עולם חדש מופלא | לרכישה באינדיבוק
עולם חדש מופלא

עולם חדש מופלא

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 268
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72

"הרומן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם על העתיד."

 

מאז יצא לאור ב-1932, היה עולם חדש, מופלא לאחד הספרים המפורסמים, המדוברים והמצוטטים ביותר במאה העשרים. כמו 1984, הוא טבע מושגים שהשתגרו לבלי-הפרד במילון החברתי-פוליטי.

על רקע השפל הכלכלי הנורא של שנות השלושים, ראה האקסלי כיצד החזון המבעית ששירטט מתממש והולך במדינת משטרה שהיעילות היא בה חזות הכול. הספר פורסם בראשונה ערב עליית היטלר לשלטון וכמו חזה, בדייקנות מקפיאה, את זוועות העתיד בגרמניה הנאצית וברוסיה הסטליניסטית. האקסלי כתב אמנם על העולם בעוד 600 שנה, אך כבר ב-1958 יכול היה לכתוב, בביקור-מחדש בעולם חדש, מופלא, כי כמה מנבואותיו מתגשמות על ידי "רודנות על המחשבה", סמים, שטיפות מוח ואמצעים אחרים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עולם חדש מופלא”

האוטופיות נראות עתה בנות־מימוש הרבה יותר משהיינו סבורים עד כה. ואנו מוצאים עצמנו עומדים לפני שאלה כאובה עד מאוד: כיצד נמנע את מימושן הסופי?… האוטופיות הן בנות־מימוש. החיים צועדים לעבר האוטופיות. ואולי תתחיל מאה חדשה, מאה שבה האינטלקטואלים והמעמד המשכיל יגלו מחדש את האמצעים לחמוק מפני האוטופיות ולשוב לחברה לא אוטופית, חברה שתהיה פחות "מושלמת" ויותר בת־חורין. ניקולאי ברדיאייב

בניין גמלוני, אפור, בעל שלושים וארבע קומות בלבד. מעל לכניסה הראשית מתנוססות המילים: מרכז מדגרה והתניה ללונדון המרכזית, ולצִדן, בשלט נפרד בתבנית מגן, סיסמת המדינה הכלל־עולמית; קהילתיות, זהות, יציבות.

חלונות האולם הענקי שבקומת הקרקע פונים צפונה. למרות הקיץ שמעבר לזגוגיות, למרות החום הטרופי השורר באולם עצמו, ניבט אור קר, אור בוטה ופחוס, מבעד לחלונות, כשהוא תר ברעבתנות, מחפש שם איזו דמות בלבוש אזרחי, איזו פיסה חיוורת של עור אווז אקדמי, אך אינו מוצא דבר זולת משטחי זכוכית וניקל וחרסינה, המחזירים ברק עמום של מעבדה. חורפיוּת לחורפיוּת מביעה אומר.

סרבלי העובדים לבנים, ידיהם נתונות בכפפות גומי חיוור בגון הגווייה. האור קפא, מת, היה לרוח רפאים. רק מבוהק הקנים הצהובים של המיקרוסקופים נטל בהשאלה ממשוּת ססגונית וחיונית כלשהי, כשהוא נמרח לאורך הגלילים המצוחצחים כשכבת חמאה, רצועות־רצועות עסיסיות בפרספקטיבה מתמשכת לאורך שולחנות העבודה. "וזה," אמר המנהל בפותחו את הדלת, "זה אולם ההפריה." שלוש מאות מַפרים, כולם רכונים מעל למכשיריהם, היו שקועים, בעת כניסתו של מנהל המדגרות וההתניה, באותו שקט נעתק נשימה, באותם זמזום או שריקה בהיסח הדעת, הנלווים לריכוז מוחלט.

גדוד של סטודנטים טירונים, צעירים מאוד, ורדרדים ומחוספסים, השתרך ברחש עצבני, מתוך דכדוך כלשהו, בעקבות המנהל. כל אחד מהם החזיק בידו פנקס, ובו שירבט נואשות כל אימת שהאדם הגדול פצה את פיו. ישר מפי השכינה. הרי זו זכות נדירה. המד"ה (מנהל דגירה והתניה) בלונדון המרכזית הקפיד מאז ומעולם להעניק סיור הדרכה אישי לחניכיו החדשים במחלקות השונות. "פשוט כדי לתת לכם מושג כללי," נהג להסביר להם, כי הלוא מושג כללי כלשהו חייבים לתת להם אם מבקשים שיעשו את עבודתם בשכל – אבל מושג קל ככל האפשר, אם מבקשים שיהיו בנים טובים ומאושרים לחברה. כי הלוא הכול יודעים: פרטי הדברים מבטיחים אושר ומידות טובות; הכללות הן רע אינטלקטואלי הכרחי.

לא הפילוסופים, אלא משתתפי החוגים למלאכה ואספני הבולים מהווים את עמוד השדרה של החברה. "מחר," נהג להוסיף, כשהוא מרעיף עליהם חיוך חביב ומאוים כאחד, "מחר תתחילו בעבודה רצינית. לא יהיה לכם פנאי להכללות. ובינתיים…" בינתיים זכות גדולה נפלה בחלקם. ישר מפי השכינה אל דפי הפנקס. הבחורים שירבטו כמטורפים. גבה קומה וכחוש במקצת, אך זקוף, התקדם המנהל לתוך האולם. הוא היה בעל סנטר מזדקר ושיניים גדולות, בולטות כדבעי, שהוסתרו בקושי, בשעה שלא פצה פיו לדבר, על ידי שפתיו המלאות, המחוטבות לתפארת. זקן או צעיר? בן שלושים? חמישים? חמישים וחמש? קשה לקבוע. ומכל מקום השאלה אינה עולה כלל על הפרק; בשנת היציבות 632 לספירת פורד אינך מעלה בדעתך לשאול שאלה כזאת. "אתחיל מההתחלה," אמר המד"ה, והשקדנים שבין החניכים מיהרו לרשום את כוונתו בפנקסיהם, להתחיל מההתחלה. "כאן," הצביע נִכחו, "נמצאות המדגרות." ובפותחו דלת מצופה חומר בידוד, הראה להם כנות על גבי כנות של מבחנות ממוספרות. "זו אספקת הביציות השבועית. היא מוחזקת כאן," הסביר, "בטמפרטורת הדם; ואילו זרעי הזכר," ועתה פתח דלת אחרת, "אותם יש להחזיק בטמפרטורה של שלושים וחמש מעלות, ולא שלושים ושבע. טמפרטורת דם מלאה מעקרת אותם." איילים העטופים במעטה מפיק חום אינם מולידים טלאים.

הוא נשען על המדגרות, ובעוד העפרונות מתרוצצים ומחרקקים שרבוטים בלתי קריאים על פני הדפים, נתן להם תיאור קצר של תהליך ההפריה המודרני. תחילה דיבר, כמובן, על השלב הכירורגי המקדים אותו – "הניתוח מבוצע מתוך רצון חופשי למען טובת הכלל, נוסף על העובדה שהוא מלוּוה במענק של שישה חודשי משכורת"; אחר כך השמיע דברים אחדים על הטכניקה לשימור השחלה הכרותה במצב של התפתחות פעילה; נגע בתנאים המיטביים של טמפרטורה, מליחות, לחות; הזכיר את התמיסה שבה מושרות הביציות המופרדות והבשלות; ולאחר שהוליך את צאן מרעיתו אל שולחנות העבודה, הראה להם בעליל כיצד נשאבת תמיסה זו מתוך המבחנות; כיצד היא מועברת, טיפה אחר טיפה, ללוחיות המיקרוסקופים המחוממות במיוחד לשם כך; כיצד נבדקות הביציות המושרות בה כדי לוודא שהן נורמליות, נמנות ומועברות למכל נקבובי; כיצד (ועתה הוליך אותם לצפות בביצוע) משוקע מכל זה במין מרק חמים שורץ זרעים משייטים – בריכוז מזערי של מאה אלף לסנטימטר מעוקב, קבע בתוקף; וכיצד, מקץ עשרים דקות של השריה, דולים את המכל מתוך התמיסה וחוזרים ובוחנים את תכולתו; ואם נותרו בו ביציות שלא הופרו, שבים ומשרים אותו, ובמקרה הצורך חוזרים על פעולה זו פעם שלישית; כיצד מוחזרות הביציות המופרות למדגרות; שם נשארות ביציות אלפא ובתא עד אשר יבוקבקו; ואילו ביציות גמא, דלתא ואפסילון יוצאו משם שוב, כעבור שלושים ושש שעות בלבד, כדי לעבור את תהליך בּוֹקָנוֹבסקי.

"תהליך בוקנובסקי," חזר ואמר המנהל, והחניכים הדגישו את המילים הללו בפנקסיהם הקטנים. ביצית אחת, עוּבּר אחד, בוגר אחד – זו הנורמה. אבל ביצית בוקנובסקי תוציא ניצנים, תתרבה, תתפצל. היא תוציא משמונה עד תשעים ושישה ניצנים, וכל ניצן כזה יתפתח לעוּבּר מושלם, וכל עוּבּר יהיה לבוגר בגודל מלא. כך גדלים תשעים ושישה יצירי אנוש במקום שבו גדל בעבר יציר אנוש אחד ויחיד. הרי לכם קִדמה. "בעיקרו של דבר," הוסיף ואמר המד"ה, "תהליך הבוקנובסקיפיקציה אינו אלא סדרה של בלימות התפתחות. אנו בולמים את הגידול הנורמלי, ולמרבה הפלא הביצית מגיבה בניצנים." מגיבה בניצנים. העפרונות לא ידעו מרגוע. הוא הצביע נכחוֹ. על גבי סרט נע המתקדם באטיות רבה מאוד נסעה כנה מלאה מבחנות לתוך תיבת מתכת גדולה, וכנה מלאה מבחנות הגיחה מתוכה מצדה השני.

המנגנון הימהם חרישית. שמונה דקות אורך מעבר המבחנות בתיבה, אמר להם. שמונה דקות של חשיפה קשה לקרני רנטגן הוא גבול הסבולת של ביצית. קצתן מתות; אשר לשאר, רפוֹת התגובה שבהן מתפצלות לשתיים; רובן מוציאות ארבעה ניצנים; אחרות מוציאות שמונה; כולן מוחזרות עתה למדגרות, ושם מתחילים הניצנים להתפתח; אחר כך, כעבור יומיים, הן עוברות צינון פתאומי, צינון ובדיקה. אותם שניים או ארבעה או שמונה ניצנים כבר הוציאו עתה ניצנים משלהם; ולאחר שהוציאו ניצנים, מסממים אותם כמעט עד מוות באלכוהול; מכיוון שכבר פרו ורבו והוציאו ניצנים – ניצן מתוך ניצן מתוך ניצן – ובלימה נוספת תביא על פי רוב למותם – מניחים אותם מכאן ואילך להתפתח באין מפריע. בשלב זה עומדת הביצית המקורית להפיק מתוכה שמונה עד תשעים ושישה עוברים – הלוא תסכימו עמי כי יש כאן שיפור רב בדרכי הטבע. כולם תאומים זהים – אך לא עוד בטפטוף עלוב של שניים או שלושה כבימים הקדומים, שבהם המליטה הנקבה את הוולדות, ולפעמים אירע שביצית התפצלה לה במקרה והוציאה תאומים או שלישייה; אלא לעשרות, תריסרים על גבי תריסרים. "תריסרים," חזר המנהל ואמר ונופף בזרועותיו כמעניק להם מקרן השפע. "תריסרים." אך טיפשותו של אחד החניכים דחקה בו לשאול איזה יתרון יש בזה.

"בחורי הטוב!" עט עליו המנהל. "אינך מסוגל להבין? אינך מסוגל להבין?" הוא הניף את ידו אל על; ארשת פניו עטתה רצינות. "תהליך בוקנובסקי הוא אחד הכלים העיקריים לשימור היציבות החברתית!" כלים עיקריים לשימור היציבות החברתית. גברים ונשים תקניים סדורים במערכות אחידות. בית חרושת קטן מאויש כולו במוצרים של ביצית־בוקנובסקי אחת ויחידה. "תשעים ושישה תאומים זהים מפעילים תשעים ושש מכונות זהות!" קולו כמעט שהרטיט מרוב התלהבות. "רק כך אנו יודעים באמת היכן אנו עומדים. בפעם הראשונה בהיסטוריה." הוא השמיע את הסיסמה הכלל־עולמית. "קהילתיות, זהות, יציבות." מילים גדולות. "אילו רק יכולנו לערוך בוקנובסקיפיקציה אינסופית, היתה הבעיה כולה מגיעה לכלל פתרון." פתרון על ידי תאומים זהים. עקרון הייצור ההמוני מיושם סוף־סוף בביולוגיה. "אבל, לצערנו," הניד המנהל בראשו, "אין אנו יכולים לערוך בוקנובסקיפיקציה אינסופית." נראה כי תשעים ושישה הם קצה גבול היכולת; שבעים ושניים נחשבים לתוצאה ממוצעת טובה. ייצור תאומים זהים במספר רב ככל האפשר מאותה שחלה עצמה ומזרעו של אותו זכר עצמו – זה מיטב יכולתנו (הנופל, למרבה הצער, מן המיטב הנכסף). ואפילו זה אינו מן הדברים הקלים. "שהרי הטבע נזקק לשלושים שנה כדי להבשיל מאתיים ביציות. ואילו המשימה שלנו היא לייצב את האוכלוסייה ברגע זה, כאן ועכשיו. טפטוף אטי של תאומים במשך רבע המאה – מה תועלת תצמח לנו מכך?" ברור בעליל, שום תועלת לא תצמח מכך. אלא שכאן נכנסת לתמונה טכניקת פּודְסנאפּ, המביאה להאצה עצומה בתהליך ההבשלה. בדרך זו ניתן להבטיח לפחות מאה וחמישים ביציות בשלות בתוך שנתיים.

עשֵׂה בהן הפריה ובוקנובסקיפיקציה – במילים אחרות, הכפל בשבעים ושתיים – ותקבל ממוצע של קרוב לאחד־עשר אלף אחים ואחיות במאה וחמישים סדרות של תאומים זהים, כולם בני גיל דומה, בהפרש מרבי של שנתיים. "ובמקרים יוצאי דופן מצליחים אנו לגרום לכך ששחלה אחת תיתן לנו יותר מחמישה־עשר אלף פרטים בוגרים." הוא אותת לעבר איש צעיר, סמוק ובעל שיער בלונדיני, שעבר על פניהם באותו רגע. "מר פוסטר," קרא. הצעיר האדמוני קרב אליהם. "התוכל לומר לנו מה השיא שהגעתם אליו בשחלה אחת, מר פוסטר?" "שישה־עשר אלף ושנים־עשר במרכז זה," השיב מר פוסטר ללא היסוס. הוא דיבר במהירות רבה, פער זוג עיני תכלת חיוניות ונהנה בעליל מהפרחת מספרים. "שישה־עשר אלף ושנים־עשר במאה שמונים ותשע סדרות של תאומים זהים.

אבל מובן מאליו שתוצאות טובות הרבה יותר מזו הושגו," הוסיף במהירות, "במרכזים אחדים הממוקמים באזורים הטרופיים. בסינגפור הפיקו פעמים רבות יותר משישה־עשר אלף וחמש מאות; ומרכז מומבאסה עבר את השבעה־עשר אלף. אבל להם יש יתרונות טבעיים בלתי הוגנים. אתם צריכים לראות איך מגיבה שחלה כושית לתמצית של בלוטת יותרת המוח! זה ממש מדהים את מי שרגיל לעבוד בחומר אירופי. ובכל זאת," הוסיף בבת צחוק (אך ברק המאבק ניצת בעיניו וסנטרו הזדקר בקריאת תיגר), "בכל זאת אנחנו מתכוונים לנסות לגבור עליהם. כרגע אני עובד על שחלה נהדרת מסוג דלתא־מינוס. היא בת שמונה־עשר חודשים בלבד. וכבר הפקנו ממנה יותר משנים־עשר אלף ושבע מאות צאצאים בשלבי השריה או עובריות. והביצית הזאת עדיין מבטיחה רבות. אנחנו עוד נגבר עליהם." "זו הגישה שאני אוהב!" קרא המנהל וטפח על שכמו של מר פוסטר.

"הצטרף אלינו ותן לבחורים האלה הזדמנות ליהנות ממומחיותך." מר פוסטר חייך בענוותנות. "בעונג רב." הם המשיכו בדרכם. אולם הבִּקבּוק המה מרחש הַרמוני של פעילות מסודרת. פיסות של רקמות, שנלקחו מבטנה של חזירה ונגזרו לגודל המתאים, נסקו בלי הרף במעליות זעירות מתוך מחסן האיברים שבתת־מרתף. זמזום קל ו – קליק! אשנבּי המעליות נפתחו; לא נותר לממלא הבקבוקים אלא להושיט יד, ליטול את הפיסה, להחדיר אותה לבקבוק, להחליק וליישר, ובטרם יפליג הבקבוק לדרכו על גבי הסרט הנע האינסופי, שוב זמזום וקליק! פיסת רקמה חדשה כבר נסקה ממעמקים, מוכנה ומזומנה להחדרתה לבקבוק נוסף, הבא בתור בתהלוכה האטית המתמשכת לאורך הסרט הנע. סמוך לממלאים ניצבו המַרחימים. התהלוכה התקדמה; בזו אחר זו הועברו הביציות מן המבחנות למכלים הגדולים מהן; רקמת החזירה המשמשת לריפוד נבצעה בזריזות, הביצית הוטלה לחריץ, החומצה המלחית נוצקה פנימה… והבקבוקון כבר המשיך בדרכו.

ותור הסַמָנים הגיע. מוֹרָשה, תאריך הפריה, שיוך לקבוצת בוקנובסקי המתאימה – כל הפרטים הללו הועתקו מתווית המבחנה לתווית הבקבוק. לא עוד אלמונית, אלא מסומנת ומזוהה, המשיכה התהלוכה בדרכה האטית; מבעד לאשנב הפעור בקיר נעה בעצלתיים אל אולם הייעוד החברתי. "שמונים ושמונה מטרים מעוקבים של כרטסות," אמר פוסטר המתמוגג בהיכנסם לשם. "ובהן כל המידע הדרוש," הוסיף המנהל. "מעודכן מדי בוקר." "ומתואם שנית מדי יום אחר הצהריים." "ועל סמך זה נערכים החישובים." "מספר כזה וכזה של פרטים בעלי איכות כזאת וכזאת," אמר פוסטר. "מחולקים בכמויות כאלה וכאלה." "שיעור הבִּקבוק המרבי בכל רגע נתון." "אבדות בלתי צפויות מוחלפות ללא דיחוי." "ללא דיחוי," חזר אחריו מר פוסטר. "אילו ידעתם כמה שעות נוספות נאלצתי להשקיע בעקבות רעידת האדמה האחרונה ביפן!" הוא צחק ברוח טובה וניענע בראשו. "המייעדים מעבירים את נתוניהם למַפרים." "ואלה מספקים להם את העוברים המבוקשים." "והבקבוקים מגיעים לכאן כדי שייקבע להם ייעוד מפורט." "ומכאן הם יורדים למטה, למחסן העוברים." "אשר אליו נשׂים עתה פעמינו גם אנו." ומר פוסטר פתח בפניהם דלת, שהוליכה למדרגות היורדות למרתף. הטמפרטורה הוסיפה להיות טרופית. הם ירדו לאור דמדומים אפלולי. דלתותיים ופרוזדור בעל שתי פניות הגנו על המרתף מפני כל אפשרות של חדירת אור יום. "עוברים דומים לסרט צילום," אמר מר פוסטר בהיתול בהודפו לפניו את הדלת השנייה.

"הם סובלים אור אדום בלבד." אכן, האפלולית הדחוסה, שהחניכים נהרו עתה לתוכה בעקבותיו, היתה חדירה ואדמומית כחשכת עיניים עצומות מול האור ביום קיץ. כרסות בקבוקים, טור מתמשך מעל טור מתמשך, נדבך מעל נדבך, ניצנצו כאבני לשם לרוב, ובין כל אותן אבני יקר התהלכו רוחות רפאים אדומים של גברים ונשים בעלי עיניים של ארגמן וכל שאר הסימפטומים של זאבת. זמזום וחרקוק של מכונות הרעידו קלות את חלל האוויר. "תן להם מספרים אחדים, מר פוסטר," אמר המנהל, שעייף מדיבורים. מר פוסטר שׂשׂ לתת להם מספרים אחדים. מאתיים עשרים מטרים אורך, מאתיים מטרים רוחב, עשרים מטרים גובה. הוא הצביע כלפי מעלה. כתרנגולות בשעת שתייה נשאו החניכים את עיניהם לעבר התקרה הרחוקה. שלושה נדבכי מדפים: קומת קרקע, יציע ראשון, יציע שני. פיגומי המתכת של הנדבכים, המשתרגים זה מעל זה כקורי עכביש, נמוגו לכל העברים אל נבכי החשכה. למרגלותיהם נראו שלושה רוחות רפאים אדומים, שפרקו במרץ את הבקבוקים הגדולים מעל גרם מדרגות נעות. הגרם היורד לכאן מאולם הייעוד החברתי. כל בקבוק ניתן להציב על אחד מחמישה־עשר מדפים, ואף כי לא יכולת להבחין בכך, כל מדף כזה אינו אלא סרט נע המתקדם במהירות של 33.3 סנטימטר בשעה. מאתיים שישים ושבעה יום, שמונה מטרים ביום. אלפיים מאה שישים ושישה מטרים בסך הכול. הקפה אחת של המרתף בקומת הקרקע, הקפה אחת של היציע הראשון, מחצית ההקפה ביציע השני, ובבוקר המאתיים שישים ושבעה יציאה לאור היום באולם ההרקה. קיום עצמאי – כך קוראים לזה. "אבל בינתיים," סיכם מר פוסטר, "הספקנו לעשות להם המון דברים. הו, הרבה מאוד דברים." צחוקו היה ידעני וחוגג. "זו הגישה שאני אוהב," אמר המנהל זו הפעם השנייה. "בואו נתהלך כאן מעט. ספר להם הכול, מר פוסטר." ומר פוסטר סיפר להם. סיפר להם על העובר המתפתח במצע הרקמה שבו נשתל.

נתן להם לטעום מתחליף הדם הסמיך המזין אותו. הסביר מדוע יש לגרום לו גירויים בעזרת פְּלָאצֶנְטִין ותִירוֹקְסִין. סיפר להם על הוספת תמצית של קוֹרְפּוּס לוּטֵאוּם, המוּפקת משחלות של חזירות. הראה להם את הזרנוקים הקבועים במרחק של שנים־עשר מטרים זה מזה מנקודת האפס עד למטר ה־2040, שבאמצעותם מוחדרת התמצית אוטומטית לתוך הבקבוקים. דיבר על מנות מוגדלות בהדרגה של תמיסת יותרת המוח המוחדרות לתוכם בתשעים ושישה המטרים האחרונים של המסלול. תיאר באוזניהם את "מחזור הדם" האימהי המלאכותי המתחבר לכל בקבוק במטר ה־112; הראה להם את מאגר תחליף הדם, את המשאבה הצנטריפוגלית המזרימה את הנוזל על פני השליה והמעבירה אותו דרך הריאה המלאכותית ודרך מסנן הפסולת. הזכיר את נטייתו הטרדנית של העובר ללקות באנמיה וסיפר על מנות עצומות של תמצית מיץ קיבה של חזירה וכבד של עוברי סוסים אשר יש לספק לו כדי למנוע זאת. הוא הראה להם את המנגנון הפשוט, שבאמצעותו מנוערים כל העוברים בו־זמנית בשני המטרים האחרונים בכל שמונה מטרים כדי להרגילם לתנועה. רמז על חומרת התופעה המכונה "טראומת ההרקה" ומנה את אמצעי המניעה הננקטים כדי לצמצם זעזוע מסוכן זה על ידי אימון מתאים לעובר בעודו מבוקבק. הוא סיפר להם על בדיקות המין הנערכות במטר ה־200 בקירוב. הוא ביאר להם את הסימון על גבי התווית – ד' לזכרים, עיגול לנקבות, ולאלה שנגזר עליהם להיות נטולי מין, סימן שאלה שחור על רקע לבן. "מובן מאליו," אמר מר פוסטר, "ברוב הגדול של המקרים הפוריות אינה אלא מטרד. שחלה פורייה אחת מתוך אלף ומאתיים – הרי זה די והותר לצורכינו. אבל אנו רוצים שיעמוד לרשותנו מבחר גדול. ומובן כי תמיד יש להשאיר שולי ביטחון גדולים. על כן אנו מניחים לשלושים אחוז מתוך העוברים הנקביים להתפתח באורח נורמלי. שאר הנקבות מקבלות מנה של הורמון מין זכרי מדי עשרים וארבעה מטרים לאורך שארית המסלול. התוצאה: בשעת ההרקה הן יוצאות נטולות מין – בעלות מבנה נורמלי למדי ("אם כי," נאלץ להודות, "יש להן נטייה קלה לצמח זקן"), אך עקרות. עקרות בערבות מלאה. וכך אנו מגיחים סוף־סוף," הוסיף ואמר מר פוסטר, "מתחום החיקוי העבדותי של הטבע ומגיעים לעולם המעניין בהרבה של ההמצאה האנושית." הוא חיכך את ידיו זו בזו. שהרי אין הם מסתפקים, כמובן, בהבאת עוברים לעולם – כל פרה מסוגלת לכך. "אנו עוסקים גם בייעוד והתניה. התינוקות מגיעים להרקה כיצירי אנוש בעלי ייעוד חברתי, כבעלי סוג אלפא או אפסילון, כפועלי ביוב לעתיד או כ…" הוא עמד לומר "פקחים כלל־עולמיים לעתיד," אך חכך בדעתו ואמר, "מנהלי מדגרות לעתיד." המד"ה קיבל את המחמאה בחיוך. הם הגיעו עתה למטר ה־320 במדף מס' 11. מכונאי צעיר, בתא־מינוס, התעסק במשאבת תחליף הדם של אחד הבקבוקים הנעים בעזרת מברג ומפתח אנגלי. זמזום המנוע החשמלי התעבה מעט־קט בסובבו את האוֹם. מטה, מטה… סיבוב אחרון, הצצה במונה הסבב, ומלאכתו הסתיימה. הוא התקדם שני צעדים והחל עושה אותה מלאכה במשאבה הבאה. "כך מפחיתים את מספר הסיבובים בדקה," הסביר להם מר פוסטר. "תחליף הדם יעשה עתה את דרכו ביתר אטיות: על כן יעבור בריאה המלאכותית ברווחי זמן ארוכים יותר; על כן ייתן לעובר מנה מוקטנת של חמצן. אין כמחסור בחמצן לעצירת העובר בדרגה נמוכה." שוב חיכך ידיו זו בזו.

"אבל מדוע אתם מבקשים לעצור את העובר בדרגת התפתחות נמוכה?" שאל חניך תמים. "חמור!" אמר המנהל וקטע את שתיקתו הממושכת. "כלום לא עלה בדעתך כי עובר מסוג אפסילון חייב לגדול בסביבה אפסילונית ולהיות גם בעל תורשה אפסילונית?" ברור שהדבר לא עלה בדעתו. הוא התבלבל כליל. "ככל שמדובר בדרגה נמוכה יותר," אמר מר פוסטר, "כן מקטינים את מנת החמצן." האיבר הראשון המושפע מכך הוא המוח. אחריו בא השלד. אם תקטין את מנת החמצן הנורמלית לשבעים אחוזים, יצאו לך גמדים. אם תקטין אותה עוד יותר, תקבל מפלצות ללא עיניים. "אשר שום תועלת לא תצמח מהן," סיכם מר פוסטר. לעומת זאת (קולו התמלא שקיקה כממתיק סוד), אילו הצליחו לגלות טכניקה לקיצור תקופת ההתבגרות, כי אז – איזה הישג, איזו תועלת עצומה לחברה! "חשבו על הסוס." הם חשבו על הסוס. שש שנים, והוא בוגר; והפיל בוגר בגיל עשר. ואילו האדם, גם בגיל שלוש־עשרה עדיין אינו מגיע לבגרות מינית; ואין הוא מגיע לגמר גידולו אלא בגיל עשרים. מכאן נובע, כמובן, פרי ההתפתחות המעוכבת, התבונה האנושית. "אבל אצל אפסילונים," אמר מר פוסטר בצדק רב, "אין לנו צורך בתבונה האנושית." אין לנו צורך בה, ואנו דואגים לכך שלא תהיה בנמצא. אך אף כי שׂכלו של האפסילון מגיע לגמר התפתחותו בגיל עשר, אין גופו כשיר לעבודה עד גיל שמונה־עשרה. שנים ארוכות של חוסר בגרות מיותר ומבוזבז. אילו אך ניתן להאיץ את ההתפתחות הגופנית עד שתהיה מהירה כזו של פרה, למשל, איזה חיסכון עצום היה נובע מכך לקהילייה! "חיסכון עצום!" מילמלו החניכים. התלהבותו של מר פוסטר היתה מידבקת. הוא החל להיכנס לפרטים טכניים; דיבר על תיאום ההפרשות הבלתי נורמלי, שהוא הגורם להאטה היתרה בגדילתו של האדם; העלה השערה כי מוטציה קמאית היא האחראית לכך. כלום ניתן למצוא דרך לבטל את השפעתה של מוטציה קמאית זו? כלום ניתן להחזיר את הפרט מסוג אפסילון לאותה נורמליות, שהיא מנת חלקם של כלבים ופרות, בעזרת איזו טכניקה מתאימה? זו הבעיה, והיא רחוקה מפתרון. פִּילְקִינְגטוֹן ממרכז מוֹמְבַָּאסָה הצליח להוציא בני אדם שהגיעו לבגרות מינית בגיל ארבע ולגמר גידולם בגיל שש וחצי, ניצחון למדע.

אך אין בכך שום תועלת לחברה. גברים ונשים אלה, בני השש, טיפשים עד כדי כך שאפילו עבודה של אפסילונים אין הם מסוגלים לעשות. והתהליך שגילה הוא תהליך של הכול או לא־כלום; או שאינך משפיע על העובר כלל, או שאתה משפיע עליו במלוא עוצמת ההשפעה. עדיין מנסים לגלות את שביל הביניים בין בוגרים בני עשרים לבוגרים בני שש. עד כה ללא הצלחה. מר פוסטר נאנח ונד בראשו. שוטטותם בנבכי עולם הדמדומים הארגמני הביאה אותם לסביבת המטר ה־170 במדף מס' 9. מנקודה זו ואילך היה מדף מס' 9 אפוף במעטה, והבקבוקים עשו את שארית דרכם במין מנהרה, שנקטעה פה ושם במפתחים שאורכם שניים־שלושה מטרים. "התניה על ידי חום," אמר מר פוסטר. במנהרה זו יש קטעים חמים וקרים חליפות. בקטעים הקרים נגרמת לעוברים אי־נוחות בשל קרני רנטגן קשות. בבוא יום ההרקה שלהם יש בעוברים הללו אימה מפני קור. הם מיועדים להישלח לאזורים טרופיים. לשמש כורים, טווי משי אצטטי ופועלים במפעלי פלדה. לאחר מכן ילמדו מוחותיהם לאמץ לעצמם את תגובת גופיהם. "אנו מתנים אותם לפרוח בתנאי חום," סיכם מר פוסטר. "עמיתינו בקומות העליונות ילמדו אותם לאהוב את החום." "וכאן," הוסיף המנהל בנימה נחרצת, "כאן טמון סוד האושר והמידות הטובות – עליך לאהוב את מה שמוטל עליך לעשות. זו מטרתה של כל התניה: לגרום לכך שאנשים יאהבו את ייעודם החברתי הבלתי נמנע." במעבר שבין שתי מנהרות עמדה אחות ונעצה בעדינות מחט מזרק ארוכה לתוך תכולתו הרכה של בקבוק עובר. החניכים ומדריכיהם עמדו והתבוננו בה זמן־מה ללא אומר. "יפה, לָנינה," אמר מר פוסטר, כאשר שלפה לבסוף את המזרק והזדקפה. הבחורה נפנתה אליו בבהלה. היה ניתן לראות, חרף האדמימות דמוית הזאבת והארגמן שבעיניים, כי היא יפה במידה בלתי רגילה. "הנרי!" חיוכה הבהיק לעומתו באדום – טור שיניים מאדים כאלמוגים. "מקסימה, מקסימה," מילמל המנהל, ולאחר שכיבד אותה באי־אלו טפיחות קטנות פה ושם, נענה בחיוך של דרך ארץ שהופנה במיוחד אליו. "מה את נותנת להם?" שאל מר פוסטר בנימה מקצוענית למהדרין. "הו, שום דבר מיוחד, החיסונים הרגילים נגד טיפוס ומחלת שינה." "מי שנועדו להיות פועלים באזורים טרופיים מתחילים לקבל חיסונים במטר ה־150," הסביר מר פוסטר לחניכים. "לעוברים אלה עדיין יש זימים.

אנו מחסנים את הדג כנגד מחלותיו של האדם העתיד להתפתח ממנו." אחר כך שב ופנה אל לנינה, "בעשרה לחמש אחר הצהריים על הגג," אמר, "כרגיל." "מקסימה," חזר ואמר המנהל, ולאחר שכיבד אותה בטפיחת סיום, הלך בעקבות השאר. על גבי מדף מס' 1 הוכשרו טורים של עובדי מפעלים כימיים לעתיד לבוא, ושם שיפרו את יכולת עמידתם כנגד עופרת, נֶתר מאכֵּל, זפת, כלור. הראשון בחבורה בת מאה וחמישים מהנדסי חלליות עוברים הגיע זה עתה לשלט המציין 1,100 מטרים על מדף מס' 3. מנגנון מיוחד הכניס את המכלים שלהם לסחרור מתמיד. "זה משפר את שיווי המשקל שלהם," הסביר מר פוסטר. "עריכת תיקונים בצד החיצוני של חללית בעת תנועה היא מלאכה מבלבלת. אנו מצמצמים את אספקת המזון שהם מקבלים כאן בשעה שראשם כלפי מעלה, עד שהם מורעבים למחצה, ואחר כך אנו מכפילים את כמות תחליף הדם בשעה שראשם הפוך כלפי מטה. הם לומדים לקשר סחרור עם שיפור בהרגשה; לאמיתו של דבר, אין הם יודעים אושר של ממש אלא בשעה שהם עומדים על הראש." "ועכשיו," אמר מר פוסטר, "רצוני להראות לכם שיטות התניה מעניינות ביותר המיועדות לאינטלקטואלים מסוג אלפא־פלוס. יש לנו קבוצה גדולה מסוג זה על מדף מס' 5. זה במישור היציע הראשון," קרא לעבר שני חניכים שהחלו יורדים לקומת הקרקע. "הם נמצאים עתה בסביבות המטר ה־900," הסביר. "אי אפשר לעשות שום התניה אינטלקטואלית של ממש לפני השלב שבו מאבדים העוברים את זנבותיהם. בואו אחרי." אך המנהל הציץ בשעונו. "עשרה לשלוש," אמר. "חוששני שלא נותר לנו פנאי לעוברים האינטלקטואלים. עלינו לעלות לגני הילדים בטרם יקיצו הילדים משנת אחר הצהריים שלהם." מר פוסטר נחל אכזבה. "לפחות נציץ באולם ההרקה," התחנן. "טוב, יהי כך," חייך המנהל כמטה חסד. "אבל הצצה אחת ודי."

אלדוס לנארד האקסלי נולד ב-1894 בגודֶלמינג, אשר בסאריי, אנגליה, בן למשפחת סופרים. האקסלי למד באיטון ובאוקספורד, התמחה בביולוגיה, אך בחר בספרות כבדרך חיים. הוא פירסם למעלה מחמישים ספרים – קומדיות, רומנים, שירים, מסות וסיפורים קצרים – שבהם ביטא את חיפושיו אחר כח טרנסצנדנטאלי שיוכל להתגבר על יסוד-הרע שבעולם, ועיצב את עקרונות אי-האלימות אותם כינה "אי-התקשרות". הוא הוטרד עמוקות בבעית הזמן הפנוי המתרבה בחברה התעשייתית, ועסק באופן כמעט כפייתי בענייני מין ובפחד מפני הדחפים של הבלתי-מודע. האקסלי מת ב-1963 בארצות הברית, שעות ספורות לאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי.

X