עידן התמימות | לרכישה באינדיבוק
עידן התמימות

עידן התמימות

שנת הוצאה: 1993
מס' עמודים: 328
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

עידן התמימות, סיפור אהבתם הלא ממומשת של גבר ואישה צעירים בחברה הגבוהה של ניו יורק בשלהי המאה ה-19, הוא ללא ספק אחד הרומנים האמריקאיים הקלאסיים הגדולים.

יצירת המופת של אידית וורטון מתארת חברה שבה גינונים וכללי טקס חשובים יותר מן החיים עצמם, ובוודאי חשובים יותר מן האהבה. זהו סיפורו של מעגל חברתי שקשה לחיות בו אבל בלתי אפשרי לעוזבו, רומן על ערגה ועל החמצה, שבו הרגשות העזים ביותר מובעים בלחישה מאחורי מניפה.

ניולנד ארצ'ר, עורך דין צעיר ועשיר המאורס לבת אצולת הממון הניו-יורקית, נשבה בקסמה של בת דודתה אלן, המפגינה עצמאות שאינה מתקבלת בעין יפה בחדרי ההסבה המפוארים. תחילה נחוש ניולנד לנהוג כראוי וכמצופה מגבר במעמדו. כשאינו יכול עוד לשאת את הצביעות שמכתיבה כל צעד בחייו, הוא מגלה שמאוחר מדי לשינוי.

אידית וורטון נולדה ב-1862 לאחת המשפחות העשירות בניו יורק, ובספריה תיארה את החברה שבה גדלה בעין ביקורתית ואוהדת כאחת. כתיבתה מענגת ונדירה ביופייה, צלולה ומדודה ובה בעת עשירה בפרטים ובהבעה. עידן התמימות, המובא כאן בתרגום חדש של עידית שורר, ראה אור ב-1921 וזיכה את וורטון בפרס פוליצר, שהוענק אז לראשונה לאישה. ב-1993 עובד לקולנוע בידי הבמאי מרטין סקורסזי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עידן התמימות”

באחד מערבי ינואר בתחילת שנות השבעים שרה כריסטין נילסוֹן באופרה "פָאוּסט" באולם "האקדמיה למוזיקה" בניו יורק.
אף על פי שכבר דובר על הקמתו של בית אופרה חדש, במקום נידח ומרוחק בכרך, "מצפון לרחוב רחוב 49″, בית אופרה שיתחרה בעושר ובפאר באלה שבבירות אירופה החשובות, היו נציגיה של החברה הגבוהה שבעי רצון לפי שעה לשוב ולהתקבץ מדי חורף בחורף בתאים האדומים והמוזהבים ב"אקדמיה" הישנה והידידותית. השמרנים הוקירו אותה כיוון שהייתה קטנה ולא נוחה ומשום כך הרחיקה את "החדשים", אנשים שניו יורק החלה להתיירא מפניהם אך בד בבד גם להימשך אליהם; הרגשנים דבקו בה בזכות הזיקות ההיסטורית שנקשרו אליה, והמוזיקליים בזכות האקוסטיקה המצוינת שלה, תמיד תכונה בעייתית כל כך באולמות שנבנו לשם האזנה למוזיקה.

 

הייתה זו הופעת הבכורה של מדאם נילסוֹן בחורף הזה, והקהל, שהעיתונות היומית כבר למדה לתארו כ"קהל זוהר במיוחד", התאסף ובא לשמוע אותה לאחר שהוסע ברחובות המושלגים והחלקלקים במרכבות סגורות פרטיות, במרכבות משפחתיות מרווחות או במרכבות שכורות זוגיות קטנות של "בְּרַאוּן", צנועות יותר אבל יעילות יותר. נסיעה במרכבה הקטנה של "בְּרַאוּן" נחשבה לדרך מכובדת להגיע לאופרה, כמעט כמו במרכבה פרטית; ואילו היציאה באותו אמצעי תחבורה העניקה יתרון עצום כי אפשרה לנוסע (אגב התייחסות מבודחת לעקרונות הדמוקרטיה), לעלות על הרכב הראשון בתור מהצי של "בּרַאוּן" במקום להמתין עד שחוטמו הגדוש מקור ומג’ין של הרַכָּב הפרטי יבהיק מתחת לאכסדרה של האקדמיה. בחושיו החדים להפליא גילה משכיר המרכבות הדגול, שהאמריקאים רוצים להתרחק ממקום הבילוי מהר יותר מכפי שהם רוצים להגיע אליו.

 

כשפתח נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר את הדלת בעורף "תא המועדון", התא שהיה שמור לגברים בגפם, כבר עלה המסך על תמונת הגן. למעשה, דבר לא מנע מן הצעיר להקדים לבוא, כיוון שסעד בשבע בחברת אמו ואחותו בלבד, אבל הוא התעכב אחר כך כדי לעשן סיגר בספרייה המרוהטת בסגנון גותי בכונניות ספרים עשויות עץ אגוז שחור עם דלתות זכוכית ובכיסאות עם משענות מקושטות בפיתוחים, והייתה המקום היחיד בבית שהגברת אַרצֶ’ר הרשתה לעשן בו. אלא שניו יורק הייתה בראש ובראשונה כרך של ממש והייתה מודעת בתכלית לכך שבכרכים אין זה "הדבר הנכון" להקדים להגיע לאופרה, והשאלה מהו "הדבר הנכון" ומה איננו מילאה בניו יורק של נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר תפקיד חשוב לא פחות מהאימה חסרת הפשר מפני הטוטמים שמשלו בגורלותיהם של אבות-אבותיו אלפי שנים קודם לכן.

 

הסיבה השנייה לאיחור הייתה אישית. הוא התמהמה עם הסיגר כי מעצם טיבו היה חובבן, והחשיבה על ההנאה הצפויה העניקה לו תכופות סיפוק אנין יותר מהתממשותה. והדבר היה נכון בעיקר כשההנאה הייתה מעודנת, כפי שהיו הנאותיו בדרך כלל; ובמקרה הנוכחי היה הרגע שהמתין לו בכיליון עיניים מופלא ויחיד במינו כל כך עד כי – אכן, גם אילו תיאם את עיתוי בואו עם מנהל הבמה של הפרימדונה לא יכול להיכנס לאולם ברגע משמעותי יותר מאשר בעת שהיא שרה: "הוא אוהב אותי – הוא אינו אוהב אותי – הוא אוהב אותי! – " ופיזרה את עלי הכותרת של המרגנית בליווי צלילים צלולים כטל.

 

היא שרה כמובן "M’ama!" ולא "הוא אוהב אותי" כיוון שכלל ברזל שהתקבל ללא עוררין בעולם המוזיקה תבע שהמקור הגרמני של אופרות צרפתיות ששרות זמרות שוודיות יתורגם לאיטלקית למען יטיבו להבינו מאזינים דוברי אנגלית. והדבר היה טבעי בעיניו של נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר ככל יתר המוסכמות שעיצבו את חייו: כמו החובה להשתמש ליצירת פסוקת בשערו בזוג מברשות שיער כסופות-גב שעליהן חקוקה באמַייל כחול המונוגרמה שלו, ולא להופיע לעולם בנסיבות חברתיות בלי פרח (ורצוי גַרדֶניה) בלולאת מקטורנו.

 

"M’ama… non m’ama…" שרה הפרימדונה, ו-M’ama!" בפרץ אחרון של ניצחון האהבה ואגב כך קירבה את המרגנית המרוטה אל שפתיה והרימה את עיניה הגדולות אל קלסתרו הנבון של פָאוּסט, הלא הוא זמר הטנור ג’וזף קאפּוּל, שהשתדל לשווא, במותניית קטיפה סגולה הדוקה ובכובע עטור נוצה, להיראות טהור ובר-לבב כקורבנו הזַכָּה.

 

נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר, שנשען על הקיר האחורי בתא המועדון, הפנה את עיניו מהבימה וסרק את הצד הנגדי של האולם. בדיוק ממולו נמצא התא של הגברת מֶנסוֹן מינגוֹט הקשישה, שמשמניה הכבירים כבר מנעו ממנה מזה שנים לבוא לאופרה, אך כמה מבני משפחתה הצעירים ממנה ייצגו אותה תמיד בערבים נוצצים. הפעם ישבו בשורה הראשונה של התא כלתה, הגברת לאוֶול מינגוֹט, ובתה, הגברת וֶולאנד; ומעט מאחורי שתי הגבירות הכבודות העטויות ברוקד ישבה נערה צעירה לבושה בלבן, שעיניה היו נעוצות בהתפעמות בנאהבים שעל הבמה. כשפילח ה"M’ama!" של מדאם נילסוֹן את האולם הדומם (התאים הפרטיים תמיד הפסיקו לדבר בזמן "שיר המרגנית"), טיפסה ורדרדות חמימה אל לחייה של הנערה, עטתה את מצחה עד לשורשי צמותיה הבהירות ופשטה על השיפוע הצעיר של חזָה עד לקו שבו פגשה בסלסולי רדיד הטוּל הצנוע שנרכס בפרח גַרדֶניה יחיד. היא השפילה את עיניה אל זר הזיוָוניות הענקי שהיה מונח על ברכיה, ונְיוּלֶנד אַרצֶ’ר ראה את קצות אצבעותיה העטויות כפפות לבנות נוגעות ברוך בפרחים. הוא שאף אוויר ביהירות שבאה על סיפוקה, ועיניו שבו אל הבמה.

 

בבניית התפאורה לא חסכו בהוצאות, ואפילו צופים כמותו, שהכירו מקרוב את בתי האופרה של פריז ושל וינה, הודו שהיא יפה מאוד. קדמת הבמה, עד התאורה התחתונה, הייתה מכוסה ביריעת בד בגון ירוק ברקת. במרכז הבמה התרוממו כמה תלוליות סימטריות עשויות אזוב צמרירי ירוק מוקפות בחישוקים של משחק קרוֹקֶט ויצרו את בסיסם של שיחים שעוצבו בצורה של עצי תפוזים, אך פוזרו עליהם דווקא ורדים ורודים ואדומים גדולים. פרחי אמנון ותמר ענקיים, שהיו גדולים פי כמה מהוורדים ודמו מאוד למַסְפְּגי הדיו הפרחוניים שסורגות נשים בקהילה כמתנה לכמרים האהודים התורנים, בצבצו מן האזוב שמתחת לעצי הוורדים; ופה ושם פרחה מרגנית שהושתלה על ענף של ורד כנבואה מענגת שבישרה את הפיתוחים הבוטניים העתידיים של האגרונום לוּתֶר בֶּרְבֶּנְק.

 

במרכזו של הגן הקסום הזה עמדה מדאם נילסוֹן, לבושה בצמר קשמיר לבן משולב ברצועות סאטן אלכסוניות תכולות, עם חריט זעיר מידלדל מאבנט כחול וצמות צהובות גדולות מוטלות בקפידה משני צדדיו של מחוך מוסלין, האזינה בעיניים מושפלות לחיזוריו המשתוקקים של מֶסיֶה קאפּוּל וגילתה אי-הבנה תמה למזימותיו בכל פעם שניסה לרמוז בכוחם המשכנע של מילה או מבט על החלון בקומת הקרקע בבית לבֵנים נאה שהציץ באלכסון מצדה הימני של הבמה.

 

"היקירה!" חשב נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר, ומבטו שב ורפרף אל הנערה עם זר הזיווניות. "היא אפילו לא מנחשת במה מדובר." והוא התבונן בהתפעמות בפניה הצעירים והמרוכזים, התפעמות של בעלות, שבה נמהלו גאוותו על החניכה שעבר הוא עצמו כגבר ויראת הכבוד הענוגה כלפי הטוהר שלה העמוק עד אין חקר. "נקרא יחד את ‘פָאוּסט’… ליד האגמים באיטליה…" חשב, ובמעורפל בלבל קמעה בין תמונת ירח הדבש העתידי שלו ליצירות המופת הספרותיות שתהיה לו הזכות הגברית לחשוף לפני כלתו. רק היום אחרי הצהריים הניחה לו מֵיי וֶולאנד לנחש ש"יש לה רגשות" כלפיו (הביטוי המקודש המבטא בניו יורק את הצהרת המחויבות של העלמות), ודמיונו, שכבר דילג לפני טבעת האירוסין, נשיקת האירוסין ומארש החתונה מ"לוֹהֶנגרין", כבר ראה אותה לצדו בנוף אירופי נושן וקסום.

 

הוא בשום פנים ואופן לא רצה שהגברת נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר לעתיד תהיה בורה. הוא רצה שהיא (בזכות חֶברתו הנאורה) תפַתח עידון חברתי ושום-שכל שיאפשרו לה לתפוס את המקום הראוי לה בין הנשים הנשואות הפופולריות ביותר ב"חוג הצעיר", שבו היה מקובל המנהג לנסות למשוך מחוות הוקרה מצד הגברים אך בעת ובעונה אחת לרפות את ידיהם בשובבות. אילו ניסה לרדת לשורשי יהירותו (כפי שכמעט עשה לפעמים) היה מגלה שם את הרצון שאשתו תהיה בקיאה בהוויות העולם ולהוטה לרַצות כמו הגברת הנשואה שקסמיה ריתקו את מאווייו במרוצת שנתיים של סערה נינוחה; אבל, מובן מאליו, בלי שמץ מאותו רפיון-דעת שכמעט הכתים את חייה של אותה ברייה אומללה ושיבש את תוכניותיו במשך חורף שלם.

 

כיצד יש לחולל את נס האש והקרח הזה ואיך הוא יחזיק מעמד בעולם קשוח, ניוּלֶנד אַרצֶ’ר מעודו לא טרח להתעמק בשאלה; אך הוא החזיק בהשקפתו בשביעות רצון בלי לנתח אותה כי ידע שהיא משותפת לכל בני הטובים הצעירים המסורקים למשעי, לִבני-הוֶוסטים ועונדי-הפרח-בלולאה שנכנסו בזה אחר זה לתא המועדון, החליפו איתו ברכות ידידותיות וכיוונו את משקפות התיאטרון שלהם בעין ביקורתית אל חוג הגבירות שהניבה השיטה. בנושאים אינטלקטואליים ואמנותיים הרגיש נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר שהוא עולה על אותם זנים נבחרים של אצולת ניו יורק הישנה; הוא ככל הנראה קרא יותר, חשב יותר ואפילו ראה הרבה יותר מהעולם מכל אחד מהם. איש-איש בנפרד הם הסגירו את נחיתותם; אך כקבוצה הם יִצגו את "ניו יורק", ומשום שהיה מורגל בסולידריות גברית קיבל את פסיקתם בכל הסוגיות שכונו מוסריוּת. חושיו אמרו לו שבמובן הזה, פרישה מן הציבור תיחשב למטרד – ובמידה רבה גם לסגנון קלוקל.

 

"חי נפשי!" קרא לוֹרֶנס לֶפֶרְטְס והסיט בבת אחת את משקפת התיאטרון מהבמה. לוֹרֶנס לֶפֶרְטְס היה בעיקרו של דבר הפוסק האחרון בענייני "סגנון" בניו יורק. הוא ככל הנראה הקדיש זמן רב יותר מכל אחד אחר לעיון בסוגיה הסבוכה והמרתקת הזו; אך העיון לבדו לא סיפק הסבר לבקיאות המוחלטת והנינוחה הזו. די היה רק להביט בו, החל משיפוע מצחו הקירח וקימור שפמו הבהיר והיפהפה, וכלה בכפות רגליו הארוכות והנעולות נעלי לכה בקצה הנגדי של דמותו הכחושה וההדורה, כדי להיווכח שהידע ב"סגנון" הוא בהכרח תכונה מולדת בכל מי שיודע ללבוש בגדים משובחים כאלה ברישול כזה ולשאת קומה גבוהה כזאת בחן בטלני רב כל כך. כפי שאמר עליו פעם מעריץ צעיר: "אם יש מישהו שיכול לומר מתי בדיוק צריך לענוב עניבה שחורה עם בגדי ערב ומתי לא, לארי לֶפֶרְטְס הוא האיש." ובסוגיה של נעליים בלי שרוכים לעומת נעלי לַכָּה חצאיות עם שרוכים, איש לא ערער מעולם על סמכותו.

 

"אלוהים!" אמר; ומסר בשתיקה את המשקפת לסילֶרטוֹן גֶ’קסוֹן הקשיש.

 

נְיוּלֶנד אַרצֶ’ר עקב אחר מבטו של לֶפֶרְטְס וראה להפתעתו שהעילה לקריאה הייתה כניסתה של דמות חדשה לתא של הגברת מינגוֹט הקשישה. הבאה הייתה אישה צעירה ודקת גו, נמוכה במקצת ממֵיי וֶולאנד, ששערה החום והמקורזל היה צמוד לרקותיה ואסוף בסרט צר משובץ יהלומים. המראה שנרמז באביזר השיער הזה, ושיווה לה את מה שכונה אז "מראה ז’וזפין", הובלט בגזרתה של שמלת הקטיפה הכחולה הכהה עם החגורה שכיווצה אותה בדרמטיות מתחת לחזה בעזרת אבזם גדול בסגנון נושן. לובשת השמלה המיוחדת הזאת, שנראתה לא-מודעת כלל לתשומת הלב שמשכה אליה השמלה, עמדה לרגע אחד במרכז התא והתווכחה עם הגברת וֶולאנד אם מן הראוי שתתפוס את מקומה של האחרונה בפינה הימנית הקדמית; ואז ויתרה בחיוך קל והתיישבה בשורה אחת עם גיסתה של הגברת וֶולאנד, הגברת לאוֶול מינגוֹט, שהייתה ממוקמת בפינה השמאלית.

 

מר סילֶרטוֹן גֶ’קסוֹן החזיר את משקפת התיאטרון ללוֹרֶנס לֶפֶרְטְס. כל תא המועדון הסתובב אליו מוכנית והמתין שהזקן יאמר את דברו, מאחר שמר גֶ’קסוֹן הקשיש היה הסמכות הגבוהה בענייני "משפחה" כשם שלוֹרֶנס לֶפֶרְטְס היה בענייני "סגנון". הוא הכיר את כל ההסתעפויות המשפחתיות בניו יורק; והוא יכול לא רק להבהיר שאלות סבוכות דוגמת הקשר בין משפחת מינגוֹט (באמצעות משפחת ת’וֹרְלי) עם משפחת דאלאס מקרוליינה הדרומית ואת הקשר בין הענף המבוגר של משפחת ת’וֹרְלי מפילדלפיה למשפחת צ’יוֶורְס מאוֹלבַּני (שאין בשום פנים ואופן לבלבל בינם ובין משפחת מֶנסוֹן צ’יוֶורְס שמתגוררת ביוּניבֶרסיטי פְּלֵייס בניו יורק), אלא גם למנות את התכונות העיקריות המאפיינות כל אחת מהמשפחות הללו: למשל את הקמצנות המופלגת המציינת את הצאצאים הצעירים בשושלת לֶפֶרְטְס (אלה מלוֹנג אַיילֶנד); את הנטייה הרת-הגורל של משפחת רַשווֹרְת’ להשתדך בשידוכים מטופשים; ואת מחלת הנפש החוזרת ומופיעה בכל דור שני במשפחת צ’יוֶורְס מאוֹלבַּני, שבני דודיהם מניו יורק סירבו מאז ומתמיד להתחתן איתם – להוציא את המקרה של מֶדוֹרָה מֶנסוֹן שהסתיים באסון, כידוע לכולם… אבל הרי אמה הייתה רַשווֹרְת’.

 

נוסף על היער הזה של עצי משפחה, מר סילֶרטוֹן גֶ’קסוֹן הכיל בין רקותיו הצרות והנבובות ומתחת לבלורית הרכה של שיער כסוף גם אלמנך שכלל את מרבית השערוריות והתעלומות שלהטו מתחת לפני השטח הרוגעים של החברה הגבוהה בניו יורק ביובל האחרון. ידיעותיו אכן הרחיקו לכת כל כך, וזיכרונו אכן אצר אותן בצלילות רבה כל כך, עד שהניחו כי הוא האדם היחיד שיכול עדיין לספר מיהו באמת ג’וּליוּס בּוֹפוֹרט הבנקאי, ומה קרה לבּוֹב סְפַּייסֶר יפה-התואר, אביה של הגברת מֶנסוֹן מינגוֹט הקשישה, שנעלם בנסיבות מסתוריות (ועם סכום כסף גדול מקרן נאמנות) פחות משנה אחרי נישואיו, ובדיוק ביום שהרקדנית הספרדייה היפהפייה ששימחה את לבבם של המוני צופים בבית האופרה הישן בבּאטֶרי עלתה על סיפונה של אונייה שהפליגה לקובה. אך תעלומות אלה ורבות אחרות היו סגורות וחתומות על לוח לבו של מר גֶ’קסוֹן; כיוון שלא רק רגש הכבוד החזק שלו אסר עליו לחזור על דברים ששמע בצנעה, הוא גם הבין יפה שהמוניטין שיצאו לו כשומר סוד מרבים את ההזדמנויות שיש לו לגלות דברים שהוא רוצה לדעת.

 

תא המועדון המתין אפוא במתח ניכר עד שמר סילֶרטוֹן גֶ’קסוֹן החזיר את משקפת התיאטרון ללוֹרֶנס לֶפֶרְטְס. לרגע קל הוא בחן בדקדקנות ובשתיקה את החבורה הקשובה מבעד לעיניו הכחולות והמצועפות, המחופות בעפעפיים משורגי ורידים; ואז פיתל את שפמו פיתול מהורהר ואמר בפשטות: "לא הייתי מאמין שבני משפחת מינגוֹט יתחצפו עד כדי כך."

אדית וורטון הייתה סופרת אמריקאית, מחברת רומנים וסיפורים קצרים.

 

אדית ניובולד ג'ונס נולדה ב-24 בינואר 1862, לעושר ומותרות. הוריה היו ג'ורג' פרדריק ג'ונס ולוקרציה סטיבנס רינלאנדר. היו לה שני אחים: פרדריק רינלאנדר והנרי אדוארד.

 

ב-1885, בגיל 23, התחתנה עם אדוארד (טדי) רובינס וורטון, שהיה מבוגר ממנה ב-12 שנים. אדוארד, בא ממשפחה מבוססת בבוסטון, בן למעמד החברתי של אדית, חובבספורט וג'נטלמן, שותף לאהבתה לנסיעות ולטיולים. במרוצת השנים התגלו אצל אדוארד וורטון סימני התערערות נפשית, שהלכו והחמירו. ב-1913, אחרי שוורטון עבר התמוטטות עצבים, אובחן כחולה נפש ואושפז בבית חולים, התגרשו אדית ואדוארד לאחר 28 שנות נישואים.

 

ב-1901 בנתה וורטון את אחוזת "ההר" (The Mount) בלנוקס, מסצ'וסטס, שם כתבה כמה מספריה, כמו "בית השמחה" (1905), הראשון העוסק בעלילות "החברה הגבוהה", אצולת הממון של ניו יורק במאה ה-19, ואירחה כמה מחשובי האישים בעולם הספרות של אמריקה, כולל חברה הקרוב, הנרי ג'יימס.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה חילקה וורטון את זמנה בין פריז לפרובאנס, שם סיימה את "עידן התמימות" ב-1920. ב-1921 זכה "עידן התמימות" בפרס פוליצר לספרות. וורטון הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס. היא דיברה צרפתית שוטפת והרבה מספריה פורסמו גם באנגלית וגם בצרפתית.

 

בכתיבתה מיזגה וורטון התבוננות בוחנת ומעמיקה במעמדות באמריקה עם שנינות טבעית. שילוב מוצלח זה שירת אותה היטב בבואה לכתוב רומנים וסיפורים קצרים, עוקצנים והומוריסטים. בין ידידיה היו רבים מן האינטלקטואלים ידועי השם של אותה תקופה, כמו הנרי ג'יימס, סינקלר לואיס, ז'אן קוקטו ואנדרה ז'יד. פגישתה עם הסופר פרנסיס סקוט פיצג'רלד תוארה בידי העורכים של מכתביה כ"אחת הפגישות הכושלות ביותר בעולם הספרות האמריקאית". גם תאודור רוזוולט נמנה עם ידידיה.

 

בשנות מלחמת העולם הראשונה השקיעה את כל מרצה בעבודת צדקה למען פליטים, וב-1916 הוענק לה אות אבירת לגיון הכבוד הצרפתי כהוקרה על מחויבותה לעקורים. עבודת הרווחה שעסקה בה כללה הקמת סדניאות לנשים צרפתיות מובטלות, ארגון קונצרטים כדי לספק עבודה לנגנים, פתיחת בתי חולים לשחפנים והקמת "אכסניות אמריקאיות" לפליטים בלגים. בשנת 1916 ערכה וורטון את "ספר חסרי הבית", שהיה מורכב מכתבים, עבודות אמנות, ארוטיקה ופרטיטורות, שליצירתו תרמו כמעט כל האמנים החשובים בני התקופה באירופה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה ב-11918, נטשה את בית העיר האופנתי שלה ועברה ל"פאביון קולומב" בסאן-ברי-סו-פורה הסמוכה, להתענג שם על מנעמי הכפר.

 

לצד כתיבתה הספרותית, הייתה וורטון אדריכלית נוף ומעצבת פנים מוערכת מאוד בזמנה. בתחום עיסוקה זה כתבה מספר ספרים רבי השפעה, בהם הספר הראשון שלה שיצא לאור, "עיצוב בתים".

 

וורטון המשיכה לכתוב עד מותה ב-11 באוגוסט 1937 בגיל 75 בצרפת. הרומן האחרון של וורטון "האריסטוקרטים", לא היה גמור כאשר נפטרה.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X