עזה כמוות אהבה | לרכישה באינדיבוק
עזה כמוות אהבה

עזה כמוות אהבה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49

בתוך התבגרות באחת מההתנחלויות בשומרון, זיכרונות מהוואדי, אהבה לחיק הטבע, נעורים ושירות צבאי קרוב לבית, יוצאים מושיקו גבעון וחבריו להציל את הוואדי הסמוך ליישוב. בינתיים רחלי עוברת לגור בירושלים, ניר נשאב לפוליטיקה וצבי הולך להקים גבעות. שכול וישראליות (גם קצת אחרת, אבל גם לא) ודמויות משונות, מלווים את ההתרחשויות בסיפור.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עזה כמוות אהבה”

ביקורות נבחרות

על הספר באתר "סרוגים"

 

אור יזרעאלי מספר על תהליך כתיבת ספר באתר עמותת הסטודנטים

 

לעמוד היוצר בגיבור תרבות

עזה כמוות אהבה

אור יזרעאלי

לפעמים אתה הכי לבד בעולם וזה קורה כשאתה עומד בין

בטונדות אפורות, שמאיימות לסגור עליך מכל הכיוונים עם

אפרוריותם המשעממת. אבל האויב הכי רציני בשלב זה הוא

הכובד שנופל לך על העיניים. כל עפעף שבע מאות טון! אתה

מתאמץ, ממצמץ ושוב שוקע לאט לכיוון האושר האין-סופי,

מפסיד. למה להילחם בעצם? שאלה מהותית, פילוסופית

במקומות שכאלה.

לבא"ח הגענו כולם. טירונים מבוהלים. כולם בצבע ירוק זית

שמאחד את כולם ושעושה אותם שווים בעיני הבורא, כולם

חוץ מאלה עם הדרגות ואני עם הכיפה שמבדילה אותי מכל

המחלקה. מתנחל, זה השם, שם המשפחה והלאום. יחד

למדנו את ראשי התיבות הצהליים ואני מכיר חצי עוד מלפני.

ש"ג זה הכניסה ליישוב, משם לוקחים טרמפים לכל מקום. מי

שלא גדל בהתנחלות ולא למד בישיבה תיכונית לא מכיר ולא

מבין דבר בטרמפים. לכל מקום, בכל שעה ומכל מקום.

יהודיה, זוויתן, ירושלים, תל-אביב, אילת. ואם לא היינו

בגבולות מוגדרים, לכל העולם היו מגיעים בטרמפים חבורת

זרוקים עם כיפה בצד. נאפ"ל, רשמ"צ, שק"ש זה שישנים אתו

על שפת הכינרת או בטיול חוף לחוף. נותנים מלא הקשבים,

עד שלומדים לא לזוז, לא לנשום. תרגילי פרט, חוליה, כיתה

ואז המחלקה נותנת בראש, פיצוצים, נתזים, מלחמה בזעיר

אנפין.

שבע דקות זה המון זמן, מתגלחצים בזמן הזה, זאת אומרת

גילוח, צחצוח נעליים ושיניים למי שהספיק, ומי שלא, ישלים

בפעם הבאה או שיסריח יום שלם. שבע דקות זה הזמן

שלוקח לעשן סיגריה, לחרבן, לעלות על א', על ב', שוב על

א' כי לא עמדנו בזמן ושבע דקות זה הזמן להעמיד שימון

שמירה.

שימון שמירה מגלה אצל האדם את כוחותיו הגנוזים ובטח

אצל המחלקה. כולם חברים, תלויי גורל, עוזרים, טסים,

ממלאים מים, כדורים במחסניות, מחרישים, משמנים את

הנשק, צלמים, המימייה גם משומנת, האפוד, המדים, הכול

משומן, השרשירים פרוסים, ואז מגיעה אלומת אור, אף אחד

לא נושם, חושב אם הכול בסדר, הנשק משומן? יש מספיק

מחסניות? שיט, יש כפל בסוף השרשיר של הנגב, רק שהסמל

לא ישים לב. דממה, לילה מסביב, רק המחלקה והפנס

מאחורי המדים. כובע, חולצה בתוך המכנסיים ומסביב

מהודקת חגורה. "תוציא את המכלול", פונה אליי הכובע,

שמתחתיו היה אפשר להבחין בזוג שפתיים, אילו הפנס לא

היה מסנוור. בדיקה מדגמית. מזל, הפעם כולי משומן.

"יותר מידי שמן", נוזף בי הכובע, "אתה רוצה שיתפוצץ לך

הקנה? אתה רוצה להשפריץ שמן על המחבלים בהיתקלות?"

שתיקה, מה אפשר לענות?

"לא היה מספיק זמן, אז שימנו מהר וזה מה שיצא", מפר

רוסו את הדממה המעיקה.

"לא היה מספיק זמן?" נשאלה השאלה והפנס כוון על רוסו

המסונוור עד דמעות. הוא הגיע עם כוונות טובות אבל עם פה

גדול. ואחרי שהמסדר עבר בין כל שטחי האימון של הבסיס

סוף-סוף אפשר היה לישון.

אתה מתנחל, אתה מזוהה עם הכיפה הסרוגה. יודעים למי

תצביע. תמיד אתה צריך לענות למה לעזאזל אתה גר פה ולא

במקום אחר. "בקושי מכולת יש לכם בחור הזה? לאן אתם

יוצאים בערב?" עפות שאלות לעברך. אתה חייב לדעת למה

אלפי חיילים צריכים לשמור עליך. אתה מלח הארץ, שבגללו

כל הפלוגה טוחנת. יש לך 'חית אפודים' בסלון ואבא שלך

יורד מכוננות כשאתה חוזר הביתה. אתה בטח טוחן את

האחים הקטנים שלך צעירות (סלנג צה"לי) ומכין לאח הגדול

שלך קפה – כך צוחקים בפלוגה. ששת האחים במשפחה זה

כדי שיעזרו בשמירות, אחרת… למה אתם כל כך הרבה

במשפחה? אבל האמת היא, שכשאתה בבית אתה בבית.

צופה בטלוויזיה, משחק במחשב, יוצא עם החבר'ה, מטייל

ליד הישוב, וצועד אל המעיין עם הנשק צמוד. אם יש נשק, אז

ברור שהולכים אתו למעיין הקרוב, ליד הכפר השכן. אפילו

שלפני כן, בלי הנשקים, היינו הולכים לשם והרגשנו בטוחים.

ולפעמים החבר'ה הגדולים היו מגיעים עם נשקים, יוצאים

בפוזה כזאת עם נשקים עליהם. עכשיו אנחנו גדולים. כן עם

נשקים. צחי, קובי, אני וגם ברקוביץ שגם הוא משה, אבל הוא

ברקוביץ ואני בצבא נהייתי מוש או מושיקו והזיהוי הוא

מתנחל. לך תסביר לחבר'ה מהצבא שבבית זה אחרת, שזה לא

כמו מה שנראה להם. לך תסביר להם שהחיים ביישוב

משתדלים להיות נורמלים, שהחיים חזקים מכל הסובב.

שבסך הכול מעבר לדעות הפוליטיות והדתיות יש כאן

אנשים, שלפעמים שמחים, לפעמים עצובים ולפעמים בימים

של ירי בצירים ופיגועים, מפחדים פחד מוות. ואם אבא הולך

לעבודה או אימא נוסעת ליישוב השכן לחוג דרמה, אז

מתגנבות לראשך מחשבות מפחידות. לך תסביר שהשגרה

מנצחת אידאולוגיה. שאת הפחדים העייפות מביסה, כמעט

מכניעה אותך בעמדה, שנמצאת רק עשר דקות מהישוב שלך,

והקול שעולה במדרגות מקפיץ לך את הצורה ופתאום אתה

הכי ערני בעולם, משפשף את העיניים ובודק מהר שהכול

כשורה בעמדה. ציון המ"מ עולה לעמדה, בודק אם הכול

בסדר, מגיש קפה מגעיל, אבל בשעה כזאת, בשלוש לפנות

בוקר, לקול המואזין שאתה מכיר מילדות אתה זקוק לזה יותר

מתמיד.

אור יזרעאלי, יליד 1982, גדל ביישוב נווה דקלים, ברצועת עזה- גוש קטיף.

כתב בעבר בידיעות ירושלים, וטורים ופובליציסטיקה במקומות שונים. כיום עובד בערוץ הכנסת.

נשוי ואב לבוסתן ומתגורר בעיר ירושלים.

X