עיר הפנינה, מעללי מורטגו עיני חתול | לרכישה באינדיבוק
עיר הפנינה, מעללי מורטגו עיני חתול

עיר הפנינה, מעללי מורטגו עיני חתול

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: כ-500
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 68
- 29

מזלה של טאחוס, עיר נמל משגשגת בחצי אי הקרדום, משתנה בשל שאפתנותו של אחד ועוורונו של אחר. אגריאה, השליט הנערץ על עמו, מוגלה לאי שורץ סכנות. על הארמון ונכסיו משתלט ארדואן הפניני, אציל ערמומי ותחבלני שמשתמש בחוק העתיק של עירו הקובע כי גם מלך כבול ורחוק עודו מלך, וכך משיג אישור אד-הוק לתככיו.

אל הנמל הנסער מגיע מורטגו עיני חתול, הרפתקן תאב קרבות, בשליחותה של עיר מתחרה לטאחוס שלשליטיה מניעים נסתרים משלהם. מורטגו מוצא עצמו עד מהרה עמוק בתוך הקלחת, כשגורלו ההפכפך מפגיש אותו עם עריצים שתומי עין, רקדנית נושאת סוד, נוכל שווקים שעורבני לכתפו, גבירים נקמניים, מלחים חסרי יושר ומגדלי ענק הטומנים בין קירותיהם אסירים נואשים. ובידו אין דבר פרט לתעוזה, לשון חדה ומטבע מזל מוזהב.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    מומלץ לחובבי ספרות הפנטזיה

הוסף חוות דעת

בקרוב…

 

פתח דבר

 

(על דגים ומטבעות)

 

בכל סעודה מסתתר סיפור.

–  מימרה ארזולית

 

חוֹרִיסַאי היתה מאז ומתמיד אחו רחב ידיים לסיפורי הרפתקאות, מעשיות ובדותות לאין מספר. היא נודעה לשם בזכות הספינות שהשיטה בימי גָּאלוֹנִיָה והטיפוסים הרבגוניים שחיו, גדלו, התכתשו ומתו, לרוב תוך כדי תיגרה או אנקות שיכורים, על אדמתה. בני המערב היו מחושלים גופנית, ממולחים לשונית, וחדי אבחנה שכלית בכל הקשור לים, לבעלי חיים ולבני אדם. אבל אין פירוש הדבר שהם היו מחוסנים מפני תחרות פנימית. כל ארבע הנפות האַרְזוּלִיוֹת –  מֵלְגוֹרְךְ, טָאחוֹס, חָזָרָאל ומֶרְלוֹק –  היו נתונות בתהליך תמידי של מתיחת שרירים והשחזת חרבות. כל נפה ניסתה להתעלות מעל האחרת באמצעות צי ספינות גדול יותר, סחורות רבות יותר, מבנים מפוארים יותר, וכן הלאה.

אבל היה מקור נוסף, ואף חשוב לא פחות לתחרות עתיקת היומין בין הנפות, והוא סיפורים. כאשר עסקי הסחר הימי היו בשפל ושועים קרצפו את בתיהם בעצמם (או כפי שנהוג לומר, כשארזולי נאלץ להסתפק במי נהר) היה הסחר העיקרי סיפורים מפה לאוזן. הם הושמעו בדרך כלל מפי יורדי ים חבוטים וצהובי זקן, שדיברו בקול צרוד מעישון במסבאות שהכילו ערב רב של דייגים, רוכלים וסתם נוודים שלהוטים למעט בשר לאוזן. ככל שהיו הסיפורים מופרכים יותר ונועזים יותר, כך זכו להערצה רבה יותר ולתשואות רבות משומעיהם. הללו סייעו לכל נפה לחזק את בטחונה בעצמה ובכוחה. היא לבטח רבת ערך יותר משלוש אחיותיה, אם אפילו בתקופות של מים ירודים ודגים המסרבים להיכנע לפתיונות, יש ביכולתם של אנשיה להמציא סיפורים מפוארים שכאלה!

בָּאסְקִיס הבועל היה בעליו של פונדק "שודדי ה…" במרכז טאחוס, אחד הנמלים החשובים במערב. הוא שירת רבי חובלים ופיראטים כאחד, שהיו מתערבבים אלה עם אלה לעיתים מזומנות יותר משתוכלו לשער. לא יכולתם לתקוע משוט בים האלמנות מבלי שתהא בכם נטייה לביזה שרווח בצידה. היה זה מקובל בחוריסאי שעודדה "פוריות כלכלית" כלשון המקומיים, לבזוז זה את זה, אותו נוהג עצמו שגרם לשאר גאלוניה לנהוג בה חשד, בוז, תימהון ותיעוב, תלוי על איזה חלק במפה הסתכלתם.

שמו המוזר של הפונדק בא לו כתוצאה מגחמה של הטבע. אי אז בעלומיו של באסקיס היה שמו "שודדי המפרץ", אבל סערה מקומית העיפה את המפרץ והותירה את השודדים נטולי נמל. באסקיס לא הבחין בכך כיוון שרוב זמנו היה בפנים, וממילא מחצית מלקוחותיו לא ידעו לקרוא. השם שנוצר –  "שודדי ה…" –  יצר אווירה של מסתורין סביב הפונדק, כאילו הבעלים משאיר את הסומך שבצירוף פתוח לדמיונם של האנשים. אמנם פונדקים בטאחוס היו כמו פשפשים בפרוותו של כלב, ובכל זאת השכיל באסקיס לעשות והשאיר את השם בעינו, דבר שמשך אליו לקוחות כאילו בחסר שבו הוא מרמז על צרות ותסבוכות –  ואין דבר שאהוב על ארזולים יותר מקטטה ראויה לשמה.

באסקיס הוא בעליו של הסיפור שאוזניכם עתידות לשמוע, בעודו מוזג קנקן אחר קנקן של פורסיאה –  משקה חריף –  לחבורת יורדי ים שבולעים סיפורים ומעשיות בתאוותנות כדגי שמך עסיסיים. הוא אמנם היה אז כרבע מגילו היום וכמחצית ממשקלו, ושערו נטה אז לעטוף את כל ראשו ולא רק את צידי פדחתו המבריקה מזיעה. רבים מתפארים בכך שהיו בעיר עת התרחשו המאורעות הללו, אבל רק מתי מעט מהם דוברי אמת. יש אמונה הגורסת כי אם לא השתתפת בהרפתקה, אזי לפחות עליך להיות עד לאחת כזו מתישהו במהלך ימיך. אבל באסקיס משתיק כל קשקשן מצוי בסטירה כבירה או בנחירה רטובה כשור השש אלי קרב, ומזמין אתכם לשבת לשולחן, לשתות קנקן (הזהרו לכם משיכר ארזולי, הוא מסוגל למוטט פילים ולהשכיב ענקים אם הוא מזוקק כהלכה –  ובעצם בזה מיטב פרסומו) ולהאזין למה שהוא, בתור בנו של פְרָאנְג, זוכר מנעוריו. יהיה עליכם לנהוג בו כבוד ולהטות אוזן קשובה, כיוון שקולות שיכורים ונגינה רועשת הם חלק בלתי פוסק מהווי הפונדק.

מיד לאחר הלגימה הראשונה שלכם (והמוצלחת, עליכם לקוות) מהקנקן, יציע לכם באסקיס את מנת הבית שלו –   דג בורי ברוטב מיוחד, שיעלה דמעות בעיניכם ויריץ אתכם לחבית המים הקרובה. אבל עם כל לעיסה ונגיסה טעמו רק משתבח, כפי שאומר באסקיס בעצמו. בהמשך תגלו שצדק, וכי הדג הפשוט למראה עושה את תפקידו נאמנה כארוחה לנודדים יגעים. בעוד באסקיס מביט בכם בערמומיות, ינגסו שיניכם בדבר מה שאיננו בשר רך ואינו עצם, אלא קשה ומוצק. כאן המקום לגלות שבבטנו של הדג מצאתם מטבע זהב. אתם נאנקים ומביטים בבעלים בטרונייה מתמרמרת, אולם הוא רק צוחק ואומר שתוכלו לשלם לו תמורת הארוחה והמשקה בתכולתו הלא אופיינית של הדג. אתם מביטים שוב במטבע ומשום שאנשים חדי עין אתם באותה מידה שאתם הגונים, אתם מודיעים לבאסקיס המגחך שהמטבע הזה אינו ניתן לשימוש –  דיוקן השליט הנוכחי של טאחוס אינו טבוע בו –  רק תחריט מטושטש, ובכל מקרה הוא עקום ודומה יותר לקערית מאשר למטבע. חריצים קטנים בשוליו מזכירים לכם שיניים הנוגסות בעור. הוא נראה כחפץ שעבר בעלים אינספור.

"אה, אבל כאן מתחיל הסיפור," אומר באסקיס, עדיין עם הגיחוך על פניו.

אתם מביטים שוב במטבע, מנקים אותו מפיסות הבשר והעצם, ותוהים, כפי שתהו רבים לפניכם, איזה סוד הוא צופן.

 

 

 

קימה

(חוק המלך)

 

 

 

"עסקים מפוקפקים? יש סוג אחר של עסקים?"

–  אָרְטוּל הברק

 

 

"כשהוא יבוא –  עמוס שלל בשתי ידיו יבוא! עם מאה חביות שיכר ינחת, וחמישים מלחים –  כולם בניו, אחד אחד. בטנו תספר על תענוגותיו –  והצלקות, על מוראותיו. כשהוא יבוא –  עמוס גוזמות יבוא!"

     הקול שזמזם את שיר המלחים הזה היה דק וגבוה, שלא כדרך הארזולים עמוקי הגרון. גופו תאם את קולו –  רזה ודקיק, ואף בהיר בשל שהייה ממושכת בתוך קונכייתו תחת ליהנות משמי הארץ ומימה. גּוֹאַס, אחיו הצעיר של שָׁארַאגָה טאחוס, לא ניחן בחוש להרפתקאות או בחיבה מופרזת לים –  ואף בכך היה שונה ממרבית בני מינו. עצם העובדה ששר שירי מלחים העידה רק על היעדר כל אמצעי בידור אחר. הוא שר כמתגרה באולם המשתאות הענק של הארמון, וקולו הדהד עד לתקרת החדר הקמורה, שעיטורים רבים לה –  רובם ככולם קשורים בים ויצוריו. שולחן הסעודה עוד היה ריק מיושבים ומעדנים, אך אלה כאלה היו בדרכם לכאן, ולא היה זה גואס שמתפקידו להביאם.

"לעולם לא תהיה עלמת הים," אמר קול לגלגני.

גואס חדל מלשיר, אך לא טרח להביט במבקר האומנותי שלו.

"וטוב שכך," אמר בקולו הצעיר, הרהבתני. "אני רוצה לנצל נשים תמימות, לא להיות מנוצל על ידיהן."

"יש דבר כזה בכלל, אשה תמימה?" המבקר פסע לעבר ראש השולחן, שם ישב גואס בכסא השמור לשאראגה. גואס היה אדיש לחלוטין למנהגים ומעמד, מה גם שהוא היה אחיו הצעיר של השליט.

"רק באגדות," אמר גואס, אף שנראה משועמם משיחת החולין.

"קום והתלבש, אחי," אמר המבקר. "בקרוב יבואו אָרְדוּאַן ואנשיו. אנחנו צריכים להיות במיטבנו מולו –  לא צמד בני מלכים שמזמזמים שירים. אחרי הכל, זה היה הרעיון שלך. זוכר מה אמרתי לך?"

גואס משך בכתפיו ודיקלם בקול משועמם וגבוה כמצטט מעלה טורדנית. "בעושר נאבקים רק ביותר עושר, אח קטן. שתום העין זכאי למעט הכרה בפועלו –  מה שהאחים הפְּרוּסַאנִים מתעלמים ממנו בלי הרף. אנחנו זקוקים לו לצידנו במהרה, ואתה יודע שהוא לא האדם הסבלני ביותר בחצי האי הזה."

אַגְרִיאָה, השאראגה של טאחוס, העביר יד על אדרתו העשויה קטיפה ירוקה-כחולה. הוא היה גבר נאה ועורו היה כהה כבהט. הוא היה בעל חיבה יתרה למשקאות, נשים והימורים, ובזאת לא היה שונה משאר פשוטי העם. אבל כשליט העיר ידע לנהוג בתבונה ומתינות –  בשונה ממנהיגי הנפות האחרות, שהיו נמהרים ובעלי קוצים בנעליהם. הוא הכיר כמעט כל אחד שבא לחלות את פניו בשמו הפרטי, טקטיקה שהוכיחה את עצמה במגוון הזדמנויות. מראהו המצודד אך הוסיף לקסמו, ובימים אלה הוא היה הרווק המבוקש ביותר בטאחוס.

"כן, ו-?" אמר, נימת קולו מעודדת את המשך השיחה.

גואס, שידע שקולו וכוונתו של אחיו הבכור לרוב הפוכים זה מזה, המשיך לדבר. "הגיל דוחף אותו קדימה באנקול," אמר גואס, מצטט  פתגם ידוע. "אתה עצמך לימדת אותי שאסור לזלזל בוותיקי הנפה. נשקה אותו לשוכרה, נעניק לו את כל אותות הכבוד ונרכוש לנו בזאת בעל ברית ופורע חובות מהימן."

"חשבתי על זה כבר," אמר אגריאה, מבריש את אדרתו. הוא נע לאורך השולחן, רגליו חפות מנעליים או מגפיים –  לא בכדי נקרא המקום "ארמון היחפים".  "אני רואה ששנינו שטים באותו הנתיב. אולי תמשיך בקו הזה ותיגש להתכונן?"

גואס משך בכתפיו והתרומם ממושבו בעצלתיים כאילו כל מאמץ היה לו לטורח. עבדי הארמון היו צפויים להגיע בכל רגע ולהכין את כלי השולחן המרובים. אבל לא זו היתה דאגתו של אגריאה, אף כי הוא נראה רגוע ונעים הליכות כדרכו.

"אתה יודע כיצד עליך לנהוג, אחי," אמר אגריאה, מניח יד על כתפו של גואס. "צחק לכל בדיחה והסכם עם כל משוגה שלו, אבל הקשב גם כאשר הוא מפטפט יותר מדי. בעל ברית טוב הוא כזה המעריך אותך פחות מערכך."

"אתה נותן לי שיעורים בהילכות אירוח?" גואס דיבר בבוז.

אגריאה נאנח ושמט את זרועו. "כנראה שאתה זקוק לכך. אני לא רוצה שמשהו ישתבש הערב בגלל הנימוסים שלך –  או ליתר דיוק, חוסר הנימוס שלך."

"אל תדאג, אח יקר." לעג השתרבב לקולו של גואס. "אני אכבד אתכם בנוכחותי הבלתי נעימה, גם בתור קערת מרק."

אגריאה הידק את אדרתו, שמחזיתה הפתוחה ניתן היה לנעוץ מבט כמה בחזהו השזוף והשרירי. סימני מציצה כחולים רמזו על כך שכמה נשים ברות מזל הפליגו אף הרחק משם אל ממלכתו הסודית. "דאג להופיע בזמן," אמר ושלף ראי כיס קטן. ידו סרקה את שערו העבות, להרבות אי סדר שכבר ישנו שם. נטייתו לגנדרנות נשית היתה לשם דבר. הוא העדיף בסתר ליבו אלמלא הופיע גואס למשתה, אבל החליט שמאחר והיה זה רעיונו של הנסיך הצעיר, שיטעם מעט מפרי הצעותיו.

"אני אגיע," אמר גואס.

הוא דיבר אל גבו של אחיו. אגריאה היה כבר בדרכו החוצה, מהלך בנטייה מצד לצד כאילו הוא במצב תמידי של התפכחות. גואס עקב אחריו בעיניים מוצרות וידו האחת ליטפה את מושבו של השאראגה מבלי משים. לאחר שהסתלק אגריאה נכנסו בחיפזון, כמו לפי אות סודי, עבדים ומשרתים, נושאי טסי כסף וקנקנים כבדים במשקה. רובם התעלמו מגואס, שבלאו הכי לא טרח לזכות אותם בחיוך או בברכת שלום, שלא כאחיו. הבודדים שהבחינו בו שלחו אליו מבטים חרדים או שוטמים. נרגנותו של הצעיר במשפחת המלוכה היתה דבר שבשיגרה. גואס היה כמו ים שתמיד שורה מעליו חורף –  זועף תדיר ומקדיר ברקים, כלשון העם.

 

"אה, ארמון הקונכייה של סָאמָאר," אמר האורח והביט סביבו כשמבע סתום על פניו. קולו היה עמוק וגרגרני כאילו נתקעה עצם דג בגרונו.

"ראה עצמך כבן בית, ארדואן," אמר אגריאה. הוא החווה ברוחב לב אל המושב שהוכן במיוחד עבור האיש.

"אני חייב להודות שהמקום נראה קטן יותר מבפנים," אמר ארדואן והתיישב במתינות מכוונת, כאות לכבוד הזה שהוא ראוי לו.

"לא הגודל הוא החשוב, אלא התוכן," אמר אגריאה. "אתה מכיר, כמובן, את אחי הצעיר גואס."

"בן דמותו של אביו," אמר ארדואן והישיר מבט אל גואס. גואס כיבד אותו בהרכנת ראש קלה, ותו לא.

"ובעל נוהגה של אימו," הוסיף ארדואן.

"קדימה ולסעודה, בני טאחוס," הכריז אגריאה. "הדיבורים יחכו לאחר כך."

החוגגים שמחו להיענות לבקשה. ארזולים נוטים להקדים ארוחות לכל דבר פרט למשגל, שהרי רעבון זה עולה על רעבון הקיבה. אגריאה התרווח בכסאו והחל מעמיס מזון לפיו, כשם שעשו כולם. פמוטות ענק האירו את האולם הגדול, שופכים אור על הפסלים המעטירים והקישוטים המרובים שגדשו את החדר. התקרה הקמורה הציגה מראות משובבי נפש של ספינות צחורות מפרש השטות לנצח בים רחב ידיים –  חלומו של כל ארזולי.

גואס נהג כיאות, אף כי ברור היה מארשת פניו שהשיעמום קרוב להביאו לכליה. הוא טלטל רגל עוף נקיה מבשר ושלח מבטים תכופים לעבר ארדואן, כאילו דמותו של האיש הרתיעה אותו. ואכן היה בארדואן הרבה מן המרתיע. הוא היה גבר בעל גוף ששערו וזקנו מתפרסים בנדיבות על כתפיו וחזהו. פניו היו שזופות וזרועות צלקות, אבל הפרט הבולט ביותר בחזותו היה עינו השמאלית –  שלא היתה אלא פנינה ירוקה שנבלעה בארובת עינו הריקה. ארדואן סבא וזלל ככולם, וזקנו נשזר חתיכות בשר וטיפות פוֹרְסֵיאָה לרוב.

הארוחה ארכה זמן רב, וכתומה כבר פיהקו השומרים בעמדותיהם. היא היתה רצופת בדיחות, הלצות ושאר פטפוטים לא מחייבים. קנקנים רוקנו ומולאו בהמוניהם, עד שדמעו העיניים והאדימו הלחיים. אחד מנושאי הפטפוט היה השמועה על נערתו החדשה של השאראגה –  שהיתה לו חיבה מיוחדת לרקדניות –  אבל אגריאה רק קרץ ואמר ש"בכל שקר יש אמת, ובכל אמת –  שקר". ובמילים אחרות, עשה את הפשוט לסתום, כהרגלו.

החוגגים קינחו בסרטנים מבושלים ורגלי תמנון. ארדואן היה האחרון להתרווח במושבו, מנקה רוטב משפמו בעזרת לשונו. "סעודה מוצלחת, שאראגה," אמר ונשען לאחור, נינוח לגמרי.

אגריאה קיבל את המחמאה בהינד ראש קליל. נראה היה שהוא מצפה מארדואן לתהות באשר לפשר זימונו, אך הלה לא הראה שום סימנים של עניין או סקרנות, כאילו הוזמן לארוחה גרידא.

 

 

 

 

 

 

 

אלון אשתר, יליד 1983. כותב להנאתו (וגם כי המוזה מכריחה) שירים, סיפורים ורומנים. בוגר החוג לכתיבה במכללת מנשר. ספר שירה ראשון פרי עטו בשם "תמונות נפש" יצא לאור בשנת 2014. מפרסם מיצירותיו באתרים כגון "ליריקה", "דרך המילים" ובקבוצות שונות בפייסבוק. חי על מנת לכתוב, כותב על מנת לחיות.

X