על החתרנות | לרכישה באינדיבוק
על החתרנות

על החתרנות

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 157
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 48
- 20

בתנופה סיגנונית מרהיבה ובהשתלחות דיונית שלוחת-רסן מציג לפנינו עמיחי שלו שני טקסטים, היכולים – בייחוד הראשון והבולט שבהם, “חדר בלי דלת” –  להיקרא כווידוי, כפירוט הכנות לקראת איבוד עצמי לדעת, כמסה כמו-סוציולוגית על המצב הפוסט-מודרני, כפרק בתולדות הספרות ומה-לא. למעשה, מדובר בשני סיפורים – פאתיטיים, ובעקיפין גם קומיים – הכתובים במסורת הכתיבה המודרנית נגד המודרניזם במשמעו הפילוסופי-הקנטיאני: האמונה בכוחה של התבונה לארגן מחדש את המצב האנושי ו”להנדס” אותו חברתית ומוסרית לקראת הקיום המשובח ביותר האפשרי. המספר של שלו אמנם אינו מזכיר את הטקסט המעמיק והעקרוני ביותר העומד במרכזה של מסורת עשירה זו – “רשימות מן המחתרת” של פ”מ דוסטוייבסקי. תחת זאת הוא מתעכב ארוכות על העיבוד העברי הראשון של חיבור זה, “בחורף” מאת י”ח ברנר. למעשה, הוא מוביל את סיפורו, המתרחש כביכול בחדר נטול דלת (כלומר, קופסה סגורה) למקום שבו יתפקד כגירסה תל-אביבית עכשווית של “בחורף” הברנרי. אולם בנוסחה זו כבר לא נותר הרבה מן הפאתוס הדוסטוייבסקאי-הברנרי, וזה עיקרה של  הבדיחה הפילוסופית המונחת ביסודו של החיבור. “מסורת-הנגד” האנטי ראציונאליסטית, על רצונה העז לנפץ את “היכל הבדולח” של המודרניזם הראציונאלי, נוכסה, כמעט מראשית הופעתה, על ידי “מסורת הבעד” הפוזיטיביסטית, ונהפכה לוורסיה מוחלשת שלה. הראייה לכך היא גיבורו המרדן של שלו, “איש המרתף” הישראלי. מרוב רצון “לצאת” מקופסת ההגיון והחיים הוא עוסק כל חייו באריזת שרידי חייו בקופסאות, ומרוב ספקנות בסדר הקוסמי והקיומי-האנושי, כל שהוא רוצה הוא להשליט “קצת סדר” בחייו, שאותם הוא עומד, כביכול, לסיים. למעשה, הוא כלל אינו עומד לשים קץ לחייו. בסיום סיפורו לא רק ש”לא יצא” מהם, אלא, שכנראה, יכניס את עצמו מחדש לקופסה הקטנה מכל של בית אביו ושל ילדותו. המסקנה המשתמעת מדבריו היא שאין קיום מחוץ לקופסה, ואולי אין גם אי-קיום מחוצה לו. בין כה וכה נתן לנו המחבר טקסטים מבריקים, חדשניים, נסייניים וחכמים. היכולים, אם ייקראו נכונה, לבעוט ולזעזע מעט את הרהיטים הכבדים בחדר הצפוף והמחניק במקצת של הפרוזה הישראלית.

דן מירון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “על החתרנות”

בקרוב…

1. החיפוש אחר תכלית

במשך תקופה ארוכה ניקר בי חשש שמא החיים, כאיזו ישות אמורפית המיוצגת בעיקר על ידי אבי, דורשים ממני לצאת. ואולי ככל שאהיה נאמן לתצורת הקיום שלי, כך לא אחוש בדרישה הזאת, כך אהיה ממוגן לגמרי. ידעתי אז שאני עלול להתאבד. לא רציתי להתאבד, לא תכננתי לעשות זאת, אבל חשתי שבמובן מסוים אופציית ההתאבדות היתה הגיונית למדי. מעולם לא היו לי תוכניות להיות מהנדס תוכנה או איש צבא.

אבל אם אכן אתאבד, אמרתי לעצמי, ארצה להשאיר אחרי סדר, ארצה לשלוט בחפצים שאשאיר אחרי ובאופן שבו יהיו מונחים על פני המרחב. מיותר לציין שמלבד קפיצה מכלבו שלום לא היה לי מושג איך מתאבדים. להשיג אקדח או כדורי שינה היה בלתי אפשרי, וכל ההתאבדויות הרומנטיות הללו — כמו ללכת לשחות בים עם אבנים בכיס, להכניס את הראש לתנור גז או לעשות משהו עם צינור הפליטה של האוטו — היו כבדות מנשוא. ממילא אני חסר מיומנות טכנית בסיסית, ואם הייתי מנסה אחת מאותן שיטות הייתי נכשל ומביך את עצמי.

הייתי יושב בקופסה שלי. בסמוך לי מונחים הספרים “דאדא וסוריאליזם בצרפת” בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון, “ז’אן ארתור רמבו” מאת מלכה לוקר ו”המיתוס של סיזיפוס” מאת אלבר קאמי. אהבתי לצלול ואז למרקר מתוכם משפטים ולהציבם מול עיני, כאילו היו תמונות נוף מרהיבות, במיוחד משפטים של קאמי כמו: “מעשה ההתאבדות המבשיל בדממת הלב, כמוהו כיצירה גדולה”, או, “התולעת שוכנת בלב האדם ושם יש לחפש אותה”. אהבתי במיוחד את המשפט של קאמי: “כל המעשים הגדולים וכל המחשבות הגדולות ראשיתם עלובה. היצירות הגדולות נוצרות לפעמים בקרן רחוב או במבוא של מסעדה”.

גם מהסוריאליזם מִרקרתי משפטים כמו “החלום הוא נתח בשר כבד הנתלה מן התקרה” של פייר רוורדי. משהו במשפטים האלה גרם לי התרוממות נפש רגעית. ואחר כך דעיכה מוחלטת. לא זכרתי היכן הנחתי את הארגז עם הספרים הישנים מהתיכון. ייתכן שהעש כילה את כולם — במיוחד אהב לטעום את “בחורף” של י”ח ברנר ואת “כל שירי חיים נחמן ביאליק”. ייתכן שאבי השליך את הארגז לרחוב כדי שרכב העירייה יאסוף אותו, כפי שעשה למערכת התופים יד-שנייה, לספרי “דוקטור סוס” ולבגדים שהחליט שהסתיימה תוחלת החיים שלהם, וכל זאת כמובן בלי להודיעני.

מכיוון שרציתי להשאיר אחרי סדר, הייתי עסוק ימים שלמים באגירת קופסאות חדשות. בתחילה קניתי כמה קופסאות בונבוניירה, את תכולת חלקן אפילו אכלתי עד שהקאתי. קרה אפילו שהקאתי בפינת רחוב, כמו איזה קבצן, והדבר גרם לי דווקא תחושה של גאווה ושל תכלית קיומית נסתרת. גם את הדיסקים הנחתי בקופסת קרטון גדולה, מן הסוג המצוי במשרדים ממשלתיים חמורי סבר. הוצאתי חלק מהבגדים שבארון והנחתי במקומם את הקופסאות עם הספרים והדיסקים. חשתי לראשונה זה זמן רב שאני חותר למקום כלשהו, חשתי שכל מיני פיסות עשויות להתחבר — מילים שעשויות לפתוח שערים לממדים שמחוץ לזמן שלנו, ותנועת האחסון האלגנטית של כל הדברים.

אכן, הסדר הקופסתי החדש השרה עלי ריקנות נעימה. לפעמים הייתי אוזר אומץ, נוטל את התרופות לפי הסדר (אבי העניק לי את קופסת התרופות שלו, עשויה פח, צרה ואלגנטית, כמו מותאמת במיוחד לתכליתה), ויוצא והולך ברחוב הראשי המנוקד ברושים (עם נגיעות קלות ומבויתות של עצי תמר עצורי פריחה) ותוהה על כל מי שיש לו משהו מוחשי לעשות. תוחב מבטי אל תוך מערות של חנויות, בורח מקולות כמו רעש מנוע של משאית, חריקות של גפרורים, זמזומי פנס רגע לפני השתלטות העלטה, לחישות עכבישים, סחורות נופלות, אבטיחים מתפוצצים מבפנים, מחשבות שיפוטיות של בחורות. במרחבים פתוחים הייתי שומע כל רחש מועצם, ואת המהות המנקרת של כל האינטראקציות; איך החשמל נוצר ומאיר, איך ידיים מתחככות בידיים, איך המילים הופכות לרגשות. ואם הייתי חש את האינטראקציות כסואנות מדי, הייתי נרגע לרגע בצל עץ התמר, מביט בו בדייקנות מצמיתה, כמו לטאה. ורואה הכול בצורה ברורה יותר: כל שקערורית בעלעליו, כל כתם, הקילופים הדקים של הגזע, הנצנוץ הנפחד בענפים, כל סיב ותנודה קיבלו ממדים של חללית אנטרפרייז עד שגם זה היה סואן מדי, והייתי נמלט פנימה מחדש, אל המוגן לכאורה.

אבל לרוב הקקופוניה במוחי היתה גדלה. היה נדמה לי שבכל רגע עלול להתרחש דבר נורא, אבל לא נורא כמו מוות — כי הרי למות הייתי מוכן, או כך לפחות הקשתי — דווקא מבט מקרי כלשהו, תנודה לא צפויה או אבן מתגלגלת הצליחו להטריד את שלוותי. ובכל זאת הייתי נחוש למצוא קופסאות פח או עץ, או אפילו פלסטיק, בצפרדעי הזבל של העירייה, בריכוזי אשפה גדולים, בחלונות ראווה, בסמוך לברושי הממסד. מוחי פיתח דרך לזהות צורות קופסתיות מבין כל הצורות האחרות — ברושים שזהרו בסבלנות ותבונה, הבזקים של אור חמקני שכרסמו בקצות הבניינים, כלבי רחוב מקומטים (אחד מהם, אני משוכנע, הכיר אותי), מטעני מסמרים, נהגים נפוחי אגו, תקרות של מבנים שקרסו וגשרים שהתפרקו, כל אלה כיוונו אותי בין מעברים קלושים לעבר קופסאות סכיזואידיות של מועקה.

לעתים חשתי צורך עז לתפוס אדם מקרי ברחוב ולהוציא מידו את קופסתו (גם אם היו אלה תיק מסמכים, חבילה שנשא או קרטון דולף מהסופרמרקט), אבל ידעתי שזה מעשה תוקפני ובלתי שפוי, וכי יש מספיק קופסאות לכולם. בחנות לכלי בית מצאתי קופסת עץ. המחיר שלה היה מפלצתי וניצבה בתוכה רקדנית מגולפת. המוכֶרת נראתה מעט חסרת סבלנות. כשרכשתי את הקופסה, נדמה שאמרתי משהו בנוסח “זו מתנה לאבא שלי, יש לו יום הולדת”. דומה שהאמינה לי במקצת. עיניה נתכסו בחמלה פדגוגית עכברית. המבע הזה כמעט הביס אותי. היה לו צליל של פרשנות ארס פואטית ל”לא זכיתי באור מן ההפקר”. ייתכן כי בעבר היתה מורה שלי או גננת.

כשיצאתי מהחנות התחלתי להטיח עצמי בגדרות אבנים או בקירות — התחושה הזאת של עוצמות הנוגעות במערכת העצבים שלי — עד שמישהו הביט בי בחומרה. נדמה כי צעקתי “אני לא מפר שום חוק!” וכך רק החמרתי את מצבי. מרחוק מישהו הצביע לעברי במבטו בלבד. הייתי חייב להימלט. לשוב לקופסה.

אני תמיד חוזר מדרך עצי הצפצפה, ולא מהדרך הקצרה ביותר לכאורה. הדרכים בהן כולם הולכים הן דרכים נלוזות, מגובבות, כמעט תמיד ישרות-זווית, או מרגישות ככה: כמה שיותר, מכל סוג, בכל צורה, בכל מספר; ערבוביות, הכלאות, הכול חסר מחשבה וצעקני. אתה הולך ברחוב אחד ורואה עץ תמר ולצדו ברוש אפור, ואז מהעבר השני איזה צאלון מנומנם שעץ צפצפה נשען עליו. כאילו מעולם לא הוקדשה מחשבה לשאלה אם שלטית מסופקת המשילה את עלעליה הצהובים בקיץ יכולה לגדול לצד פיקוס כביר ומחבק, או אם עצי הפנסית הדו-נוצתית מתאימים לגדול לצד עצי תמר.

הדרכים שלי הן דרכים עציות, לעתים הן לולאתיות. כמו סיקסקים המתרוממים על זרמי אוויר חם, פיתחתי הליכה-ראייה עצו-מגנטית (יש למשל דרך המורכבת רובה מעצי צפצפה. מבחינה גיאומטרית, אם אני נמצא ברחוב הראשי, יש לה צורה של ספירלה עם חור דולף). באמצעותה ניתן להבין את העיקרון התפזורתי-ממסדי של העצים.

כמובן, עצים הם נוי קבוע. לפעמים אפילו יופי, כי לא משנה כמה פעמים תראה פיקוס נרחב וענקי, זה עדיין יפעים את לבך, ותחוש אליו קִרבה יותר מלרוב האנשים על פני כדור הארץ, אבל עדיין יש משהו כה מצמרר בכניסה לרחוב המכיל רק פיקוסים, כמו הכביש ההוא המנומנם ליד חנות הקופסאות, שמשני צדיו גדלו רק פיקוסים אדירים היוצרים מעין חופה מעל לרחוב, וצל ענקי, והמון תוכונים ירוקים ופשושים מצווחים בענפיו בעליצות. יש בכביש ההוא עוצמה והוד שאין באף רחוב: האופן בו הכול משתזר יחד — העצים — הציוצים — הטופוגרפיות — גורם לך לעבור שוב וכמעט לבכות מרוב יפעה שאינך חש בשום מקום אחר. זה היופי בהתגלמותו. מהות היופי טמונה בשינוי, הרי אם כל הכבישים והעצים היו כאלה, לא היית חש בדבר.

חזרתי לחדר נרגש. נעלתי את הדלת פעמיים, השארתי את המפתח בפנים, כי לעולם אי אפשר לדעת, צריך להיות בטוחים, לקח לי כמה דקות להסדיר את נשימותי. שתיתי מים מתוך קופסה ונטלתי את התרופה האחרונה. אצטרך לסור שוב לבית המרקחת אם ברצוני להמשיך לרקוד במסיבת הקופסאות הגדולה של היקום. אם כי אני חש שהתרופות הללו רק משבשות, רק מקהות ומעכבות, אם כי הן בטח יאמרו (התרופות או מי שייצר אותן) שבלעדיהן המצב היה גרוע יותר.

הוצאתי את הקופסה מהשקית, אזרתי כוח ותלשתי את הרקדנית. חלק מרגלה עוד נותר מדמם בתחתית, אבל מצפוני היה נקי. הרי קניתי את הקופסה ואין לי כל צורך ברקדנית. משום מה, התקשיתי לזרוק אותה. הייתי צריך לאחסן אותה. היכן אמצא לה מקום כשהכול כבר מאוחסן היטב? אז אחסנתי אותה בקופסה שלה, כשרגלה תלושה. אחרי הכול שם מקומה הטבעי. הרגשתי קצת לא שפוי באותו רגע, אפילו אפוף מעט חרטה, אבל עדיין בשליטה. עצם העובדה שחשבתי על עצמי שאינני שפוי במיוחד, יש בה כדי להעיד שהייתי שפוי; הרי להיות שפוי זו פונקציה של מודעות, ואני הייתי כה מודע עד שכמעט יכולתי להסתכל על עצמי מבחוץ.

ישבתי רגעים ארוכים בחדר מול הקופסאות, פותח אותן, מביט בהן, סוגר, מחזיר לארון ומוציא מחדש. יודע שהכול מוכן כדי להסתלק, ומרגיש כמעט מאושר מכך, על אף שידעתי שמה שאני חש איננו אושר. הפיקוס בחלון זהר והתרחב לפרקים, אבל עתה ראיתי אותו כמו שהוא, כמו שאני, אדם מול עץ, ללא דבר מעבר לכך. מסביב הכול המשיך להיות אפור ממסדי מוחלט. הכול היה נוי בלבד. נוי הוא כל מה שלא יפה ולא מכוער, כל מה שבתווך, כל מה שאפור מבחינה רוחנית. נוי הוא יופי ממסדי. לכאורה זורם וטבעי, אבל דיקטטורי לחלוטין. נוי הוא תמיד קצה הגבול, הוא סתימת חורים, והכול הרי מלא בחורים, והכול מסביב הוא בעצם נוי: הבניינים הגבוהים, המכוניות, הקופסאות, בגדי סופעונה, וניסיון ממסדי תכוף ואובססיבי להפוך את העצים לסוג של נוי.

בכל זאת, לעתים אני מדבר עם אנשים (כמו מוכרת בחנות לקופסאות), מחליף אי אילו מילים, מלמולים, לא מבין את הבעות פניהם. לעתים זה נראה כאילו הם לועגים לי, לעתים זה נראה כי אני מדבר, מתאמץ, והם לא מקשיבים, זה רק מידע שמוחלף, מידע שבאותה מידה אפשר היה לא להחליף אותו. המילים ממילא לא עוברות אל הנמענים אלא נותרות בתוכי, מתבוססות, צווחות. אם כי לפעמים אני מסוגל להתחיל לדבר, לעלות על איזו מסילה, לדהור לתוך האפלה של החירשות, לדבר ללא הפסקה, ללא האזנה. אני עושה זאת כבר פחות ופחות, כי בפעמים האחרונות שעשיתי זאת, למשל עם אבי, תמיד הגעתי לדבר על אקליפטוסים. העובדה כי קיימים כמעט 700 סוגים שונים של אקליפטוסים לא מפסיקה להדהים אותי. “האקליפטוס התאקלם היטב בכל המקומות בעולם, בכל מקום שאליו הגיע הוא הצליח, וככל שראו כי טוב המשיכו לשתול אותו. במקור הוא מאוסטרליה, הוא השתלט על העולם. אתה לא שם לב, אבל הוא בכל מקום, ברחובות רגילים, בשדות נטושים, ביערות לא רשמיים, סמוך לכבישים בין עירוניים, לשלטי פרסומת ענקיים. האקליפטוס שולט בעולם שלנו שליטה חרישית ומדוקדקת”.

הרקדנית עדיין כאן, מרגישה חופשייה יותר במרחב שלה, אמנם תלושה, אבל תנועותיה טבעיות ורק רגלה פצועה מעט. אני חושב להוציא אותה שוב, לחבק אותה ואז להשיבה למקומה. אני מביט סביב. הכול ארוז במין אוטופיות מצמיתה, ממש מגרה למות. או לצאת.

 

עמיחי שלו, סופר, עורך, מבקר ומרצה. פרסם את הרומנים ” ימי הפופ”, ” הנפשיים” ( היה מועמד לפרס ספיר) ו” ילדה גדולה”. מלמד כתיבה וחשיבה ביקורתית במסלול האקדמי המכללה למנהל, מכללת ספיר וסדנת אמני הקיבוץ. עורך את סדרת ” טרמינל” לספרות מתורגמת בהוצאת עם עובד, מבקר ספרותי ב-ynet, זוכה פרס ראש הממשלה לספרות 2012.

X