עיר חלולה | לרכישה באינדיבוק
עיר חלולה

עיר חלולה

שנת הוצאה: נובמבר 2014
מס' עמודים: 278
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.20

רגע לפני מותו בלילה אפל, סבו של ג'ייקוב מספיק לומר רק שהמפלצות חזרו. ג'ייקוב בן ה-16 יודע שכדי לגלות מה קרה, הוא מוכרח לנסוע לאי מבודד ליד חופי ויילס, אל המעון של מיס פֶּרֶגרין לילדים משונים.
כך נפתח הספר הראשון בסדרת מיס פרגרין, שכבש את העולם בסערה ושהה שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר, גם בישראל.
עכשיו מגיע ספר ההמשך המצמרר. השנה היא 1940. ג'ייקוב וחבורת היתומים נמלטים מהמעון בסירה. הם חייבים לשחרר את מיס פרגרין, שכלואה בגוף ציפור. הם בדרכם ללונדון, וזו עתידה להיות הדרך הקשה ביותר בחייהם.

עיר חלולה הוא סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת המלווה באוסף גלויות עתיקות נפלאות.

  

לבני 12 עד 120

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עיר חלולה”

חתרנו במי הנמל אל הים הפתוח. עברנו את הספינות הקטנות שהתנדנדו על הגלים והזילו דמעות חלודה מהברגים, את הלהקות הקודרות של עופות ימיים שנמנמו בשקט על שרידי מזחים טבועים מכוסים בלוטי ים, ואת הדייגים ששמטו את ידיהם האוחזות ברשת, נעצו בנו מבטים דוממים ושאלו את עצמם אם אנחנו מציאות או דמיון. שיירה ימית של רוחות רפאים – או רוחות רפאים בעתיד הקרוב. עשרה ילדים וציפור אחת בשלוש סירות קטנות ורעועות, חותרים בשתיקה אל לב ים, הולכים ומתרחקים בנחישות מחוף המבטחים היחיד בטווח קילומטרים רבים, שנראה סלעי וקסום באור השחר הכחול־זהוב. יעדנו – חופי וֵיילס המבותרים – הצטייר לפנינו רק במעורפל, כתם כהה הרובץ על פני האופק הרחוק.
עברנו את המגדלור העתיק שנשקף אלינו בשלווה ממרחק, המגדלור שרק אמש קרו בו אירועים מזעזעים. כאן כמעט חיסלו אותנו ביריות וכמעט טבענו בים בין פצצות רועמות; כאן שלפתי אקדח, לחצתי על ההדק והרגתי אדם, מעשה שעדיין התקשיתי לעכל; וכאן איבדנו את מיס פֶּרֶגרין ומצאנו אותה שוב – חילצנו אותה ברגע האחרון ממלתעות פלדה של צוללת – אם כי מיס פֶּרֶגרין שחזרה אלינו הייתה פגועה ונזקקה לעזרה שלא ידענו איך להושיט לה. עכשיו היא עמדה בירכתי הסירה וצפתה במקלט שבנתה, ההולך ונעלם מעינינו, הולך ואובד לנו עם כל תנועת משוט.
לבסוף עברנו גם את שובר הגלים ויצאנו אל מרחבי הים הריקים. מי הנמל החלקים כמראה פינו את מקומם לגלים קטנים שנחבטו בדופנות הסירות. גבוה מעלינו שמעתי מטוס מפלח את השמים, ולרגע הרמתי את ראשי בעוד המשוטים נגררים במים, וניסיתי לדמיין איך נראה הצי הקטן שלנו מגובה כזה: העולם שבחרתי לעצמי, וכל מה שיש לי בו – כל חיינו היקרים, המשונים – מיטלטלים בשלוש קליפות אגוז על עינו האדירה, הפקוחה, של הים.
הצילו.

 
* * *

   

שלוש הסירות פילחו בקלות את הגלים זו לצד זו, וזרם המים גילה התחשבות ונשא אותן בכיוון החוף. חתרנו לפי תור כדי שלא נתעייף ובכל פעם החלפנו זה את זה במשוטים, אם כי הרגשתי חזק להפליא וכמעט שעה שלמה סירבתי לוותר על תורי. שקעתי כולי בקצב התנועות, וידי ציירו באוויר אליפסות ארוכות כאילו אני מושך אלי דבר־מה שמסרב להתקרב. יוּ אחז בצמד המשוטים שמולי, ומאחוריו, בחרטום, ישבה אֶמָה, עיניה מוסתרות מתחת לכובע רחב שוליים וראשה מורכן אל המפה הפרושׂה על ברכיה. מדי פעם היא הרימה את מבטה ובדקה איפה החוף, והמראה של פניה בשמש העניק לי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי.
הרגשתי שאני יכול לחתור לנצח – עד שהוֹראס שאל בצעקה מאחת הסירות כמה קילומטרים נשארו לנו עד החוף, ואֶמָה הסתכלה לעבר האי בעיניים מצומצמות והציצה שוב במפה, ומדדה אותה באצבעות מתוחות, ואמרה בטון קצת מהוסס, "שבעה בערך?" אבל מילֶרד, שגם הוא ישב בסירה שלנו, לחש משהו באוזנה והיא קימטה את מצחה וסובבה את המפה ושוב קימטה את מצחה ואמרה, "כלומר, שמונה וחצי." וכשהמילים יצאו מפיה הרגשתי שאני קצת מתייאש, וראיתי שזה קורה לכולם.
שמונה קילומטרים וחצי: שיט שהיה נמשך שעה אילו הייתי מפליג עכשיו במעבורת שהביאה אותי – אחוז בחילה עזה – לחופי קֶרנהוֹם לפני שבועות. מרחק שכל סירת מנוע קטנה עוברת בקלות. קילומטר וחצי פחות ממה שהדודים הרופסים שלי רצים מדי פעם במרוצי התרמה, ולא הרבה יותר מהמרחק שאימא שלי מתיימרת לעבור במכשיר החתירה במכון הכושר המפואר שלה. אבל קו המעבורת בין חופי ויילס לבין האי יתחיל לפעול רק בעוד שלושים שנה, ומכשירי חתירה הרי אינם עמוסים בנוסעים ומטען, וגם לא דורשים תיקוני מסלול בלתי פוסקים רק כדי להישאר בכיוון הנכון. והבעיה החמורה ביותר היא שתעלת המים שאנחנו שטים בה היא תעלה בוגדנית מאוד – מלכודת ספינות ידועה לשמצה: שמונה קילומטרים וחצי של אוקיינוס הפכפך ומשתנה, שקרקעיתו זרועה שלדי ספינות ירקרקים ועצמות מלחים, ואי־שם במעמקיו האפלים אורבים לנו האויבים שלנו.
אלה מאיתנו שהדברים האלה הדאיגו אותם שיערו שהרשפים קרובים, שהם שטים בצוללת הגרמנית איפשהו מתחתינו, שהם מחכים. גם אם הם עדיין לא יודעים שנמלטנו מהאי, הם יגלו את זה בקרוב מאוד. ואחרי שהתאמצו כל כך לחטוף את מיס פֶּרֶגרין, הם לא יתייאשו אחרי ניסיון כושל אחד. אמנם הצוללת לא תעז לעלות אל פני המים באור יום, כי אניות מלחמה מפליגות לאטן באופק כמו מרבי רגליים גדולים, ומעל לראשינו מסיירים מטוסי קרב בריטיים, אבל כשהלילה ירד נהיה טרף קל. הם יבואו, וייקחו את מיס פֶּרֶגרין, ויטביעו את כולנו. לכן חתרנו, ובלבנו רק תקווה אחת – שנגיע לחוף לפני שיגיע הלילה.

 

* * *

רנסום ריגס נולד וגדל בפלורידה והיום הוא מתגורר בעירם של הילדים המשונים, לוס אנג'לס. הוא למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת דרום קליפורניה ויצר סרטים קצרים שזכו להערכה רבה. ריגס מרבה לכתוב על מסעות, ואת סדרת המאמרים שלו, Strange Geographies, תוכלו לקרוא ב-mentalfloss.com וכן ב-ransomriggs.com. בימים אלה כותב ריגס את הספר השלישי והאחרון בסדרת מיס פרגרין.

X