עונש מוות | לרכישה באינדיבוק
עונש מוות

עונש מוות

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 448
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 54.4
- 37
אלישה דֶ'קרוּז, בתו של מיליארדר הודי, נחטפת בלונדון. עד מהרה מתברר שהחוטפים לא מעוניינים בכסף, אלא דווקא בנקמה. משפחת ד'קרוז פונה לצ'רלס בוקסר, מומחה לניהול משא ומתן ולהשבת חטופים, כדי שישיב להם את אלישה.
אבל איך, לעזאזל, מנהלים משא ומתן כשלחוטפים אין שום דרישות?
בוקסר אינו היחיד המנסה לאתר את אלישה. גורמים נוספים – בהם גנרל פקיסטני, סוכני MI6, מבריחי זהב וסוחרי סמים – מנהלים במקביל חקירה משלהם. כולם רוצים להבין מי החוטפים, ואם אפשר – גם להניח את ידיהם על השלל: אלישה.
אם בוקסר רוצה להציל את חייה, עליו לפעול במהירות, לפני שמישהו אחר יגיע אליה.
עונש מוות הוא מותחן קצבי ואינטליגנטי שנע בין מקומות ודמויות באלגנטיות ובבהירות ההופכות את הקריאה בו למענגת במיוחד. זהו הספר הראשון בסדרת צ'רלס בוקסר, מאת סופר המתח הבריטי רוברט וילסון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עונש מוות”

בקרוב…

1

23:15, יום שישי, 9 במרץ 2012, קוֹבֶנט גַרדן, לונדון

 

 

המשימה הקבוצתית האחרונה במסיבת הפרידה: לצאת ממרתף הטאפּאס־בר דרך גרם המדרגות הלולייני והפקוק, כשכולם שיכורים. עקב הנעל של אלישה בת העשרים וחמש, המנהלת שלהם, נתפס באחת ממדרגות הברזל המרושת. גוש החברים שמתחתיה, שחש בחסימה מתקרבת, זינק למעלה כדי לשחרר אותה. הגומי שבתחתית נעל העקב היקרה נתלש כשאלישה עצמה נפלטה למעלה. החדר הסתחרר סביבה בשעה שהחבורה השתויה החלה לצאת מקרבּוֹ בצעדים כושלים. כיסאות בר התנודדו כשהם נדחקו בכוח דרך קהל השיכורים הפרוע, שנבח בקולות רמים יותר מקולות של סוחרים בקרבות דובים.
הם יצאו אל הרחוב. נעליה של אלישה נקשו על מֵיידן לֵיין כמו סוס פוני צולע, ואוויר הלילה הקפוא קירר את בוהק הזיעה שעל פניה. האם הצפת החמצן הכפילה את השפעת האלכוהול עליה? תתמקדי, ועכשיו תתמקדי שוב. פנים מכוערות ומרושעות צצו ונעלמו משדה הראייה שלה, שהפך גמיש עד בחילה.
"את בסדר, אלי?" שאל ג'ים.
"איבדתי את העקב שלי," היא אמרה, וברכיה רעדו. היא נתלתה עליו.
"היא גמורה," אמר דוֹגי, שתמיד ידע לומר את המובן מאליו. ג'ים דחף אותו הצִדה.
"כולנו גמורים," אמרה טוּלה בתרועת ניצחון. רגליה קרסו תחתיה, היא נפלה על ישבנה, ורגליה נשמטו לצדדים.
"אמרתי לך," לחש ג'ים באוזנה של אלישה, "את תגמרי בחדר מיון אם תצאי עם החבורה הזאת. דפיקת ראש אחרונה לפני דמי אבטלה."
זו הייתה החלטה נכונה, היא חשבה כשהרחוב התעקם לפניה וראשה התנפח ונמתח כמו בלון צפלין.
"את בסדר, אלי?" שאל ג'ים, והחזיק בכתפיה. פניו התקמטו בשדה הראייה הפועם שלה.
"תוציא אותי מכאן," היא אמרה.
"איפה דוגי?" אמרה טולה.
דוגי זִגזג לעברה.
"תן לי יד, אמיגו," אמרה טולה, שניסתה לקום על רגליה.
"תני לי נשיקה," אמר דוגי, משך אותה למעלה, והוציא לשון.
צעקת גועל נשמעה, והם המשיכו למעוד לאורך הרחוב ולשאוג כמו ילדים קטנים.
אלישה תפסה בזרועו של ג'ים כשהרחוב הפך לסיפון אונייה עולה ויורדת.
"תמצא לי מונית," היא אמרה. אורות הניאון הבהבו והיטשטשו בעיניה הדומעות.
מהומה בסְטרנד. טירוף בצֶ'רינג קרוֹס.
"זה מתחיל!" נשמעה צעקה רחוקה.
נערים מתפרעים התרוצצו ברחוב לכל עבר, נחבטים בחלונות ראווה, מפילים עוברי אורח. קפוצ'ונים חילקו בעיטות. שתי נערות, כמעט נופלות מעקבי סיכּה, התקוטטו בתעלה לצד הכביש, מושכות זו לזו בשיער. צעקה עלתה, הקהל נפוץ, צללים לכל עבר. בצד השני של הסטרנד ישב נער שחור כשגבו צמוד לעמוד פיגומים, רגליו פרושות, ראשו מורכן, ידיו על בטנו, מחזיק הכול בפנים.
"הילד הזה נדקר," אמרה אלישה.
"בואי," אמר ג'ים. "לא תצליחי להשיג כאן מונית."
"צריך להתקשר למשטרה."
היא שלפה את הטלפון הנייד מהתיק, ביקשה משטרה, אמבולנס, הכול, דרך שפתיים שהפכו נפוחות ודבוקות, מסרבות ליצור את המילים.
סירנות צרחו באוויר הלילה. ג'ים לקח ממנה את הטלפון, ניתק את השיחה, ותחב את המכשיר לתיקה.
"בואי נלך," הוא אמר. "הם הגיעו."
"אנחנו חייבים לעשות משהו."
"אנחנו מחוקים מדי," אמר ג'ים בפראות.
הוא לקח את זרועה. אף מונית לא נראתה ברחוב ולינגטון. הוא הוביל אותה לעבר בית האופרה המלכותי.
אני שמחה שאתה כאן, ג'ים, היא חשבה לעצמה. מבוגר יותר מהאחרים. שתיתי יותר מדי? ג'ין וטוניק לפני כן. יין עם הפּאֵייָה. דוגי שתה סמבוקה בלהבות. מתאים לו. מה יש למדרכה הזאת? יש בה רכס תלול ממש במרכז. אני עומדת להקיא ליד מקדש האופרה? אני אהיה מדאם פּאֵייָה־פְלַיי. הראש שלי נפרד מהכתפיים. תנשמי עמוק.
בזווית עינה, אור כתום צף בטשטוש העמוק.
"מונית!" היא צעקה ונופפה. המונית סטתה מיד אל המדרכה.
היא ניגבה את לחייה. שאפה אוויר. נשענה על פתח החלון. ניסתה להיראות כמו מישהי שלא עומדת להקיא בקשת. נתנה לנהג את הכתובת שלה: לַבֶנדר גרוֹב. ליד לונדון פילדס.
נהג המונית נראה צהוב באור פנסי הרחוב.
"בסדר, מותק," הוא אמר, לשון מהבהבת בין שפתיים אפורות, "תיכנסי. בית משוגעים שם בחוץ, לא? אתה גם בא?"
ג'ים הניד את ראשו, סגר את הדלת בחבטה, ונופף לה.
הנהג הציץ במראה, התרחק מהמדרכה והסתובב סיבוב פרסה צר. נעילת הדלתות הבהילה אותה. האורות התעמעמו וכבו. היא צנחה לאחור בחשכת המונית, וניסתה למנוע מראשה להישמט קדימה.
אל תתעלפי. תאמרי לו את המסלול, והוא יֵדע שאת בסדר.
"תמשיך כאן ישר, שמאלה לרחוב טֶביסטוֹק, שמאלה שוב לדרוּרי לֵיין. ישר ב… כן, תמשיך ישר…"
"את בסדר, מותק, אנחנו יודעים לאן אנחנו נוסעים."
לא יכולה להרטיב את השפתיים. מתכווצת מול האור החולף למעלה. הדופק בראשה. הנשימה באוזניה. אף פעם לא השתכרה כך. ראשה התנדנד. גרונה נשנק. כלב צעצוע שמנדנד את הראש. קדימה, תמצמצי, תשאפי אוויר. היא זינקה הצִדה, לחצה על כפתור האינטרקום והיה נדמה לה שאמרה: "שׂמו לי משהו בכוס." אבל המילים נפלו חסרות צורה לרגליה.
"אל תדאגי, מותק," אמר הנהג. "את בסדר."
אני בסדר? היא חשבה, פניה מחוצות לתוך המושב שלפניה, בוהה בשטיח, פיה רפוי. אם אני בסדר, איך אנשים חולים מרגישים? אבא? מה אמרת, אבא?
"בלונדון, אחרי אחת־עשרה בלילה תמיד סעי במונית, מונית שחורה, כן, לא מונית חאפֶּרית עם כיסוי פרווה מקדימה ונהג בנגלדשי."
מה אתה יודע? אתה במומבאי. אני פה בערפיח הגדול. במונית השחורה…
חשוך כמו קבר. האור היחיד שחדר דרך המיגרנה פיצח לה את הגולגולת. היא מצמצה פעמיים כדי לוודא תנועת עפעפיים והיעדר מוחלט של אור. היא העבירה ידיים על המושב. אותו מושב מחוספס של המונית שבה נסעה, אבל עכשיו היא לא זזה. היא לא הצליחה לראות את המחוגים בשעון הקרטייה שלה. לא היה לה מושג כמה זמן עבר. היא גיששה אחר הדלת. כל מיני דברים נפלו אחורה וקדימה בתוך ראשה. הדלת הייתה נעולה. היא חיפשה סדקים סביב החלון. כרעה על הרצפה ושלחה ידיים למעלה, אל החלון המפריד בינה לבין תא הנהג. סגור. לא זז. רעידת האימה הראשונה פרפרה מתחת לכלוב הצלעות שלה. הדלת השנייה. נעולה. חלון סגור.
היא האזינה וניסתה לקלוט צליל קלוש, עיניה פקוחות לרווחה. כלום. היא הניחה יד על פיה. האצבעות רעדו על השפתיים, והאוויר שיצא מפיה הלם בקוצר נשימה חרֵד. גל סוער של אדרנלין געש בגופה וניקה את ראשה מכל הערבוביה. היא כבר לא הייתה שיכורה. ירכיה הכורעות רעדו. היא ניסתה להרגיע את מה שהלך והצטבר בתוכה, אבל ללא הצלחה. הוא הכפיל את גודלו במהירות עד שלא היה ניתן לעצור בעדו, התפרץ מריאותיה, צווח באוזניה, ובהבזק אור בהיר שלא האיר דבר היא הטיחה את עצמה על החלון, העיפה את עצמה לצד השני, הלמה באגרופיה ובעטה ברגליה וצרחה כל כך חזק עד שמיתרי הקול שלה כמעט נקרעו.
ארבעה חרכים מוארים הופיעו בשולי דלת הסמוכה למונית. היא בטח נמצאת בחניה מקורה הצמודה לבית. הדלת נפתחה. אור הציף את החלל החשוך והקפיא אותה במקומה. היא חיכתה, משותקת. שתי דמויות מוצללות. גברים. ראשים מגולחים. אחד הגברים הקיף את המונית אל צדה השני. היא יישרה את הגב, התיישבה על המושב, קמצה את אגרופיה, והכינה את העקבים. ברכיים אל החזה. מרפקים נעוצים בגב המושב. שפתיים הדוקות על שיניים לבנות חדות. הפנים שריחפו מחוץ למונית חבשו מסכות פלסטיק לבנות מחייכות. היא ראתה אותן קודם איפשהו, והן הפחידו אותה.
נעילת הדלתות השתחררה. ידיים נשלחו פנימה משני הצדדים. היא שלחה רגל אחת בבעיטה, ואז את השנייה. שמעה אחד מהם נאנק בכאב. היא נמלאה מוטיבציה. עד שהרגישה את כף רגלה בידו של הגבר השני, אחיזה איומה שסובבה לה את הקרסול כך שהיה עליה להתגלגל או שרגלה הייתה נשברת. הוא גרר אותה אליו. רגלה השנייה נלכדה תחתיה. הוא הוריד את פניה בכוח אל רצפת המונית, הקרסוליים בשליטה, הברכיים כפופות ועקביה תחובים תחת ישבנה. הוא רכן קדימה, תפס בשערה ומשך את ראשה לאחור עד שגרונה נמתח והיא לא הצליחה אפילו לצייץ. היא שלחה אגרופים לכל עבר. אחד נלכד ואז השני, והם הוחזקו מאחורי גבה. מפשעה של גבר ניצבה כעת מול פניה. הוא אזק את מפרקי ידיה ביד אחת, הכניס יד שנייה לכיס, הצמיד ממחטה לאפה ולפיה, והעולם שלה הצטמצם וקרס.
שני גברים גבוהים ובנויים היטב, כבני שלושים וחמש, הזדחלו במסחרית לבנה ברחובות מזרח לונדון. אורות־רפאים האירו את תא הנהג. לגבוה והרזה מבין השניים, שקרא לעצמו סְקין, היו פני תינוק, עיניים כחולות וראש מגולח. הלחץ התחיל להשפיע עליו, והוא סידר שוב ושוב את כובע המצחייה הלבן שלו, שמשני צדדיו רקומים הצלבים האדומים של ג'ורג' הקדוש, ומלפנים סמל של וֶסטהאם יוּנַייטד. הוא הביט במפה שבמדריך הטיולים, שהבזיקה בכתום ובשחור כשחלפו תחת פנסי הרחוב. העכביש במרכז רשת הקורים בקעקוע על צד צווארו ובמעלה לחיו הימנית נראה כזוחל לעבר אוזנו. דן, הנהג, היה טיפוס אחר: שיער קצר, שביל בצד, מראה נאה ונקי, בלי קעקועים או פירסינג. זו הייתה רק הפעם השנייה שהשניים עבדו יחד.
"אנחנו מאחרים," אמר ברוגע, והביט שמאלה וימינה בשלטי הרחובות.
"אני יודע שאנחנו מאחרים," אמר סקין. "איפה אנחנו עכשיו?"
"זה נראה כמו… ניוּ בארְן."
"ניו בארן?" אמר סקין, מבולבל. "איפה זה, הרחוב המזדיין הזה?"
"אני רק יכול לומר לך מה כתוב על השלט," אמר דן בשקט.
"אף אחד לא אוהב חכמולוגים. תזכור את זה, דן."
"רק תגיד לי לאן לנסוע. אנחנו מגיעים לסוף הרחוב. להמשיך ישר? שמאלה? ימינה?"
"זין, מאיפה אני אמור לדעת?"
"המפה אצלך."
"למה לא קיבלנו ג'י־פי־אס?"
"תן לי את זה." דן קרע את הספר מידיו של סקין. "אתה אפילו לא בעמוד הנכון."
"מזרחית ללַיימְהאוּס אני הולך לאיבוד."
דן השליך את הספר לחיקו של סקין, המשיך לחצות את הרחוב לאורך כמאה מטרים ופנה שמאלה.
"גריינג' רוֹד," אמר סקין, כאילו זה לא מפתיע אותו. "לא הייתי כל כך רחוק."
"איזה מספר?"
"זה עם המונית בחוץ."
"לא הבאת את המספר איתך, נכון?"
"תחפש כבר את המונית המזדיינת."
"המונית תהיה בתוך החניה," אמר דן. "זה מה שפַּייק אמר לנו."
"שיט. חתיכת בן זו-"
סקין התחיל לפשפש בכיסיו, שלף פתק, אמר את המספר. הבית היה בקצה רחוב ללא מוצא. הם הגיעו לשביל הגישה. דן נכנס בהילוך אחורי לעבר דלת החניה וכיבה את האורות.
"טוב," אמר דן. "בוא נירגע כמה דקות."
"תלבש את זה," אמר סקין, זרק אליו כובע גרב, ותחב את כובע וסטהאם שלו לתא הכפפות. "תוודא שהחורים לעיניים ולפה בצד הנכון."
"תודה על ההוראות."
"ותחזיק את זה."
דן הביט למטה וראה אקדח שלקנהו מוצמד משתיק קול שמן.
"חשבתי שאנחנו רק אוספים את הבחורה," אמר דן.
"אתה ביקשת מפייק לעבוד איתי," אמר סקין.
"הוא לא אמר שום דבר על אקדחים."
"זה מה שאני עושה."
"מה?"
"מטפל בדברים."
"אנחנו לא צריכים אקדחים כדי לאסוף את הבחורה. איך אני אמור להחזיק מזרק ואקדח ביחד?"
"אתה תסתדר," אמר סקין. "קח גם אחד כזה."
הוא הושיט לדן סליל של חוט ניילון דק.
"אני לא מאמין."
"ואל תשכח את אלה," אמר סקין והושיט לו זוג כפפות גומי.
"בשביל מה צריך את כל זה?" אמר דן ונופף בחוט.
"אם יהיו צרות, האקדחים ישתיקו אותם, הם יתרכזו בהם, ואם לא תהיה לנו ברירה, אתה יודע, פייק אמר שהוא לא רוצה רעש או בלגן, אז נשתמש בהם."
"אותם?" אמר דן. "חשבתי שפייק אמר שנפגוש את נהג המונית. הוא מוסר את הבחורה, אני מסמם אותה, ואנחנו מסתלקים. הנהג מקבל חמשת אלפים עכשיו, ועוד חמשת אלפים אחר כך."
"זה מה שהוא אמר לך," אמר סקין, ועטה את הכפפות בצליפה. "לי הוא אמר שהוא לא עבד אף פעם עם הנהג ואנחנו צריכים להיזהר, למקרה שייכנסו לו רעיונות אחרים לראש."
"רעיונות אחרים?"
"אם יש לו חברים שלא רוצים לתת לנו את הבחורה כי הם רוצים לקבל עוד כסף. הנהג מקושר… אתה מבין?"
"שיט," אמר דן, שראה איך כל העסק יוצא משליטה.
"קח את זה. תפסיק להיות נקבה מזדיינת."
דן תחב את החוט לכיסו, והכניס את האקדח לכיס הפנימי במעילו. הם הורידו את כובעי הגרב על פניהם, יצאו מהמכונית והקיפו את החניה אל הדלת האחורית.
שלושה גברים ישבו סביב שולחן: שתי מסכות אימה מפלסטיק עם גומייה, מאפרה מלאה, תרמוס ושתי כוסות קלקר עם קפה מחורבן. נהג המונית לא הרשה לשתות בזמן משימה. תמיד יש שיבושים, במיוחד אם מעורבת בחורה יפה. קודם הוא ראה את הבחור הצעיר שולח מבט ארוך אל החצאית שלה, והכריח את המבוגר, שידע כמה מילים באנגלית, להסביר לו שהוא לא יקבל שום דבר מזה. כעת הביט בהם בדממה. הם היו עובדים לא חוקיים, שני אלה. בני זונות קשוחים, קטנים ושריריים מלְמי־אכפתיסטן. הגולגולות שלהם היו עגולות וגלוחות, מצולקות, עם גומות, כנראה מאיזה משחק עם סוסים משוגעים בערבות, או, סביר יותר להניח, מאלימות בכלא. הצעיר נראה כמו מישהו שלא יכול לחטוף זעזוע מוח — ככה הוא חשב על רפי השכל שמצאו את דרכם אל דלתו.
"הרבה זמן?" אמר זה שדיבר מעט אנגלית. שביבי סיד ציפו את חזית חולצתו.
הנהג לא השיב. הוא הציץ בשעונו ובחלון המכוסה בווילון. כן, הם מאחרים.
הצעיר תקע מרפק בחברו. המבוגר רכן קדימה ושפשף אגודל באצבע מול פניו של נהג המונית. הנהג ליקק את שפתיו בלשון לבנה, שלא הכהתה אותן. הוא זקף את אצבעו. המחווה בלבלה אותם, והם תקשרו בהברות לא ברורות במשך דקה שלמה. הנהג נשען לאחור, משוכנע שלמילה בולשיט, בלי התנועות שבה, יש אותה משמעות בשתי השפות השונות. הוא טפח בידיו למטה כאילו הוא מרגיע זוג תופים.
"הם יגיעו לכאן עוד רגע, ואתם תקבלו מה שמגיע לכם," הוא אמר וחייך בשיניים אפורות, שהתחתונות שבהן עקומות. "יותר שטרות ממה שראיתם בחתונות של האחיות שלכם."
המילים נפלו על הראשים המחורצים והמחוררים שלהם כמו שברים של קופת חיסכון מנופצת. הם חיפשו בין הרסיסים ממצא יקר ערך ולא מצאו דבר. הם דיברו ארוכות. הנהג העביר את מבטו מאחד לשני בפנים עולצות ומורגלות. בשני העשורים האחרונים בלונדון הוא למד לאהוב להקשיב לזרים, והוקסם לראות איך כל קבוצת מוצא שולפת את המילים. הערבים שלפו את המילים מגרונם כאילו הן עומדות לחנוק אותם. ההודים קשקשו כאילו הם מדברים וֶלשית מתחת למים. הסינים תססו, התפצפצו וצווחו כמו זיקוקים בתוך חלל סגור. שני אלה נשמעו כמו עזים מפליצות בשדה.
"כסף," אמר המבוגר, הושיט יד, מבקש לקבל את המזומנים.
מכונית מסחרית נעצרה בחוץ. אחרי כמה דקות שתי דלתות נפתחו ונסגרו, צעדים נשמעו מחוץ לבית. הנהג קם על רגליו, סגר את הדלת מאחוריו, אבל זו שבה ונפתחה מעצמה, וגביהם של שני המהגרים נראו מהמטבח, שם הוא פתח את הדלת האחורית.
"הכול בסדר?" אמר סקין. מפניו המכוסות נותרו רק חורים לעיניים ולפה.
"לקחתם את הזמן," אמר הנהג, והבחין בכפפות הגומי הלבנות.
"היו צרות?" שאל סקין.
"ממי?"
"ממי נראה לך?" אמר סקין, הביט לאורך המסדרון וראה את המהגרים. "מי אלה?"
"העזרה שקיבלתי למקרה שאתם תאחרו."
"פייק לא אמר שום דבר על… עזרה."
"אני יודע שלא, אבל לא יכולתי לסחוב אותה בעצמי, והיא השתוללה כשהיא התעוררה."
"איפה היא?" שאל סקין.
"בחדר האחורי."
"איך היא?"
"לא הסתכלתי ברבע שעה האחרונה," אמר הנהג. "היא ישנה."
"נתת לה כלורופורם?"
"הייתי חייב. היא השתוללה. בטח יש לה קלאוסטרופוביה או משהו."
דן המשיך להביט לאורך המסדרון בשני המהגרים, שדיברו ביניהם.
"אני אצטרך להתקשר לפייק," אמר סקין.
"איזה זין," מלמל דן.
סקין משך את דן החוצה אחריו, התקשר וניהל שיחה שקטה. דן חיכה, נראה כאילו הוא רוצה להשתין. סקין ניתק, ומשך אצבע לרוחב צווארו. דן הרגיש שהבטן שלו רועדת, ואמר ללא קול: "זין."
הם שלפו את האקדחים המושתקים ממעיליהם השחורים, הצמידו אותם לירכיהם ונכנסו שוב אל הבית.
"מה זה?" אמר הנהג, שהבחין בהם מיד.
"תעיר את הבחורה. תכין אותה," אמר סקין, תפס את הנהג בזרועו ודחף אותו לאורך המסדרון.
"להכין אותה למה?"
"לתזוזה. מה נראה לך?"
"מה אתם מתכוונים לעשות עם האקדחים?" הוא שאל.
"לא מילאת את ההוראות," אמר סקין בשפתיים אדומות מבעד לחור השחור בבד. "קיבלנו את הפקודות שלנו. תעיר את הבחורה."
"מה קרה לכם?" אמר הנהג.
"תעשה את זה וזהו," אמר סקין, ודחף את הנהג לעבר דלת חדר השינה.
המהגרים הסתובבו וקמו כשסקין ודן נכנסו, וציפיותיהם הצטמצמו ללוע השחור הקטן בקצה קנה האקדח, שהלך וגדל עד שהיה לעולם כולו. ידי גומי לבנות תפסו בגרונם וגררו אותם הרחק מהכיסאות. הם בעטו במהגרים עד שאלה נפלו על ברכיהם ונחבטו ברצפת הלינוליאום הגלית. הקנים השמנים נצמדו חזק לראשיהם הגלוחים. המהגרים נשאו מבט בעיניים נואשות, שפתיהם נמתחו בחיוורון על שיניהם, ונשימתם הואצה כאשר הבינו מהו ערכם האמיתי במערכת שהביאה אותם אל פיה השחור והנוצץ של המטרופולין שאינה יודעת שובעה. סקין ודן שלפו את חוטי הניילון מכיסם, החזירו את האקדחים לכיס הפנימי, העבירו את החוטים מעבר לראשים הגלוחים של הגברים שכרעו לפניהם, והידקו אותם סביב צוואריהם. הנהג סגר את דלת חדר השינה מאחוריו.
אלישה עדיין ישנה. הרעש מהחדר הסמוך העיר אותה. הפחד התעורר בה ברגע שראתה את הנהג. זוויות עיניה פרפרו כשהציצה בדלת. רעש חייתי של מאבק נורא נשמע דרכה. היא נרתעה לשמע חבטה חזקה. הנהג החזיק את ראשו בשתי ידיו והביט בתקרה.
"מה קורה?" היא שאלה, קולה נשמע בקושי.
הנהג לא ענה. מעבר לקולות המאמץ וההתנשפויות נשמעו עקבים מכים בלינוליאום. ואז שתיקה נשנקת וחדה, ואחריה התמוטטות. הנהג שמט את ידיו לצדדים והניד את ראשו. גבה של אלישה היה צמוד לקיר והיא בהתה בדלת בלי למצמץ. שקט מוחלט.
"טוב," אמר הנהג, שלא יכול לחכות יותר. "בואי נוציא אותך מכאן."
הוא פתח את הדלת. החדר נמלא בצחנה איומה.
"עוד לא, אידיוט," אמר סקין.
אלישה ראתה את הגברים עם כובעי הגרב, והביטה בגופות המהגרים ובפניהם הנפוחות, מסכות האימה החדשות שלהם. היא הקיאה. הנהג משך אותה בחזרה אל החדר.
"תנקה אותה," אמר סקין. "יש לך משהו שאפשר לגלגל בתוכו את שני אלה?"
"בחניה," אמר הנהג. "יש ברזנטים."
דן יצא מהחדר ודשדש לעבר החניה, המום ממה שעשה זה עתה. הוא חזר עם הברזנטים. הם גלגלו בתוכם את המהגרים, קשרו היטב את הקצוות, משתעלים מהסירחון בחדר. הם גררו אותם אל החניה. דן יצא מהדלת האחורית, הקיף את הבית ובדק את הרחוב. ריק. הוא נקש על דלת החניה ופתח את דלת המכונית המסחרית. הם הכניסו את הגופות לחלק האחורי, סגרו את הדלת, וחזרו כדי לקחת את הבחורה.
הנהג פתח את החלון בחדר, והסירחון החל להיעלם, אבל לאט, בגלל הווילונות העבים.
"לא היית צריך לעשות את זה," אמר סקין. "אתה לא שם לב לכללים."
"כן, טוב, לא ידעתי שזה התכנון, טוב?" אמר הנהג. "הכסף שלי אצלכם?"
סקין הושיט לו מעטפה שמנה. הם נכנסו לחדר השינה. החצאית והחולצה של אלישה נחו על הרצפה, מרוחות בקיא, ומעליהם טשטוש חום של גרביונים. היא נשאה את מבטה מהמיטה בחזייה ותחתונים, הפחד זרם ממנה בגלים.
"יש לך את הקוד לאזעקה בדירה שלה?" שאל דן.
הנהג הניד את ראשו, עסוק בספירת הכסף. סקין ודן הסתכלו על אלישה. היא אמרה להם את הקוד. סקין התקשר, מסר את המספר, וניתק.
"תביא לנו שקית לדברים שלה," אמר דן.
הנהג הלך אל המטבח, חזר עם שקית והכניס לתוכה את הבגדים של אלישה. דן הוציא קופסה שחורה קטנה מכיסו, ושלף את המזרק המלא נוזל צלול. אלישה נצמדה אל הקיר וייבבה כשהוא הוריד את המכסה מעל המזרק והוציא ממנו את האוויר בצליפת אצבע.
"עשית את זה פעם?" שאל הנהג מעבר לכתף של דן.
"פעם ראשונה," אמר דן וגלגל עיניים.
"אני אהיה בשקט," אמרה אלישה. "רק אל…"
"ככה תהיי רגועה ונחמדה," אמר דן, ואז לנהג, שהביט בו בריכוז. "מתחשק לך וודקטיני או משהו?"
"מי ינקה את כל החרא הזה?"
"לא היית צריך לנקות שום חרא," אמר סקין, פניו המכוסות קרובות לפני הנהג, "אם היית עושה מה שאמרו לך."

רוברט וילסון הוא סופר מותחנים בריטי.

 

עונש מוות הוא הראשון בסדרת צ'רלס בוקסר שלו.

X