עין אונים | לרכישה באינדיבוק
עין אונים

עין אונים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 269
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60

"עין אונים" הוא סיפורו של קיבוץ בשנים הפרועות והתמימות שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת לבנון הראשונה. זהו סיפורה של צורת חיים שהתמימות היא בבסיסה ושהציניות של שנות האלף השלישי שמטה את הקרקע מתחת לרגליה.

"מאיפה צץ היורם שושני הזה שספרו 'עין אונים' הוא בהחלט הפתעה מרעננת שמצדיקה את יציאתו מאלמוניות? על הכריכה האחורית כתוב שהוא בן קיבוץ וניצול המלחמות של התקופה בה עוסק הספר – השנים הפרועות והתמימות שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה…שושני אינו לוקח את העניין ברצינות מוגזמת אבל אינו מצליח להסתיר את געגועיו לקיבוץ." (ארנון לפיד)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עין אונים”

ביקורות נבחרות

לביקורות על עין אונים

הגבעה, מסולסלת בלורית של עצי חרוב קרניה ובגבחתה מבהיקים סלעי גיר לבנים, עטורים בפלומה אפורה כאבק של חרולים, ברקנים ושאר צמחי קיץ יבשים. היא "מתחצ'קנת" כפי שמתבטא פילו "הפילוסוף" בבוטות האופיינית לו, בליבו של חבל ארץ גבעי המשתרע למרגלות הרי ירושלים, מתחת לבית השחי של מפגש כבישים ראשי למדי בימים ההם, שאין לך אפשרות להמנע ממנו אם אתה עולה לירושלים מהדרום או משפלת החוף. במבט מצפון, מן הקניון הלבן שפרצו סוללי הכביש המוביל מן השפלה לירושלים (בימים שבהם פציעת הנוף היתה עדיין חטא שיכופר לסוללים ולבונים החלוצים), נראים אחוריו של עין אונים – גבבה של סככות, דירים, רפתות ולולים הפוערים לועות סרי חן ומורחים צללים ארוכים במורד הטובל רגליו בתשבץ שדות חום (אדמה חרושה)-שטני (חיטה בשלה)- ירוק (כותנה או ירק אחר).

לובן אדמת הגיר מאפיר והולך ככל שתניח לעיניך להשפיל מבט עד לחריצי הואדיות המשתרגים כדליות בשוקיה של אישה הרה. ממערב אין אפשרות לראות את בתיה של עין אונים, אלא מתוך יער "החזון", חורש אורנים המפריד בין הגבעה לבין שכניה, קבוץ העליה השלישית, חפר-פרת, שגגות בתיו האדומים מציצים מתוך מטעי בננות וכרמי זיתים. הלאה מעבר להם, פרושה השפלה שגבעותיה הולכות ונמוגות אל מישור החוף השטוח. כאשר מביטים אל בתיו של עין אונים מבעד לאמיריהם הדוקרניים של האורנים, הם נראים כמו קיני נשרים שוכני מרומים והגבעה התנשאת לגובה של עשרות מטרים בודדים, נדמית להר נישא. מדרום, מן הכביש החבוט ומכורסם הגשמים ושרשראות הטרקטורים הזחליליים, רואים את האנדרטה, את הבוסתן שבו עצי זית, תאנה, רימון וגדרות צבר ואת שורת הבתים הראשונה מבצבצים מבעד לחשרת ברקנים אפורה כשק אבלים. מעט עצי האורן הנדכאים למראה, נכשלים במשימה להצית איזה גץ שהוא במורד המשמים ולהציל את הבתים הקטנים מבדידותם ברחבי השמים החיוורים מאבק. האנדרטה היא אובליסק גדל מידות, מרובע פיאות, שחור מנתזי בוץ גשמים ראשונים של שנים, שרגליו מוסתרות רק בקושי באמיריהם המדובללים של כמה אורנים צעירים ולא ממש מבטיחים. אלה מביישים את הכתובת החקוקה בראש האובליסק – "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי וגו'…" לא אומר בזאת שלא נדבקו אי אלו לשונות לאי אלו חיכים בצל האובליסק או בחסות האורנונים שבמחיצתו במשך השנים, אבל זה כבר שיך לפרק אחר.

במזרח, מצוי צומת ראשי מפורסם בשם העם צומת "חלום פרעה" לזכר אותה בעלת מזנון שופעת אברים עד כדי שברון מתניים, שנהגי המשאיות נהגו לחנות בצילה לצורך "מילוי סוללות" לפני העליות הקשות לירושלים. מן הצומת הזה אין רואים את עין אונים וגם לכך סיבה כבדת משקל:

בין צומת "חלום פרעה" לבין הגבעה שעליה קנתה לה שביתה עין אונים בסופו של דבר, צומחת לה גבעה גבוהה, זו שהיתה מקום האחזותה הראשון של "קבוצת העובדים להתיישבות שיתופית" כפי שמגדיר אותה השלט שבכניסה, על גדות הכביש הראשי, בהקמתה. זה היה בימי מלחמת השחרור ולפניה, משלט משובח ששלט על כל העמק ממזרח לו וצפה עד למרחוק. ביום תצפית טוב, למשל ביום שמש שמיד אחרי גשם רציני, אפשר לראות אפילו את ירושלים, במיוחד עם מזדיינים במשקפת טובה. כשקמה המדינה בשעה טובה, הסתבר שגם למשקפת שני צדדים ושהמשלט היה חשוף לתצפית ואף לירי מרוביהם האנגליים של חיילי הליגיון הירדני. ההחלטה נפלה איפוא, והנקודה הוזזה כמה מאות מטרים מערבה ולמטה למדרון אחורי, שהסתיר אותה מעין עוינת.

אדם שלא מן הישוב וגם לא "מן הישוב", לא היה מאמין שה"פרונקל" הזה מהווה אבן שואבת לצעירים מוצתי מבערים של "אידיאולוגיה" או של הרפתקנות או של סקרנות או של סתם "חרמנות" לשמה, וברוב המקרים היתה במיכליהם איזו תערובת שהיא מכל ה"חומרים" הללו. אידיאולוגיה, ניחא, הרי אדם שעיניו בראשו וכוונותיו נטועות בקרקע המציאות, לא יטריח את עצמו ולא יבזבז מבט שני על ה"חור" הזה, הנמצא כמטחוי מוסקט נטען חלמיש מעמדות הליגיון הירדני. הרפתקאות או סקרנות – הן תכונות שבלעדיהן המקום הזה לא היה זוכה לנקודה על המפה.

חרמנות לשמה – תשאלו בעניין שתתקשו להסתיר את התעוררותו. ובכן, עוד נרחיב בנקודה הזו בהמשך, ובינתיים רק נאמר שסיר הלחץ המבעבע של נעורים מתפרצים, אידיאולוגיה צעקנית ותנאי חיים של העליה הראשונה, כללו כבעסקת חבילה גם זיווגים שונים ומשונים ואת שביליו של עין אונים – המאובקים בקיץ ומבויצים בחורף, ריצפו לא מעט שברי לבבות וקליפות וחרצנים של פירות האהבה. השנים, האנרציה, טיפשותם של מוסדות התנועה ההתיישבותית והאופנה חשופת הרגליים ומופשלת השרוולים עד עצירת הדם, השקיעו על קדקדה סחוף הרוחות של הגבעה הזו, עשרות רבדים של בני נוער זה על גבי זה. את רובם משכו אורות העיר הקורצים ממש בחלון המערבי של חדרם הצפוף, חזרה אל חיקה הדביק אך המרגיע באנונימיות שלו ובחופש היחסי ממשימות לאומיות. רק מתי מעט מכל קבוצה נותרו להתעקש פה על הגבעה, לאורך זמן.

למרות שמסילת הברזל זורמת במרחק די הגון, של קילומטרים ספורים מראש הגבעה של עין אונים, בנחל המפריד בין שטחי הפלחה של עין אונים לבין מטע התפוחים של המושב החרדי "שורשים", כונתה עין אונים בפי עוזביה – תחנת רכבת. כמעט כל יום מימות השבוע, הופיעו בעין אונים פרצופים טריים, נוצצי עיניים ובטוחי צעד ונעלמו מהנוף כמה זוגות עיניים עייפות וכבויות. הרווקים הותיקים היו שבים עם ערב משדות הכותנה, הפלחה או מהמטע או מהדיר או מהרפת. הם היו מתפרצים אל צריף חדר האוכל צנוע המראה, מבעד לדלתות הקפיציות, כמו הבוקר הרשע אל הסלון בסרטי המערב הפרוע. לא פעם התלווה לפריצה הזו שובל צחנת זיעה או של צואת בעלי חיים כאלה או אחרים, או של חלב צאן או של שמן מכונות או צירוף של כל אלה או של חלקם, תלוי מתי זכו הבגדים שעליהם לכביסה וכמה ימי עבודה או ענפים צברו. הם היו מפילים את עצמם על ספסל העץ בהנחת רווחה עייפה, מודגשת ומופגנת. אחר כך היו מסמנים בהרמת יד לעבר תורן ההגשה שמתניו העטורות סינר לבן היו מוסתרות מאחורי עגלה עמוסה במיכלי שמנת ולבן, בביצים שלוקות שהלבינו בקערת אלומיניום חבוטה כמשוריין משער הגיא, בקוביות של חמאה ומרגרינה ובקנקני קפה ותה מושחרים מאש הכיריים. מבטם אמר ברורות – עד עכשיו אני פרנסתי אותך, עכשיו אתה תראה לנו עד כמה אתה מעריך את זה ותאכיל אותנו לשבעה. מיד לאחר שהועבר השדר הזה, היו בוקרינו סוקרים את קהל האוכלים לאיתור פנים חדשים ותמימים באור הקלוש שבאולם.

נולדתי בשנת 1944 בקיבוץ חניתה יפה הנוף – גדלתי בקרית חיים מגיל גן חובה עד השירות בנח"ל ואחר כך הצטרפתי לקיבוץ משמר דוד שחולש על צומת נחשון. משמר דוד שמלבד "בצל ירוק", הלהקה של אורי זוהר, חיים טופול, הלנה (לא מטרויה) ועוד כמה מוכשרים לא הצליח מאד בחקלאות בעיקר עקב איכות ירודה של קרקעותיו, התפרק כמה פעמים אחת מהם לפני שהגעתי אליו ב-1963ואחת אחרי שעזבתי לקיבוץ יותר מוצלח בשם כפר עזה (1982). גם כפר עזה הופרט ומ-1993ועד היום אני גר ועובד בכפר הנוער "כנות", ממש קרוב לצומת שעל שמו. כאן אני משמש כמורה ומחנך בנושאי החקלאות בעיקר. ב-1968, בעיצומו של גל חתונות סוחף, נישאתי למרים ונולדו לנו שלוש בנות – עירית ורונית נולדו במשמר דוד וכבר הביאו לי חמישה נכדים ורותם שנולדה שלושה חודשים אחרי שעברנו לכפר עזה, נישאה זה לא מכבר.

כפי שמציין הפרק הראשון של "עין אונים" – איתרע גורלי ויצא לי לטעום מן התרעלה של קרבות קשים ביותר בכל מלחמה מששת הימים ועד לבנון הראשונה. כבוגר הנח"ל המוצנח וצנחן מילואים שירתתי עד שנת 1992 ביחידות מובחרות למדי למרות שאם יש משהו שאני בפירוש לא בא' רבתי הרי הוא -"מורעל" או משהו קרוב לאיש צבא. רק בשנים האחרונות שלי במילואים מצאתי דרך להנות מעט מהשירות. בין כל הנ"ל הספקתי לסיים את התואר הראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות, תעודת הוראה במכללת אחווה וגם שליחות של שנתיים לאוסטרליה מטעם התק"מ. אם יהיו התפתחויות נוספות – אדווח לכם.

X