בבשר החי | לרכישה באינדיבוק
בבשר החי

בבשר החי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: ---
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50
- 30

מי הן הנשים האלה שמתהלכות ברחובות העיר, בצעדים מהירים ומונוטוניים ופניהן חתומים? מה מתרחש מאחורי עיניהן, בבתיהן, במערכות היחסים שלהן, עם בני משפחותיהן? על מה הן חולמות?

בספר בבשר החי של הסופרת העכשווית ורה ג׳אקוני מקובצים סיפורים, או מעין וריאציות קאמריות בנושא ”האישה החריגה". ג'אקוני בונה שפה אישית באמצעות משפטים בהירים ורבי משמעות ומרכיבה דמויות וסצנות שבריריות המותירות את הקורא במצב עדין, מנוכר ומתוח כאילו העולמות הנבראים יתמוטטו בכל רגע.

ורה ג'אקוני אינה מסתירה את אהבתה למסורת של סופרות אנגלוסקסיות שהעמידו את הריאליזם ב"בפינה" כגון פלאנרי אוקונור, יודורה ספרות שהעניקה ווֶ לטי או קת'רין מנספילד — לקורא נקודות מבט חדשניות לא פחות ממיטב הספרות הניסיונית של המאה ה-20. גם ג'אקוני וזאת בידיעה שאי עורכת ניסויים ספרותיים — אפשר לספר את המציאות ממש, אך בהחלט יש טעם לתאר באימה ובפליאה את הפרגמנטים שאנו תופסים מתוכה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בבשר החי”

ראיון עם הסופרת בעברית

 

"הדמויות הראשיות בספר המצוין הזה חיות בארץ פנימית זרה. ג'אקוני טווה, במיומנות של עכביש, קורים בלתי נראים בחומר שלא נאמר."

וירחיניה קוסין

 

"ג'אקוני חוקרת את הקצה הפרברטי של התרבות באמצעות ההגבלות, החובות והמודלים הנכפים על החברים החלשים ביותר בחברה."

הוגו סלאס

 

"ספר מעולה ובלתי רגיל. הסצנות בו כה חזקות שאי אפשר להפסיק לחשוב עליהן. הן כתובות בכישרון רב, ללא מניירות ספרותיות, וללא טריקים. ג'אקוני מוכנה להשאיר את הקורא בלא נשימה, המום וצף."

דמיאן דומנק

ההתגלות

עשו לה אחד מאותם מבחנים מוזרים שאי אפשר לדעת בהם מה הקשר בין השאלות ובין מה בעצם רוצים לדעת עליה. אנה השיבה: ילדה עם צמיד פלסטיק גנוב, לאימא שלי, דלק, יער במבט מלמטה, בכל יום, שלוש פעמים ביום, יונים, הבכורה, אבא ואח אחד, יסמין, כמו ספוג, קרישי דם, שלוש־עשרה כפול שבע, פנינים, צהוב, כאב, אף אחת, כלבים לבנים, הקיבה, בגיל שלושים, האוזניים שלי, גברים בלי זקן, נייר צלופן, קיץ. וככה שעתיים. היא לא זכרה את כל השאלות, אבל זכרה את כל התשובות עליהן.
שבוע קודם לכן בחרה את הבגדים שתלבש לפגישה. שום פריט לא היה חדש, אבל הכול היה נקי ומגוהץ. חולצה קצרה סגולה משולבת בירוק עז, חצאית פשתן לבנה, סנדלי עור לא צבועים, מטפחת ירוקה. היא חשבה לענוד את שרשרת חרוזי הזכוכית, אבל ברגע האחרון בחרה בזו של הפנינים הלבנות. לפעמים חשבה שהשרשרת הזו מביאה לה מזל, אך לא התעקשה על הרעיון, כדי לא לקלקל אותו, או כדי לא להתאכזב. כשחילקו את הדברים של אימא שלה, זה היה הדבר היחיד שלקחה בלי לבקש רשות ובלי כל תחושת אשמה, כאילו היא מחזירה לעצמה משהו שהיה שלה תמיד.
היא יצאה מהבית שעתיים לפני הפגישה. היא החליטה לאכול ארוחת בוקר בחוץ, בבית קפה ליד הקליניקה. כל כך הרבה זמן הייתה סגורה בבית, עד שביציאה החוצה נהפכה לספוג; היא לא הצליחה לסווג את מה שספגה, כאילו הכול חדש ועז מדי. נדרש לה לא מעט זמן להתאקלם ולהסדיר את הדופק ואת הנשימה כפי שלימדו אותה. הבוקר היא צריכה להיכנס לקליניקה רגועה ובטוחה. הבוקר במיוחד היא צריכה לשלוט בעצמה.
היה חם מאוד והשמים נראו כמו סדין גדול ונקי שנפרש מעל העיר. אנה בחרה בית קפה מול הכיכר, בשולחן על המדרכה, בשמש, ובמיץ תפוזים.
היא הניחה את התיק על החצאית שלה וקשרה את שׂערה הערמוני לפקעת, שגם מיד אחרי שנאספה נראתה כעומדת להתפרק בכל רגע. היא הרימה את ראשה כדי להביט בעיני המלצר שהגיש לה את מה שביקשה.
— את לא רוצה שולחן בַּצֵל? — שאל.
— אנה.
— סליחה?
— השם שלי: אנה.
האיש חייך והשפיל את מבטו.
— את לא מעדיפה את השולחן ההוא, אנה?
— איזה?
המלצר הצביע על שולחן מרוחק, מוצל בשמשייה גדולה עשויה עץ ובד לבן.
— זה שולחן נחמד, אבל אני בסדר כאן. תודה.
האיש נסוג בחצי קידה ואנה שיבחה את עצמה. היא שוחחה עם זר, הייתה קשובה ומנומסת, ולא התעורר בה רצון לבכות. זו התחלה טובה. היא החליקה בידה על שרשרת הפנינים והעבירה את מבטה אל השולחנות האחרים.
היה שם זוג, גבר ואישה בערך בגילה. האישה דיברה בלי להפסיק. היא הזיעה הרבה. היא לבשה שמלה כחולה קצרת שרוולים וכשרכנה קדימה נגלה על גבה כתם זיעה. הוא שתק ובלי להביט בה גירד את אוזנו בכפייתיות, כבמעין עווית עצבנית. אנה לא הצליחה לשמוע, אבל הייתה מוכנה להתערב שהם לא מתווכחים אלא מדברים על משהו שמעורר בהם אי־נוחות גדולה. הם צריכים להגיע להחלטה כלשהי, או שנודע להם משהו באותו רגע והם מנסים לעכל אותו, כל אחד בדרכו. אנה חשבה שהאסטרטגיה של האיש היא הטובה ביותר: שֶקט והרהור. לעומת זאת, כשהאישה תגמור לדבר היא תישאר מבולבלת באותה מידה.
מולה הייתה אישה כבת שבעים, שישבה בהדרת כבוד בעיגול הצל הקטן תחת השמשייה. השיער הלבן הדגיש תווי פנים מתוקים: אף קטן, עיניים נקיות מאיפור וארוכות ריסים, עצמות לחיים חזקות למרות הגיל. היא נראתה כמישהי שרגילה להיות לבד. היא הייתה אישה אלגנטית. אנה העריצה אלגנטיות, החשיבה אותה למתת אל, לביטוי מוחשי לחוכמה. פודל לבן נמנם מתחת לכיסאה של האישה, ששתתה את התה בלגימות קטנות ולא הרימה את מבטה מספר כחול כריכה שאחזה במרחק מה ממנה. אנה לא הצליחה לראות מה היא קוראת, אבל רצתה שזה יהיה רומן רומנטי, מאלו שיש בהם סצנות ארוטיות ארוכות שלא מזכירים בהן דבר מלבד צוואר, ירכיים ושפתיים רוטטות. איבר מינה הלח של אישה בת שבעים — על זה חשבה אנה כשראתה אותה. האישה לבשה חולצת משי לבנה וחצאית ארוכה, לבנה גם היא, עם הדפס של פרחים גדולים וסגולים. שולי החצאית נעו ברוח, ליטפו את ראשו של הפודל, אך לא נגעו ברצפה אף לא לרגע אחד. נראה כאילו שניהם צפים.
היא דמיינה לרגע שהיא האישה הזאת, שהיא מרגישה מגורה בפומבי תוך כדי קריאת ספר כחול כריכה; היא דמיינה שבעוד כמה רגעים היא תקום על רגליה, אדישה לסובבים אותה, כדי לשוב לדירת ארבעת החדרים המטופחת שלה, הגדושה ספרים וצמחים וכלים מיובאים ורהיטים מסוגננים, ובעקבותיה הפודל. היא דמיינה שהיא מנגנת היטב בפסנתר, ושהיא נוהגת לכתוב מכתבים לעיתונים, ושבסופי השבוע היא מטיילת עם חברותיה, ושעוזרת בית נאמנה לפחות כמו הפודל פוטרת אותה מדאגות זניחות כמו אבק, אוכל או טלפון.
היא הייתה רוצה שהאישה תהיה דודה זקנה של המשפחה, מישהי שאפשר לבקר אצלה ולקבל ממנה עצות. כשראתה אותה, הייתה בטוחה שהיא מסוג האנשים שחושבים על כולם שהם עושים עניין גדול משטויות. שהיא הייתה צוחקת מפחדיה, אבל בלי להשפיל אותה; שהייתה עוזרת לה להעמיד אותם במקומם הנכון, דבר שיש להניח שהיא עצמה הייתה אמורה ללמוד לעשות. שהיא מישהי שאפשר יהיה לדבר אתה על אימא שלה ולהיזכר ברגעים היפים, כי אישה כזאת לא הייתה רוצה לשמוע שום דבר על התאונה, לא הייתה מראה שום עניין בכלי הנשק ולא הייתה מותירה לה ולו הזדמנות אחת קטנה לחשוב על האשמה. היא הרגישה דחף לשוחח אתה. היא חשבה טוב־טוב על זה, והייתה כמעט בטוחה שזה לא דחף מהסוג שהמליצו לה לכבוש. אנה הרימה יד. היא קיוותה ללכוד את תשומת לבה של האישה, ואם יהיה לה מזל, להזמינה להצטרף אליה לשולחן.
— חשבון? — שאל המלצר, שנשאר בסביבה בלי שתבחין בו.
אנה בדקה מה השעה וקיבלה את ההצעה.
עד אז לא שמה לב לחום, אבל הדרך לקליניקה נראתה לה ארוכה ומעיקה. עם כל צעד שהרחיק אותה מהאישה והפודל איבדה עוד קצת מהרוגע שהצליחה לקנות. עם זאת, ממש לפני שנכנסה בדלת המסתובבת של הקליניקה היא נשמה עמוק, והצליחה לחוש ביטחון מה ומידת מה של שליטה עצמית.
בקבלה, כמו תמיד, רשמו את פרטיה בטופס שהייתה צריכה לחתום עליו, וביקשו ממנה שתשב כמה דקות, ותכף ילווה אותה מישהו לחדר המפגש. עברו שלוש שנים מאז החל הכול, ובשלוש השנים האלה עברה אנה כל מיני חדרים ומרפאות וערכו לה בהם כל כך הרבה בדיקות ותשאולים, ייעוצים, מבחנים, פגישות, מבדקים, שאלונים, ראיונות, אנליזות. לאנה היה שֵם לכל אחת מאותן פגישות, אבל אלה מהקליניקה קראו לכולן אותו דבר: מפגש.
כמה דקות אחר כך הוביל אותה בדממה גבר מבוגר שכבר ראתה פעם, כשסידר כיסאות באולם כלשהו של טיפול קבוצתי או סגר את הווילונות בחדר ריק, עד לדלת של החדר. המקום היה רחב ומואר, במרכזו ניצבו שולחן ארוך ושלושה כיסאות. כיסא אחד נועד לה, השני למי שיתשאל אותה. היא שאלה את עצמה מי יֵשב בשלישי.
— כבר ייגשו אלייך — אמר האיש, והסתובב וסגר את הדלת בחבטה קלה.
היא מעולם לא הייתה בחדר הזה בקליניקה, אפילו לא ידעה שיש להם אולמות גדולים כל כך, וזו הפעם הראשונה שיש יותר משני כיסאות. על השולחן ראתה תיקיות שבראשן מדבקה עם שמה ושם משפחתה ומספר התיק שלה: אנה סוּאָרֶס, 2787. שמה, הכתוב כך, בכתב החד והמרובע הזה, בטוש שחור בלתי מחיק, השם שנראה לה תמיד תפל, נראה לה כעת לאו דווקא שם אלא סיווג, כל כך לא אישי, ממש כמו אבחנה. מעולם לא חשבה על המספרים, עד שאחיה, שבשנה הראשונה ליווה אותה לכל המפגשים, אמר לה שבמשחקי מזל ובחלומות המספר 27 הוא מסרק והמספר 87 הוא כינים. הוא אמר: "את רואה? אחד מצמצם את השני, הם משלימים ומבטלים אחד את השני. מספרים מעניינים." הוא אמר לה גם שהיא צריכה להגיד תודה שיש כל כך הרבה שבע, כי שבע זה מספר טוב. אנה סיפרה על כך באחד המפגשים, היא כבר לא זכרה מתי ולא מי תשאל אותה, אבל האדם הזה, היא כמעט בטוחה שהיה גבר, שאל אותה אם היא יודעת מה המשמעות של המספר שבע. מובן שאנה ידעה ששבע הוא האקדח, והיא ידעה גם שהוא מספר מאגי עם כל כך הרבה משמעויות עד שלא תוכל לענות על השאלה בלי לטעות. לכן היא רק אמרה "לא, אני לא יודעת", והגבר שאל אותה אם היא מאמינה ששבע הוא מספר טוב. היא הצליחה לחשוב רק על האקדח. אחת הדודות של אנה איבדה רגל כשכלי נשק שניקתה פלט כדור. מדוד זקן אחד של אביה גבו חוב על משחק בשתי יריות, אחת בכל יד. חברת הילדות הכי טובה שלה מתה מכדור תועה במסיבת סוף השנה באחוזה של הסבים שלה. וחוץ מזה, אימא שלה. באותה קליניקה אנה כבר לא אמרה שום דבר רק כדי לכסות על שתיקה בשיחה, או כדי להיראות נחמדה.
הדלת נפתחה בתנופה ונכנסה אישה עבת בשר, עמוסה עוד תיקיות, בקבוק מים מינרליים ותיק מנהלים שחור גדול. השיער הצבוע אדום עז שיווה לה מראה של בובה זקנה. היא צלעה. אנה שאלה את עצמה אם היא הולכת ככה בגלל מום מולד, בגלל פציעה או בגלל הסנדלים הלוחצים. כפות הרגליים שלה היו נפוחות ותחת רצועות העור נעשה הבשר סגול.
— נוח לך? — שאלה האישה והתיישבה. היו לה שיניים צהובות וקול שנשמע כמו גרגור של חתול.
— אני בסדר, כן, תודה.
האישה הניחה על השולחן את בקבוק המים, שתי כוסות פלסטיק, את התיקיות, מניפה, עט, סיכה לשיער, את משקפי השמש ואת התיק. פעמיים עלה בה דחף להשעין את תיק המנהלים על הכיסא השלישי, ופעמיים עצרה את התנועה הזו. לפני שהתיישבה אפילו קירבה את הכיסא השלישי בכמה סנטימטרים. אף על פי שאנה השתוקקה לשאול אם הם מחכים למישהו, היא הכריחה את עצמה לא רק להימנע מהשאלה, אלא גם לגלות אדישות. היא לא הייתה מוכנה ליפול למלכודת הכיסא השלישי. לא, הכיסא לא היה בעיה שלה, ויותר מזה, אם יצטרף מישהו לריאיון, ברוך הבא, ככה יהיו לאנה שני פרצופים ועוד כמה הבעות שתוכל לבחון בכל פעם שתענה על שאלה, או כשתחשוב.
האישה מזגה מים לכוסות וקירבה כוס אחת אליה.
— חם, נכון?
הן התחילו? השאלה הזאת היא חלק מהמבחן?
— חם, כן. אבל אני בסדר.
— אני שונאת את העיר הזאת בינואר. אין איפה להתחבא. נכון שהחום פה הוא דביק? גועל נפש.
— כן, החום קשה — אמרה אנה, בלי שכנוע רב.
האישה פתחה את המניפה. האוויר הניע את השיער האדום שהקיף את פניה כמו הילת אור. היא הביטה לרגע מעבר לכתפיה של אנה, שישבה בגבה לדלת, ופתחה את התיקייה הראשונה, הוורודה, תוך מלמול שמה של המטופלת ומספר התיק.
— עם התרופה את מסתדרת?
היא לא ידעה שידברו על זה. היא לא הביאה את כרטיס הרישום ולא את היומן שלה, ואפילו החפיסה לא הייתה אצלה. בדיוק לפני שיצאה הוציאה את חפיסת הכדורים מהתיק והשאירה אותה על השיש בחדר האמבטיה. נראָה לה מזל רע ללכת למפגש כשהכדורים הקטנים האדומים אצלה. האישה חיכתה לתשובה ונעצה בה מבט. העיניים שלה ירוקות, אפורות?
— התרופה בסדר, כן.
— כאן כתוב שהיית במעקב לפני שבועיים.
אנה הנהנה.
— שינו לך את המינון.
— כן.
— העלו אותו.
— אה־הה.
— והכול בסדר?
— בסדר. כן.
— והיציאות?
— בסדר.
— את ישנה טוב?
— כן, טוב מאוד, תודה.
— אז לא צריך לתקן שום דבר.
— לא.
האישה פשטה זרוע כדי להניח אותה על משענת הכיסא הריק, ועל חולצתה הכחולה נגלה כתם גדול של זיעה.
— מטורף החום כאן בפנים. אני הולכת לבדוק אם אפשר לסדר לנו מאוורר, משהו.
האישה יצאה מהאולם בשלושה צעדים רחבים. היא הייתה חסונה; גבוהה וחזקה. חזקה כמו אתון, חשבה אנה ולא צחקה, מפחד המצלמות. היא הייתה משוכנעת שבמקום כזה יש מצלמות מעקב בכל פינה, אם כי אף פעם לא הצליחה לגלות אותן, ולכן היא כבשה את הדחף לסובב את התיקייה הוורודה ולקרוא משהו ממה שכתבו עליה כל כך הרבה רופאים, כולם כל כך שונים זה מזה. בִּמקום זה היא התעכבה על התיק של האישה, שנותר פתוח, מונח על השולחן, וראתה חפיסת סיגריות, חמש או שש קופסאות של תרופות (אחת מהן הייתה התרופה שהיא לוקחת בבוקר), מחברת עם כריכה כחולה ונקודות לבנות, מחזיק מפתחות בצורת לב שכתוב עליו חורחה באותיות מוזהבות (בן? בעל?). היא ראתה גם חבילת טישו ונרתיק קטן, מאלו ששמים בהם כלי איפור.
— אם את לא עושה את זה כאן בעצמך אף אחד לא יעשה את זה בשבילך — אמרה האישה כשחזרה. היא גררה מאוורר גדול וצהוב עד למרכז החדר וחיברה אותו לשקע בעזרת כבל מאריך מגולגל שנשאה ביד ימין.
המאוורר עשה רעש בלתי נסבל. אנה הרגישה שהלהבים עומדים לצאת מהרשת ולהפוך לידיים חדות ציפורניים שיתפסו את השיער האדום של האישה ויפרשׂו אותו כאילו היה שטיח ארוך, ארוך מאוד, שעליו יצטרך לפסוע מי שעתיד להתיישב בכיסא השלישי.
האישה עצמה קלות את עיניה.
— עכשיו יותר טוב — אמרה. — נכון?
אנה נשמה עמוק, כפי שתרגלה מדי בוקר, וניסתה להחליף בראשה את רעש הטורבו במראה של הזקנה בעלת הפודל. היא דמיינה אותה יושבת במרפסת דירתה, בידיה מראת יד קטנה ופינצטה, מסדרת לעצמה את הגבות באור הצהריים. היא הייתה עוזרת לה בשמחה, היא הייתה עושה את זה, ואחר כך הייתה מסרקת את השיער הלבן במברשת רכה, ומכינה לה משהו קל לצהריים, ואחר כך, בשעת הסייסטה, דואגת לענות לטלפונים ורושמת את כל ההודעות בכתב היפה והמסודר שלה, כתב יד שהייתה לומדת לחקות מן האישה, כמו שפעם למדה לחקות את החתימה של אימא שלה. אנה הייתה טובה בדברים כאלה.
— עוד מים? — הבקבוק כבר נטה מעל הכוס של אנה, והאישה הביטה בה כאילו היא צריכה לראות אותה יותר מפעם אחת כדי להכיר את פניה, את פניה האמיתיים.
— לא, תודה.
האישה מילאה את הכוס שלה ורוקנה אותה בלגימה אחת, ותוך כדי כך הספיגה את הזיעה ממצחה בטישו.
אנה שמעה את קול הדלת הנפתחת וחיפשה תגובה אצל האישה, אבל היא התנהגה כאילו מישהו מפעיל אותה בשלט רחוק, והיא מצייתת רק לפקודה אחת בכל פעם. קודם זה היה להיאבק בחום. כנראה הדאגה היחידה שלה כרגע היא למים. האדם השלישי יכול להגיע, להתיישב בכיסא השלישי, והאישה אולי אפילו לא תִפנה לראות אותו. אנה המשיכה לנעוץ את מבטה וחייכה כפי שמחייכים לעריסה ריקה.
— איך קוראים לך? — שאלה אנה.
באותו רגע היו לאנה שתי מטרות: הראשונה הייתה לתפוס את האישה לא מוכנה, כדי לראות אם למרות הפקודה היא מסוגלת להגיב לגירויים רגילים, והשנייה הייתה להודיע למי שנכנס שעליו להציג את עצמו.
האישה דפדפה בתיקייה הוורודה ואז השיבה:
— לוּסיה קָרַסקוֹ.
— דוקטור לוסיה קרסקו?
— פסיכולוגית.
— הפסיכולוגית קרסקו — חזרה אנה, טועמת את השם שהיה חסר טעם.
האישה עונה כמו שצריך, חשבה אנה. זה לא יהיה קשה מדי. ואז שמעה צעדים. זה נשמע מסוג הקולות שאמרו לה תמיד שהיא אמורה להתעלם מהם: הד קלוש העניק להם גוף יותר מלשאר הקולות, והציב אותם בחזית. אבל בשעה שהאישה כתבה משהו בדף האחרון של התיקייה, דף שעד לאותו רגע היה ריק, הסתובבה אנה להביט אל הדלת, שהייתה פתוחה למחצה. האישה לא שמה לב לכך, כי באותו רגע, ובלי שהרימה את מבטה מרישומיה, אמרה:
— זה בסדר שנתחיל?
כן, לאנה זה נראה בסדר, אבל היא לא אמרה דבר, כי הייתה זו אִמה שעמדה בפתח הדלת ושאלה אותה אם היא מרגישה לא טוב, ואנה רצתה להגיד לה שלא, שהיא מרגישה טוב, ולא הצליחה למצוא משפט שיענה לשתיהן בו זמנית.
— אנה? — הן שאלו במקהלה.
קולה של האישה היה צרוד קצת יותר משל אִמה, שהיה נמוך אבל צלול.
אִמה נראתה נפלא. היה תענוג לראות אותה, תמיד היה תענוג לראות אותה הולכת, לראות אותה צוחקת. כמו פעמונים מצלצלים בחלל גדול. עלה בדעתה שאולי הכיסא השלישי נועד לה, שידעו בקליניקה שאימא שלה תתגלה, או שסידרו את זה כחלק מהבדיקה. זה חלק מהבדיקה? אנה נאנחה והסתובבה במקומה כדי לשבת פנים אל פנים עם האישה בעלת השיער האדום.
— אני מוכנה.
— מה התמונה הראשונה שלך שעולה לך בראש?
אימא שלה, שעכשיו עמדה מאחורי האישה, הנהנה בראשה לאות הסכמה, ובחיוך אישרה לה לספר על כך. אנה ואִמה הכירו את התשובה לשאלה הזו:
— ילדה עם צמיד פלסטיק גנוב.

ורה ג'אקוני נולדה במונטווידאו שבאורוגואווי ב-1974, אך את מרבית חייה חיה בבואנוס איירס. נוסף להיותה סופרת היא עובדת כעורכת וככתבת בעיתונות ובכתבי עת רבים, וכן מלמדת ספרות.

מאז פרסומו של ספרה בבשר החי ב-2011 בהוצאת אֶטֶרְנַה קַדֶנְסִיַה — אחת ההוצאות העצמאיות האחראיות להתעוררות המחודשת של ההוצאות העצמאיות בארגנטינה — מעוררת כתיבתה של ג'אקוני עניין הולך וגובר בקרב מבקרים וקוראים כאחד. סופרים רבים רואים ביצירתה שילוב מעודן בין המסורת הספרותית הבריטית־אמריקאית לבין הספרות של הריו דה פּלַטַה.​

בתוך ההקשר הלטינו-אמריקאי ממשיכה ג'אקוני מסורת של סופרות יחידות במינן בארגנטינה ובאורוגוואי, כגון ארמוניה סומרס, נורה לאנגה, מארוסה די ג'ורג'יו ואבה הוארט. סופרות אלה מצאו שפה נדירה, קול שונה ואופני סיפור בלתי רגילים התוקפים היטב את אי הנחת של האדם — בייחוד של האישה — בחברה המודרנית.

 

 

 

סוניה ברשילון היא מתרגמת ועורכת תוכן לאינטרנט. בוגרת המסלול לעיצוב במה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. מוסמכת בפילוסופיה באוניברסיטת ת"א. בוגרת התכנית ללימודי תעודה בתרגום באוניברסיטת ת"א.

X