עיר של שוטרים | לרכישה באינדיבוק
עיר של שוטרים

עיר של שוטרים

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

אטלנטה 1974. זה היום הראשון של קייט מרפי בתור שוטרת. היא תעשה הכול כדי שהוא לא יהיה היום האחרון שלה. גם למגי לוסון, שותפתה הוותיקה יותר, לא יהיה קל לחזור הביתה בשלום. יש רוצח שמטיל אימה בעיר והוא רוצח שוטרים.

גם בלי פושע שרודף דווקא שוטרים, מסוכן באטלנטה של שנות השבעים להיות אישה, הומו, שחור או יהודי. כשהן מוקפות בחשדנות ובשנאה יוצאות שתי הנשים לחקירה בעולם קשוח ואפל כשהן מסכנות הכול.

עיר של שוטרים היה לספר השנה של המבקרים וזכה בפרס פגיון הכסף ע"ש איאן פלמינג.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עיר של שוטרים”

בקרוב…

פתח דבר

 

השחר עלה על רחוב פּיצ'טְרי. השמש פילחה את הרחוב הראשי של הדאונטאון וחתכה את העגורנים שהמתינו לצלול אל מעבה האדמה ולשלוף את גורדי השחקים, המלונות, מרכזי הכנסים. כפור כיסה את הפארקים כקורי עכביש. ערפל נישא ברחובות. עצים זקפו אט־אט את שִדרותיהם. בשרה הלח, הבשל של העיר זינק לעבר האור של נובמבר.
רק פסיעות נשמעו.
רקיעות רמות הידהדו בין הבניינים כשמגפי השוטר של ג'ימי לוֹסוֹן הלמו במדרכה. זיעה ניגרה על עורו. ברכו השמאלית כמעט נכנעה. גופו היה סימפוניה של כאב. כל שריר היה מיתר פסנתר שפרטו עליו. שיניו חרקו כנייר זכוכית. לבו היה תוף סְנֵר.
בניין אֶקוויטאבְּל העשוי גרניט שחור הטיל צל רבוע על רחוב פראיור כשג'ימי חצה אותו. כמה רחובות הוא כבר עבר? כמה עוד יהיה עליו לעבור?
דון וֶזלי היה תלוי על כתפו כשק של קמח. סחיבת פצוע. קשה יותר משזה נראה. כתפו של ג'ימי בערה. עמוד השדרה שלו נדחס אל עצם הזנב. זרועו רעדה מהמאמץ להצמיד את רגליו של דון לחזהו. ייתכן שהאיש כבר מת בכלל. הוא לא זז. ראשו נחבט בשקע גבו של ג'ימי בעודו מאיץ על פני רחוב אֶדג'ווד במהירות רבה יותר משרץ אי־פעם עם כדור על המגרש. הוא לא ידע מה זולג על אחורי רגליו ונקווה במגפיו — דמו של דון או זיעתו שלו.
הוא לא ישרוד. אין סיכוי שמישהו ישרוד דבר כזה.
האקדח הגיח כנחש מעבר לפינה. ג'ימי צפה בו מחליק על קיר לבנים. הניבים החדים של הכוונות הקדמיות הזדקרו מקצה הקנה. רֵייוֶון אם־פי 25. מחסנית של שישה כדורים, טעינה עצמית, חצי־אוטומטי. קלאסי להגנה עצמית. עשרים וחמישה דולר בפינת רחוב של כל גטו.
בזה הסתכמו חייו של השותף שלו. עשרים וחמישה דולר.
ג'ימי מעד כשחלף בריצה על פני סניף של בנק פירסט אטלנטה. ברכו השמאלית כמעט פגעה באספלט. אדרנלין ופחד בלבד הצילו אותו מנפילה. הבזקי זיכרון קצרים שיגרו זיקוקים ססגוניים בראשו ללא הרף: שרוול אדום מופשל מעל שעון יד צהוב־זהוב. יד עטויה כפפה שחורה אוחזת בקת הפנינה הלבנה. השמש העולה שוטפת את הפלדה הכהה של הנשק באור כחלחל. זה נראה מוזר שמשהו שחור מנצנץ, אבל האקדח כמעט זהר.
ואז האצבע סחטה את ההדק.
ג'ימי הכיר את מנגנון האקדח. הצינה של ה־25 כבר היתה משוכה לאחור, הכדור היה בבית הבליעה. הפטיש הכה בנוקר. הנוקר פגע בפיקה, הפיקה הציתה את אבק השרפה. הקליע נהדף מבית הבליעה. התרמיל ניתז מפתח הפלטה.
ראשו של דון התפוצץ.
זיכרונו של ג'ימי לא עשה דבר כדי להעלות את התמונה. האלימות נחרתה בקרניות והופיעה בכל פעם שמיצמץ. ג'ימי הביט בדון, ואז הביט באקדח, ואז הביט בצד פניו של דון שצבעו ומרקמו התעוות לכדי משהו דמוי פרי רקוב.
קליק־קליק.
האקדח נתקל במעצור. אחרת ג'ימי לא היה רץ כרגע ברחוב. הוא היה שוכב כשפניו מחוצות על מדרכת הסמטה ליד דון, קונדומים ובדלי סיגריות ומחטים דבוקים לעורם.
רחוב גילמֶר. קורטלנד. פִּידמונט. עוד שלושה רחובות. ברכו תחזיק מעמד עוד שלושה רחובות.
ג'ימי מעולם לא עמד אל מול קנה של אקדח בעת שירה. ההבזק היה פיצוץ אור־כוכבים — מיליוני דקירות סיכה של שמש האירו את הסמטה האפלה. עור התוף צילצל בשתי אוזניו. עיניו עיקצצו מאבק שרפה. בה בעת הוא הרגיש שמשהו ניתז על עורו, כמו מים חמים, אבל הוא ידע — הוא ידע — שדם ועצם ופיסות בשר ניתזים על חזהו, צווארו, פניו. הוא טעם אותם בלשונו. חש את העצם בשיניו.
דמו של דון וזלי. העצם של דון וזלי.
זה סימא אותו.
כשג'ימי היה ילד, אמו הכריחה אותו לקחת את אחותו לברֵכה. היא היתה כל כך קטנה אז. זרועותיה ורגליה הצנומות החיוורות הזדקרו מבגד הים הזעיר והזכירו לג'ימי גמל־שלמה תינוק. במים הוא היה מקער את כפות ידיו ואומר לה שתפס חרק. היא היתה ילדה, אבל אהבה להתבונן בחרקים. היא היתה מתקרבת לראות, וג'ימי היה מצמיד את הידיים כך שהמים ניתזו על פניה. היא היתה צורחת כמו משוגעת. לפעמים היתה בוכה, אבל הוא עשה זאת גם בפעם הבאה שהגיעו לברֵכה. ג'ימי אמר לעצמו שזה בסדר כי היא כל פעם קונה את זה מחדש. הבעיה לא היתה האכזריות. הבעיה היתה הטיפשות שלה.
איפה היא עכשיו? שוכבת לה בנחת במיטה, הוא קיווה. שקועה בשינה, התפלל. גם היא שוטרת. אחותו הקטנה. זה מסוכן. ג'ימי עוד עלול לסחוב אותה ככה ברחובות. הוא עלול לגרור את גופה הרפוי, לטלטל אותו מעבר לפינה, וברכו תשתפשף באספלט, בעוד הרצועות הקרועות מקישות כמצלתיים.
ג'ימי ראה שלט מנצנץ לפניו: שדה לבן עם צלב אדום במרכזו.
בית החולים גריידי.
הוא רצה לבכות. הוא רצה ליפול על הקרקע. אבל הנטל לא ייעשה קל יותר. אם בכלל, דון הלך ונעשה כבד. עשרים המטרים האחרונים היו הקשים ביותר בחייו של ג'ימי.
חבורת גברים שחורים התקבצה תחת השלט. הם לבשו בגדים סגולים וירוקים מבריקים. המכנסיים ההדוקים התנפנפו מתחת לברך וחשפו נגיעות של נעלי לכה לבנות. פאות לחיים עבות. שפמים דקים וישרים. טבעות זהב. קדילקים חונים במרחק מטרים ספורים. הסרסורים תמיד עמדו בחזית בית החולים בשעה זו של הבוקר. הם עישנו סיגרים דקיקים וצפו בשמש העולה, בעודם מחכים לבנות המתכוננות לשעת העומס של הבוקר.
אף אחד מהם לא הציע עזרה לשני השוטרים המדממים שעשו את דרכם לעבר הדלתות. הם רק לטשו עיניים בלסתות שמוטות. הסיגרים נעצרו באמצע הדרך לפה.
ג'ימי נפל על דלתות הזכוכית. מישהו שכח לנעול אותן. הן נפתחו ככנפי פרפר. ברכו הסתובבה. הוא נפל ופניו הוטחו ברצפת אולם ההמתנה של חדר המיון. הדקירה היתה כמו תיקול קשה. עצם הירך של דון חתכה את חזהו כמו סכין. ג'ימי הרגיש שמקלעת הצלעות שלו נושקת ללבו.
הוא הרים את עיניו. לפחות חמישים זוגות עיניים החזירו לו מבט. איש לא אמר מילה. אי־שם באזור הטיפולים צילצל טלפון. הצליל הידהד מבעד לדלתות הנעולות.
בית החולים גריידי. יותר מעשור של זכויות אזרח לא שינו דבר. אזור ההמתנה עדיין היה מחולק: שחורים בצד אחד, לבנים בצד השני. כמו הסרסורים שמתחת לשלט, כולם לטשו עיניים בג'ימי. בדון וזלי. בנהר הדם שניגר מהם.
ג'ימי עדיין היה שכוב על דון. המחזה היה גס, גבר על גבר. שוטר על שוטר. ואף על פי כן, ג'ימי תחב את ידו תחת פניו של דון. לא בצד שהתפוצץ — בצד שעדיין נראה כמו השותף שלו.
"זה בסדר," הצליח ג'ימי לומר, אם כי הוא ידע שזה לא בסדר. זה לעולם לא יהיה בסדר. "הכול בסדר."
דון השתעל.
קרביו של ג'ימי התהפכו לשמע הצליל. הוא היה בטוח שהאיש מת. "תביאו מישהו," הוא אמר להמון, אבל בלחש, בקול של ילדה קטנה מתחננת. "שמישהו יזעיק עזרה."
דון גנח. הוא ניסה לדבר. בשר הלחי שלו נעלם כלא היה. ג'ימי ראה את הלשון תלויה בין רסיסי עצמות ושיניים.
"זה בסדר." קולו של ג'ימי עדיין היה שריקה צורמנית. הוא שוב הרים את עיניו. אף אחד לא החזיר לו מבט. לא היו אחיות. לא רופאים. איש לא התכוון לעזור לו. איש לא ענה לטלפון המזורגג.
דון שוב גנח. לשונו השתלשלה מחוץ ללסת.
"זה בסדר," חזר ג'ימי ואמר. דמעות זלגו על פניו. הוא חש בחילה וסחרחורת. "הכול יהיה בסדר."
דון שאף בחדות, כאילו הופתע. הוא עצר את הנשימה למשך כמה שניות לפני שפלט גניחה אטית, מרה. ג'ימי הרגיש את הצליל מהדהד בחזהו. הבל הפה של דון היה חמצמץ — ריח הנשמה העוזבת את הגוף. הצבע לאו דווקא אזל מבשרו, אלא התמלא, כמו קנקן, בחלב־חמאה קר. שפתיו עטו גוון כחול אדמתי, לווייתי. אור הפלורסצנט חרץ פסים לבנים בירוק האטום של קשתיות עיניו.
ג'ימי הרגיש את החשכה חולפת בגופו. היא לפתה את גרונו, אחר כך שלחה אצבעות של קרח אל חזהו. הוא פתח את פיו לנשום ואילץ אותו להיסגר מחשש שרוחו של דון תעופף פנימה.
אי־שם הטלפון עדיין צילצל.
"חרא," נהמה אישה זקנה בצרידות. "עכשיו אני בחיים לא יראה פה רופא."

קארין סלוטר היא סופרת אמריקאית, מחברת רבי־מכר, שהוכתרה על ידי הוושינגטון פוסט כאחת מכותבות המותחנים הטובות באמריקה.

X