על גופתי המתה | לרכישה באינדיבוק
על גופתי המתה

על גופתי המתה

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 135
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 98

ספרה הראשון של מירב הלפרין, "בעלי לא בבית", זכה לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת, ועתה מגיע ספרה השני, שקוראים רבים ציפו לו.

 

על גופתי המתה מהיר יותר, עצבני יותר ובעיקר – מצחיק יותר. הגיבורה הבלתי-נשכחת של בעלי לא בבית יוצאת עם בעלה לשעבר למסע מטורף להצלת בנם החייל. על רקע מלחמה כלשהי המתחוללת בדרום, הם מחליטים לחלץ את הבן, ללא ידיעתו, באמצעות שקר כושל לצבא. בדרך הם נחשפים למציאות הישראלית הטיפוסית – השיגעון של ימי מלחמה, הציבור המבולבל על כל הראש והיעילות המפורסמת של הצבא. בתוך העיסה המטורללת הזאת מצליחה גיבורת הספר להתאהב, להתאכזב ובעיקר להצחיק עד דמעות.

 

זהו ספר שקוראים וצוחקים בקול תוך כדי הקריאה. כתיבתה השנונה של מירב הלפרין מפנה זרקור חד ומדויק אל המקומות האבסורדיים שסביבנו, ספק דוקרת ספק מדגדגת אותם, ומשתמשת במוזיקת הרקע – שירי הלהקות הצבאיות ורעש האזעקות – כדי להרקיד אותנו במחול מתוק-מריר של שמחת חיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “על גופתי המתה”

בקרוב…

פרק 1

אני שומעת הכל

 

 

 

ככה נראה הגיהינום: עמנואל, בעלי לשעבר, שרוע על הספה אצלי בסלון ובוהה בטלוויזיה בעיניים מכווצות מאימה. המטוסים שלנו מפציצים את עזה מהאוויר, החמאס יורה טילים לתוך ישראל, ראש הממשלה נואם בפנים חמורות, והבן שלנו, עומר, מחכה בתוך טנק כדי להיכנס לעזה. ככה לפחות אני ראיתי את המצב. עמנואל ראה אותו אחרת: המטוסים מפציצים בתים ריקים, ראש הממשלה חסר אונים, ורק החמאס יודע טוב מאוד מה לעשות: להרוג את עומר.
״לא תהיה כניסה קרקעית,״ אני מנסה להרגיע אותו. עמנואל לא עונה ורק מצביע בפלצות לעבר הטלוויזיה. טורים של טנקים שועטים קדימה בתוך ענן אבק. ״זה סתם צילומי ארכיון,״ אני משקרת בטון מלא ביטחון, מתעלמת מהכתובית שרצה לרוחב המסך: ״שידור חי מגבול רצועת עזה״.
עמנואל פולט אנחת רווחה. בשביל זה הוא בא אלי, כדי שארגיע אותו.
״זה רק כדי להלחיץ את החמאס,״ אני ממשיכה בסמכותיות. עמנואל נאחז במילים שלי כאילו הייתי הרמטכ״ל. ככה זה היה תמיד, בכל השנים שחיינו יחד. הוא היה נכנס לאחד מתסריטי האימה שלו, ואני הייתי מפרקת עבורו את מוקשי החרדה. ״הוא לא נעלם, הוא רק לא עונה לטלפון״, ״לא שכחו אותה באוטובוס, היא סתם שכחה להודיע״, ״המשטרה לא תטפל בהיעדרות של שעתיים״, ״זה שהחבר שלו לא יודע איפה הוא לא אומר שהוא לא בחיים״. כל המשפטים שאמרתי לו כל השנים, מלגלגת בלבי על מפלס החרדה שלו, לא עובדים יותר. בטח לא כשמראים שוב ושוב, במין לופ בלתי-נגמר, את הטנקים שצובאים על עזה. חיילים שכולם נראים לי כמו עומר מציצים מהם. גל של חרדה שוטף אותי, אבל אני מתעשתת ואומרת בקול רם: ״סתם צילומים ישנים.״
עמנואל מזדקף לישיבה פחות סמרטוטית ומעיף מבט בטלוויזיה. ״אבל כתוב כאן 'בשידור חי',״ הוא מזדעק.
אני מנסה להרוויח שנייה של מחשבה ופולטת גיחוך מעושה: ״אתה לא מבין שזו מלחמה פסיכולוגית?״ עמנואל קורס שוב למצב שכיבה, ואני מרגישה שהתחלתי להתאהב בתפקיד פרשננו הביטחוני. ״אלה אותם אייטמים ישנים שוב ושוב,״ אני מרחיבה את הדיווח שלי מהשטח. ״המטרה היא להרגיע את הציבור, את האנשים ההיסטריים כמוך.״ עמנואל מביט בתמיהה בכתבתנו הצבאית שצמחה לו פתאום מול העיניים, ואני ממריאה לגבהים: ״זה עובד גם על החמאס. הם רואים את שיירות הטנקים ומבינים שאנחנו מוכנים לכבוש את עזה.״ אני רק אומרת את המילה ״עזה״ ומיד מרגישה שהבטן צונחת לי בכיוון הרצפה. רק שלא יחטפו אותו.
אני מרגישה את הפחד מפלח לי את הגוף כמו סכין חדה. מתי פחדתי ככה לפני המבצע הזה, שעוד לא ברור אם הוא אווירי או קרקעי, או גם וגם, או בכלל לא. אני שומרת על פנים חתומות מול עמנואל, אבל בא לי להסתער לתוך הטלוויזיה, לתוך מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון, לתפוס אותם בגרון ולצרוח: ״תודיעו כבר! נכנסים או לא נכנסים? מה אתם מקשקשים על כושר עמידה של העורף. נכנסים או לא נכנסים?״ אני מדמיינת את עצמי נגררת לאחור על ידי המאבטחים של ראש הממשלה וצורחת מתוך שיגעון: ״נכנסים או לא נכנסים?״
״בסוף הם ייכנסו,״ ממלמל עמנואל בייאוש, ומבטו נודד לעבר הטלוויזיה. אלוף משנה עומד מול המצלמות ומתדרך את הכתבים. ״אנחנו ערוכים לכניסה מיידית,״ הוא אומר בביטחון, והכתובית תחתיו מסגירה את זהותו. מפקד חטיבה שבע בשריון. החטיבה של עומר. ״זהו,״ אני שומעת את עמנואל גונח, ״הלך הילד.״
הטלפון של עמנואל מצלצל והוא קופץ בבהלה. ״תעני,״ הוא צורח בהיסטריה, ״זה בטח קצין העיר.״
אני לוקחת את הטלפון ומשליכה אותו לעברו בשאט נפש. ״זאת החברה שלך,״ אני מטיחה בו. עיני הנץ שלי קלטו את שמה בשנייה שהטלפון צלצל. ״מקצין העיר לא מצלצלים. הם באים,״ אני אומרת בבוז ויוצאת מהסלון.
אני רוחצת את הכלים במטבח ונזכרת בתקופה שהיינו נשואים והיינו משחקים במשחק שעמנואל המציא: אנחנו בשואה. אני צריכה לבחור את מי הייתי מצילה – את אמא של עמנואל או את וודי אלן.
״את אמא שלך.״
״את אמא שלך או את בן-גוריון?״
״בן-גוריון.״
״אריק איינשטיין או ג'ון לנון?״
״ג'ון לנון לא יהודי.״
״אז מה?״
״אז מה הוא עושה בשואה?״
״זה משחק, לא שיעור בהיסטוריה.״
״אצלי השואה קשורה רק ליהודים.״
״טוב, אני מחליף את השואה ברעידת אדמה.״
״אז אריק איינשטיין.״
״למה?״
״כי הוא יהודי.״
אני מנסה לא לשמוע את השיחה של עמנואל והחברה שלו, אבל האוזניים שלי, שאומנו עשרות שנים לשמוע כל דבר, לא מצליחות להיאטם. אני שומעת את עמנואל, את השידורים בטלוויזיה, את הלב שלי שדופק בחוזקה, את הכוס שנשברת לרסיסים בכיור ואת הצעקה שמשתחררת לי מהגרון. הכול אני שומעת ולא יכולה להפסיק לשמוע. בא לי לחזור לסלון ולחנוק את עמנואל, שבגללו עומר הלך למות בשריון במקום להיות ג'ובניק חי.
״זה רק לטובתו שיהיה קרבי,״ אני נזכרת בנאום של עמנואל לפני הגיוס של עומר. מי חשב אז על מלחמה. היו כמה שנים שקטות במדינה המטורפת הזאת ונכנסנו לאשליה שאנחנו חיים בשווייץ, ושהצבא הוא מין חוג ספורט אתגרי שיהפוך את הילד המפונק שלנו לגבר קשוח. כל כך שמחתי שהוא גמר את בית הספר ונפטרתי לנצח ממערכת החינוך, שלא העליתי בדעתי שיש משהו גרוע יותר. מה כבר יכול להיות, חשבתי לעצמי, שלוש שנים בצבא זה כמו מכיתה אל״ף עד גימ״ל. מי יזכור את זה בכלל. לא העליתי בדעתי את האופציה של מלחמה. כאילו גדלתי בפינלנד.
ועכשיו השלכנו אותו במו ידינו למות בעזה. מירי של כוחותינו, מירי של המחבלים, ממחבל שיצוץ ממנהרה. אולי גם מהתייבשות או מרעב. כבר ראינו את הצבא במלחמות; עם כל הטכנולוגיה והאימונים ואוסף ועדות החקירה – בסוף כשצריך ג'ריקן עם מים, הם מצליחים לפשל גם בזה.
צפירה מחרישת אוזניים קורעת את האוויר. אני מביטה על עמנואל בבהלה. ״אזעקה!״ הוא צועק באימה. אני נשתלת במקומי ואין לי מושג מה לעשות. ״לכו לממ״ד,״ אני שומעת את עמנואל מתרוצץ בין החדרים, שולף מחדרם את מיכאלה ובאני, החבר הפיליפיני שלה, ודוחף אותם באלימות לתוך חדר השינה שלי. פיצוץ אדיר מפלח את השמים ומזעזע את חלונות הבית. ארבעתנו נרעדים ומיכאלה פורצת בבכי. ״אל תפחדי,״ מחבק אותה הפיליפיני ומחייך. ״זה יירוט של כיפת ברזל.״
לא אל באני מתכוונים כשאומרים ״יש לה פיליפיני בבית״. אצלי בבית אני הפיליפינית של הפיליפיני. אני מבשלת לו, מנקה אחריו ומכבסת לו, והכול רק בזכות עובדה אחת: הוא יכול לסבול את מיכאלה. בניגוד אלי, למשל.
״אין לכם מה לדאוג,״ אומר באני בחיוך הקטן שלו. ״אין להם בכלל צבא.״
עמנואל לא נרגע ונושא מונולוג שכולו חרדה מזוקקת: ״תסמוך על הצבא שהוא כבר יסתבך שם עם המלחמה הזאת. אוי, איזו זוועה מחכה לנו. הם ייתקעו בעזה לכמה חודשים, אולי אפילו שנים. עד שעומר ישתחרר תצא לנו הנשמה.״
מרוב לחץ ובלבול אני לא מצליחה לקלוט כלום חוץ מהעובדה שהתחילה מלחמה. עוד מלחמה. אני שומעת ברקע מישהו מדבר בטלוויזיה על כושר העמידה שהציבור צריך להפגין. אני מנסה להיזכר ללא הצלחה אם יש לי כושר עמידה. נדמה לי שאין לי. מה עוד אין לי אני דווקא זוכרת טוב מאוד: בן זוג.
יופי של מלחמה מחכה לי.
התקף חרדה
צלצול בדלת מקפיץ את כולנו בבהלה. ״הם הגיעו,״ לוחש לי עמנואל באימה, ״אל תפתחי.״ אני מתעלמת ממנו וניגשת אל הדלת. ״רק שלא חטפו אותו,״ אני שומעת אותו ברקע. ברגליים כושלות אני פותחת את הדלת. אמא שלי עומדת בפתח ועיניה יורקות אש.
״הילד חי?״ היא שואלת בלי שום הקדמה ומסתערת לתוך הדירה. מיכאלה נופלת לזרועותיה ופורצת בבכי. איך יצאה לי ילדה בוכייה כזאת. אולי במקום לבכות היה עדיף שבגיל עשרים ושתיים כבר תעשה משהו עם עצמה. שתלך לעבוד למשל. כבר שנה וחצי שהיא מהרהרת בעתידה, בעיקר מתוך שינה. היא מתעוררת רק כשבאני חוזר הביתה. בניגוד אליה, הוא גם לומד וגם עובד, ועכשיו גם מחכה שיקראו לו למילואים. הוא צריך לבכות, לא היא.
״מה אתם חושבים לעשות?״ פונה אמא שלי לעמנואל ואלי. אני מתבוננת בה בתמיהה ורואה שהיא מאבדת את הסבלנות. ״לא מספיק ששלחתם אותו לעזה, עכשיו תיתנו לו להיהרג או לחזור בכיסא גלגלים?״ מיכאלה בוכה בקול חזק יותר, ואמא שלי מלטפת את ראשה. בא לי לחבוט את הראשים של שתיהן זה בזה.
״מה אנחנו יכולים לעשות?״ גונח עמנואל מהספה. הוא מעסה את החזה שלו ונושם בכבדות. ברור לי שהוא בהתקף חרדה. בשבע-עשרה השנים שהיינו נשואים היו לו עשרות התקפים כאלה. אני נזכרת בהתקף האחרון, שבועות אחדים לפני שהודיע לי במלוא הרפיסות העלובה שלו שהתאהב באישה אחרת. הוא התעורר שטוף זיעה באמצע הלילה, רץ לשירותים להקיא וחזר למיטה ברגליים כושלות. ידעתי שזה התקף חרדה, אבל כמו תמיד שיחקתי את המשחק: ״לא, זה לא אירוע מוחי. גם לא אירוע לב. זה רק התקף חרדה. לא, אתה לא הולך למות. קח כדור ותוך חצי שעה תירגע ותירדם.״ אם רק הייתי יודעת באותו לילה שהוא כבר בעיצומו של רומן עם דינה, הזונה הזקנה והמכוערת, הייתי מטביעה אותו ואת הכדורים שלו באמבטיה רותחת.
״אתה נראה כמו פגר,״ מודיעה אמא שלי לעמנואל. הוא מרכין את ראשו בדממה. תמיד פחד ממנה. ״אז לך ותאשפז את עצמך באיכילוב,״ היא ממשיכה, ״ואת,״ היא פונה אלי, ״תתקשרי לצבא ותודיעי שהוא קיבל התקף לב קשה ורוב הסיכויים שלא יֵצא מזה.״
משהו בדברים שלה מוצא חן בעיני. או הרעיון שעמנואל גוסס, או האפשרות שנפתחה כאן להציל את עומר. ״תגידי לצבא שהוא גרוש ושאין לו אף אחד חוץ מהילד הזה בטנק.״ עמנואל ואני תולים בה מבט שואל. הפתיל שלה ניצת והיא עונה לנו בקוצר רוח: ״נו, אז הצבא יהיה חייב להחזיר את הילד הביתה כדי שיטפל באבא שלו.״
עמנואל מנענע את ראשו לשלילה. ״הצבא לא יקנה את זה,״ הוא אומר. ״מה, כל אחד יכול להמציא סיפור כדי לשחרר את הילד שלו ממלחמה?״
אמא שלי תוקעת בו מבט מזלזל ואומרת בטון התיאטרלי המפורסם שלה: ״אבל לא כל אחד עושה את זה.״ ואז היא ממתינה רגע, בדיוק כמו בימיה הגדולים על הבמה, ולואטת בהדגשה: ״ולא כל אחד חושב על זה.״
אני קולטת את שבריר הסיכוי שנוצר כאן ופונה לעמנואל בזהירות. ״אולי באמת תלך לאיכילוב ותתלונן על כאבים בחזה וביד שמאל. זה הרי גנטי אצלכם. בטוח יאשפזו אותך.״ עמנואל נושך את שפתו התחתונה, סימן מובהק לכך שהוא בלחץ, ואני מבחינה ברעד ברגלו הימנית. ״ובזמן שתהיה בבית חולים,״ אני פונה אליו ברוך, ״אני אתקשר לקצין העיר ואגיד להם שאני עובדת איתך ושקיבלת התקף לב, ושאין לך אף אחד בעולם חוץ מהבן שלך.״
עמנואל מרים את ראשו ושואל: ״הצבא לא יבדוק את זה?״
אמא שלי שוב מאבדת סבלנות. אני מזהה נחשול של זעם שעומד להתפרץ על ראשו של עמנואל. ״איך הם יבדקו?״ היא שואלת אותו בכעס.
״לא יודע,״ הוא מגמגם, ״יצלצלו לאיכילוב.״
אמא שלי פולטת סילון של אוויר מפיה ורושפת לעברו: ״מי יצלצל? מי יבדוק? על מה אתה מדבר? הרי יד ימין במדינה הזאת לא יודעת מה יד שמאל עושה.״
עמנואל מסתכל עלי בבלבול. ״מה את אומרת?״ הוא שואל אותי.
אני מושכת בכתפי, נזהרת לא להרוס את הסיכוי, ועונה: ״אין לנו מה להפסיד.״
מיכאלה מנסה להתערב בשיחה, אבל אמא שלי מהסה אותה. ״תני לאמא ולסבתא להציל את עומר ותעשי לי בינתיים משהו לאכול. את יודעת שמרעיבים אותנו שם, בדיור המוגן הזה שאמא שלך זרקה אותי אליו.״
הן יוצאות מהסלון ואני מתיישבת מול עמנואל. ״אנחנו לא יכולים להסתבך?״ הוא שואל בדאגה.
אני מציצה לעבר הטלוויזיה, הטנקים עדיין ממלאים את המסך, ושואלת בחזרה: ״איך אפשר להסתבך?״ אני מקווה שהוא יגיד משהו מוחץ שיבטל את התוכנית המטורפת הזאת. אני מתה מפחד, אבל אני לא יודעת ממה אני פוחדת יותר – שיקרה משהו לעומר, או שיתפסו אותנו ברמאות הזאת.
יש לי הרבה מה להפסיד. אני עלולה לאבד את רישיון עריכת הדין שלי אם הצבא יחליט לחקור את הסיפור. שלא לדבר על הבושה שעלולה לצמוח כאן. ״באמצע המלחמה היא סייעה לבן שלה להשתמט,״ אני מדמיינת את קולה של רינת חכמוב, התִפלץ הגמדי שאברי גנב לפני שנתיים מהמשרד של גולדמן-שכטר ושות' והביא אלינו בתור כוכבת-על. שנאתי אותה מהיום הראשון. היא מקבלת את כל התיקים השמנים, ואני בטוחה שהיא גם מרוויחה יותר ממני. ״היא סיבכה את בעלה לשעבר ואת הבן שלה בתרגיל מרמה מול רשויות הצבא,״ מהדהד במוחי קולה של החתרנית הקצרה.
״זה בכל זאת שקר לצבא,״ אני שומעת את עמנואל הצדיק מתייסר על הספה. הדם עולה לי לראש. פתאום יש לו בעיה עם שקרים, לבוגד העלוב הזה. איפה היה המצפון הזה כשניהל את הרומן עם דינה והסביר לי שהוא בשיחות ועידה עם מאוריטניה?
״מה נראה לך,״ אני מתפרצת עליו, ״שהרמטכ״ל יעזוב את הבור כדי לברר אם קיבלת התקף לב? 'עזבו הכול,' הוא יגיד, 'שהמלחמה תחכה. יש פה משהו יותר חשוב – האבא של רב״ט עומר כהן מהשריון.'״
אני מסובבת את ראשי בזעם לעבר הטלוויזיה, רואה שוב ושוב את הטנקים של החטיבה של עומר, את המסוקים שנוחתים וממריאים כדי לחלץ פצועים, את הטילים שמשוגרים לעבר יישובי הדרום וכבר פגעו בשני טנקים במהלך הערב, ואני אומרת לעצמי שזה לא נקרא שקר. זה פיקוח נפש. עם המצפון נתמודד אחר כך, כשעומר יהיה בבית והלב שלי יחזור לדפוק בקצב רגיל.
עמנואל מנענע בראשו לשלילה. ״עומר יהרוג אותי כשישמע מה עשינו,״ הוא אומר. ״הוא לא יסלח לי לעולם.״
אמא שלי חוזרת לסלון וניגשת לעמנואל. הוא מתכווץ במקומו. גם אני. היא מניפה את ידיה באוויר ועיניה יורקות אש. ״כל רגע הטנק שלו יכול לעלות על מוקש או להיפגע מטיל,״ היא עולה אוקטבה. ״תחליט ממה אתה פוחד יותר – מהתגובה שלו או מהמוות שלו.״
בחדר משתררת דממה.
״אל תגזימי,״ אני מנסה לרכך את האווירה.
היא נועצת בי את עיני החתולה הירוקות שלה ויורה: ״אני מגזימה? לא נהרגים במלחמה? לא נפצעים? זאת שמועה?״
שריקה הולכת ומתגברת קוטעת את המונולוג שלה. אזעקה נוספת. היא מתיישבת בהפגנתיות על הספה, ראשה מורם בתנועה אדנותית, מתעלמת מהריצה המבוהלת של עמנואל ומיכאלה לחדר השינה שלי. ״בואי לממ״ד,״ אני קוראת לה, אבל היא נשארת במקומה.
״אני לא הולכת לממ״דים,״ היא אומרת בבוז. ״גם בַּבית אבות שייקה ואני נשארים במיטה ולא רצים לממ״ד כמו כל הזקנים.״
שייקה הוא החבר החדש שלה. הם הפכו לזוג חודש אחרי שבעלה הקודם, יוסף, מת משימוש יתר בוויאגרה. אני לא אגיד על זה אף מילה יותר. גם ככה לקח לי הרבה זמן להשתחרר מסצנת הבלהות הזאת שהתקבעה לי בדמיון. וכן, ככה גם קברו אותו, אם מישהו ממש מעוניין לדעת. מתברר שלפחות לאיבר אחד בגוף יש חיים אחרי המוות.
בום עוצמתי מזעזע את קירות הבית. מיכאלה נצמדת בבכי לבאני. ״אל תפחדי,״ הוא מחבק אותה ומחייך את החיוך הקטן שלו, ״הבום זה סימן שהכול בסדר.״
מה בסדר פה, אני מתקוממת מבפנים. בבוקר עוד הספקתי לאשר הנפקה בבורסה האמריקאית, ועכשיו אני נמלטת מטילים כמו פליטה יזידית בעיראק. מה בדיוק בסדר בעולם המשוגע הזה.
שתיקה מלחיצה
עמנואל פולט זעקה ומגביר את הווליום בטלוויזיה. ״עכשיו הותר לפרסום כי שלושה חיילים נהרגו הבוקר מירי לעבר טנק בפאתי עזה,״ צורחת הטלוויזיה בסלון. אני קורסת על הספה ברגליים כושלות, הלומת חרדה. בקול חנוק אני מחרחרת לעברו: ״תן לי את כל הפרטים שלו – מספר אישי, גדוד, פלוגה.״ עמנואל נכנע ושולף מכיסו פתק מקופל בקפידה עם הפרטים של עומר. אני נמנעת מלהביט בעיניו כדי לא להתחרט.
בידיים רועדות אני מחייגת לקצין העיר. אין תשובה. אני מחכה כמה דקות על הקו והשיחה מתנתקת. ״ידעתי,״ עמנואל אומר בייאוש, ״במקומות כאלה לא עונים לטלפון.״ אני מחייגת שוב. ושוב. ושוב. עד שהם יענו כבר תתחיל מלחמה חדשה, אני אומרת לעצמי בזעם, אבל בדיוק אז עונה לי מישהי בקול מנומנם.
״אני מתקשרת לגבי חייל בשריון שאבא שלו קיבל התקף לב והוא מאושפז בבית חולים,״ אני אומרת בלב הולם.
שתיקה בצד השני. אני מבינה שהנחַתִּי על שולחנו של קצין העיר סוגיה מורכבת במיוחד.
״אז מה את רוצה?״ היא עונה אחרי מחשבה ממושכת. תודעת שירות זה כנראה לא הצד הכי חזק של קצין העיר.
אני חושקת שפתיים וחוזרת על הפרטים. חייל בשריון, אבא, התקף לב.
״הוא צריך לפנות למוקד הרפואי,״ היא אומרת בקול עייף, נטול אמפתיה. אני מדמיינת אותה במשרד צבאי עלוב כמו בסרט ״אפס ביחסי אנוש״. חיילת מוכת גורל שסופרת את הימים שנותרו לה עד לשחרור ואוכלת בורקסים קרים מרוב תסכול ושעמום.
״לא,״ אני נחרדת, ״זה אבא שלו שקיבל התקף לב, לא החייל.״
שוב שתיקה מלחיצה.
״הוא צריך להגיש טופס 114 ביחידה,״ היא מפהקת בטלפון ואני מרגישה שעוד רגע היא טורקת לי. אם אני לא מצליחה להשאיר אותה על הקו, עומר יוכל להגיש את הטופס ממרתפי החמאס.
״תקשיבי לי טוב,״ אני מגייסת את טון עורכת הדין שלי, ״האבא הולך למות והוא צריך את הבן שלו על ידו, את מבינה?״
אני רואה את עמנואל פוער מולי עיניים נדהמות, אבל שום דבר לא מרתיע אותי. אני נחושה להצליח במשימה להציל את טוראי ראיין שלנו.
שתיקה חשודה משתררת מהצד השני. הלב שלי דופק בחוזקה.
״אני מעבירה אותך לרכזת ת״ש,״ היא נאנחת בכבדות. מי יודע כמה שיחות כאלה כבר היו לה היום, כמה הורים צלצלו אליה כדי לברר אם הבן שלהם חי או מת.
אני מחכה על הקו חמש דקות או חמש שעות, מרוב מתח איבדתי את תחושת הזמן, עד שעונה לי מישהי אחרת, שהפעם מזדהה בשמה: נטלי. אני מדקלמת מחדש את הסיפור: חייל בשריון, אבא, התקף לב. נטלי רושמת את הפרטים בדקדקנות ומצליחה לטעות בכולם. ״לא, זאת פלוגה ארבע, גדוד שלוש,״ אני חוזרת על המידע בפעם המאה, ״בדיוק. פלוגה ארבע. גדוד שלוש.״
אני מסיימת את השיחה מותשת לגמרי. עמנואל כוסס ציפורניים באובססיביות. הוא נושא אלי עיניים מבוהלות. ״יודיעו לי,״ אני אומרת לו. הבטן שלי מתהפכת מרוב פחד. מהצבא, מעומר, מהחמאס, מהחדשות, ממה שמחכה לי אחרי שהשקר יתגלה.
אני נכנסת למטבח ברגליים כושלות ושותה שלוש כוסות מים בבת אחת. באני משרקק שם בעליצות, ומיכאלה מחבקת את גבו. מרוב מתח לא שמתי לב שהם מבשלים בחדווה עם אמא שלי. כלומר אמא שלי יושבת על כיסא ומדברת בטלפון והם מבשלים עבורה.
״הם כבר הרבה זמן יחד, היא והדרוזי,״ אמא שלי מקבלת את פני כשאני נכנסת. אין סיכוי שהדרוזי לא שמע. עד דליית אל-כרמל שמעו אותה.
״היא יודעת איך להתנהג עם גבר,״ היא אומרת בסיפוק. אני מציצה לעבר עמנואל ורואה שהוא מחייך חיוך קטן. זאת הפעם הראשונה ביומיים האחרונים שאני רואה בדל של חיוך על פניו.
״היא לא התכוונה אליך,״ אני מטיחה בו.
״אני יודע,״ הוא מנסה להסתיר את החיוך.
לרגע אני מרשה לעצמי לחשוב על אביב. איך הוא עובר את הימים הארורים האלה. אולי אני צריכה לטלפן אליו ולהתעניין. אני מגרשת את המחשבה על אביב ממוחי ומסתכלת על עמנואל. מה הוא נתקע אצלי, אני מתחילה להתעצבן. כאילו לא התגרשנו לפני חמש שנים. הוא קם מהספה באטיות המפורסמת שלו, כמה שהייתי מתפוצצת בגללה כשהיינו נשואים, ואוסף את הטלפון שלו מהשולחן. גבו מכופף מהישיבה הארוכה על הספה. אולי הוא מפתח עקמת, אני חושבת בשמחה, והמחשבה הנעימה הזאת מצליחה לרגע אחד להשכיח ממני גם את אביב וגם את עזה.
אני שומעת שהוא מתקשר לחברה החדשה שלו ומדווח לה על ההתפתחויות. הוא הכיר אותה חודש אחרי שדינה זרקה אותו לכלבים. לא הספקתי למצות את ההנאה מהפרידה שלהם והוא כבר הכיר את מירי, גרושה ממודיעין פלוס שניים, משתתפת קבועה במקהלה העירונית ובקבוצת שומרי משקל של המתנ״ס השכונתי. ותודה לך, מארק צוקרברג, על כל הטוב הזה, שבזכותו התוודעתי לחייה המרתקים של מירי.
ברור שיכולתי לקבור אותה כבר בפעם הראשונה ששמעתי עליה. הגרושה המזמרת ממודיעין היא בדיוק האישה שאלוהים ברא כדי לתת לי חומר לשיחה נעימה עם עמנואל. אבל לא. אני כבר התגלחתי על הזקן של דינה ועכשיו אני מובילה קו פייסני. אני חונקת אותה מרוב אהבה. הכול אני יודעת עליה: איך קוראים לבנות שלה ובנות כמה הן, מה הן אוהבות לאכול ומה הן חושבות על עמנואל. ״ד״ש למירי,״ אני צועקת בשמחה מזויפת מהמטבח לעבר עמנואל. הוא בולע רוק ומתעלם. הסיוט של כל גבר הוא התחברות של שתי נשותיו.
״תמסור לה שאני שולחת איתך את העוגה שהיא אוהבת,״ אני ממשיכה. אם יש דבר שמעלים לגבר את הליבידו זה הפרגון של גרושתו לחיי האהבה החדשים שלו. בכל פעם שאני שולחת לה עוגה דרך עמנואל, אני יודעת שהלילה לא יהיה להם סקס. את לא יכולה לעשות סקס עם גבר שאכלת שעתיים קודם את עוגת השוקולד של אשתו לשעבר. יש גבול.
די ברור לי שמירי היא רק חפץ מעבר. מי שבגד פעם אחת יבגוד פעם נוספת, ובקרוב מירי תיאלץ להסתפק במקהלה של מודיעין, כי עמנואל יעזוב אותה למען האישה הבאה. לפחות תישאר לה קבוצת שומרי משקל, אני אומרת לעצמי בסיפוק ומוסיפה עוד שלוש פרוסות עוגה לקופסת הפלסטיק הקבועה שלה.
פרחים בקנה
הטלפון שלי מצלצל ואני מביטה בו בבעתה. מספר חסום. עד שאני עונה, שני דברים מספיקים לחלוף במוחי: או שעומר פצוע, או שהם עלו על השקר שלנו. אני עונה לשיחה בקול רועד, ממתינה לגזר הדין. זאת החיילת הרדומה מהשיחה הראשונה, והיא מודיעה לי בשפתה השטוחה ונטולת הרגש שהם לא מטפלים בחייל שאינו מוצב בתחומי מרחב קצין העיר תל אביב, זה הניסוח המדויק, ושעלינו להגיע לקצין העיר שדרות ולהציג שם את הבקשה שלנו.
״זה אמבוש,״ קובע עמנואל רואה השחורות בטון נחרץ. ״תחכה לנו שם משטרה צבאית ויכניסו אותי ואת עומר לכלא.״
אני אפילו לא עונה לו. אני מוטרדת מסכנה אחרת, מלחיצה פי כמה. אמא שלי יוצאת מהמטבח ועל פניה מבט זורח. אני מכירה את המבט הזה. הוא שמור לשלושה מצבים בלבד: כשהיו מציעים לה תפקיד ראשי בהצגה חדשה, כשהיו כותבים עליה ביקורת טובה, או כשהכירה גבר חדש.
״את זוכרת את שוש אברמוב?״ היא קורנת מאושר. אני מהנהנת. למי אכפת עכשיו מאיזו זמרת עבר קשישה. ״היא מתה,״ מדווחת אמא שלי בשמחה, ״דום לב.״ אני מושכת בכתפי באדישות. ״הציעו לי להחליף אותה,״ היא מבשרת בחיוך רחב.
עמנואל פולט גיחוך. ״להחליף אותה איפה?״ הוא שואל.
אמא שלי עוטה ארשת חשיבות ואומרת בטון זחוח: ״בלהקה חדשה שנקראת אולדיז. אני, דני עובדיה וחנוך ורדינון, שהיו איתי בלהקה הצבאית. אנחנו נוסעים להופיע ביישובי הדרום…״
״אין לי זמן לזה עכשיו,״ אני קוטעת אותה בקוצר רוח, מתעלמת מהפצצה שהטילה. ״אנחנו נוסעים להביא את עומר הביתה.״
״אני באה איתכם,״ היא אומרת בקול מתרונן. ״ההופעה הראשונה שלנו היא בשדרות.״
עמנואל מנענע בראשו בכזאת עוצמה, שברגע הראשון אני חושבת שהוא עובר אירוע מוחי. ״על גופתי המתה,״ הוא מודיע בתקיפות. אמא שלי לא מתייחסת. היא עסוקה במרתון טלפוני עם המפיק חסר האחריות שליהק אותה לשלישיית הזמרים הקשישים שהוקמה לכבוד המלחמה.
מאז פרשה מהתיאטרון, בדיוק בגיל שמונים, לא הופיעה על שום במה. ״צריך לדעת לפרוש בשיא,״ נהגה לומר בטון גאה ולמנות את כל התפקידים הגדולים שמילאה בשישים ומשהו שנותיה על הבמה. לכבוד הפרישה ערך לה התיאטרון ערב מחווה מפואר, והיא הופיעה בו במונולוג מתוך המחזה ״מדיאה״, לבושה בשמלה שחורה צמודה, שערה האדמוני השופע אסוף לראשה, וציפורניה משוחות בשחור דרמטי. בניגוד להרגלה, לא ענדה שום תכשיט. לא שרשרת, לא צמיד ולא טבעת. רק שני עגילים ארוכים, גם הם בשחור, שהשתלשלו כמעט עד כתפיה. כשסיימה את המונולוג הסירה מעל כתפיה את הצעיף שכיסה אותן וחשפה קעקוע ענק לאורך זרועה השמאלית: דמותה של מדיאה, שרצחה מתוך קנאה את אשתו החדשה של בעלה, את אביה ואת שני ילדיהם המשותפים.
עמנואל מתיישב בהפגנתיות על הספה. ״אם היא באה, אני לא נוסע,״ הוא מכריז כמו נער מרדן בגיל ההתבגרות. שתינו מתעלמות מהמחאה החברתית שלו. ברור שהוא ייסע.
״בדרך נאסוף את חנוך ורדינון,״ אמא שלי מודיעה בעליצות. אני מסתכלת עליה בהפתעה. הייתי בטוחה שהוא מת לפני שנים. כשהייתי ילדה, הוא היה אליל הבנות. היה לו קול מתוק, והוא שר שירי אהבה סכריניים שגרמו לי ולחברות שלי בנות השתים-עשרה להעריץ אותו עד השמים. עד היום אני מסוגלת לזכור את המילים: היא התאהבה בו, הוא אהב אותה, הוא חשב שהיא בוגדת בו, היא רדפה אחריו עד לספרד, הם התפייסו והתנשקו בשוק של מדריד, ליד טרובדור מקומי שעשה לה עיניים.
״אנחנו צריכים כבר לצאת,״ היא מזרזת את עמנואל. ״יש לי הופעה בערב.״
הנה זה מתחיל מחדש, עוברת בי צמרמורת, יש לה הופעה בערב, והעולם מת. ״אין לך הסעה לשם?״ אני מתפרצת בזעם קדוש. היא לא עונה לי. היא שוב בטלפון עם המפיק, עוברת על רשימת השירים. קצת ארץ ישראל הישנה, קצת להיטים ישנים באנגלית, קצת להקות צבאיות וקצת אריק איינשטיין. אני מסתכלת עליה בתיעוב, ולמרבה הזוועה היא נראית לי פתאום צעירה בעשרים שנה. התנועות שלה קלות יותר, עור הפנים נמתח, וכל כולה נעורים מתפרצים. היא מצחקקת בטלפון כמו נערה מתבגרת, מפלרטטת עם המפיק ומוציאה ממנו עוד סולו על חשבונו של דני עובדיה.
״אתה יודע שהוא חירש לגמרי?״ היא שופכת את דמו של עובדיה. ״אבל לפחות הוא לא מתרומם כמו חנוך ורדינון.״
״סבתא, לא אומרים יותר מתרומם,״ נוזפת בה מיכאלה.
״אז מה אומרים?״ היא שואלת בהתרסה.
״גיי,״ עונה מיכאלה.
״גייז?״ היא מגחכת בביטול. ״לא, הוא לא גייז. הוא מתרומם. כל להקת הנח״ל ידעה את זה.״
״פרחים בקנה ובנות בצריח,״ אני שומעת את אמא שלי מזמרת בקול גבוה עם ר' מתגלגלת. היא באופוריה מוחלטת. החזרה לבמה מעלה סומק בלחייה ומורידה ממנה שלושים שנה. ממני לעומת זאת היא מוציאה עצבים של ארבעים שנה.
״בוא נלך לאיכילוב,״ אני מתנפלת על עמנואל ומתעלמת מהסולנית בת השמונים של להקת הנח״ל. היא כבר עברה לשיר את דינה ברזילי, ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחת, ואני מרגישה שעוד רגע אני חונקת אותה ואת דינה ברזילי ביחד.
״מה פתאום איכילוב?״ היא קוטעת את השירה ופונה אלי. ״כבר הודעת לצבא שהוא בבית חולים, אז למה גם צריך ללכת לשם?״
עמנואל ואני מסתכלים אחד בשני בבלבול. ״הצבא לא יבדוק?״ שואל עמנואל בחוסר ביטחון. עוד פעם הצבא. אם הצבא היה מסוגל לבדוק דבר כזה, היינו מנצחים במלחמות ולא נתקעים בתוכן עם הראש בקיר.
הטלפון של אמא שלי שוב מצלצל. שוב חנוך ורדינון, בפעם החמישית תוך שעה. הוא שוב שואל מתי יאספו אותו. יופי של הופעה מחכה לתושבי שדרות האומללים: דני עובדיה החירש, חנוך ורדינון הסנילי ודינה ברזילי שהגיעה לגבורות.
״היא צודקת,״ אני אומרת לעמנואל, ״לא צריך ללכת לאיכילוב.״
״אני מפחד לסבך את עומר,״ הוא עונה. ״אולי יבקשו ממנו אישור שהייתי מאושפז.״
אני מסתכלת בעוינות על הגבר שהיה בעלי במשך שבע-עשרה שנה, ולא מצליחה להבין איך חייתי עם גוש החרדות הרופס הזה. לא פלא שדינה העיפה אותו אחרי ארבע שנים. אין לי מושג איך אני לא עשיתי את זה לפניה.
אני מרגישה שאני לא יכולה להיות יותר בבית. אני לא יכולה לשאת יותר את הטלוויזיה עם החדשות מעזה, את האזעקה שתכף תגיע, את עמנואל עם הדאגות והפחדים שלו, ובטח שאני לא יכולה לשמוע יותר את אמא שלי מפזמת בלהט את ״אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע״.
״יאללה נוסעים,״ אני מודיעה בקול רם ודוחפת לתיק שלי את הטלפון והארנק.
עמנואל מתחיל להסתובב בסלון בחוסר מנוחה. ״נו, תגיד כבר,״ אני נוהמת כלפיו, ״מה הבעיה עכשיו?״
״איך אני יכול לנסוע?״ הוא שואל. ״הרי הודענו לצבא שאני עם התקף לב.״
״אידיוט,״ אמא שלי שואגת לעברו, ״מה אתה חושב, שהתמונה שלך תלויה עכשיו בכל ש״ג בצה״ל? מי בכלל יֵדע מי אתה?״
עמנואל הוא טיפוס אנאלי. רק הפרטים חשובים לו, לא התמונה הכוללת. אני רואה איך הוא מעבד את הנתונים במוחו המרובע ומפסיק להתהלך בחדר כמו חולה נפש אובססיבי. זהו, נפל הפור. אנחנו נוסעים לקחת את עומר, ושיהיה מה שיהיה.
במכונית אמא שלי משנה את התוכנית. לפני שאוספים את חנוך ורדינון קופצים לבית האבות לקחת בגדים ואיפור. אני מסמנת לעמנואל לא להתווכח. יש לי בלב תוכנית משלי: להשאיר אותה שם ולברוח. שהמפיק המטומטם שלקח אותה לאולדיז ימצא דרך לשנע אותה לשדרות. לנו יש משימה חשובה פי כמה: להציל את הילד שלנו.
״ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה,״ היא מתאמנת במושב האחורי, לא מודעת למזימה שאני רוקמת בלבי. ״אני לא אעמוד בזה,״ חורק עמנואל שיניים. אני מניחה כף יד על זרועו ומסמנת לו בתנועות שפתיים שיהיה בסדר. הוא לא מבין, אבל משהו בביטחון שלי מצליח לחלחל גם אליו. הוא מהנהן אלי בחיוך קטן על שפתיו, ואני נרתעת לאחור בזעזוע. חמש שנים לא נגעתי בו, וכף ידי בוערת מהנגיעה הקלה בזרועו.
עמנואל עוצר את המכונית בפתח בית האבות. אמא שלי יוצאת בקלילות ונכנסת פנימה בהליכה אצילית. ״סע,״ אני אומרת לעמנואל, ״סע כבר.״ עמנואל מסתכל בי בחוסר הבנה. ״אבל,״ הוא מנסה, ״היא צריכה…״ ״שום צריכה,״ אני מזרזת אותו, ״סע כבר.״
אבל עד שהגולם הזה זז נפתחת דלת המכונית, ואני רואה לחרדתי את פירנצה מתיישב בכבדות במושב האחורי. ״קח אותי לפירנצה,״ הוא אומר את המשפט היחיד שנשאר לו במוח. אלוהים, בגלל הזקן המטורלל הזה נצטרך עכשיו להתעכב. ״אני אקח אותך לפירנצה,״ אני אומרת מיד ויוצאת מהמכונית, ״בוא איתי.״
הוא מציית לי בשמחה ואנחנו נכנסים ללובי של בית האבות, היישר לזרועותיה החסונות של לודמילה, המטפלת הרוסייה שפונה לכולם רק בלשון נקבה. ״שוב פעם את בורחת,״ היא נוזפת בפירנצה המטושטש. ״את יודעת שאסור לצאת לבד לחצר.״ פירנצה לא מגיב. הוא בוהה באוויר ואז בלודמילה ואומר לה: ״קח אותי לפירנצה.״
אני מנצלת את הסיטואציה ונמלטת החוצה. מסביב למכונית של עמנואל מתקהלים כמה מהזקנים. אני מזהה מרחוק חלק מהם. הם לא מתים פה, עוברת מחשבה בראשי. כנראה הצליחו למצוא בבית האבות הזה את התרופה שמבטיחה חיי נצח. שתיים מהמטפלות כבר הלכו לעולמן מאז שאמא שלי נמצאת שם, אבל הזקנים לעומת זאת מסרבים למות.
אני מפלסת את דרכי בין הזקנים שצובאים על המכונית ומציצים לתוכה בסקרנות. אני פותחת את הדלת הקדמית ומתיישבת בזריזות. ״סע,״ אני אומרת לעמנואל. הוא מסמן לי בראשו לעבר המושב האחורי. שייקה, החבר של אמא שלי, יושב שם בגופייה לבנה ובמכנסי חאקי קצרים. הוא מושיט את ידו ללחיצה ואומר לי בטון רשמי: ״הוסמן ישעיהו.״
מספר חסוי
אזעקה נוספת מפלחת את האוויר. הלב שלי נופל לרצפת המכונית. רק זה חסר לי, שהטיל ייפול על גג המכונית ויהרוג אותי יחד עם עמנואל והוסמן ישעיהו. אני מזנקת מהמכונית ורצה בטירוף לתוך בית האבות. הצליל המחריד של האזעקה נמשך ונמשך, שבעים שנה הוא כבר נמשך, ואני מרגישה מושפלת ועלובה, נסה על חיי לתוך מקלט של זקנים בחיתולים, ולא יודעת ממה לפחד קודם – מהטיל, מעומר שנמצא בעזה, או מזה שיקרה משהו למיכאלה שהשארנו לבד בבית. אני מתקשרת אליה ברצף, אבל אין קליטה במקלט. כשבנו אותו לא חשבו על טלפונים סלולריים או על טילים מעזה.
המקלט רוחש זקנים מבולבלים, שרובם לא מבינים למה גררו אותם לשם. ״אל תדאגי,״ ניגש אלי נחמיאס הסנילי, ״אנחנו ננצח במלחמה הזאת ונעיף את הבריטים לכל הרוחות.״ אני מהנהנת לעברו בהסכמה. כאילו שהמציאות האמיתית שבה אנחנו חיים הגיונית יותר מהמאבק שלו בבריטים. בום עמום נשמע מבחוץ ואני מרגישה צניחה קלה של הבטן בכיוון הרגליים, ומיד לאחריה כל הגוף שלי נשטף באדרנלין. הפעם ניצלתי.
אני יוצאת מהמקלט וישר מתקשרת למיכאלה. היא בוכה בטלפון ואני נושמת לרווחה. מבכי לא מתים, רק מעצבנים את אמא. אני ממלמלת לה משהו על כך שעוד מעט הכול ייגמר וקולטת את אמא שלי נכנסת ללובי, לבושה בשמלה כתומה הדוקה עם מחשוף רחב מלפנים ורצועות דקות מאחור. שערה האדמוני אסוף בפקעת, היא עונדת לצווארה שרשרת בצבע טורקיז, ועל שפתיה ליפסטיק כתום זוהר. מתברר שבזמן שאני נדחקתי במקלט עם הזקנים, היא עמדה מול הראי ומדדה שמלות.
אני מחפשת בעיני את עמנואל. מצא לו זמן להיעלם, האידיוט הזה. הוא עומד בקצה הלובי ומתלחש בטלפון. בטח מדבר עם מירי המורה ממודיעין ומעדכן אותה שנשאר בחיים. ״נו,״ אני נוהמת לעברו, ״יש לנו משימה.״ אני שמה לב שהקול שלי גבוה מהרגיל, כנראה בגלל הלחץ, ושתוך כדי ריצה במדרגות למקלט עיקמתי את רגל ימין. אני צולעת לעבר עמנואל בעצבנות ומזרזת אותו בתנועות ידיים.
שיעול גרוני מוכר מנסר את האוויר משמאלי. אני מסובבת את הראש ורואה את הדסה צימרמן, אמו של אביב, משתנקת בשולחן צדדי. יופי, ככה בדיוק רציתי לפגוש אותה: כשאני צועקת על עמנואל בקול צווחני, מנופפת בידיים כמו משוגעת, ונוסף לכול גם צולעת ברגל אחת. אני נמנעת מלהביט בה, אבל מצליחה להבחין בזווית העין שהיא לא יושבת בגפה. לידה יושב אביב.
אחרי שנפרדנו סיכמנו שהוא יבוא לבקר את אמא שלו בכל יום רביעי אחר הצהריים, ואני אבוא בכל יום שאינו רביעי. שנינו לא רצינו להיפגש במקרה בנוכחות שתי המפלצות הזקנות. ״זה כמובן לא כולל מקרי חירום,״ אמרתי כדי להשאיר לי פתח לזחילה. שבוע אחרי שנפרדנו כבר היה לאמא שלי מקרה חירום ביום רביעי, ובצירוף מקרים מפתיע גם בשבוע שלאחר מכן. זה לא עזר לי. אביב לא הגיע בשניהם.
אין לי מושג אם יום רביעי היום או לא, אבל היום הזה בטוח נכלל בקטגוריית מקרי חירום. אני לא יודעת מה לעשות ואני רואה שגם אביב לא יודע, אבל למזלנו יש בינינו גאון שכלי שהיה פעם בעלי, והוא מכריז בעליצות: ״הנה החבר שלך.״ אני מעווה את השפתיים במה שאמור להיראות כמו חיוך מתוחכם של ליידי מאופקת, ואביב מחזיר לי בתנועה קלה של הראש, כאילו פגש במדרגות את השכנה הטרחנית מלמעלה. פניו חתומות. אני מרגישה צביטה איומה בלב. לא ככה רציתי שייראה המפגש הראשון שלנו אחרי הפרידה. לא בין טילים ואזעקות, לא ליד עמנואל, ובטח שלא מול אמא שלו ואמא שלי, שמלוות את הפגישה המחודשת בינינו במבטים עוינים.
אביב קם ממקומו ואני נדרכת בהתרגשות. אני מסתכלת עליו בלי לומר מילה, אבל הוא מסובב את גבו בחדות ויוצא מבית האבות. אני עוקבת אחר גבו המתרחק ושמה לב שהוא לובש את החולצה הלבנה שקניתי לו בתקופה הטובה שלנו, הרבה לפני שהכול התקלקל.
הוא נראה מצוין, ממשיך להיצבט לי הלב, ולא הרגשתי שהיתה בו טיפת שמחה או התרגשות לפגוש אותי. דכדוך נורא מתיישב עלי. גבו המתרחק של אביב בחולצה הלבנה ממשיך לרצד מול עיני, ואני מבינה שהכול אבוד בינינו, ושגם אי-אפשר לתקן.
אני צועדת בהכנעה לעבר הדלת. עמנואל עומד שם ומדבר עם אמא שלי ועם איציק, מנהל בית האבות. אני כל כך שבורה אחרי הפגישה הבלתי-צפויה עם אביב, שכבר לא אכפת לי שהיא תיסע איתנו לדרום. מצדי שגם איציק יבוא.
״את יודעת שאין לנו ביטוח על ההרפתקה הזאת,״ אומר לי איציק ומחווה בראשו לעבר אמא שלי. ״אם קורה לה משהו, אנחנו לא אחראים,״ הוא ממשיך. אני מחייכת בעייפות. אם יש דבר אחד בטוח בכל העולם המטורף הזה, שהולך ומתערער סביבי בימים האחרונים, זה שלא יקרה לה כלום.
״אל תדאג,״ אני עונה לאיציק, ״היא עוד תהיה בהלוויה שלך.״
ברגע שעמנואל מתניע את המכונית אני מבחינה שהטלפון שלי איננו. ״אל תיסע,״ אני פוקדת על עמנואל, יוצאת מהמכונית ונכנסת שוב לבית האבות. שימות כבר הזקן הקלפטומן הזה, אני מקללת אותו בלב בפעם המיליון ומחפשת אותו בין כל שאר הקשישים. הוא יושב ליד זקנה משופמת שמדברת ללא הפוגה, ועיניו תרות אחרי חפץ חדש שיוכל לאמץ. ״טלפון,״ אני אומרת לו בכעס ומושיטה את ידי. בלי שום ויכוח הוא שולף מכשיר מכיס החולצה. ״לא,״ אני מנענעת בראשי בזעם, ״זה לא שלי.״ הוא מכווץ את מצחו וגוחן לעבר התיק של המשופמת. הוא דג ממנו ארנק, צרור מפתחות ושני מכשירי טלפון ונותן לי לבחור.
אני מתיישבת במכונית של עמנואל מאחור ומרגישה עצב כל כך גדול, שלא אכפת לי כלום. לא הקלפטומן של בית האבות, לא אמא שלי שיושבת במושב הקדמי ומתאפרת מול המראה, ובטח לא עמנואל ההיסטרי שמקשיב לדיווחים מהמלחמה ופניו לבנות מחרדה. יותר גרוע ממה שאני מרגישה עכשיו לא יכול להיות, אני מנסה לנחם את עצמי.
״את חושבת שנצליח להחזיר אותו?״ שואל עמנואל בהיסוס. לוקח לי כמה שניות כדי להיזכר על מה הוא מדבר. מתברר שטעיתי. בהחלט יכול להיות יותר גרוע ממה שאני מרגישה עכשיו. אבל אסור לי לחשוב על זה. אני צריכה להתרכז בדבר אחד בלבד: שנגיע כמה שיותר מהר לגבול עזה וניקח את עומר הביתה. בדיוק כשאני מנסה לדמיין את הפגישה עם עומר, וחמימות מתוקה מתפשטת בגופי, אני שומעת את אמא שלי מלפנים, שרה: ״הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר.״ המחשבות שלי נודדות משטחי הכינוס של עזה לחולות ראשון לציון, שם אפשר יהיה לטמון את הגופה שלה בשקט ולהמשיך דרומה.
צלצול טלפון מוכר מתחיל להתנגן במכונית, הבולרו של ראוול. הלב שלי מנתר בפתאומיות. בדיוק כמו צלצול הטלפון של אביב. הצלצול ממשיך וממשיך עד שנפסק. ״של מי זה?״ שואל עמנואל בהפתעה. גם אני מופתעת, במיוחד כשאני שומעת את הצלצול מתחדש, והפעם מהתיק שלי. אני חופרת במעמקי התיק ושולפת משם את הטלפון. על הצג מופיע ״מספר חסוי״.
לפצח את הקוד
זה לא הטלפון שלי, אני קולטת בבת אחת. זה הטלפון של אביב. לקחתי אותו מהקלפטומן בטעות. אני משתיקה את הצלצול, ואלף מחשבות מתרוצצות לי במוח. אצל מי הטלפון שלי? מה יהיה אם עומר יתקשר? מה יהיה אם אביב יתקשר? אני מנסה להיזכר אם מחקתי את השרשור של טליה ושלי אחרי הפרידה ממנו. נדמה לי שלא. ומה לגבי ההתכתבות שלי עם עמרי מהמשרד על רינת חכמוב? אם מישהו יקרא את זה, עדיף לי לרדת מהארץ.
הטלפון של אביב ממשיך לרטוט בידי. ״מספר חסוי״ לא מרפה. מעניין אם הטלפון שלו נעול. אני מנסה בלי שום התלבטות. אבל כמו שחשבתי, יש קוד. אני לא דואגת. אין סיכוי שלא אפצח אותו עד גבול עזה.
אני נזכרת בימים הרחוקים, כשעמנואל ואני התחלנו לצאת. זה היה לפני תקופת הסמסים, בעידן ההודעות הקוליות. לכל אחד היה קוד סודי שבאמצעותו היה יכול לשמוע את ההודעות שהשאירו לו. לקח לי שתי דקות לעלות על הקוד של עמנואל. 2604, תאריך יום ההולדת שלו. במשך חודשים הקשבתי להודעות שהשאירו לו בתא הקולי ומחקתי כל הודעה בקול נשי מלבד הודעות מאמא שלו. יום אחד הוא החליף את הקוד לארבע ספרות חדשות, 1801, יום ההולדת שלי. מאז לא נכנסתי יותר לתא הקולי שלו. איבדתי עניין.
מתוך יהירות אני מקלידה 1801 בטלפון של אביב ומרגישה צביטה קלה של אכזבה כשמתברר לי שזה לא הקוד. מה הסיכוי, אני אומרת לעצמי, שאחרי מה שקרה בינינו הוא ינציח את יום ההולדת שלי בטלפון. בטח בחר בתאריך יום ההולדת של אחד הילדים. אני מעווה את פרצופי בגועל כשאני נזכרת בשתי המוטציות המגודלות שלו.
״אנחנו יוצאים עכשיו מכיכר המדינה,״ אני שומעת את אמא שלי משקרת בטלפון בדרכנו לאסוף את חנוך ורדינון. עמנואל מסתכל בה בחשד, אבל אני מבינה מיד. היא מסתירה מחנוך את העובדה שהיא גרה בבית אבות. אני נאנחת בייאוש. מי יודע איפה היא אמרה לו שהיא גרה.
״שייקה משתגע מקנאה בגלל שאני נוסעת עם גבר אחר,״ היא אומרת בגאווה, מנותקת כהרגלה מכל מה שמתרחש סביבה.
״הוא לא יודע שחנוך הומו?״ שואל עמנואל.
״הוא לא הומו,״ היא מתקוממת, ״הוא רק לא זוכר טוב.״
אני פולטת גיחוך ציני ואומרת: ״נו, באמת. כולם יודעים שהוא הומו.״
״גם הומו זה גבר,״ היא עונה במתק שפתיים.
לא ראיתי את חנוך ורדינון עשרים שנה, אולי יותר, ואני מופתעת לגלות את אמא שלו ממתינה לנו על המדרכה באבן גבירול, בכובע לבן רחב שוליים, משקפי שמש ענקיים, חולצת משי אדומה ומכנסיים צמודים בצבע לבן. רק נעלי הספורט האדומות שלה מסגירות את העובדה שמדובר בחנוך בכבודו ובעצמו. מישהו שכח לעדכן את חנוך שהומואים מתלבשים כבר כאחד האדם ולא כמו שחקנים ב״כלוב הציפורים״. עמנואל המטומטם מבליע צחקוק כשהוא רואה את חנוך. אני תוקעת בו את המבט הרוצח שלי והוא מרצין מרוב פחד. אין דבר יותר דוחה מגבר שמפחד ממך. במיוחד אם התגרשת ממנו לפני חמש שנים.
חנוך והכובע שלו מתיישבים לידי בחיוך רחב. הוא מדיף ניחוח כבד של בושם ומניח בינינו תיק צד גדול. בצומת יבנה מתברר שבתוך התיק ארוזים המדים ונעלי הצבא שלו. אין לי מושג מתי השתמש בהם לאחרונה, אבל אין ספק שלחמאס מחכה עכשיו אויב מסוכן מאוד.
״תוריד כבר את הכובע הטיפשי הזה,״ פוקדת אמא שלי על חנוך. הוא מסתכל עליה בפליאה, ואני חושדת שאין לו מושג מי היא. הוא מהסס, אבל מסיר את הכובע בתנועה אטית. שערו הדליל צבוע בבלונד פנינה רוזנבלום ומבליט את פני הירח שלו. הוא נראה כאילו לקחו את ביבי ושרה נתניהו והתיכו אותם לאדם אחד. אני חושבת על תושבי שדרות במרחבים המוגנים, מדמיינת אותם צופים בהופעה של אמא שלי, חנוך ורדינון ודני עובדיה ומיידים בהם נעליים.
אני ממשיכה לנסות לפצח את הקוד של אביב. הטלפון שלו רוטט ללא הפוגה, אבל אני לא עונה. ברור לי שזו המזכירה שלו שמחפשת את המכשיר האבוד, ואני לא רוצה לוותר על האוצר שטמון לי בידיים, המפתח לחיים החדשים שלו אחרי הפרידה ממני.
חנוך אולי לא זוכר מי אמא שלי, אבל את המילים של ״הוא לא כל כך חכם אני יודעת״ הוא זוכר מצוין. ״ותאמינו לי, שדווקא בשבילי,״ הוא מזמר עם אמא שלי בהתלהבות ומזיז את כתפיו מצד לצד. עמנואל נכנס לקצב ומתופף בעליצות על ההגה. אפילו אני מתחילה להניע את ראשי לפי המוזיקה. הכביש כמעט ריק ממכוניות, ואפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בטיול סימפטי לדרום של זוג באמצע החיים והוריהם הקשישים.
הטלפון של אמא שלי מצלצל וקוטע את ״בארץ אהבתי השקד פורח״. דני עובדיה מנסה לתאם איתנו נקודת מפגש. לאמא שלי אין שמץ של מושג איפה אנחנו. אין לה שום חוש כיוון, והיא לא יודעת אם שדרות נמצאת ליד ירושלים, טבריה או החרמון. לחנוך ורדינון בוודאי שאין מושג. מבחינתו, כך הבנתי עוד בצומת יבנה, אנחנו נוסעים דרומה כדי להילחם עם המצרים בתעלה.
״שימי אותו על הרמקול,״ אני אומרת לה. היא מסתכלת עלי בחוסר הבנה. מעולם לא שמעה על האפשרות המהפכנית הזאת.
״תני לי,״ אני חוטפת לה את המכשיר מהיד ולוחצת על רמקול.
״היי, דני,״ אני אומרת, ״אני כאן עם ציפה וחנוך.״
״אז לסגור?״ הוא שואל.
״מי מדבר?״ שואלת אמא שלי בבלבול.
״דני עובדיה מדבר,״ אני שומעת את קולו של אליל הנעורים שלי.
״או, שלום לך גברת עובדיה,״ מתעורר חנוך ורדינון לחיים.
״מי מדבר?״ אני שומעת את עובדיה ברמקול.
״עם מי את מדברת?״ פונה אלי אמא שלי, מבולבלת מבליל הקולות ומהטכנולוגיה פורצת הדרך שנחשפה אליה – שיחה ברמקול.
״עם עובדיה החירשת,״ אומר חנוך בשמחה.
״אומרים חירשה,״ מתקנת אמא שלי.
״חירשת,״ מתעקש חנוך.
״אז לסגור?״ שואל עובדיה.
״דני, תקשיב רק לי,״ אני מנסה למשוך את השיחה לכיוון מעשי. ״עכשיו רק אני אדבר.״
״הלו, מי זאת?״ שואל עובדיה.
״תקשיב לי בלי לדבר,״ אני מזדעקת בטלפון.
״אז לסגור?״ הוא ממשיך.
אני לא עונה והוא מנתק את השיחה.
כעבור שתי שניות הטלפון מצלצל שוב. ״עכשיו תנו לי לדבר איתו בלי להפריע,״ אני מצווה על אמא שלי ועל חנוך. ״כן, דני,״ אני עונה בסמכותיות. דני עובדיה לא עונה.
״זה אני,״ אני שומעת למרבה הזוועה את קולו של אביב. ״הטלפון שלך אצלי.״
שמיעה של נשים
״אני בדרך לדרום לבקר את עומר,״ אני משקרת ופני מתלהטות במבוכה, התרגשות ולחץ. לא שמעתי את קולו מאז שנפרדנו.
אני לא שומעת שום תגובה בצד השני. ככה זה היה גם כשהיינו יחד. אני הייתי מדברת והוא לא היה עונה.
״לא שמעתי מה אמרת,״ הוא עונה לבסוף.
עם הגיל, השמיעה של גברים הולכת ומידרדרת בצורה דרמטית. זה מתחיל בערך בגיל ארבעים ולא נפסק עד הקבר. אצל נשים, לעומת זאת, השמיעה הולכת ומתפתחת עם הגיל. המדע עוד לא מכיר באבחנה הזאת, אבל זה רק בגלל שרוב המדענים הם גברים. נשים מכירות את זה מצוין: כשהתחלתם לצאת לא שמעת כלום, רק את דפיקות הלב המטופשות שלך. גם אם להקת רוק היתה מנגנת בחדר השני, לא היית שומעת. גם לא את מקהלת הצבא האדום. כלום לא היה מפריע לך להתמוגג מהשנינויות הטיפשיות שלו. אבל אחרי כמה שנות נישואים, כשהוא מדפדף בעיתון או מושך באף, את שומעת את זה בעוצמות של סנסור רגיש שפותח במעבדות הסודיות של פנסוניק. הכול את שומעת: כל החלפת ערוץ בטלוויזיה, כל מפתח שננעץ בדלת, כל סמס שמגיע, כל צקצוק בשיניים. נשים נשואות הן כמו כלבים וחתולים לפני רעידת אדמה. הן שומעות עוד לפני שזה קורה.
אני עוצמת את העיניים ונזכרת איך גיליתי שאביב בוגד בי. ברור שלא חשדתי. גם כשעמנואל בגד בי עם דינה לא חשדתי. מי יודע כמה עוד היו לו, ובאף אחת מהן לא חשדתי. אני האישה העיוורת האולטימטיבית. זאת שלא רוצה לדעת, או שלא מבינה מה היא רואה.
בכל דבר אחר אני ישר חושדת: בכל משפט שהילדים אומרים לי, בכל לקוח שמגיע למשרד עם חבילת השקרים שלו, בכל מילה שמייקל המתמחה שלי אומר, בכל דיווח של רינת חכמוב בישיבת שותפים. החושים שלי מחודדים כל כך, שגם אם מישהו עוד לא שיקר אני ישר עולה עליו. אי-אפשר לרמות אותי. רק בתחום אחד אני תמימה כמו ילדה בת שלוש: בכל מה שנוגע לבן הזוג שלי.
מדי פעם התעורר אצלי חשד, אני לא עד כדי כך אטומה, אבל תמיד מול האישה הלא נכונה. לפני עשר שנים המשרד של עמנואל שלח אותו לפגוש לקוח פוטנציאלי בלונדון. ציידתי אותו כמובן ברשימת קניות לי ולילדים, וכשהוא חזר מצאתי אצלו במזוודה בושם עטוף בנייר מתנה. באופן טבעי ניכסתי את הבושם, אבל עמנואל חטף אותו ממני בבהלה ואמר שקנה אותו לעדי, המזכירה של המחלקה שסידרה לו את המלון והטיסות. לא הכרתי אותה, שזה בפני עצמו סימן אזהרה עצום, והייתי בטוחה שיש משהו בינה ובין עמנואל. לא אמרתי לו כלום, אבל כשהיה במקלחת קילפתי את נייר המתנה וכתבתי על הקופסה של הבושם: ״לעדי המתוקה, תודה מכולנו, עמנואל, אשתו והילדים״. שתבין מה היא מקבלת יחד עם הגבר הנשוי שיש לה איתו רומן. כעבור חודשיים פגשתי אותה באירוע של המשרד. היא היתה אז בהיריון בחודש תשיעי, דתייה ממושקפת עם פני ירח, שהודתה לי בפנים סמוקות על הבושם.
את הבגידה של אביב גיליתי בכזה איחור, שאם הייתי מתעכבת עוד טיפה, רוב הסיכויים שהם כבר היו נפרדים. זה קרה אצל אמא שלי בבית האבות. בשנים האחרונות איציק המנהל מתעקש לקרוא למקום ״דיור מוגן״. אבל גם אם הוא יקרא לו ״ולדורף אסטוריה״, הוא עדיין יישאר אותו בית אבות חצי-סיעודי, בלי רישיון, שמאכלס תערובת של זקנים דמנטיים, תשושי נפש, שהשהייה שלהם יחד מוציאה מהם נחשולים של טירוף ורשעות.
אמא שלי ישבה עם החבר החדש שלה, הוסמן ישעיהו, כמו שהוא נוהג להציג את עצמו, ורשפה מבטים מלאי שנאה אל הדסה צימרמן, אמא של אביב. מרחוק כבר קלטתי את אדי הזעם שהיתמרו משתיהן בעצימות גבוהה. מקסוול, הפיליפיני שטיפל באבא של אביב עד שהוא נפטר, עמד בכניסה ליד הזקן החדש שלו. גם לו הוא קורא סבא, בדיוק כמו שקרא לאבא של אביב. הוא המלשין שלי בבית האבות. פעם בחודש אני מחליקה לו ליד חמישים דולר, ובתמורה הוא מעדכן אותי בכל המעללים של אמא שלי.
״אמא הלך היום לקומה חמש,״ הוא הודיע לי כשנכנסתי. קומה חמש היא הקומה של הסיעודיים, אלה שרק יושבים בכיסאות הגלגלים שלהם ובוהים בחלל. ריח כבד של מוות עומד שם באוויר, מהול בריח של שתן ואוכל מקולקל. איציק שולח לשם בתור עונש את הזקנים הלא-סיעודיים שעושים בעיות.
״למה?״ שאלתי את מקסוול.
״היא צועק על סבתא,״ הוא ענה והתכוון להדסה צימרמן. ״מפלצת זקנה,״ הוא חזר על מה שאמא שלי אמרה לה, ״תמות את ותמות הבן שלך.״
הבן שלך? התפלאתי. למה שהיא תרצה שאביב ימות? כנראה מקסוול לא הבין טוב. בכל זאת, מדובר במי שהקפיד להגיד ״מזל טוב״ לכל המנחמים בשבעה של אבא של אביב. בטח גם היום הוא התבלבל.
חייכתי אליו את חיוך שותפי הסוד שלנו והתקדמתי לעבר אמא שלי והוסמן ישעיהו.
״התביישת לספר לי,״ נבחה לעברי אמא שלי, רוטטת מעצבים.
התיישבתי לצדה וניסיתי להבין מה היא רוצה.
״גם הוא עזב אותך,״ היא ירתה בכעס.
״מה פתאום?״ הופתעתי. הבוקר עוד יצאנו יחד לעבודה.
״החומצה הזאת אומרת שהוא חזר לאשתו,״ ענתה אמא שלי בקול רם והביטה על הדסה במבט שכולו תיעוב.
הדסה הסתכלה עלי בהתנשאות. ידעתי כמה היא שונאת אותי.
״כנראה טעיתי,״ היא אמרה במתק שפתיים.
באותו רגע הבנתי שהיא לא טעתה. הרגשתי שמישהו בעט לי בבטן בשיא הכוח, ועכשיו הבטן שלי צונחת לרצפה, ובעקבותיה כל שרידי הכבוד העצמי שלי. היא לא היתה אומרת דבר כזה סתם, התחיל הראש שלי לעבוד, זה חייב להיות נכון. התמלאתי זעם על אביב, על הילדים שלו, על גרושתו, על אמא שלו. התחשק לי לנסוע אליו באותו רגע ולחנוק אותו. להרוס לו את המשרד. להכות אותו בידיים חשופות. דמיינתי את עצמי חובטת בפרצופו באגרופים. עוד אגרוף ועוד אגרוף. הוא מדמם, השיניים שלו נשברות, הלסת מתעקמת, האף שותת דם.
קמתי באטיות מהכיסא. הכול התערפל סביבי. דידיתי לעבר הכניסה ואמרתי לעצמי בלב: לא יכול להיות שזה קרה לי שוב.
היום אני מבינה שהתעקשתי לא לראות. הכול היה מונח על השולחן, אבל העדפתי לכסות את העיניים ולא להבחין בכלום. לא בענן הבושם שהותיר מאחוריו בכל פעם שנסע אליה, לא במצב הרוח הטוב שהיה לו כשחזר ממנה, לא בזמן שהלך והתארך בין הפעמים שהוא ואני עשינו סקס, ולא בעובדה שהחל לכנות אותה בפני הילדים ״אמא״. כל השנים היא היתה ״אמא שלכם״; כשהחל הרומן ביניהם, היא חזרה להיות ״אמא״. הילדים אולי הרגישו, אני לא.
למה שאעלה בדעתי שמכל הנשים בעולם הוא החליט לנהל רומן דווקא עם גרושתו? איזה גבר בעולם חוזר אחורה, לאישה שממנה התגרש? אני אגיד לכם איזה גבר: זה שנמצא איתי.
נכון שבכל שבוע הוא נסע אליה לבית שגרו בו יחד, אבל הוא אמר שיש להם המון עניינים פתוחים שקשורים לרכוש המשותף שלהם. זה נראה לי הגיוני לגמרי. בדיוק כמו שנראה לי הגיוני לגמרי שבכל פעם שהוא נסע לגרושתו כדי לעשות איתה סקס, אני נשארתי בבית עם שני הילדים המבחילים שלו: הבת הכדורסלנית המגושמת עם כפות הרגליים הענקיות והבן שנראה כמו תאו ענק שסובל מבולימיה. מהרגע הראשון לא יכולתי לסבול את הצמד המפונק והתלותי הזה, שנדבק לחיים של אביב ושלי כמו שתי קרציות מעצבנות. זה עבד לשני הכיוונים: גם הם לא יכלו לסבול אותי. במיוחד הג'מוס הצעיר, שבגיל אחת-עשרה עוד לא ידע להשתמש בסכין ומזלג ופחד להישאר לבד בבית. בכל שבת הייתי צריכה לסעוד את האבו-ג'ילדה המפלצתי הזה עד שאחותו הגמלונית תחזור הביתה מאימון הכדורסל שלה, ואז להגיש לשניהם ארוחת ערב, שאף פעם לא היתה מספיק מוצלחת עבורם.
באותו זמן אביב היה שרוע עם גרושתו במיטה, מתכנן איתה את החזרה לחיים משותפים.
״היא לא חושדת?״ היא בטח היתה שואלת, מתכרבלת לידו בתנועות מתפנקות.
״חושדת?״ אני שומעת את אביב מגחך בביטול. ״גם כשבעלה בגד בה היא לא חשדה. שכל זה לא הצד החזק שלה.״
״הילדים לא יכולים לסבול אותה,״ אני מדמיינת את גרושתו מדברת עלי כשהיא מניחה אצבעות מטופחות על ירכיו.
״מה זה משנה,״ עונה לה אביב ושניהם פורצים בצחוק, ״העיקר שהיא שומרת עליהם עכשיו.״
מתה מכיעור
צליל אזעקה צורמני חודר לתוך המכונית. ברגע הראשון אני לא מבינה אם זאת אזעקה בתל אביב שאני שומעת דרך הטלפון או אזעקה באשדוד, שאותה עברנו לפני שניות אחדות. ״תעצור,״ אני צורחת על עמנואל, ״אזעקה!״ המכונית מיטלטלת ימינה ושמאלה בפראות, עמנואל כבר לא שולט בחרדות שלו, ואני ממלטת את עצמי החוצה ונשכבת בצד הדרך עם הידיים על הראש, כמו בתשדירים של פיקוד העורף. עמנואל שוכב בתעלה לפני, ושנינו צופים בחנוך ורדינון יוצא לאטו מהמכונית, מותח בפינוק את איבריו, ואמא שלי מהדסת בעקבותיו בהליכה טווסית כאילו היא על השטיח האדום בפסטיבל קאן ולא באמצע מלחמה כשטילים מתעופפים מעל לראשה.
״תשכבו על הרצפה,״ צועק עליהם עמנואל בהיסטריה.
מצא לו למי להגיד. שניהם עסוקים עכשיו רק בדבר אחד: כל אחד מהם שולף את המראה הקטנה שלו ומתקן את האיפור. גם הבום שמשמיע הטיל של כיפת ברזל, שמצניח את לבי בפראות לתוך הבטן, לא מצליח להזיז את פניהם מהמראה.
״תיכנסו מיד למכונית,״ מורה לנו עמנואל המבוהל, ״שלא יֵצא לנו מחבל מאיזו מנהרה.״
אני מנערת את בגדי מהחול ומרגישה מושפלת וזועמת כמו שלא הרגשתי מעודי. הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אני חושבת בכעס, ובסוף ככה זה נראה.
עמנואל מנסה להסביר לאמא שלי כמה חשוב להתגונן מפני הטילים ולשכב בצד הדרך כשיש אזעקה.
״אני לא שוכבת על הרצפה בגלל אזעקות,״ היא אומרת בתקיפות. ״גם באזעקה ההיא עם גורודיש לא שכבתי.״ היא מסתובבת לאחור לעבר חנוך ושואלת: ״איזו מלחמה זאת היתה?״ לחנוך אין מושג איזו מלחמה זאת היתה, אבל את גורודיש הוא זוכר טוב מאוד. ״ועוד איך שכבת,״ הוא עונה בשמחה, ״סיפרת לכולם איזה כלי ענק היה לו.״
״את היית עם גורודיש באזעקה של מלחמת יום כיפור?״ אני שואלת בפלצות.
״רק עד האזעקה,״ היא עונה. ״אחרי זה הוא היה חייב ללכת.״
עמנואל ואני מסתכלים אחד על השני בזעזוע.
״והוא לא פחד שעומדת לפרוץ מלחמה?״ שואל עמנואל.
״פחד?״ היא מעווה את פניה בתיעוב. ״הוא היה גבר, לא נקבה פחדנית.״
״אני לא מבין,״ מתעקש עמנואל ההיסטוריון הצבאי, ״הוא היה אלוף פיקוד דרום. לא באו אליו באותו יום כיפור עם התרעות על מלחמה?״
״כל הזמן באו,״ היא עונה באדישות, מחדשת בתשומת לב את הליפסטיק על שפתיה, ״אבל לא נתתי להם להיכנס.״
״למה?״ מקשה עמנואל, אחוז הלם.
״למה?״ היא רוטנת באי-רצון. ״כי אם לג'ובניקים האלה מהמודיעין היתה מישהי להיות איתה ביום כיפור, הם לא היו מבלבלים לו כל הזמן את הראש.״
הטלפון של אמא שלי עדיין בכף ידי וגם מצלצל. זה שוב אביב. ״היתה פה אזעקה,״ אני מסבירה לו והלב שלי דופק בחוזקה. ״ואת בסדר?״ הוא שואל בקול האישי שלו, לא הקול המשרדי שדיבר בו עד עכשיו. הרגע קמתי מתעלה ליד הכביש ואני בדרך לחלץ את הבן שלי שנלחם בעזה, אני רוצה לענות, כמה בסדר זה כבר יכול להיות? אבל אני לא אומרת את האמת, ואני גם לא אומרת שכל מה שאני רוצה עכשיו זה לסובב את המכונית בחזרה לתל אביב כדי שאוכל לחבק אותו לכמה שניות. במקום זה אני אומרת שאני בסדר ושבערב נחליף את המכשירים, כי עכשיו אנחנו כבר קרובים לאשקלון ורואים מרחוק את ענן האבק שמיתמר מעליה, והוא מגיע מגבול עזה.
״זה לא היה גורודיש,״ נזכר פתאום חנוך ורדינון.
״לא?״ היא שואלת בחוסר ביטחון.
״זה היה גנדי!״ מכריז חנוך.
״גנדי?״ היא מנסה להיזכר. ״אני כבר מבולבלת מכל המלחמות.״
אני מסמנת לעמנואל לא להגיב. אין לי כוח שיקים לי פה מחדש את ועדת אגרנט וינסה להבין איזה גנרל היה עם אמא שלי באיזו מלחמה.
״אין כבר דברים כאלה היום,״ אומר עמנואל לאמא שלי, ״זה אסור לפי החוק.״
״איזה דברים?״ היא שואלת בחוסר הבנה.
״קצינים שמתעסקים עם חיילות,״ הוא עונה בסמכותיות, גאה להביא את בשורת הנאורות לזוג הקשישים חובב המלחמות והגנרלים.
חנוך מהנהן לעבר אמא שלי. ״שמעתי על זה,״ הוא אומר בצער.
אמא שלי מסתכלת לעברי כדי לקבל אישור. אני נדה בראשי. פניה מתכרכמות. ״אז מה שווה הצבא,״ היא אומרת בכעס, ״הלך כל הכיף.״
״איפה את גרה?״ שואל פתאום חנוך את אמא שלי.
״בכיכר המדינה,״ היא יורה בלי שום היסוס. כנראה הכינה את השקר הזה מראש. עמנואל מלכסן אליה מבט נוזף. הוא שכח את היכולת שלה לשקר בכל מצב.
״שוש אברמוב אמרה שאת גרה בבית אבות,״ מתעקש חנוך.
״שוש אברמוב מתה,״ היא אומרת באדישות.
חנוך מכווץ את מצחו בדאגה. ״ממה?״ הוא שואל בפליאה.
״מכיעור,״ היא עונה.
גם בגיהינום היא תרדוף את שוש אברמוב, שחשפה את העובדה שהיא גרה בבית אבות. רוב הסיכויים שאוכל לראות את זה במו עיני, כי לגן עדן אני כבר לא אלך עם כל הניסיונות שלי לפצח את הקוד הסודי של הטלפון של אביב. אני מתקשרת לטליה מהטלפון של עמנואל. אולי לה יהיה רעיון איך מפצחים את הקוד. היא עונה בזעקת שבר: ״לא נכון, אל תגיד לי כלום. אני לא רוצה לשמוע.״
״אל מי את מדברת?״ אני שואלת בתמיהה, אבל מיד מבינה הכול. היא ראתה על הצג שזה המספר של עמנואל והיתה בטוחה שהוא עומד להודיע לה את מועד הלוויה. אני חוטפת צמרמורת איומה של קור. כל גופי רועד. אלוהים, ככה זה יהיה. קיבלתי שידור חי של מה שעלול לקרות.
״לא קרה כלום לעומר,״ אני אומרת ושומעת אותה בוכה. יש לה שלוש בנות, כל אחת מבעל אחר, וכל השנים היא אמרה כמה שהיא מאושרת שאין לה בן ושייחסך ממנה הסיוט של הצבא. בשנה האחרונה החליטה הבת האמצעית שלה להיות טייסת. היא כבר חצי שנה בקורס טיס, ולא עושה רושם שהיא עומדת לעזוב. טליה ניסתה לסכל את התוכנית בכל דרך, כולל המשפט המונומנטלי ״אף אחד לא יתחתן איתך בגלל זה.״ ״למה?״ שאלה הטייסת לעתיד, וטליה השיבה: ״כי אף גבר לא יֵצא עם בחורה שהיתה יותר קרבית ממנו בצבא.״
״איך את אמיצה,״ טליה נאנחת בטלפון, קולה חנוק מדמעות.
אני לא מרגישה אמיצה. אני מרגישה מטומטמת. לא ברור לי איך הדרך לדרום לא גדושה במכוניות של הורים שנוסעים כמונו לחלץ את הבנים שלהם מהמלחמה. אני לא מבינה איך כולם ממשיכים בשגרת החיים שלהם כמו צאן לטבח ומחכים לדפיקה של קצין העיר.
״אבל אם כולם יחשבו כמוך, מי יגן על המדינה?״ אני שומעת בראשי את סבתא שלי מכפר יהושע. סבתא שלי מתה לפני שלושים שנה, כשמלחמות היו צודקות וגם היינו מנצחים בהן. עכשיו יש מלחמה כל שנתיים והיא מסתיימת בדיוק באותה נקודה שבה התחילה, חוץ מאשר למשפחות שאיבדו בה את הבנים שלהן.
״והשואה?״ אני שומעת בראשי את אמא של עמנואל. ״אם כולם יברחו מהמלחמה, מי ימנע את השואה הבאה?״ אין לי תשובה גם לשאלה הזאת, אבל לפי הכבישים הריקים בדרך דרומה, כנראה רק אנחנו חרדים לגורל הבן שלנו, ושום שואה לא מרחפת מעל ראשינו מלבד השואה הפרטית שאנחנו מנסים למנוע.
אישה מאוהבת ברדיאטור
ברגע שנולד לך בן, שעון החול עד הגיוס שלו מתחיל לאזול. מי לא יודע את זה. ולמרות זאת קיבלתי הלם מוחלט כשמצאתי בתיבת הדואר את המעטפה עם צו הגיוס לעומר. הייתי המומה כאילו קיבל צו גיוס לצבא הרוסי. בידיים רועדות צילמתי עם הטלפון את הצו ושלחתי לכל מי שאני מכירה. התגובות נעו בין מזל טוב לאיך הזמן טס. אף אחד לא כתב לי את הדבר היחיד שהיה צריך לכתוב: אוי ואבוי, אני משתתף בצערך.
נכנסתי הביתה בסערת רגשות עצומה כדי לבשר לעומר את הבשורה. הוא היה אדיש לגמרי. ״אה, כן?״ אמר באטיות שירש מאבא שלו. ״אתה מתרגש?״ שאלתי אותו. הוא הסתכל עלי בפליאה וענה באותו טון אדיש: ״מה יש פה להתרגש?״ כשחושבים על זה לעומק, הוא צדק. התגובה הנורמלית היתה למרוט את השערות ולפרוץ בבכי איום ונורא.
גם עמנואל התרגש עד דמעות, לא רק אני. שמעתי אותו נחנק בטלפון מרוב התרגשות, כשלמעשה בישרתי לו שיש סיכוי שעומר ייהרג בשלוש השנים הקרובות. ״אני כל כך מתרגש,״ הוא ענה בתגובה, ״יש לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות.״
בשירות הצבאי שלו עמנואל היה חובש בגבעתי. זאת היתה התקופה היפה בחייו. הוא מתרפק עליה ומתגעגע אליה כבר עשרים וחמש שנה. בעצם, הוא מתרפק על התקופה המסוכנת ביותר בחייו, אם לא מחשיבים את השנים שהיה נשוי לי. הוא לא יוצא דופן. גברים רבים שהכרתי בחיי נזכרו בתקופת הצבא בערגה. אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. למה שאדם נורמלי יתרפק על התקופה שחייו היו בסכנה?
אולי מאותה סיבה שמשפחות רבות נוהגות לערוך לבן שלהן מסיבת גיוס. יש איוולת גדולה מזו? הבן הולך לצבא והמשפחה שלו חוגגת. ולא סתם חוגגת, אלא עם כל הלב. מוזיקה, אוכל, אלכוהול, חברים, ריקודים. איזה יופי, הבן שלנו הולך לשלוש שנים של סכנת חיים. אולי הוא ייהרג, אולי ייפצע, אולי ייפול בשבי, אולי יחטוף הלם קרב, אולי יחווה דברים איומים שישפיעו עליו כל חייו. אז בואו נעשה לו מסיבה.
עומר לא רצה מסיבה. למרבה הזוועה הוא ביקש אירוע משפחתי. המשפחה שלנו באותה תקופה נראתה כך: עמנואל עבר לגור עם מירי ממודיעין, אני הייתי עם אביב בלי שידעתי שהוא בוגד בי, אמא שלי עוד היתה נשואה לאבא הדמנטי של אביב, ומיכאלה היתה עם החבר הפיליפיני שלה, השפוי היחיד במשפחה המעורערת שלנו.
לא התחשק לי שעמנואל ומירי ממודיעין יֵשבו אצלי בבית איתי ועם אביב. יש גבול. גם לא רציתי את הילדים המבחילים של אביב אצלי בסלון. ובטח שלא רציתי את אמו המפלצת אצלי בבית. מכל הסיבות המוצדקות הללו החלטתי שהאירוע המשפחתי יהיה במקום האידיאלי למשפחה כמו שלנו: בית האבות של אמא שלי, שגם הוריו של אביב התגוררו בו.
״תשכחי מזה,״ אמר איציק מנהל בית האבות כשביקשתי ממנו את חדר האוכל למשך שעתיים במוצאי השבת הקרוב. אמא שלי היא הסיוט שלו, הבד האדום שהוא רואה מולו כל יום ו״חוטף חררה״, כמו שהבהיר לי בעיניים מכווצות משנאה. שנים שהוא נחנק איתה ועם כל הבעיות שהיא עושה, ״כך שאין סיכוי שאני נותן לה לחגוג אצלי.״ לפני שהספקתי להגיד מילה, הוא שלף נגדה את כל העבירות שביצעה באותו שבוע: ירדה לארוחת בוקר בתחתונים וחזייה, שכנעה את אחד הזקנים לברוח איתה ללובי של מלון ״הילטון״, השתלטה על מערכת הכריזה והודיעה בקול רשמי: ״הדסה צימרמן, מחכים לך בבית העלמין ירקון.״
״זה אירוע משפחתי צנוע,״ אמרתי בקול כנוע, אבל איציק קטע אותי ונענע בראשו בתקיפות. ״שום דבר אצל אמא שלך לא צנוע,״ הוא סינן בתיעוב, ועיניו הקטנות התמקדו בזקנה שעברה בין השולחנות ואכלה בבולמוס את עיגולי הבננות ותפוחי העץ שסודרו עליהם בקמצנות. ״הלו,״ הוא פנה אליה, ״יש פה עוד אנשים חוץ ממך.״ הזקנה סובבה את ראשה לעבר איציק בפרצוף שכולו משטמה. ״יַחְרַבּ בֵּיתַכּ,״ היא ירתה לעברו, ממשיכה לאכול בהפגנתיות.
״זה לכבוד הגיוס של הבן שלי,״ אמרתי את הדבר האחרון שעלה בדעתי. מרוב ייאוש כבר דמיינתי את הדסה צימרמן, אמא של אביב, רובצת על הכורסה אצלי בסלון, שולחת מבטים מלאי תיעוב לעברי ולעבר אמא שלי. ״אני לא מאמין,״ נזעק איציק, ״הוא כבר בן שמונה-עשרה?״ הנהנתי, מריחה ריח קלוש של תקווה. איציק חייך לעברי חיוך ידידותי. ״גיוס זה משהו אחר,״ הוא פסק, ״זה לכבודו, לא לכבודה. את יודעת שהייתי בקבע עשר שנים?״ מיהרתי להתפעל מהעבר הצבאי של איציק, מסתירה את ההקלה העצומה שהתפשטה בי.
במוצאי שבת קרו כמה דברים קטנים שהעיבו על החגיגה של עומר. הצבא חיסל את אחד המפקדים של חיזבאללה בלבנון, ומיד החל ירי קטיושות לעבר צפון הארץ. בעקבות זאת נוספו לאירוע המשפחתי שלנו כמה אושיות ביטחון, שנצמדו לגל הפתוח בטלוויזיה שבחדר האוכל. בראשם היה זקן בשם קסוטו, כינוי שאמא שלי הדביקה לו בגלל שהוא נוהג לצטט ללא הרף מהתנ״ך. המוח של קסוטו הולך ומתרוקן והוא אחוז דיבוק להסיר את בגדיו. כדי למנוע את ההתפשטויות הפומביות שלו, הגתה סווטלנה המטפלת רעיון שובה לב: בכל בוקר היא מלבישה לו מעל בגדיו שמלה צבעונית חסרת שרוולים, שאותה הוא מתקשה להסיר. ליד קסוטו בשמלה ישב הנכד של מרי פופינס, בחור בן שלושים ומשהו שמגיע לסבתא שלו רק כדי להטעין את הטלפון. סבתא שלו היא זקנה סהרורית שהולכת תמיד עם מטרייה, בלי קשר למזג האוויר או לעובדה שהפעם האחרונה שיצאה מבית האבות היתה לפני עשר שנים. מיותר להגיד מי הדביק לה את הכינוי מרי פופינס. מאחוריהם ישבה הדסה צימרמן, אמא של אביב, וחרחרה בכבדות מול המסך. לצדה עמדו עמנואל והפיליפיני של מיכאלה ונתנו עצות לצבא. אביב ישב בצד, רכון כרגיל על הטלפון שלו. באותה שבת הילדים המגעילים שלו היו עם אמא שלהם ונחסך ממני הסיוט של לחגוג איתם את הגיוס של עומר. גם יוסף, אבא של אביב והבעל של אמא שלי, רבץ שם על כורסה, בוהה בכולנו במבט ריק. מירי, החברה של עמנואל, עמדה מול יוסף ולטשה בו מבטים מפוחדים. היא בטח חושבת שהוא מת, גיחכתי לעצמי. נראה מתי היא גם תגיד את זה.
אמא שלי הגיעה כמובן באיחור. היא היתה חייבת לעשות כניסה, בדיוק כמו בימיה הגדולים בתיאטרון. היא נכנסה לחדר האוכל בהליכה מלכותית זקופה, לבושה בשמלה ארוכה בצבע סגול עז, עם מחשוף כל כך עמוק, שהיה יכול להעיר ממוות כמה מבעליה הקודמים. שפתיה היו משוחות בליפסטיק סגול ומאוזניה השתלשלו עגילים ארוכים, גם הם בסגול. מיכאלה ועומר זינקו לעברה בשמחה. תמיד אהבו אותה, למרות שהתייחסה אליהם כמו מלכה אל נתיניה העלובים, מוכי הגורל.
״תראו את המנוולת הזאת,״ אמרה בקול רם והצביעה על הדסה, ״היא עוד חיה.״
הדסה עיקמה את פניה בתיעוב.
״כנראה יש גיל שאחריו כבר לא מתים,״ המשיכה אמא שלי בקול יותר חזק.
״אנחנו בדיוק באותו גיל,״ חרחרה לעברה הדסה בזעף.
אמא שלי גלגלה עיניים בזעזוע. ״אף אחד בעולם לא בגיל שלך,״ היא רשפה לעבר הדסה. ״את ניצחת את כולם.״ הדסה עשתה תנועת ביטול לעבר אמא שלי וסובבה את ראשה בהפגנתיות לכיוון השני.
אמא שלי לא הרפתה. ״מה נעלבת?״ היא אמרה. ״הנה, השגת משהו בחיים שלך. את אלופת העולם בזִקנה.״
״לפחות אני לא הרגתי את הבעל הראשון שלי,״ חרחרה הדסה בקול רם והסתכלה על אמא שלי.
״זה נכון?״ לחשה לי מירי בזעזוע. ״היא באמת הרגה את הבעל הראשון שלה?״
אמא שלי שלחה לעברה מבט שכולו תוכחה ואמרה בהדגשה: ״אף פעם לא הוכיחו את זה.״
מירי לכסנה מבט מודאג לעבר יוסף. ״הוא חי,״ הרגעתי אותה, ״רק שבגיל שלו ההבדל בין חיים ומוות הוא לא דרמטי.״
ראיתי שמירי מסתכלת על אמא שלי בחשש ואז מפנה מבט דומה לעבר הדסה. ככל שהדיאלוג ביניהן הפך לאכזרי יותר, היא נצמדה אלי יותר בפחד, עיניה מסגירות את הבהלה שאחזה בה. מה עמנואל מצא בה, חשבתי בפליאה. איך הוא יכול לסבול את השעמום והבנאליות שהיא מפיצה סביבה. היא נראית כמו כדור שינה מהלך. אני בטוחה שמעולם לא הוציאה מפיה מילה אחת מעניינת. ומה היא מצאה בעמנואל. איך היא סובלת את שק החרדות שהוא נושא על גבו, את האטיות האיומה שלו, את האובססיביות שלו לפרטים ולפרטי-פרטים.
אני יודעת שזו שאלה טיפשית. אישה הרי יכולה להתאהב ברדיאטור. למה? כי אישה לא מתאהבת בגבר, היא מתאהבת בחלום. גם אם יגידו לה: ״אבל זה רדיאטור,״ היא תתמוגג: ״אבל תראו איזה אפור הוא וכמה שהוא יפה. והוא כזה חם ורגיש.״ כי אישה מתאהבת בחלום; והראשון שיוכל להציע לה את החלום, בו היא תתאהב. אם החלום שלה הוא משפחה גדולה, היא תתאהב בגרוש או באלמן שמגדל בעצמו את הילדים. לא כי הוא כזה גבר מקסים, אלא כי הוא מספק לה את החלום. היא תטפל לו בילדים, תלד איתו עוד כמה והופ – התגשם החלום על משפחת בריידי החדשה. ואם החלום שלה הוא להיות האישה הקטנה והשברירית, זאת שנושאים אותה על כפיים, היא תתאהב בגבר דומיננטי שינווט אותה כל החיים ויעשה בשבילה הכול. הוא יכול להיות נודניק, משעמם ואידיוט, אבל הוא מספק את החלום, וזה סוד הקסם שלו.
לטליה ולי יש חברה שסיפרה לנו פעם שכשהיא נכנסת הביתה, היא שואלת את בעלה: ״איך היה היום שלך, מותק? רוצה משהו לאכול?״ טליה כמעט התעלפה כששמעה את זה. ״אלוהים,״ היא אמרה בזעזוע, ״אם אני אכנס ככה הביתה, רמי יקבל דום לב.״ אני דווקא הבנתי. זה לא הוא, זו היא. זה החלום שלה, להיות האישה המרַצה, זאת שמטפלת בכולם ודואגת לכולם. זה מה שגורם לה אושר, שכולם תלויים בה ונזקקים לה. זה החלום שלה.
נשים מוכנות לעבור סבל איום ונורא כדי להחזיק את הזוגיות בחיים. הן מוכנות לספוג בגידות, קמצנות, אלימות מילולית, התעמרות, תלונות בלתי-פוסקות, פרזיטיות, ניכור, דחייה ואפילו תיעוב – הכול, רק לא לוותר על החלום. גלוריה סטיינם אמרה פעם שאישה צריכה גבר כמו שדג צריך אופניים. אני לא יודעת אם לדג יש חלומות, אבל לנשים יש ועוד איך. כל אישה שתברר עם עצמה מה החלום שלה, תבין למה היא נשארת עם הגבר שלה.
״מי זה?״ התקרבה אמא שלי לטלוויזיה והתמקדה בתמונתו של מפקד חיזבאללה שחוסל בלבנון. עמנואל התחיל להסביר לה בארכנות הטיפוסית שלו, אבל היא לא הקשיבה למילה.
״דווקא בחור נאה,״ היא אמרה בהערכה, ״הוא מוכר לי.״
״אולי היית נשואה לו פעם,״ התיזה הדסה לעברה.
״וירא אלוהים כי טוב,״ הכריז קסוטו בקול רם והתרומם ממקומו בבת אחת. השמלה שעל גופו הסתבכה בהליכון והוא קרטע קדימה וכמעט נפל. סווטלנה זינקה לעברו, אבל להדסה צימרמן היה רעיון הרבה יותר טוב. ״קאם היר,״ היא חרחרה לעבר באני, החבר הפיליפיני של מיכאלה, ״הלפ הים.״ הדם עלה לי לראש, אבל לא אמרתי כלום בגלל אביב. גם הוא נחלץ לעזרתו של קסוטו, יחד עם עמנואל והנכד של מרי פופינס, ושלושתם הצליחו להפריד בין השמלה להליכון.
״לבאני ולמיכאלה יש זוגיות מקסימה,״ אמרה הבי-אף-אף החדשה שלי, מירי ממודיעין. לא מצא חן בעיני שהחברה הזמנית של עמנואל מחווה דעה על הבת שלי והחבר שלה.
״אין דבר כזה זוגיות,״ אמרתי לה במתק שפתיים.
היא הביטה בי בחוסר הבנה, ואני ראיתי עד כמה ההתקרבות שלה אלי מעצבנת את עמנואל. מתברר שבכל רע יש גם טוב.
״זוגיות זאת המצאה,״ קבעתי בהחלטיות.
״מה זאת אומרת?״ היא שאלה והסתכלה על עמנואל בחוסר ביטחון.
״זה בסך הכול שני אנשים ששותפים לפרויקט,״ עניתי בנחרצות, ״בדיוק כמו במפעל. כשלא תהיה יותר עובד חיוני, תקבל מכתב פיטורים.״
מירי פלבלה בעיניה. היא שוב הסתכלה על עמנואל, הפעם כבר בחשד.
״ומה לגבי, את יודעת…״ היא גמגמה והסמיקה.
״הסקס נגמר מהר,״ חייכתי ביהירות. ״אחרי עשרים וחמש שנה רוצים שעון, לא סקס.״
אמא שלי ניגשה אלינו וסקרה את מירי במבט מתנשא.
״על מה אתן מדברות?״ היא שאלה.
״על אהבה,״ צחקקה מירי בביישנות.
אמא שלי עיקמה את הפרצוף. ״אהבה זה לאנשים פשוטים,״ היא אמרה בבוז, ״אנחנו מעל זה. אנחנו צריכים להשפיע על העולם, לא להתעסק באהבה.״
״לא היית נשואה שש פעמים?״ שאלה מירי בתימהון.
״אבל לא מאהבה,״ מחתה אמא שלי בעלבון.
דינוזאורים מדושני עונג
ככל שאנחנו מתקרבים לעבר שדרות הולכות ומתרבות פטריות העשן בשמים, ופס הקול חודר דרך חלונות המכונית: מטוסי קרב, מסוקים, סירנות של ניידות משטרה, מכבי אש ואמבולנסים, בומים על-קוליים, ומטוס אחד שצולל ממש מעל ראשינו ברעש כביר. אני נרעדת מהרעש הנורא וחושבת על עומר, ששומע את הקולות הללו עשרים וארבע שעות ביממה. מי יודע מה קרה לו בימים האחרונים, למה הוא נחשף, מה הוא ראה, מה השתנה אצלו. אני מבוהלת מהאפשרות שאפגוש מישהו זר, עם מבט שונה בעיניים. רק שלא יחזור מסוגר ושתקן כמו מיכה שהרבני, השכן שלנו מקומה ראשונה, שקיבל הלם קרב במלחמת יום כיפור ומאז בקושי הוציא מילה מפיו.
״יש לי אהוב בסיירת חרוב,״ מזמרים חנוך ואמא שלי בשני קולות. חיוך טיפשי עולה על פניו של עמנואל והוא מזמזם ברקע. כמה שנים לא שמעתי את השיר הזה, שמחזיר אותי לימים רחוקים, שבהם האמנתי שמלחמה היא מין מס גולגולת שמשלמים תמורת הזכות לגור כאן, ולא אורח חיים. אני נזכרת בדבריו של אחד הקצינים אתמול בטלוויזיה: ״אנחנו במערכה שבין המלחמות,״ הוא עדכן את הציבור. מתברר שמלחמות הן הדבר הקבוע, ורק היה צריך למצוא הגדרה מדויקת לתקופת הביניים הקצרה שביניהן.
הלב שלי הולם כשאנחנו נכנסים לשדרות. העיר ריקה מאנשים. רק כוחות הצלה מסתובבים ברחובות. כל השאר ספונים בבתים, מחכים לטיל הבא. ״בסוף אנחנו ניהרג פה ונשאיר את עומר ומיכאלה יתומים,״ בוקעת מעמנואל חרדה חדשה.
רק בניין אחד שוקק חיים בשדרות: בניין העירייה, שבו ממוקמים פיקוד העורף וקצין העיר, שאליו אנחנו אמורים להגיע. שם גם אמורים לחכות לנו דני עובדיה והמפיקה של האולדיז. אני יוצאת מהמכונית ברגליים כושלות ולבי מבשר רעות. רק שלא יקרה כלום ברגע האחרון.
דני עובדיה איננו, וכך גם המפיקה של שלישיית האולדיז. הם גם לא עונים לטלפון. את אמא שלי ואת חנוך זה לא מטריד לרגע. הם כבר מזמן חזרו שישים שנה אחורה, לימי הזוהר שלהם בלהקות הצבאיות. חנוך אולי לא זוכר מי אני ואיך אני קשורה אליו, אבל הוא יכול לשחזר כל שנייה בלהקת הנח״ל, כולל למה דני עובדיה היה בלהקת פיקוד דרום ולא בלהקת הנח״ל. ״מה זאת אומרת למה,״ הוא מתפלא על השאלה שלי, ״כי הוא פרענק.״
עמנואל מביט בו בתדהמה ואז מסתכל על אמא שלי. ״ברור,״ היא מאשרת בלי שום היסוס, ״לא קיבלו פרענקים ללהקת הנח״ל.״ אני מגחכת בחוסר אמון ורואה שאמא שלי מתעצבנת.
״מה את מזדעזעת כל כך,״ היא כועסת, ״שיגיד תודה שלקחו אותו לפיקוד דרום. גם שם רצו רק אשכנזים.״
״בקושי קיבלו אותו,״ מתרפק חנוך על הנוסטלגיה המחרידה הזאת, ״הוא היה צריך להחליף את השם שלו.״
אמא שלי פורצת בצחוק. ״נכון,״ היא ממשיכה את הסיפור, ״קראו לו שמעון עובדיה. הבמאי אמר לו שעם שם כזה אין לו שום סיכוי לעלות על במה. אז מה האידיוט הזה עשה? החליף את שמעון בדני. הוא לא הבין שעובדיה זאת הבעיה.״
עמנואל ואני מחליפים מבטים נבוכים. אני מתפללת שאף אחד מהחיילים שמסתובבים שם לא מאזין לשיחה של שני הדינוזאורים מדושני העונג האלה. בזווית העין אני מבחינה בתכונה גדולה בקצה מגרש החניה. ואן לבן פותח את דלתותיו וממנו מגיחה לילי מתוק, הזמרת המזרחית מספר אחת בארץ, ואחריה משתרכים מפיקה עם פרצוף קודר, שני מאבטחים ודני עובדיה. החיילים עטים עליה להצטלם והיא מפריחה נשיקות באוויר לכל עבר. לפתע היא מסתובבת לאחור ואומרת לדני: ״בוא, סבא'לה, שלא תלך לי לאיבוד כאן.״
אני לוקחת מעמנואל את הטלפון ומתקשרת למשרד. שלא יחשבו שנעלמתי פתאום. ״איפה את?״ שואל אותי בפליאה מייקל, המתמחה הנצחי שלי. כבר חמש שנים שהוא לא מצליח לעבור את בחינות הלשכה ונותר מתמחה כושל וחסר אונים בדיוק כמו שהיה מהרגע הראשון. ״המנכ״ל של אנרג'י טכנולוג'י רוצה לדבר איתך לגבי ההנפקה,״ הוא אומר. אני מחייכת חיוך עצוב. מי באנרג'י טכנולוג'י מבוסטון יוכל להבין איפה אני נמצאת עכשיו ולמה.
אני נכנסת לשירותים של בניין העירייה ומתיישבת על האסלה. אני מוציאה מהתיק את המחשב הנייד ומציבה אותו על ברכי. הנה, סידרתי לי משרד מושלם לנהל ממנו שיחת עבודה עם מנכ״ל חברת ענק ששווה מיליארד וחצי דולר.
אני נזכרת בפגישה הראשונה שלי באנרג'י טכנולוג'י וגיחוך מריר נפלט מפי. ישבנו בקומה העשרים ושבע בחדר ישיבות בגודל של פתח תקווה, שכל קירותיו היו מזכוכית. מבעד לקירות הזכוכית נשקפו גורדי השחקים של בוסטון, שבהדרגה נדלקו בהם האורות, עד שכל החדר העצום שבו ישבנו נצנץ בססגוניות מקסימה. כל אחד מאיתנו קיבל מחשב נייד אישי, שעליו הוקרנה מצגת בתלת-ממד. היא הסתיימה בסרטון קצרצר של ארבעה מלצרים לבושים בחליפות, ועל זרועו של כל אחד מהם היתה תלויה מפית צחורה. הם קדו לעברנו בפנים חתומות. זה היה מפתיע ובלתי-צפוי, במיוחד כי באותה שנייה נכנסו לאולם הישיבות אותם ארבעה מלצרים, לבושים בדיוק באותן חליפות, והגישו לנו ארוחת ערב מפוארת בפנים חתומות.
״בוקר טוב,״ אני אומרת למנכ״ל האמריקאי, גבר חיוור וממושקף, שאין לו מושג אם ישראל היא מדינה קטנה באפריקה או מעצמה על המאדים.
״אני לא יודע אם זה בוקר כל כך טוב,״ הוא עונה לי, ואני נחרדת מהמחשבה שאולי פישלתי במסמכי ההנפקה. אני מגוללת במהירות את עמודי המסמך, חודש שלם חייתי במחיצתם יומם ולילה, והוא ממשיך. ״מייקל אמר לי שהבן שלך במלחמה,״ הוא אומר בקול שכולו יגון והשתתפות בצער.
״זה נכון,״ אני עונה במבוכה. אני לא אוהבת שמערבים עבודה וחיים פרטיים. עשיתי פעם אחת את הטעות הזאת עם אביב, ועד עכשיו אני משלמת את המחיר.
״אני מאוד מקווה שזה ייגמר מהר ושהחמאס ינצח,״ אני שומעת את המנכ״ל האמריקאי.
״החמאס?״ אני שואלת בתמיהה.
״אתם החמאס, לא?״ הוא נבוך קצת.
״כן, כן,״ אני עונה מהר. אין לי כוח להסביר לצנון האמריקאי המנותק הזה את מערך הכוחות במזרח התיכון. בלאו הכי מדובר מבחינתו בשתי חבורות פרימיטיביות שנלחמות ביניהן כבר אלפי שנים על נושא לא ברור.
״אני מבין שגם הבן של עורכת הדין רינת חכמוב במלחמה,״ הוא ממשיך.
הדם עולה לי לראש. בוקר אחד אני לא במשרד, וכבר הגמדה הרושפת הזאת דוחפת את עצמה ואת הבן שלה לאחד התיקים שלי. ״אין לי מושג,״ אני עונה לחמאסניק האמריקאי, ״היא חדשה אצלנו.״ אולי הוא לא מבין מי נגד מי במזרח התיכון, אבל כדאי שיבין מי ותיק ממי בסנדרובסקי-לב-רן.
אני מסיימת את השיחה ומתקשרת למייקל בהתקף זעם נורא. ״מה פתאום הבטטה הקצרה מדברת עם לקוחות שלי?״ אני מתנפלת עליו.
״לא ענית בטלפון ולא ידעתי מה לעשות,״ הוא מתפתל בפחד. ״היא הציעה שתדבר איתו. למה את נושמת ככה? את מלחיצה אותי.״
אני לא מצליחה לדבר מרוב כעס. אני בשדרות, בין אזעקות וטילים, נלחמת על החיים של הבן שלי, והנבלה הזאת מנסה לגנוב לי לקוח.
״בבקשה תגידי משהו,״ מתחנן מייקל.
אני מארגנת את הנשימות שלי מחדש ועונה: ״יש לי רק שתי מילים להגיד לך: תתפלל לאלוהים.״
סימן
אני יוצאת מהבניין של עיריית שדרות ומחפשת את עמנואל בין החיילים הצוהלים שמקיפים את לילי מתוק. בקצה המגרש הולכת וצומחת ערימה ענקית של צעצועים וחבילות שי שנשלחו מתושבי המרכז לילדי שדרות. אחד החיילים שולף מהערימה כדורגל ומתחיל לבעוט. עוד כמה חיילים מצטרפים אליו וכבר יש שער, שתי קבוצות ואפילו קהל שצופה במחזה, ובתוכו אני מזהה את עמנואל ואמא שלי. אני הולכת לעברם במהירות, עדיין עצבנית בגלל רינת חכמוב, ולפתע אני שומעת באוויר בום עמום שמפיל אותי לארץ, ואחריו אני חוטפת מכה אדירה במצח.
אני מבינה מיד שנפגעתי מקסאם, והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא למה לא היתה אזעקה. החיילים מקיפים אותי בבהלה ומנסים לסייע לי לקום. אני ממששת את הפנים כדי לחוש את הדם, אבל הפנים יבשות. אני שומעת מסביב בליל של דיבורים, אבל לא מבינה מילה. כנראה חטפתי פגיעה מוחית.
״נסעה לחלץ את בנה והפכה לצמח״, אני מדמיינת את הכותרות בעיתונים של מחר. לפחות ישחררו בגלל זה את עומר, אני מנחמת את עצמי. הוא ומיכאלה יצטרכו מעתה לטפל באמא פגועת המוח שלהם. אני רואה את עצמי בכיסא גלגלים, זרוקה במוסד סיעודי שכוח אל, בוהה במבט ריק בערוץ הרוסי, ושובל רוק נוזל מזווית הפה שלי.
״קיבלת מכה מהכדור,״ אני שומעת מישהו מעלי. אני מזיזה את מבטי לעבר הקול ורואה מילואימניק מרושל גוחן לעברי. הוא נוגע בסנטרי ומזיז אותו ביד בוטחת. יחסית לחזות הנהג הצבאי שלו, ידיו דווקא עדינות. אני מבחינה שכפתור אחד בחולצתו חסר וחושף שער שיבה לבן שמבצבץ באזור החזה. ״את יכולה לדבר?״ הוא שואל אותי. אני יכולה, אבל לא רוצה. עדיף לי למות פה, בכניסה לעיריית שדרות, מאשר לקום מהרצפה ולהתמודד עם הבושה של פציעה במלחמה מכדורגל תועה. הנהג המילואימניק מחייך אלי, ואני מבחינה שהוא לא מגולח, אבל נודף ממנו ריח נעים של ״בנטלי פור מן״. עם השנים גם חוש הריח מתעצם אצל נשים, לא רק חוש השמיעה. ריחות שלא שמנו לב אליהם בעבר פתאום מכים בנו בעוצמה, כאילו חזרנו לחודש השלישי להיריון.
פרצופו ההיסטרי של עמנואל צץ בתוך חבורת החיילים והוא זועק: ״מה קרה לה?״
״היא בסדר גמור,״ עונה הנהג בשלווה. הוא מושיט את ידו ומסייע לי לקום. אני שמה לב ששערו ארוך ומסורק לאחור. אני נתמכת בו ובעמנואל וצולעת הצדה.
״סליחה, גברת,״ צועק לעברי אחד החיילים. אני מתכווצת במקומי. גברת, מכה בי המילה האיומה הזאת. כבר עדיף שהיה קורא לי זקנה. סליחה, זקנה, שחטפת כדורגל בראש כי לא הבנת איפה את נמצאת. סליחה, גברת זקנה, שהתבלבלת ולקחת טלפון לא שלך. סליחה, זקנה בלה, שמנסה לשחרר את הבן שלה מהמלחמה באמצעות שקר, וכל מה שהיא מצליחה זה לקבל כדור בראש.
אני ממששת את אזור המכה ומרגישה שצמחה שם קרן עצומה, שבשעות הקרובות תחליף צבעים מאדום לכחול. חבל שזה לא היה קסאם, אני חושבת בצער וקורסת על מדרגות העירייה. עמנואל מתיישב לידי עם כוס מים. ״אולי זה סימן שלא היינו צריכים לנסוע,״ הוא אומר בהיסוס.
אני תוקעת בו את המבט הרוצח שלי ומסננת: ״אולי זה סימן שלא היינו צריכים לעשות ילד ביחד.״ בזווית העין אני רואה את הנהג המילואימניק יושב בג'יפ צבאי ומדבר דרך החלון עם אמא שלי. שניהם מביטים לעברי ואני משפילה עיניים.
לעמנואל הפרימיטיבי יש עניין עם המילה ״סימן״. בכל פעם שהוא מתלבט, וזה קורה שש-עשרה פעמים ביום, הוא מחפש פתרון דרך משהו חיצוני. ״סימן״ הוא קורא לזה.
כשהתלבטנו אם לקנות דירה בגבעתיים או לא, הוא יצא לסיבוב בשכונה, פגש במקרה את המחנכת שלו מהיסודי והחליט שזה סימן שצריך לקנות את הדירה. ברור שבסופו של דבר לא קנינו אותה. כשלא ידענו אם לעשות בדיקת מי שפיר בהיריון הראשון, הוא עלה במעלית עם אישה זרה בהיריון שסיפרה לו שהיא בדיוק חוזרת מהבדיקה. הוא החליט שזה סימן. הסכמתי, אבל רק כי פחדתי מהגֵנים הפולניים שלו.
״כשהתלבטת אם לעזוב אותי לטובת דינה, היה לך סימן?״ אני מפתיעה אותו. הוא מתחיל לגמגם בפנים אדומות, ואני אוחזת בזרועו ומפתיעה גם את עצמי. זאת כבר הפעם השנייה שאני נוגעת בו מאז הבוקר.
״אל תתחמק,״ אני לוחצת על עמנואל.
הוא משפיל את עיניו ומנענע בראשו לשלילה.
״לא היה לך סימן?״ אני מתפלאת.
״לא התלבטתי,״ הוא עונה.
צפצוף נורא מזקיף אותי בבת אחת לישיבה מתוחה. אזעקה. אני קמה בבהלה על הרגליים, כבר לא אכפת לי מהמכה שחטפתי, ואני רצה עם כולם לתוך העירייה כדי לחפש מרחב מוגן. פה זה שדרות, לא תל אביב. כל טיל שנופל גם הורג. אני מצטופפת עם כמה פקידות וחיילים במרחב המוגן הקומתי, ככה כתוב בטוש אדום על חתיכת הקרטון שהודבקה על הקיר, ומקווה שנשרוד. הפקידות מגוננות על ראשיהן בידיהן ומעיניהן נשקף פחד מוות. אני מסתכלת עליהן בלב הולם וחושבת בזעזוע: ככה נראה אדם שמפחד למות.
הזעם שפוקד אותי בכל אזעקה שב ומכה בי בעוצמה. רק לפני עשר דקות ניהלתי שיחה טרנס-אטלנטית על הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בשוק האנרגיה העולמי, ועכשיו אני אמורה לכסות את ראשי בשתי ידי כדי לא להיהרג מחתיכת ברזל עלובה, שרודפת אחרי ממקום למקום. הפער הזה לא נתפס אצלי. הוא מקומם אותי ומרתיח את דמי בכל פעם מחדש. אפילו הסמס שטליה שולחת לי – ״בכל אזעקה שורפים שבעים קלוריות״ – לא מצליח להרגיע אותי. אני מרגישה שאני על הקצה. עוד רגע ואני יוצאת אישית להילחם בחמאס. ככה, בידיים חשופות, עוברת אחד-אחד וחונקת אותם.
במרחב המוגן אני מגלה את המפיקה המיואשת. ״את יכולה לעשות לי טובה?״ היא שואלת אותי במבט האטום שלה. אני מהנהנת, כאילו יש לי ברירה. ״את יכולה להיות איתי בשירותים בזמן שאני עושה בדיקת היריון?״ אני המומה מהבקשה. באותה מידה היא כבר היתה יכולה לבקש ממני לגדל איתה את הילד.
עד שאנחנו מגיעות לחדר השירותים של העירייה, אני כבר שומעת את כל סיפור חייה. היא מנסה כבר כמה חודשים להיכנס להיריון מבחור הומו – בהורות משותפת אבל בבתים נפרדים, כך היא מדגישה – ויש לה הרגשה שהפעם זה הצליח. כשהיא נכנסת לתא השירותים אני קולטת שאני אפילו לא יודעת את שמה.
בדיוק כמו מייקל, אני חושבת לעצמי, אצל שניהם אין שום גבולות של צנעת הפרט. גם הוא מסוגל לספר לאדם זר את כל הפרטים הכי רגישים בחייו. בדיוק כמו שסיפר ללוסטיג, הלקוח החרדי שלי, שהוא מפחד מאינטימיות ולכן נמנע מזוגיות, יחסי מין ושיחות טלפון. עם כל השאר אין לו בעיה. מה יש לדור המשונה הזה, אני מהרהרת בזמן שהמפיקה נכנסת לתא האחרון בשורה ומבט מדוכא על פניה. אפילו ילדים הם לא מסוגלים לעשות בדרך הרגילה.
המפיקה מתעכבת, אבל אני לא מאיצה בה. אני מתהלכת לי בנחת בין התאים, פותחת את הדלתות, מציצה לתוכם ומרגישה לגמרי בבית בשירותים של עיריית שדרות. קודם עבדתי מהם ועכשיו אני מצפה בהם לתינוק. מה נהיה ממני, אני מתחלחלת. לפני יומיים לא הייתי עוברת את סף הדלת של שירותים בעירייה, ועכשיו אני כבר חושבת שהיה צריך למקם אחרת את המראה החלודה, ואולי גם לתלות וילון פרחוני על החלונות הגבוהים.
״זה חיובי,״ אומרת המפיקה בקול נוגה, כאילו בישרה לי שגילו לה סרטן.
מבעד לחלונות השירותים בוקעת לפתע מוזיקה עזה. ״וזוהי רק ההתחלה, לה לה לה לה,״ אני שומעת את קולותיהן של לילי מתוק ושל אמא שלי בוקעים מהרמקול. החיילים מצטרפים אליהן בשירה סוערת. אני מסתכלת על המפיקה בחיוך. ״תקשיבי לשיר,״ אני אומרת לה, ״זה סימן.״

מירב הלפרין היא עורכת ספרים ילידת חיפה, המתגוררת מרבית שנותיה בתל אביב.

על גופתי המתה הוא ספרה השני.

קדם לו הספר בעלי לא בבית.

 

 

X