עלבון ולוחמה בשטח בנוי | לרכישה באינדיבוק
עלבון ולוחמה בשטח בנוי

עלבון ולוחמה בשטח בנוי

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 268
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 57.6
- 33

באמצע העשור הראשון של האלף השלישי, בדיוק כשמתחילים החמסינים הנוראיים של חודש מאי, למעשה, ביום השואה, מיד בתום צפירת האבֶל מגיחה מג'ונגל הרחובות של תל אביב מכונית שחורה, חלונותיה אטומים והיא מזרזת בצפצופים את תמר, רעייתו של מיכאל קליינהאוס, להיכנס למכונית ולסגור ת'דלת. תמר פורסת את ידיה ומסמנת לו מה העניינים איתך. אבל ההוא שב וצופר, אז תמר שולחת לעברו אצבע משולשת… הנוהג במכונית השחורה אינו חושב פעמיים, הוא נותן גז, תמר קופצת לצד והוא שועט קדימה, תוך שהוא עוקר את דלת המכונית של מיכאל, כמו הייתה כנף ציפור בפה של חתול.
מיכאל, שנמצא במין חופשת־אֵבֶל על מות אביו, פונה אל החוק, ובדומה למיכאל קולהאס של קלייסט מבקש שייעשה לו צדק – אבל איפה צדק בתקופת החמסינים הזאת?
תמר מסבירה לו שפה זה המזרח התיכון, אני עשיתי לו ככה והוא עשה לנו ככה – אבל מיכאל אינו מבין את המשוואה. ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל חוטף מיכאל מכות רצח ברחוב, וביום העצמאות הוא מנהל לוחמה בשטח בנוי.

 

עלבון ולוחמה בשטח בנוי, סיפור המתפרס על פני שמונה ימים, מיום השואה ועד מוצאי יום העצמאות, בתל אביב, בארץ ישראל, סוחף את הקוראים לצאת עם גיבורו למסע אירוני, נחוש ועכשווי.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עלבון ולוחמה בשטח בנוי”

בקרוב…

מיכאל קליינהאוס הקיץ מזיע. חלום גועלי על אבא שלו העיר אותו. השעה היתה מאוחרת וגם הטלפון צִלצל. בחלום טייל אבא שלו עם עוד אנשים ליד הים, באזור של בניין האופרה הישן, ובכל פעם שמיכאל ניסה לפנות אליו בדברים, הסתובב האב והפנה אליו את הגב. אחר־כך התייצב מיכאל במעלה מדרגות קולנוע מוגרבי, שבחלום עדיין עמד על תִּלו, והאב, שוב, מלוּוה באנשים שמיכאל לא הכיר, הלך על המדרכה לפניו. מישהו בחלום פנה אל אביו בתנועת יד רחבה ושאל אותו:
"מה, אתה לא מכיר את הבן שלך?"
והאב ענה שוודאי שהוא מכיר, ולראָיָה עלה במדרגות ושבר ביצה חיה על ראשו של מיכאל.
וכמובן גם החמסינים של תחילת מאי שתוקפים פתאום, והבטלה, שגם היא מגירה זיעה מהעצל, וגוררת כל מיני מחשבות משונות וכך קמים המאחרים אל יום הבטלה, מרוטים, עייפים ומזיעים, כאילו בשנתם עבדו בפרך.
המזכירה האלקטרונית ענתה בקולה של רעייתו תמר וביקשה להשאיר הודעה. אמו היא שהתקשרה שוב כדי למחות בפניו על עוולות שמעוללים לה הפקידים. עוד התלוננה שמיכאל ובני ביתו לא באים לבקר אותה מספיק, ובאותה תנופה השמיצה אותו ואמרה שהיא בטוחה שהוא עדיין מתעצל במיטתו בשעה שכולם כבר ערים ועסוקים, וביקשה שיצלצל אליה דחוף.
מיכאל קילל חרש על החוצפה שלה להשאיר הודעות כמו "נו, גבר בגילך…"
מאז מות אביו הפכה אמו לאלמנה קנטרנית ומטרידה שרק כדי להקשיב לצרות שלה צריך אדם לעזוב את מקום העבודה שלו, את אשתו וילדיו, ולהתפנות רק אליה.
כשמיכאל היה ילד רעדה הארץ בזמן הצפירה פעמיים, בערב ובבוקר, וביום הזיכרון לחללי המלחמות אפילו שלוש פעמים. ועכשיו צפירה אחת חלושה.
היו תקופות שהשמיעו אותה בערב, לפני הטקס המרכזי, אחר־כך העבירו אותה לשמונה בבוקר. ועכשיו, חשב מיכאל, מרוב שינויים שהם עושים, צריך בכל שנה להקשיב לחדשות כדי להתעדכן בשעה, ויחד עם זה לשמוע ת'טינופת שיוצאת לשדרניות שלהם מהפה.
כשנשמעה הצפירה, במקום שיעצור וייתן לתמר לרדת ולהתייחד עם זכר הנספים, הוא טרח והחנה בצד. החובה האזרחית שפיעמה בו אילצה אותו לעצור את המכונית לצד המדרכה השמאלית קודם שיֵרדו.
הרחוב היה ריק. הם התייצבו איש־איש משני צדי המכונית, ומיכאל הציץ בתמר בגניבה, לראות איך היא מניחה את ידיה לצדי הגוף ומשפילה את ראשה. במדי הרופאים הלבנים שלה נראתה לו כמו תלמידה בעצרת זיכרון בבית־הספר; שקטה, חסרת־ביטחון, מקשיבה בדריכות למוריה.
כשהצפירה שככה זקפה תמר את ראשה, הביטה במיכאל ובעיניה הגדולות תמיהה. "הביתה, אני רוצה הביתה, אני הרוגה מעייפות".
מיכאל נכנס והתיישב ותמר עמדה עוד רגע אבודה, כמו נערת תיכון שחברותיה נפוצו מיד בתום הטקס והיא, המבולבלת, איבדה אותן.
שבריר שנייה השתהתה כך, אובדת, כשלפתע נכנסה לרחוב מכונית שחורה בעלת חלונות כהים, שנהגהּ הזדרז לא לאבד אף רגע. הנהג זירז את תמר בצפירות והיא הסתובבה לעברו, נִענעה בראשה ולחשה, "איזה בהמה".
אבל הוא שב וצפר; ותמר, בכף יד אסופה, סימנה לו שימתין רגע, מה יש לצפור?
התנועה הרפה והרחבה שלה כנראה העלתה את חמתה של המכונית

 

יעקב אַיָלי, איש תיאטרון ומשורר, נולד בישראל בשנת 1957.

X