מוכרת לה. ככל שהביטה באגרטל הבינה עד כמה האבן שנחצב ממנה דומה לאבן ששובצה בטבעת שמונחת במגרת התכשיטים שלה. כאשר אמה חלתה, רכש לה אביה, רציונליסט מושבע, טבעת משובצת אבן שחורה וענד אותה על אצבעה במעין הצעת נישואין מחודשת. נוגה זכרה כי אמה הופתעה מהמחווה של האיש הקשוח שנישאה לו עשרים שנה לפני כן ושאלה אותו בהומור למה הוא מציע לה לחדש את נדריהם דווקא עם אבן שחורה.
באותה פעם אביה ויתר על הציניות וענה בתום לא אופייני כי חיפש כיצד לשמח אותה, והמוכרת טענה באוזניו כי האבן נחשבה בתרבות המאיה וגם אצל האצטקים לאבן קדושה, המביאה את האור. בחלוף ימים אחדים היא מצאה ספר פתוח על השידה, בצד של אמה במיטה הגדולה. נוגה קראה את הערך על אבן האוניקס השחורה והבינה שאמה הסתקרנה כמוה. עכשיו, ביושבה במשרדו של הבוס הגדול, המילים הכתובות כמו הופיעו לנגד עיניה והיא נזכרה כי מדובר באחת משתים-עשרה אבני החושן ושמה העברי הוא שוהם. היא מוכרת כאבן של שבט יוסף. כתוב היה כי האבן מקילה את הפחדים, הייאוש, לחץ ודיכאון ולכן מומלצת בתקופות של צער וכאב. כבר אז עיניה התעכבו על צירוף המילים "מעניקה הגנה". ביום שבו אמה נפטרה הסיר אביה את הטבעת מאצבעה והניח אותה כאבן שאין לה הופכין במגרה. נוגה מעולם לא העלתה בדעתה לענוד אותה על אצבעה שלה.
נוגה משכה את צווארון הגולף והרחיקה אותו מבלי משים מצווארה כמו כדי לאפשר לעצמה מרחב נשימה. אם ארצה להתקרר יהיה עלי להיכנס לתמונה, חשבה, כשעיניה התרחקו מקלסתרו של הבוס אל התמונה שהייתה תלויה מעל ראשו ודומה כי צולמה בערבות אזור ארקטי כלשהו. כל מקום וכל מזג אוויר היו ללא ספק עדיפים מלהימצא שם ברגע ההוא, במקום שבו שולחן סלוני כבד, עשוי פורמייקה מכוערת, הפריד בינה לבין הבוס הגדול של בן. שלושה גברים נוספים ואישה אחת נכחו גם הם בחדר. הם הוצגו בשמם אך נוגה מיהרה לשכוח את השמות.
"נפל בחלקך כבוד," הכריז בקול נמוך הראש. זה היה המשפט ההזוי ביותר ששמעה מעודה. שלוש מילים עוטות הדר ותפארת חברו לסיוט שלה בעוצמה של פגיעת ברק. איך ייתכן שהאיש שלחש באוזנה שהוא אוהב אותה לפני פחות משבועיים, האיש שהיא חולקת עמו את מיטתה בשבע השנים האחרונות, האדם שהוא כל משפחתה, שהיא אוהבת בכל לבה הפועם, החצי השני שלה (שללא צל של ספק היה מוצלח ממנה), היקר מכל דבר אחר בעולם המחורבן הזה, מי שתכננה להוליד לו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ולמות שעות אחדות לפניו, נעלם? "מה זאת אומרת בן נעלם?" שאלה תוך כדי ניסיון לפענח את משמעות הדברים. מערך ההיגיון שלה הראה סימני חיות אחרונים לפני שנמוג. אמנם היא נמנתה עם אותו אחוזון באוכלוסייה שמאבד משקפיים, מפתחות, ספרים, כובעים, אבל בעל? איך אפשר לאבד בעל? באותם רגעים חשה אשם כבד, כאילו לה עצמה יש חלק באובדנו. ואולי ברגע ההוא נטמנו הזרעים לייסורי המצפון שילוו אותה מעתה והלאה באשר תפנה.
"הוא בגדר נעדר." הראש השתעל שיעול גרוני ואמר שכדאי לדייק במונחים. נעדר, זאת הייתה ההגדרה החדשה של בן. מתוך אינסטינקט, תייקה באוצר המילים הפנימי שהחלה לאגור באותו רגע ממש את מה שנותר לה ממנו. ובכל זאת המילים לא היכו בה שורש. נוגה לקתה בחוסר ההבנה שמאפיין את אלה שהושלכו למלחמה על חייהם ללא אזהרה, ללא הכנה מוקדמת וללא חוברת הוראות הפעלה.
הראש חזר על דבריו. בן ייחשב נעדר עד שיתקבל ממנו אות חיים ואז הוא יזכה בתואר הנכסף — שבוי. זאת לפחות הייתה פרשנותה שלה למילותיו, כי הראש עצמו דיבר כמתאר אירוע לא רצוי אבל לא כזה שיָפר את איזונו המושלם ושלוותו בכורסת עור הצבי. הוא הסביר בשלושה משפטים את השתלשלות האירועים. קולו גרם לה לנטות לאחור. מילותיו התכווצו במוחה המבוהל לכדי תולעת מאיימת, שתתמקם בו מעתה ועד עולם.
אך באותה שיחה עוד לא היה לה מושג מה ההבדל בין נעדר ובין שבוי. ומדוע שיהיה לה? המילים השגורות בקן האוהבים שלהם היו נאיביות להחריד, כמו נלקחו מרומן דביק: "אני אוהבת אותך, מתי תחזור?"
"אני אוהב אותך, אחזור לפני שתספיקי להתגעגע."
ובכל זאת הצליחה לתפוס משהו מדבריו ולשאול כמה שאלות. "אפגניסטן? איך הוא הגיע לשם?" תהתה. כשדיברה, התפלאה שמשתחרר קול מגרונה החנוק.
"מקור טמן לו פח," הראש הנמיך את קולו הנמוך ממילא.
"הוא יחזור?" שאלה מבלי להיות בטוחה שקולה יישמע הפעם.
"לא נחסוך במאמצים אבל תצטרכי להיאזר בסבלנות. תהיי חזקה."
הראש קם ממקומו לאותת כי זמנה עבר. שלושת הגברים והאישה התרוממו גם הם ממקומם, וכשידו של הראש מרחפת מעל כתפה הוא ליווה אותה לחדר הפקידות ושם לחץ את ידה בשנית.
נוגה חשה כאילו רגליה מוליכות אותה והיא עצמה נגררת אחריהן. מהחדר שישבה בו שעה ארוכה לא תצליח לזכור דבר עד הפעם הבאה שתבקר בו על מנת לקבל את הידיעה הבאה. הפקידות בלשכה הנהנו השתתפות מאופקת בצערה, והיא חשבה כי יפה מצדן להשתתף בזכות שנפלה בחלקה. היא ניסתה להתרכז במשמעות הזכות להיות אשתו של האיש הנעלם, ובה בעת לנשום. אפילו הנשימה הצריכה ממנה מאמץ. דקות ספורות חלפו מאז פגע בה מטאוריט ענקי והיא לא מתה. ראשה היה מסוחרר אבל עדיין פעל. למרבה הפלא, כל איבר מאיבריה, לפחות במבט שטחי, נותר מחובר למקומו הטבעי.
הפמליה שמנתה שלושה גברים ואישה שהשתתפו באירוע ההשקה של חייה החדשים הצטמצמה. שני הגברים נעלמו ממש כשהראש לחץ את ידה והאישה נפרדה ממנה במסדרון. נוגה נותרה לבדה עם גבר מבוגר בסוף שנות הארבעים לחייו שטבעת של שערות דלילות צמחה סביב קודקודו. הוא הציג את עצמו כשַרְקִי, האיש שיטפל ב"מקרה שלה" מטעם המשרד, וביקש שתתלווה אליו.
הם צעדו במסדרון ארוך שעל קירותיו נתלו רישומים של טבע בשחור-לבן. רק אתמול נהגה במכוניתה תחת סככת עננים אפורה שהמטירה גשם מקומי. מעבר לסככה נפרשו שמים כחולים מטולאים בעננים לבנים וקרני שמש פיזזו בין ערמות צמר הגפן. גלגלי מכוניתה רחצו ברביבים והתקדמו תחת חשרת העננים שנדמו לה ככְרָסים הרוֹת. היא נזכרה איך חייכה לעצמה, שהרי ההיגיון מבקש לסוכך מפני הגשם ואילו היא נסעה לאיטה כשהגשם עמה, וסביב השמש זורחת והשמים כחולים.
היא לא יכלה לדעת כי מעתה והלאה הנחות יסוד ועקרונות מוכרים עתידים להשתנות, ומזג אוויר הפכפך וסגרירי יצל על חייה. רק השמש תפציע מדי בוקר, כהרגלה זה 4.5 מיליארד שנה. היא ניתקה מרישומי העיפרון ורגליה צייתו בקושי רב למסלול שהותווה להן. שרקי, המלווה שלה, נעצר ליד המעלית והיא נעמדה לצדו. הם ירדו לקומה S.
בכל אותו זמן לא שאלה אותו לאן הולכים, קיבלה על עצמה את חסותו ואחריותו למקרה שלה. הוא שמר על מרווח קבוע של צעד וחצי ממנה בעודו מוודא כי היא שומרת על מרחק סביר מאחוריו. נוגה השתעשעה לרגע במחשבה שבגב הז'קט שלו קבועה עין שלישית, אחורית, המשגיחה עליה. בנסיבות הקיימות לא היה זה מופרך לגמרי. היא לא נתנה את דעתה לשתיקה שליוותה את נתיב הליכתם. אחרי שצעדו בעוד שני מסדרונות שגם בהם נתלו תמונות נוף, גם הן בשחור ולבן, הגיעו לדלת עץ מאסיבית. שרקי הקיש קוד כניסה והעביר כרטיס ששלף מכיס חליפתו. רק אז נתנה דעתה על כך שכל מי שפגשה באותו יום היה לבוש חליפה. והרי בן לא לבש חליפות לפגישות עבודה במשרד. הן שימשו אותו רק לנסיעותיו בחו"ל.
הדלת נפתחה למבואה גדולה וריקה, שנדמתה בעיניה כחדר המתנה שהוביל לדלתות נעולות. כל הדלתות נדמו זהות בעיניה. כולן נצבעו שחור ועל אף אחת מהן לא נקבע שלט או סימן מזהה אחר. הוא הקיש על אחת מהדלתות.
קול גברי ענה, "אני כאן," ושרקי פתח את הדלת והחווה בידו כי תיכנס. גבר לבוש חולצה לבנה מכופתרת קם לקראתה, ונוגה זיהתה אותו מחדרו של הבוס. היא ציינה לעצמה שהספיק להסיר את הז'קט והעניבה והבחינה כי הוא עונד טבעת דקה על קמיצת ידו הימנית. הוא גם היה האדם הראשון שחייך אליה ביום הזה, לפני שהכרתה התערפלה ודמותו ניטשטשה.
בפעם הבאה שהבחינה בו היא שכבה במיטת טיפולים. פיה חרב מצמא וידה הימנית כאבה. היא הרגישה כאילו מישהו הזריק לה שוב את ארבעת החיסונים, כמו אז לפני הנסיעה למזרח עם בן: טטנוס, שיתוק ילדים, טיפוס הבטן וצהבת. אבל הפעם מבלי שבן ימתין לה בבית עירום מתחת לשמיכה, מוכן ומזומן להתחיל את החופשה הנהדרת שלהם. ידה הייתה מחוברת למחט של עירוי, וכשצווארה השתחרר מקיפאונו הבחינה בשקית עירוי ריקה למחצה, מתקמטת על מוט מתכת כמו חשפנית קשישה על עמוד שלא הבחינה בחלוף השנים.
"בוקר טוב, מישהי התעוררה," אמר שרקי, שערו הדליל נכשל בניסיון לכסות את פדחתו הנוצצת.
"מה קרה?" שאלה וניסתה להרים את היד. היה נדמה לה שמשקלה חצי טון.
"הדוקטור חיבר אותך לעירוי, לא הרגשת כל כך טוב," אמר. האיש בחולצה הלבנה המכופתרת שנשא את התואר דוקטור, הופיע בזווית עינה. רק אז הבחינה שהיא עטופה בחלוק של חדר ניתוח, הנשרך בשרוכים מאחור. הדוקטור התיישב על המיטה והניח את ידו על מצחה. "נוגה, אני צריך לבדוק אותך," הוא אמר.
"למה?" שאלה.
"כי אנחנו רוצים שתהיי בריאה."
"אני בריאה," אמרה בקול רועד והוא העביר את כף ידו אל הכתף שלה, שרעדה כמו קולה.
"אני לא אכאיב לך," הוא הבטיח בקול נמוך. רק הדמעות שציירו שני פסים על לחייה העידו על כאביה.
"ששש…" הוא הניח אצבע על שפתיה והיא בלעה את הדמעות, עדיין לא הבינה שמאחורי הפעולות הפשוטות מסתתרת דרך חדשה שעוד תיאלץ להכיר היטב.
"הרבה דברים את תביני מאוחר יותר," סינן הדוקטור משפט סתום כקורא את מחשבותיה, בעודו מקרב את הסטטוסקופ ומקשיב ללבה ולריאותיה. הוא ציווה עליה לנשום עמוק, ושוב לנשום, והיא נשמה את הדמעות והשתעלה. הוא הנהן והיא קינחה את אפה בממחטת הנייר שהניח בכף ידה. הממחטה הזכירה לה עלה כותרת של סחלב לבן ומעודן, הפרח שממנו נקלע זר הכלה שלה.
הוא ביקש להמשיך בבדיקה ונוגה צייתה, כמו שתעשה מעתה והלאה. בינתיים קימטה בלא מחשבה את הסחלב בידה עד שחזר להיות מטפחת נייר משומשת. הדוקטור המשיך למשש את הבלוטות בצווארה, וכשביקש כי תפתח את הפה התלבטה נוגה איך לומר לו שדי לה מלהיות חולה. היא לא רצתה לפתוח את הפה כמו ילדה טובה ולא רצתה להיות על המיטה הזו, כששני הגברים הזרים האלה בוחנים אותה.
"נוגה, בבקשה," הוא חייך והבטיח כי אם תתנהג יפה הבדיקה תסתיים במהירות. לשמע ההלצה שנאמרה כדי להרגיע אותה חייך שרקי וחשף שיניים לבנות מדי לגילו. הדוקטור בדק את גרונה עם מקל ופנס כמנסה לשכנע אותה שלא הרגישה טוב, והיא חישבה להקיא. משהו בבדיקות היה מוזר בעיניה, כאילו ניסו להצדיק בפניה מצב רפואי. ובכל אותו זמן לא היה לה ולו צל של מושג כי בשעה שהייתה מחוסרת הכרה הם צילמו אותה עירומה ותיעדו את נקודות החן הבולטות בגופה ואת סימן הלידה שעל ירכה השמאלית, ערכו לה סדרת צילומי שיניים ובדיקת דם. הם הסירו את טבעת הנישואין מאצבעה, החדירו לטבעת רכיב אלקטרוני זעיר והשיבו אותה למקומה מבלי שתדע דבר.
שרקי הגיש לה כוס תה עם לימון כאילו היא סובלת משפעת ולא מבעל נעלם. הדוקטור עודד אותה לשתות והבטיח שאם תסיים את תכולת הכוס הוא ישחרר אותה מהעירוי. היא חשבה כי עליה לבקש שיחזירו לה את הבגדים אבל לא אמרה דבר. הדוקטור ושרקי התבוננו בה שעה שגמעה את תכולת הכוס עד תומה. התה היה חסר טעם אבל כל שרצתה ברגע ההוא היה להיפטר מהעירוי ומהמחט שהכאיבה לה.
"ילדה טובה," אמר הדוקטור כאילו הוא רופא במחלקת ילדים והיא פציינטית צעירה מאוד. הוא שלף את המחט וחיטא את מקום הדקירה. אילו רק הייתה יכולה לשוב לכמה שעות לילדותה. געגועים עזים תקפו אותה להוריה. הנה זה מתחיל, חשבה וניסתה לעצור את הגעגוע המלווה בכאב. מתוך אינסטינקט הבינה שכל הבעה של חולשה עלולה לעכב אותה, להשאיר אותה במיטה הזו, בחדר הזה, עם שני הזרים הללו. אחרי שהשיב לה את הבגדים, ביקש הדוקטור כי תקום לאט. הוא עמד לצדה והיא המתינה שיאפשר לה להתלבש בפרטיות. אז הוא חייך בפעם השנייה והבטיח כי אינו מתכוון להציץ לה. הוא רק מעוניין לוודא שהיא יציבה על רגליה.
"אני בסדר," אמרה והחלה לדמוע שוב, אבל הפעם מיהרה למחות את הדמעות, הם עוד עשויים להביא כוס תה נוספת. הדוקטור ושרקי ליוו אותה לחדר מרווח ובו ספת עור בהירה וטלוויזיה שדיברה אנגלית בריטית, ולרגע נדמה היה לה שדמותה של אן, אמו של בן, ניבטת אליה מהמרקע. יש להם במשרד נטייה לספות עור, חשבה. לרשימת הספות המתגבשת הוסיפה גם את ספת העור שבן רכש סמוך לקליטתו במשרד. וכשמנתה את הספות התלבטה למה זה צריך להעסיק בשעה זו את מוחה הקודח. היא ביקשה ללכת הביתה אבל הדוקטור שוב נהג בה כבילדה והסכים לשחרר אותה רק אחרי שתאכל פרוסת עוגה. היא נשאלה איזו עוגה היא מעדיפה. "לא חשוב," אמרה, היא תאכל מה שיש. אם היו מגישים לה עוגה עשויה מחול הייתה אוכלת. העיקר לברוח משם. אישה במדי מלצרית פסעה לתוך החדר, מובילה עגלת עוגות, ופרסה לנוגה עוגת גבינה אפויה. "זה מה שהיא אוהבת," ציין בנחת שרקי, שבו פגשה לראשונה רק באותו יום.

תמי ארד היא סופרת.

 

על חוט השערה הוא הרומן השלישי שלה. קדמו לו “העיקר שתהיי מאושרת“ ו“סיפור שמתחיל
בסוף“, שהיו שניהם רבי־מכר.
X