עלומים | לרכישה באינדיבוק
עלומים

עלומים

שנת הוצאה: 2003
מס' עמודים: 185
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

הפרק השני בטרילוגיה האוטוביוגרפית של הסופר זוכה פרס נובל ג'. מ.קוטזי. ראשיתו בדרום אפריקה, המשכו בלונדון של שנות השישים, ובמרכזו החיפוש אחר אהבה. סיפור מאופק של התבגרות ולמידה, הכתוב ביד אמן של ממש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עלומים”

 

פרק חיים שראשיתו הווי סטודנט באוניברסיטה בדרום אפריקה, על המאבקים המתנהלים בה, והמשכו בבריטניה של שנות השישים למאה הקודמת. המספר מסיים את חוק לימודיו ועוזב את דרום אפריקה השנואה עליו ועובר ללונדון למצוא לו שם עבודה שתפרנס אותו, חברה ואהבה, שהיא, לדעתו, תנאי הכרחי להתפתחותו כאמן יוצר, משורר או סופר.

"'עלומים' הוא פנינה של פיכחון ורגישות…"

בתיה גור, מוסף "גלריה", "הארץ"

 

"קולו המדוד של המספר מתלווה אליך ומחלחל פנימה, עד שהקריאה בנשימה עצורה מסתיימת בהפתעה, בתחושה משונה של מועקה והקלה. איזה ספר נפלא."

נילי לנדסמן, "העיר"

 

"'עלומים' הוא ספר שראוי לאמנים שם סופרים לקרוא אותו, ולא רק לסופרי-אמנים, אלא לאמנים בכלל."

רות אלמוג, "הארץ"

 

"'עלומים' הוא ספר חכם ומדויק שניחן בכנות מדכדכת."

שי גולדן, "וואלה"

 

הוא מתגורר בדירת-חדר ליד תחנת הרכבת מובריי ומשלם שכר של אחד-עשר גיני לחודש. ביום העבודה האחרון של כל חודש הוא נוסע ברכבת העירה, אל רחוב לופ, ששם יש לא' וב' ליויי, סוכנים לנכסי דלא ניידי, השלט שלהם ומשרדם הקטנטן. למר ב' ליוויי, הצעיר בשני האחים, הוא מושיט את המעטפה ובה שכר-הדירה. מר ליוויי שופך את הכסף על שולחנו המגובב ומונה אותו. ורוטן ומזיע הוא כותב קבלה. "Voila, בחור!" הוא אומר ומוסר לו אותה בתנועה גנדרנית.
הוא מתאמץ מאוד שלא לאחר בתשלום שכר-הדירה, כי הוא יושב בדירה מתוך גנבת-דעת. כשחתם על חוזה השכירות ושילם לא' וב' ליוויי את דמי-הקדימה, ציין את עיסוקו לא כ"סטודנט" אלא כ"עוזר לספרן", וכמקום עבודתו – את ספריית האוניברסיטה.
אין זה שקר, לא שקר גמור. מיום שני עד יום שישי תפקידו לאייש את אולם הקריאה בשעות הערב. זה תפקיד שהספרנים הרגילים, רובם נשים, מעדיפים שלא לעשותו, משום שהקמפוס, במעלה הגבעה, שומם ועגום מדי בלילה. אפילו הוא עוברת לו צמרמורת בשדרתו כשהוא פותח את מנעול הדלת האחורית ומגשש את דרכו במסדרון שחושך מצרים שורר בו אל מתג החשמל הראשי. בקלי-קלות יכול איזה חורש רע להתחבא בין הכונניות כשהולכים העובדים הביתה בשעה חמש ואחר-כך לבזוז את המשרדים הריקים ולחכות בחשכה כדי לשדוד ממנו, העוזר לשעת הערב, את המפתחות שלו.
רק סטודנטים מעטים מנצלים את שעות הפתיחה בערב; רובם אפילו אינם יודעים שהספרייה פתוחה אז. הוא אין לו הרבה לעשות. עשרת השילינגים לערב שהוא משתכר הם רווח קל.
יש שהוא מדמיין לו בחורה יפהפייה בשמלה לבנה הנקרית אל אולם הקריאה ומשתהה שם בהיסח-הדעת לאחר שעת הנעילה; הוא מדמיין לו אותו מראה לה את מסתרי הכריכייה וחדר הקטלוג, ואחר-כך יוצא אתה אל הלילה המכוכב. הדבר הזה אינו קורה אף פעם.
העבודה בספרייה אינה עיסוקו היחיד. בימי רביעי אחר-הצהריים הוא עוזר בשיעורים פרטיים לתלמידי השנה הראשונה בפקולטה למתימטיקה (שלוש לירות לשבוע); בימי שישי הוא מדריך את תלמידי התעודה בדרמה בקריאת מבחר קומדיות של שייקספיר (שתי לירות ועשרה שילינגים); וכל יום לפנות ערב הוא מועסק ברונדבוס בבית-ספר להכנת טומטמים לבחינות הבגרות שלהם (שלושה שילינגים לשעה). בחופשות הוא עובד בעירייה (במחלקה לשיכון ציבורי) בהוצאת נתונים סטטיסטיים מסקרים של משקי-בית. בסך-הכול, כשהוא מסכם את הכנסותיו, מצבו הכספי טוב למדי – טוב דיו לשלם את שכר-הדירה ואת שכר הלימוד שלו באוניברסיטה, לא לרעוב ואפילו לחסוך משהו. הוא אמנם רק בן תשע-עשרה אבל עצמאי, אינו תלוי בשום אדם.
אל צורכי הגוף הוא מתייחס פשוט בהיגיון. בכל יום ראשון הוא מבשל עצמות ממויחות ושעועים וסלרי ומכין סיר מרק גדול, שיספיק לשבוע ימים. בימי שישי הוא הולך לשוק סולט ריור וקונה לו ארגז של תפוחים או גויבות או של הפרי שזו עונתו. כל בוקר משאיר החלבן חצי ליטר חלב ליד דלתו. כשיש לו עודף חלב, הוא תולה אותו בגרב של ניילון מעל לכיור והופך אותו לגבינה. הוא גם קונה לו לחם בחנות שבפינה. זו תזונה שהיתה מוצאת חן בעיני רוסו או אפלטון. אשר לבגדים, יש לו מקטורן ומכנסיים יפים ללבוש אותם להרצאות; על בגדיו הישנים הוא שומר שלא ימהרו להתבלות.
הוא מוכיח משהו: שכל אדם הוא אי; שאינך זקוק להורים.
יש ערבים, כשהוא משתרך ברחוב מיין במעיל-גשם ובמכנסיים קצרים ובסנדלים, שערו דבוק לראשו מן הגשם, מואר בפנסיהן הקדמיים של מכוניות חולפות, שהוא חש כמה מוזר הוא נראה. לא תימהוני (במראהו של תימהוני יש איזה ייחוד), רק מוזר. והוא חורק אז בשיניו בעוגמת-נפש ומחיש את צעדיו.
הוא דק גו ואבריו גמישים אבל הוא בכל-זאת חלשלוש. רוצה היה להיות מושך, אבל יודע שהוא לא. יש משהו עיקרי שחסר לו. איזה תו ברור בפניו. משהו תינוקי עדיין משתהה בו. כמה זמן עוד יעבור עד שיחדל להיות תינוק? מה ירפא אותו מן התינוקיות, יהפוך אותו לגבר?
מה שירפא אותו, אם אמנם בוא יבוא, הוא האהבה. הוא אולי אינו מאמין באלוהים, אבל מאמין באהבה ובכוחה של האהבה. האהובה, היעודה לו, תראה מיד מבעד לחיצוניות המוזרה ואפילו התפלה של מראהו את האש הבוערת בקרבו. ובינתיים המראה המוזר והתפל שלו הוא חלק מכור-המצרף שהוא חייב לעוברו כדי לצאת באחד הימים אל האור – אל אור האהבה, אור האמנות. כי אמן היה יהיה – זה כבר נקבע מזמן. ואם נגזר עליו לפי שעה להיות אלמוני ונלעג, הרי זה משום שגורלו של האמן הוא לסבול מאלמוניות ונלעגות עד ליום שיתגלה בכוחו האמיתי, והמזלזלים והמתקלסים ייאלמו דומייה.
הסנדלים שלו עולים שני שילינגים וחצי לזוג. הם עשויים גומי ומיוצרים אי-שם באפריקה, אולי בניאסלנד. כשהם נרטבים אינם נאחזים בכף הרגל, ובחורף יורדים בקייפ גשמים שבועות בלי הפוגה. כשהוא הולך ברחוב מיין בגשם, הוא חייב להיעצר מדי פעם ולהחזיר למקומו סנדל שהחליק. ברגעים כאלה הוא רואה את טובי העיר השמנים של קייפטאון מצחקקים כשהם עוברים שם ברווחת מכוניותיהם. תצחקו-תצחקו! הוא אומר בלבו, עוד מעט לא אהיה כאן!
יש לו ידיד קרוב, פול שמו, שגם הוא כמוהו לומד מתימטיקה. פול הוא גבה קומה וכהה ונתון בפרשת אהבים עם אישה קשישה ממנו, אישה ששמה אלינור לוריר – קטנה ובלונדית ויפה מין יופי חפוז, ציפורי. פול מתלונן על מצבי-רוחה הלא-צפויים של אלינור, על הדרישות שהיא דורשת ממנו. ואף-על-פי-כן הוא מתקנא בפול. אילו היתה לו פילגש יפהפייה, בקיאה בהוויות עולם, המעשנת סיגריות בפומית ומדברת צרפתית, אין לו ספק שהיה משתנה מיד, אפילו פושט צורה ולובש צורה.
אלינור ואחותה התאומה נולדו באנגליה; לדרום-אפריקה הובאו כשהיו בנות חמש-עשרה, לאחר המלחמה. אמן, לדברי פול, לדברי אלינור, נהגה לסכסך בין בנותיה, העניקה אהבה ותמיכה פעם לזו ופעם לזו, בלבלה אותן, דאגה שיישארו תלויות בה. אלינור, החזקה בשתיים, נשארה שפויה, אף-על-פי שהיא עדיין בוכה בשנתה ויש לה דובון במגרה. ואולם אחותה היתה פרק-זמן מטורפת דיה להיות מוחזקת במוסד. היא עדיין בטיפול, נלחמת ברוח הרפאים של הזקנה המתה.
אלינור מלמדת בבית-ספר לשפות שבעיר. מאז החל פול לצאת אתה, נבלע בחוגה, חבורה של אמנים ואינטלקטואלים שמתגוררים בשכונת גארדנס, לבושים סוודרים שחורים וג'ינס וסנדלי חבלים, שותים יין אדום זול ומעשנים סיגריות "גולואז", מצטטים את קאמי ואת גרסייה לורקה, מאזינים לג'ז אוונגרדי. אחד מהם מנגן בגיטרה ספרדית ואפשר לשכנעו לחקות "קאנטה חונדו". מאחר שאין להם עבודות ראויות לשמן, הם נשארים ערים כל הלילה וישנים עד הצהריים. הם שונאים את ה"לאומנים", אבל אינם אנשים פוליטיים. אילו היה להם כסף, כך הם אומרים, היו עוזבים את דרום-אפריקה החשוכה ועוברים לתמיד אל מונמרטר או אל האיים הבליאריים.
פול ואלינור לוקחים אותו אתם לאחד המפגשים שלהם, הנערך בבונגלו על חוף קליפטון. אחותה של אלינור, הלא-יציבה, שסיפרו לו עליה, היא בחבורה. לדברי פול, יש לה פרשת אהבים עם בעל הבונגלו, גבר אדמדם פנים הכותב ב"קייפ טיימס".
שם האחות ג'קלין. היא גבוהה מאלינור, לא עדינת קלסתר כמוה, ואף-על-פי-כן יפה מאוד. היא מלאה מרץ עצבני, מעשנת בשרשרת, מלווה את דיבורה בתנועות ידיים. הוא מסתדר אתה. היא עוקצנית פחות מאלינור, והדבר נוח לו. בני-אדם עוקצניים גורמים לו אי-שקט. נדמה לו שהם מתבדחים עליו מאחרי גבו.
ג'קלין מציעה שיערכו טיול על החוף. יד ביד (איך קרה הדבר?) לאור הירח הם הולכים לאטם לאורך החוף. במקום נסתר בין הסלעים היא פונה אליו, משרבבת את שפתיה, מוכנה להינשק.
הוא נענה, אבל מודאג. לאן זה יוליך? עד כה לא התעלס עם אישה קשישה ממנו. ומה אם אינו ברמה הראויה?
זה מוליך, כך מתברר לו, עד לסוף. בלי להתנגד הוא נשמע לה, עושה כמיטב יכולתו, עושה את המעשה, ובסוף אפילו מעמיד פנים שיצא מכליו.
לאמתו של דבר לא יצא מכליו. לא רק בגלל החול, שחודר אל הכול, אלא גם בגלל השאלה המציקה מדוע האישה הזאת, שלא ראה אותה עד כה, מתמסרת לו. האם לשבחו הוא שבמהלך שיחה סתמית היא עומדת על האש החשאית הבוערת בו, האש המייחדת אותו כאמן? או שהיא פשוט נימפומנית, וזה מה שפול, בדרכו העדינה, הזהיר אותו מפניו כשאמר ש"היא בטיפול"?
בענייני מין אין הוא בור גמור. אם הגבר לא נהנה מן ההתעלסות, לא נהנתה ממנה גם האישה – זאת הוא יודע, זה אחד מכללי המין. אבל מה קורה אחר-כך, בין גבר לאישה שנכשלו במעשה? הנגזר עליהם שייזכרו בכישלונם בכל פעם שישובו וייפגשו, ויחושו מבוכה?
כבר מאוחר, הלילה נעשה קר. בשתיקה הם מתלבשים וחוזרים אל הבונגלו, שהחבורה שם מתחילה להתפזר. ג'קלין לוקחת את נעליה וארנקה, אומרת "לילה טוב" למארחם ונושקת לו נשיקה חטופה על לחיו.
"אתם מסתלקים?" הוא אומר.
"כן, אני מקפיצה את ג'ון הביתה," היא עונה.
המארח שלהם לא מתרגש כלל. "תבלו יפה," הוא אומר, "שניכם."
ג'קלין היא אחות בבית-חולים. מעודו לא היה לו עניין עם אחות, אבל הדעה המקובלת היא, שבגלל עבודתן בין חולים וגוססים והעיסוק בצורכיהם הגופניים, האחיות נעשות ציניות בכל הנוגע למוסר. תלמידי רפואה מצפים לזמן שיעשו תורנויות לילה בבית-החולים. אחיות ממש רעבות למין, כך אומרים. הן מזדיינות בכל מקום, בכל עת.
ואולם ג'קלין אינה אחות רגילה. היא אחות של "גאי", כך היא ממהרת להודיע לו, שהתמחתה במיילדות ב"בית-החולים גאי" שבלונדון. על חזה מקטורנה, המקטורן עם הכותפות האדומות, יש לה תג ארד קטן: קובע וכסיה עם המוטו "Per Ardua" (דרך הקשיים). היא לא עובדת ב"חרוטה סקיר", בית-החולים הציבורי, אלא בבית-מרפא פרטי, שהשכר שם טוב יותר.
יומיים לאחר האירוע בחוף קליפטון הוא מבקר במעון האחיות. ג'קלין מחכה לו בחדר המבוא, לבושה ליציאה, והם יוצאים מיד. מחלון בקומה עליונה נרכנים פנים ללטוש עיניים; הוא חש שאחיות אחרות מציצות בו בסקרנות. הוא צעיר מדי, צעיר מדי בעליל, לאישה בת שלושים; ובבגדיו העלובים, בלי מכונית, ודאי גם לא מציאה גדולה.
בתוך שבוע עזבה ג'קלין את מעון האחיות ועברה לגור אתו בדירתו. כשהוא חושב על כך אינו זוכר שהזמין אותה – הוא רק לא התנגד.
מימיו עוד לא גר עם אדם אחר, וודאי שלא עם אישה, עם פילגש. אפילו בילדותו היה לו חדר משלו עם דלת ננעלת. הדירה שבמובריי היא דירה של חדר יחיד ארוך ומבוא שממנו נכנסים למטבח ולשירותים. איך יעמוד בזה?
הוא משתדל לנהוג בחברתו-לדירה זו, החדשה, הלא-צפויה, הכנסת אורחים, משתדל לפנות לה מקום. אבל לא עוברים ימים מעטים והוא מתחיל להתרעם על ערבוביית התיבות והמזוודות, על הבגדים המפוזרים בכל מקום, על הלכלוך בשירותים. הוא נחרד מקול הקטנוע המבשר את שובה של ג'קלין ממשמרת היום. הם עדיין מתעלסים, אבל השתיקות ביניהם הולכות ורבות, הוא, יושב ליד שולחן-הכתיבה שלו ועושה עצמו שקוע בספריו; והיא, משוטטת לה, שכוחה, נאנחת, מעשנת סיגריות זו אחר זו.
היא מרבה להיאנח. בכך מתבטאת הנירוזה שלה, אם אמנם נירוזה היא – באנחות, בהרגשת לאות ולפעמים בבכי בלי קול. המרץ והצחוק וההעזה של פגישתם הראשונה דללו עד תום. העליצות של הלילה ההוא לא היתה אלא קרע בענן הקדרות, כנראה, פעולתו של האלכוהול ואולי אפילו העמדת פנים.
הם ישנים יחד במיטה שנועדה לאחד. במיטה מדברת ג'קלין בלי הרף על גברים שניצלו אותה, על תרפיסטים שניסו להשתלט על מוחה ולהפוך אותה לבובה שלהם. הגם אני אחד מאלה? הוא תוהה. האם הוא מנצל אותה? והאם יש גבר אחר שלפניו היא מתלוננת עליו? הוא נרדם והיא עדיין מדברת, ומתעורר בבוקר זעום פנים.
ג'קלין היא, בכל המובנים, אישה מושכת. מושכת יותר, מתוחכמת יותר, בקיאה יותר בהוויות העולם, משהוא ראוי לה. האמת לאמתה היא, שלולא התחרות בין שתי האחיות לא היתה חולקת עמו במיטתו. הוא אינו אלא כלי במשחק שמשחקות השתיים זו עם זו, משחק שהחל זמן רב קודם שהופיע הוא בחייהן – לגבי זה אין לו אשליות. ואף-על-פי-כן הוא שהועדף, ואל לו לפקפק במזלו הטוב. הנה הוא חולק בדירה עם אישה גדולה ממנו עשר שנים, אישה בעלת ניסיון, אישה שבימיה ב"בית-החולים גאי" שכבה (כך היא אומרת) עם אנגלים, צרפתים, איטלקים ואפילו עם פרסי. ואם אינו יכול לטעון שאוהבים אותו בזכות עצמו, הרי לפחות ניתנה לו כך הזדמנות להרחיב את חינוכו בתחום הארוטי.
אלה תקוותיו. אבל לאחר משמרת של שתים-עשרה שעות בבית-המרפא ולאחריה ארוחת ערב של כרובית ברוטב לבן ולאחריה ערב של שתיקה עגומה, אין ג'קלין נוטה לנדב את עצמה ברוחב לב. אם היא דבקה בו בכלל, היא עושה זאת כדי לצאת ידי חובה, שאם לא למען המין כלאו עצמם שני זרים בתחום מגורים צר ולא נוח כל-כך, איזו סיבה יש להם להיות שם?
כל זה מגיע עד משבר, כשג'קלין, בשעה שהוא לא בבית, מחפשת ומוצאת את יומנו וקוראת מה שכתב על חייהם יחד. בשובו הוא מוצא אותה אורזת את חפציה.
"מה קורה?" הוא שואל.
הדוקת שפתיים היא מצביעה על היומן המונח פתוח על שולחן-הכתיבה שלו.
הוא מתרתח. "את לא תמנעי אותי מלכתוב!" הוא נשבע. זה לא הגיוני, והוא יודע זאת.
גם היא כועסת, אבל כעס קר ועמוק יותר. "אם, כמו שאתה אומר, אני בעיניך נטל נורא כל-כך," היא אומרת, "אם אני הורסת לך את השלווה והפרטיות והיכולת לכתוב, תרשה לי להגיד לך שאני מצדי שנאתי לחיות אתך, שנאתי כל רגע, ואני כבר מתה להיות חופשית."
מה שהיה צריך לומר הוא שאסור לקרוא את כתביו הפרטיים של הזולת. בעצם, היה צריך להחביא את יומנו ולא להשאיר אותו במקום שיהיה אפשר למצוא אותו. אבל כבר היה מאוחר מדי, הנזק כבר נעשה.
הוא צופה בג'קלין בשעה שהיא אורזת, עוזר לה לקשור את התרמיל שלה למושב האחורי של הקטנוע. "ברשותך, אשאיר לי את המפתח עד שאקח את שאר החפצים שלי," היא אומרת. חובשת בחטף את הקסדה שלה. "שלום. אני ממש מאוכזבת ממך, ג'ון. אתה אולי מוכשר – בזה אין לי מושג – אבל אתה עוד צריך הרבה להתבגר." והיא בועטת בדוושת ההתנעה. המנוע לא מותנע. והיא בועטת שוב, ושוב. ריח של בנזין מתפשט באוויר. המאייד מוצף; אין בררה אלא לחכות עד שיתייבש. "תיכנסי," הוא מציע. בפנים קשים היא מסרבת. "צר לי," הוא אומר, "על הכול."

 ג'ון מקסוול קוטזי נולד בשנת 1940 בקייפטאון שבדרום-אפריקה שם השלים תואר ראשון ושני בספרות אנגלית וכן תואר ראשון במתמטיקה. לאחר שהות בבריטניה עבר לארצות הברית, ושם קיבל תואר דוקטור בבלשנות מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין.
ב-1968 החל ללמוד באוניברסיטת ניו-יורק שבבאפלו. בקשתו לקבל מעמד תושב בארצות הברית נדחתה עקב השתתפותו בפעולות מחאה נגד מלחמת וייאטנאם. ב-1971 חזר לקייפטאון, ושם שימש פרופסור לספרות אנגלית עד פרישתו ב-2001, לאחריה עקר לאוסטרליה והתאזרח בה ב-2006.
יצירתו הסיפורית הראשונה ארצות הדמדומים נכתבה בהיותו בארצות הברית. כמעט כל ספריו הבאים, למן הרומן בלב הארץ (1977), זכו בפרסים ספרותיים חשובים. קוטזי היה לסופר הראשון שזכה בפרס בוקר פעמיים ופרסומו העולמי הגיע לשיאו כשהוענק לו פרס נובל לספרות בשנת 2003.

X