עושה כרצונו | לרכישה באינדיבוק
עושה כרצונו

עושה כרצונו

שנת הוצאה: 07/2016
מס' עמודים: 368
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 42

״חייבת להיות סיבה מספיק מוצדקת שאימא כל־כך טובה ומסורה מחליטה לעזוב,
ולא מספרת את האמת על מה שקרה…״

 

אסתי וינשטיין נמצאה ללא רוח חיים ליד חוף הקשתות באשדוד, לאחר שישה ימים של חיפושים. היא שמה קץ לחייה, שהיו סוערים ומלאי מכאוב, ושלאחר מותה נחשפה אליהם מדינת ישראל כולה.

 

בת למשפחה מכובדת של חסידי גור, שעזבה את העולם החרדי ונותקה מרוב ילדיה. אישה שרוב חייה נאלצה לשתוק ולעשות כרצונם של אחרים — עד שלא יכלה יותר. כאשר החליטה למות, היא החליטה גם לשבור את שתיקתה. לדבר. בעצם, לצעוק. לבתה האחת מתוך שבע, זו ששמרה אתה על קשר ושהייתה האדם הקרוב אליה בעולם, השאירה את הספר שכתבה.

 

עושה כרצונו הוא סיפור קורע לב על דסי, וסיפור על בעלה יעקב, וסיפור על עולם חסידי אפוף סודות. זה סיפור על רגעים משפחתיים אפלים, על ניסיונות שחרור נואשים, על בחירה ועל בריחה, על ייאוש ועל נקמה.

 

עושה כרצונו הוא סיפור על אהבה ועל שיברון לב, שתקראו מבעד לדמעות.

 

״תעשו הכול!! שאנשים ישמעו על הספר ויקראו אותו!״  כתבה אסתי וינשטיין במכתב הפרידה שלה.

הנה הוא לפניכם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    מענין אותי לקרוא את הספר אחרי ששמעתי בטלויזיה על החיים ההזויים שהיו לה

  2. :

    אני גם אוהבת את אסתי ויינשטיין, גם נדהמת מהעוצמה של הכאב שלה וביטויו, גם עצובה על ההכרח שלה להקריב את חייה, גם זעמת על הדיכוי שהיא ורבות אחרות סבלה וסובלות כל חייה-חייהן-חיינו. בעצם כולנו מדוכאות, כל אחת מאיתנו בדרך אחרת.

  3. :

    ספר מרתק ומרגש. קראתי את כולו ביום אחד, ובהרבה דמעות. חבל שהכותבת כבר איננה איתנו ונאלצה לשלם בחיה בשביל לעורר מודעות כה חשובה. פספסנו כותבת מוכשרת ואישיות מקסימה ומרגשת. ספר לא קל שחובה לכל אחד לקרוא אותו.

  4. :

    כדאי לקבל קצת פרופורציה, אולי כדאי שבנוסף לספר הזה תקראו עוד עמוד אחד… תגובת המשפחה.

    http://www.israelhayom.co.il/article/399415

  5. :

    קראתי את הספר יומיים אחרי שהודיעו שהיא נעלמה. ביום אחד סיימתי את כולו. הספר ודמותה ולא עוזבות את המחשבות. ממליץ לכולם לקרוא ולהפיץ אותו. זה המעט שאפשר לעשות למען האישה המופלאה הזאת שעזבה אותנו בטרם עת. תודה שהוצאתם לאור גירסא רשמית מודפסת של הספר. זאת צוואה חשובה.

  6. :

    "רציתי שניפגש, שנהיה בשבתות כשרות למהדרין אצל ההורים שלי, אבל הרחיקו אותם ממני באכזריות. לאבא שלהם לא אכפת היה שיגזרו אותם לשניים, ולי לא נותר אלא למסור אותם באהבה למקום ששם ידעתי שיהיה להם ביטחון רב יותר. ספגתי לאורך שנים מכתבי נאצה מתינוקות, מילים קשות ונוראיות, כעס שמתנקז אליי בטירוף. וקיבלתי על עצמי באהבה את כל הקללות והגידופים, אחת מתוך זוג. אמא בלבד, כדי שיישאר לילדים היקרים שלי אבא 'מושלם'. נשארתי ה'משוגעת' היחידה, ואני גאה בזה בכל מאודי, למרות המחיר העצום ששילמתי.

    "כי ילדיי קיבלו את המקסימום ממה שילד זקוק לו. רק חבל שאת אמא הם לא קיבלו. מיאנו להבין שחייבת להיות סיבה מספיק מוצדקת שאמא כל כך טובה ומסורה, מחליטה לעזוב ולא מספרת את האמת על מה שקרה. לא שכחתי אותם לרגע. התייעצתי עם טובי הפסיכולוגים ועשיתי כפי שייעצו לי: הנחתי להם, לתקופה. עד יעבור זעם. אבל הזעם לא עובר. הכעס שלהם הולך וגובר עם השנים ואני מקבלת דרישות שלום שאין שום פריצת דרך, שתוביל לרצון שלהם להבין מה קרה".

  7. :

    ל-שי.
    קראתי את הספר,
    וקראתי את תגובת המשפחה.
    לי זה נשמע כמו ניסיון נואש למזעור נזקים שעבדו עליו הרבה זמן (המשפחה נזכרה לדבר אחרי חודש).

    מה שהכי בולט בכתבה המיוחצנת היטב של המשפחה, זה שלמעשה, אין להם מה להגיד להגנתם. הביאו את החתן של הבת הבכורה (זו שהיתה צריכה לשאת באחריות על שלום בית בין האמא לשאר האחיות הקטנות, וכשלה.) כדי שידבר כנגד אסתי. ומה הוא הצליח לעשות? לשחזר 2-3 מקרים משפחתיים ללא כל תוכן וסיבה.
    הם בעצמם מודים שאסתי שלחה מכתבים, התקשרה, ביקרה, והם הדפו אותה בכל הכוח. את המכתבים הקשים שהבנות שלה כתבו לה, המשפחה בעצמה מפרסמת.

    כואב לי על הבנות הקטנות. הן היו קטנות מידי כדי להבין וכנראה עברו מסע של שטיפת מוח אכזרי.
    וכואב על אסתי. על מה שעברה בתוך החסידות, ומה שעברה בגלל שעזבה את החסידות.
    זה לא הוגן. ולא אנושי.

הוסף חוות דעת

ריאיון עם אחיה של אסתי וינשטיין בערוץ 10.

הקדמה

 

לבי נשבר כשקראתי את הספר של אמא שלי. אני מניחה שגם לבכם יישבר.
אמא שלי היתה אישה חזקה ואוהבת שנאלצה לשמור על סוד. היא נאלצה לשמור עליו בכדי להגן עלי ועל אחיותי – על המשפחה שלה. היא נאלצה לשמור עליו בגלל החינוך שקיבלה, ובגלל החֶברה שבה גדלה. והיא שמרה עליו עד שלא יכלה יותר. עד שהייסורים הכריעו אותה והביאו אותה לבחירה שאין ממנה חזרה.
היא הייתה בת חמישים כשהתאבדה. ארבעים ושתיים שנים חיה כחרדית, מאחורי חומות. שמונה שנים חיה כאישה חופשייה – אך אושרה לא היה באמת שלם. כשהחליטה לעזוב את העולם החרדי נסגרו מאחוריה השערים, והיא נותקה מרוב מה שהכירה ומרוב מי שאהבה.
היא נולדה למשפחה מכובדת של חסידי גור. נישאה בגיל צעיר. ילדה שבע בנות. אך חיי הנישואים, על הקפדנות החריגה הנדרשת בהם למי שהולכים בנתיב של גור, היו קשים לה. במשך תקופה ארוכה נאלצה לחיות חיים כפולים. עוד זמן חלף, והם נעשו קשים ומסובכים עוד יותר. אמא החליטה שאיננה יכולה עוד לחיות במחנק שנכפה עליה. היא עזבה את העולם של חסידות גור, אך גילתה שבזה לא נגמרו ייסוריה. עם שש משבע בנותיה, כולן מלבדי, נותק הקשר. הן נשארו מאחור ולא פגשו בה עוד. גם את נכדיה, מלבד אחד, לא יכלה לפגוש. קיר בלתי עביר של ניכור חצץ בינה לבין עולמה הקודם. היא ניסתה לדבר, אבל קולה לא נשמע. היא ניסתה לשבור את הקיר, אך גילתה שאין בכוחה לעשות זאת. אני חשבתי שעוד תצליח. אבל היא התייאשה, ובחרה במוות.
הספר שהשאירה אחריה הוא מעין כתב אישום נגד החברה שלא איפשרה לה להמשיך ולקיים קשר עם משפחתה. כתב אישום נגד הניכור שהיה מנת חלקה, ונגד הניתוק שנכפה עליה. אמא קיוותה שהסיפור של דסי ויעקב, הגיבורים שלה, יטלטל כמה לבבות. היא קיוותה שירעיד כמה יסודות. היא קיוותה שיסדוק במשהו את הקיר שלא הצליחה לשבור.
אני מפרסמת את הספר הזה, ללא שינויים, כפי שכתבה אותו, כפי שלא השלימה אותו, כי כך רצתה שאעשה. אני מפרסמת אותו כדי שגם אתם תראו את אמא שלי כמו שאני ראיתי אותה – חכמה, אמיצה, נערצת.
אני מפרסמת אותו, כי גם אני מקווה שהוא ישנה משהו. מקווה ובוכה.
תמי מונטג, 2016

אסתי וינשטיין ז"ל, בת 50 במותה, אם לשבע בנות, עזבה לפני כשמונה שנים את משפחתה ואת חסידות גור ועברה לעולם החילוני. אחת מבנותיה הצטרפה אליה. בינה לבין שש הבנות האחרות נוצר נתק ממושך ומוחלט, ומשלא יכלה לשאת את הנתק הזה התאבדה. עם מותה נחשפה מסכת ההתעללויות שעברה על ידי בעלה.

חשיפת סיפורה עוררה סערה ציבורית גדולה בישראל.

X