עכשיו אפשר להתחיל | לרכישה באינדיבוק
עכשיו אפשר להתחיל

עכשיו אפשר להתחיל

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 366
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.8
- 37

 

איך שרני והיא מתגרשים, עמליה מגלה שהיא שוב בהיריון. מרני. ההיריון הקודם נגמר רע, ובעצם גמר את הזוגיות שלהם. לוקח לה המון זמן לספר על ההיריון ליונה, אמא שלה, ולאנה, החברה הכי טובה שלה, וגם ליפתח, הבחור הישן-חדש שלה. וגם לרני.

עכשיו אפשר להתחיל הוא רומן יפהפה ורב גוני על אנשים שצריכים לבחור דרכים חדשות, כי הישנות נגמרו להם מתחת לרגליים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר סוחף ומרגש. כתוב מצויין ומרתק. דמויות עמוקות ומעוררות הזדהות. מומלץ ביותר. הכי אהבתי את יונה ושאול ממש הורים פולנים אמיתיים מהחיים. והדמויות של עמליה ואנה יפתח ורני . רוצו לקרוא. מצויין

הוסף חוות דעת

בקרוב…

השליש הראשון
הדבר הראשון שהפתיע אותה כשנעמדה בקצה המדרגות, ממש מתחת לשלט "הרבנות הראשית רעננה", היה השמש הענקית שסינוורה אותה. ולא רק שמש, אלא גם שמים בהירים, בלי צל של ענן, וציפורים שצייצו ברקע כאילו השעה שש בבוקר, ולא שתיים וחצי בצהריים.
ולא שזאת באמת היתה הפתעה גדולה כל כך. בכל זאת, אביב ואמצע אפריל. עוד שלושה ימים פסח. ומתנה לחג – היא מתגרשת. נחת להורים. כל התקופה הזאת שהיא ורני דיברו ביניהם על הגירושים ואז שתקו כי לא היה עוד מה לומר, מה שניקר לה בראש זה מה יונה ושאול יגידו. הרי אסון אחד הם כבר עברו, איך יעמדו בבת גרושה. זאת חרפה. ועוד חרפה משפחתית. איכשהו עמליה החליטה שביום שהיא תתגרש ירד גשם. שבוע קודם כבר תיסרטה בראש בדיוק איך ייראו הדברים – שהיא תעשה ככה, והוא יתנהג ככה, והיא תרכב, עטופה במעיל גשם, על האופניים שלה לבית הישן שירשה מסבתא שלה וכבר תשעה חודשים עומד ריק, מצפה לה -וכמובן שגם על זה היה ליונה, אמא שלה, מה להגיד כי זו אמורה להיות בעצם הירושה שלה – והיא תצא אל המרפסת האחורית ותשב על הכורסה הכתומה – שהביאה מהבית שלה ושל רני ומיקמה ליד מכונת התפירה השחורה – מכורבלת באיזה סוודר נשפך ורומנטי שאין לה ובחיים לא היה לה, עם כוס תה מהביל בין הידיים, ותביט על הגשם, וכשתקום מהכורסה היא תחליט שהיא בן אדם אחר, חדש, חזק, מלא ביטחון ותקווה, ושהיום הזה הוא היום הראשון של שארית חייה, והגשם הזה הוא סימן טוב, כמו שיונה תמיד אומרת, ובאומץ היא תתקלף מהסוודר, השמש תצא, האוויר יהיה נקי והיא תפרוק את כל הארגזים ותבנה לעצמה פינת חמד שתהיה מוכנה לקלוט חיים חדשים. אאוץ'. היא לא התכוונה. לחשוב בביטוי הזה של קליטה ושל חיים חדשים. טוב, עמליה, די, פקדה על עצמה.תחשבי חיובי. הנה. שימי לב. הרבנות מאחורייך, החיים לפנייך. רק תרדי כמה מדרגות ותפתחי פרק חדש בחייך. את אופטימית. ככה גידלו אותך. צריך להיות אופטימיים וצריך להיות בריאים, והכול כפרה. מילים כדורבנות, אבל כמו שרני אומר, מילים כמו חול ואין מה לאכול. הוא צודק. מרוב אופטימיות היו לה שש שנים הכי מחורבנות בחיים. ירדה מדרגה, אבל הרגישה איטית. הרגליים שלה היו כבדות ותקפה אותה חולשה נוראית. גם בפנים, קודם, כשההוא הרים את היד ואמר גם לה להרים -והיא חשבה על רני, עם הג'ינס והחולצה הלבנה המגוהצת, הגילוח שהרביץ לכבוד יום גירושיו והכיפה הלבנה שהוציא מהכיס וחבש, ועפו לה כל מיני דברים בראש, כמו למשל האם היא נראית מגוחכת עם המטפחת הזאת על הראש – והיא הרגישה שעוד רגע היא מתעלפת, אבל נשמה עמוק, עצמה עיניים ושמעה "מגורשת", ופתאום התנדפה הזיעה, הבחילה התפוגגה ותחושת הקלה גדולה הציפה אותה.היא נאנחה ברווחה וכמעט חייכה. זה בכל זאת פסיכוסומטי – וזה אומר שהיא באמת עצובה שהיא מתגרשת, ולא סתם – היא חשה צער שבא לידי ביטוי פיזי חזק. תודה, אלוהים. היא נורמלית. היא לא הדחיקה כל רגש בכל זאת. היא בחיים.כשהכול הסתיים רני היה עסוק עם החברים החדשים שמצא לו ברבנות, והיא מילמלה במהירות תודה לעדים שרק בזכות רני הצליחו לעבור את הרבנות, כי הם לא באמת היו קרובים לה או משהו כזה, והסתלקה.
רני. כולם אהבו את רני. והכי מכולם – יונה ושאול. הלב שלהם נשבר כשהם שמעו על הגירושים. שאול אמר, "זהו? אתם החלטתם? את בטוחה?" כאילו זה לא היה ברור שאחרי מה שקרה אין סיכוי שהם יישארו יחד, ויונה התחילה לבכות, כי לא אחת כיונה תפספס הזדמנות לבכי טוב.אבל אז היא תפסה את עמליה, לקחה אותה הצידה כדי ששאול לא ישמע, נעמדה מולה קרוב־קרוב, כמו שהיא אוהבת לעשות ועמליה שונאת שהיא עושה, ואמרה לה, "אם זה מה שאת רוצה, תעשי! תקשיבי טוב למה שאמא שלך אומרת, אל תהיי כמוני. תהיי חכמה. לא טוב, תלכי. אל תהיי פראיירית, אל תהיי כמו שאני הייתי כל החיים שלי. את שומעת אותי?!" כשהם גילו שיום הגירושים של עמליה נופל על הטיול המאורגן שלהם לבולגריה ולצ'כיה, כבר היה חבל לבטל, ועמליה מיהרה להגיד להם שזה בסדר. שייסעו. באמת. היא תסתדר. שאול בכל זאת שאל אם היא רוצה שהם יבטלו, אבל יונה נלחצה, "למה לבטל? מה היא צריכה אותנו שם," והתנפלה על עמליה שלמה דווקא לפני החג, ודווקא כשהם לא נמצאים, ו"דווקא על החופשה שלנו, הרי אנחנו נורא נדאג, שאת מתגרשת ואנחנו לא שם." "אני באמת מצטערת שלא תיאמתי עם הרבנות לוחות זמנים יותר נוחים לאמא שלי," עמליה ענתה בסוף, ויונה מיד אמרה, "לא. לא התכוונתי. למה את ישר מתנפלת?""מילי!" רני התקרב אליה במהירות, "הֵי, לאיפה ברחת? צריכה טרמפ?" והניח יד על הכתף שלה, קרוב לצוואר. הוא היה גבוה ממנה בראש לפחות. היו לו עצמות לחיים ברורות, אף מחודד והשיער הפעם־שטני שלו, גם רגע לפני ארבעים, היה מלא וצפוף, אבל אפור לחלוטין. היא אהבה את האפור שלו. כבר בחתונה שלהם נשזרה אצלו התחלה של פסים אפורים. עכשיו, עם השמש הזאת בשמים, השיער שלו נראה לה כמו מחזיר אור."לא. תודה," ענתה והמשיכה לרדת במדרגות, "אני עם אופניים." "מי מגיע עם אופניים לטקס הגירושים של עצמו?" רני נצמד אליה, סידר עם כריות האצבע והאגודל את מסגרת המשקפיים שלו, למרות שישבה עליו בול, כמו תמיד. הבחילה שתקפה את עמליה קודם, חזרה. כפולה בעוצמתה. היא נאחזה במעקה. רק לא להקיא כאן, ככה, מול כולם, עברה
בה מחשבה איומה. כשהיתה בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה והם היו חוזרים הביתה ברנו הלבנה שלהם מהיכן שהוא ולה כרגיל היו כאבי בטן, ויונה היתה אומרת, אני לא יודעת מה נעשה איתה ועם כאבי הבטן שלה, עמליה היתה מתפללת בשקט לאלוהים ומבקשת, "רק לא מחזור ורק לא להקיא," חוזרת בלבה על המשפט הזה שוב ושוב, כמו איזו מנטרה. שני הדברים הפחידו אותה באותה מידה."יכולת להגיד לי. חבל. יכולתי לעבור ולאסוף אותך," רני אמר. האמת, בבוקר, כשעמדה מול המראה, בין הארגזים וכל הבלגן, עוד התלבטה. ערב קודם כבר תיכננה מה תלבש. נברה בארגזים וניסתה לדמיין איך תיראה כשתהיה מגורשת – מכובדת ויפה, או אולי מסתורית, מעין אלמנה שחורה. לבסוף בחרה בשחור. חצאית שחורה וחולצה שחורה עם שרוולים — כי בכל זאת רבנות ושלא יעשו לה בעיות בטעות. היא היתה קטנטנה. קטנטונת. רני קרא לה ככה מהיום שהכיר אותה. הרגליים הארוכות של יונה, זכר לגופה הגבעולי שהיה פעם מלא פוטנציאל, דילגו עליה. עמליה קיבלה את החלקים החזקים של שאול והם כללו, מלבד היעדר הגובה, גם ישבן שטוח, גבות עבותות ובולטות שנהגה למרוט ולסדר מדי יום, ושיער שטני בהיר, שהיה בו, כך אמר כל ספר שעמליה ביקרה אצלו אי־פעם, גם פיגמנט אדום.הפיגמנט הזה, כך סברה, הוא מה שגרם לשיער שלה להיות מקורזל ונפוח ולעור הפנים שלה להיות חיוור, עד כדי כך שעד גיל שלוש-עשרה סחבו אותה כל כמה חודשים לעשות ספירת דם. העיניים של עמליה, לעומת זאת, היו שילוב בין הכחול־אפור של שאול לירוק מובהק של יונה – ונצבעו בגוון עז של ירוק־טורקיז. עמליה שלפה מאחד הארגזים מטפחת שחורה שעליה רִקמה עדינה של פרחים אדומים, מתנה שרני הביא לה מאחת הנסיעות שלו,וקשרה סביב שערה. היא בחנה את עצמה. זה נראה לה מתאים. כשהיתה לבושה ומוכנה, עם התיק באלכסון כמו שהיא אוהבת, נשאר לה רק להחליט איך תגיע לשם. מונית נראתה לה דרך הרבה יותר מסודרת. למרות שרכבה שנים על אופניים, נראה לה מגוחך לרכוב בדרך לגירושים. כאילו אין לה מספיק כבוד למעמד. למה באמת לא באה במונית, חשבה עכשיו. תמיד העדיפה לרכוב על אופניים. היה לה רישיון, אבל היא שנאה לנהוג. זה הלחיץ אותה. כל הנשים במשפחה, כולל אנה, שהיתה חלק מהמשפחה, למרות שלא היתה לה קרבת דם, לא היו חובבות הגה.יונה הפסיקה לנהוג כשאיתמר, הבן הבכור שלה, היה בן שלוש. הוא עמד על המדרכה, ויונה נכנסה לאוטו, רק כדי להזיז אותו קצת לאחור. איתמר עמד מולה, ליד גזע עץ, וליפף את הידיים הקטנות שלו סביב חצי גזע, ויונה במקום לרוורס, הכניסה לדרייב ועלתה עליו. הנזק הסתכם ביד שבורה וחופשה באילת עם יונה ושאול שבוע אחר כך, כשאיתמר נאלץ לבלות את כל החופשה מחוץ למים. מאז יונה לא חזרה לנהוג. למרות ששאול הפציר בה – ופעם אחת אפילו שיכנע אותה לחזור ולקחת שיעורי נהיגה – יונה העדיפה מוניות או ביקשה משאול שיקפיץ אותה. היא העדיפה תמיד נהג פרטי. זה התאים לה. בראש נשארה הזמרת המפורסמת שהיתה אמורה להיות אילו אמא שלה לא היתה הורסת לה את העתיד.

ורד שנאבל, ילידת 1973, מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים. מתגוררת ברמת השרון.

X