עוד! | לרכישה באינדיבוק
עוד!

עוד!

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 480
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

ספרו של דן מירון, בכיר חוקרי הספרויות היהודיות, מתווה דרך אל השירה הישראלית באופן שונה מן המקובל. מה שנבדק בו איננו בעיקר תכנים, מוטיבים ותצורות פיגורטיביות ומוסיקליות (הללו נדונים בעקיפין) אלא דפוסי יסוד קוגניטיביים – תשתיות עמוקות ולא תמיד גלויות לעין של מבני חשיבה ותפישת המציאות על שלל רכיביה – בעולמותיהם של נתן אלתרמן, חיים גורי, יהודה עמיחי ונתן זך.

כך, למשל, מציג עוד! דיון מרתק בדפוסי יסוד בכוכבים בחוץ לאלתרמן על פי מקומם של המילה "עוד" ונספחיה ברוב שירי הספר. אצל גורי נבדקת תבנית ההליכה, שבתחילה היא מעין המשך של הליכת המת-החי האלתרמני, אבל בגילוייה המאוחרים היא נהפכת למערכת קוגניטיבית המאפשרת למשורר לעבד את חומרי המציאות ואת הרגשות שהם מעוררים בצורה מיוחדת במינה. עוד! בוחן גם את התצורה הנבואית של השירה הזכית המוקדמת – אגב חשיפתן של נקודות דמיון בינה ובין המודרניזם של קפקא – במסה המציגה בחדוּת מכאיבה את "המצב האנושי" של האדם הפוסט-נבואי. הספר אף משרטט את קווי מתארו של מרחב הגוף בשירת עמיחי, ועורך השוואה בין מודלים של זמן ומרחב אצל עמיחי לאלו של ס. יזהר.

עוד! יוצר שרשרת של תבניות עומק הנמשכות זו מזו אך גם מתנגשות זו בזו – מאלתרמן, האב המודח, ועד להעמדת יסודות השירה הישראלית. כל זאת – בסגנונו הייחודי של מירון, הפורשׂ יריעה פנורמית רחבה של הלכי רוח ודפוסי יסוד ההולכים ומתגבשים, ובה בעת מטפל באזמל מנתחים בתבניות טקסטואליות זעירות, שטרם נדונו במחקר באופן דומה.

אורי הולנדר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עוד!”

אורי הולנדר על הספר "מפה לאוזן", ב"מקור ראשון"

 

 

על דן מירון ומיזם הוצאת "אפיק" לאור

בפתח הספר: הצורות בשטיח

        

"הצורה בשטיח" או "הדגם בשטיח" או אפילו "הדמות בשטיח" (The Figure in the Carpet) – זוהי כותרת של נובלה קומי-טרגית של הנרי ג'יימס; נובלה שתקסום לכל מי שהצירוף האופייני כל כך לסיפורת של ג'יימס – חדירה פסיכולוגית דקה, קומדיה חברתית אפופת אירוניה, ערמומית לעתים, ואתגר אינטלקטואלי המתנסח תכופות בצורת חידה או מבוך – איננו למעלה מכוח הקליטה שלו. מכל מקום, הקריאה בה היא חובה לכל מי שנושא את נפשו להיות מבקר ספרותי. עליו להתבונן היטב בבבואתו כפי שהיא נשקפת מן הראי הקומי של ג'יימס, מעוותת ומגוחכת קמעה, אך בה בעת גם נושאת מסר חיוני, שהרוצה להיות מבקר אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו.

 

   במרכז הנובלה עומד מבקר ספרות צעיר ושאפתני, שנתפס לחיפוש נואש אחר איזה דגם נסתר, שהונח בתשתית יצירתו של מספר נערץ עליו. המבקר כתב רשימת ביקורת משבחת על רומן חדש של אותו מספר, ובה השתדל כמיטב יכולתו להצביע על מאפייני כתיבתו. הוא אף האמין שהמאמץ האנליטי שלו נשא פרי. כך, עד שהזדמן לו, שלא בטובתו, לשמוע את תגובתו המבטלת של המספר הנערץ עצמו, שלא מצא ברשימה שלו אלא את "הבִּרבורים הרגילים!". כשנודע לסופר שהמבקר, שבכתיבתו זלזל בפרהסיה, היה נוכח במקום ובוודאי נפגע עד עמקי נשמתו, זימן אותו לשיחה וניסה להפיס את דעתו. עם זאת לא חזר בו מעיקרי הערכתו השלילית. בשיחה גלויה וכמעט חביבה הסביר לבן שיחו הפגוע כי אמר מה שאמר לא משום שהמסה הביקורתית שהלה כתב נפלה ברמתה מדברי הביקורת המתפרסמים במיטב כתבי העת; אדרבה, היא אולי אף עלתה ברמתה על הממוצע. אבל דווקא משום כך התבלט בה חסרונה העקרוני, דהיינו: המבקר, ככל קודמיו, לא זיהה איזה עיקר או סימן יסוד המוטבעים בתשתית יצירתו של המספר, והם המקנים לה את חיותה וייחודה. 

 

   הדברים חדרו עמוק אל "מתחת לעורו" של המבקר, שניסה בכנות לרדת לסוף דעתו של בן שיחו. הוא הציע כמה השגות והבחנות, שהלה דחה מעליו בבוז גלוי – כגון הבחנות בין תוכן לצורה. בעקבות ההבחנות הללו, ששגרת המחשבה הביקורתית והבינוניות האינטלקטואלית ניכרו מתוכן, נואש המספר לגמרי מבן שיחו, ובחביבות שנמהל בה גם קוצר רוח הוא הציע לו להניח לכל העניין ולשוכחו. אלא שהמבקר, אחוז בקסם המְענה של האתגר שהציב לו הסופר, לא היה מוכן להרפות. הוא יזם שיחה נוספת אתו, שבה, לאחר אימוץ מחשבה רב, העלה דימוי שעמו הסכים המספר בכל לב. אף כי דימוי זה לא הוליך לפענוח "סודו" הספציפי של המספר (אשר אותו הוא לא היה מוכן בשום אופן לגלות למבקריו ולפרשניו, שהרי הם "שֵׁדוֹנִים קטנים של דקות מחשבה", היינו: שיפענחו את הסוד בעצמם), המבקר הגדיר היטב את סוגו, את המרחב המחשבתי שבו היה שרוי. "הרי זה, שיערתי, משהו בתוכנית הראשונית, משהו מעין דגם מסובך בשטיח פרסי". הסופר הנהן במרץ והוסיף דימוי משל עצמו – דווקא פחות קולע מזה של המבקר: "זהו אותו חוט עצמו שעליו חרוזות הפנינים שלי!".

 

   תוך הסכמה בעניין זה נפרדו השניים לתמיד. המבקר התמיד בניסיונו לזהות את הדגם, לפענח את הסוד, עד שלבסוף נואש מן החיפוש וסיפר על שיחתו עם הסופר למבקר אחר, בוגר ממנו. הלה נתפס מיד לקסם המרדף והשקיע בו את כל כוחו וזמנו. אולי הוא גם הצליח לפענח את החידה, אלא שהלך לעולמו טרם שעלה בידו להעלות את דבר תגליתו על הכתב. הוא אמנם גילה את הסוד לאשתו, אלא שזו, סופרת כותבת רומנים בעצמה, שמרה עליו לעצמה בקנאות, וסירבה לגלותו אפילו לבעלה השני, גם הוא מבקר ספרות. למעשה, היא לא הזכירה לבן הזוג השני הזה את עצם קיומו של אותו סוד. המבקר הצעיר מגלה לתדהמתו, אחר מות האישה בעת לידה, שבן הזוג האבֵל אינו יודע דבר וחצי דבר על אודותהחידה ופתרונה.

 

   ג'יימס העניק כאן לעלילה שלו רגע קומי חריף במיוחד. מחד גיסא, העידה תדהמתו של המבקר על נאיביות מסוימת, שמקורה בעיסוק האובססיבי בספרות וב"משמעויותיה". היא מלמדת על כך, שהוא לא יכול להאמין בקיומם של אינטימיות זוגית בין גבר לאישה, שקרבו זה אל זו קרבת בשרים, ושל "סודות" הכרוכים בה, אלא אם כן כללה האינטימיות את חשיפתו של ה"סוד" הספרותי החשוב בעיניו יותר מכול. מאידך גיסא, ההימנעות מגילוי הסוד מציעה תובנה אל תוך האינטימיות הזוגית, שגם כאשר היא מלאה ושלמה נותרים בה סודות, שכל אחד ואחת מן השותפים לה שומרים לעצמם בקנאות. בין כה וכה, כשהגיבור המרכזי מגלה גם לבעל האבל את פרשת השיחה ששוחח עם המספר הנערץ – אף הוא כבר הלך בינתיים לעולמו – הלה כמו שוכח את אבלו ונשאב בו ברגע גם הוא אל תוך החידה הספרותית. הוא מתחיל במרדף משל עצמו אחרי הדגם שבשטיח, שאת תוצאותיו איננו יודעים.

 

   כך נמסר המאוַוי הגדול של הביקורת הספרותית הפרשנית – לזהות לא את הגלוי לעין אלא את הדגם הנסתר – מיד ליד ומדור לדור. הקומדיה העצובה של ביקורת הספרות, עיסוקיה הכפייתיים בדברים הנראים בעיני מי שאינם מבקרים בעלי חשיבות משנית, מוצגים כאן בצורה שאינה נוטלת מן הכפייתיות של המבקר ומחיפושיו הנואשים את ערכם העקרוני (בסופו של דבר, הן גם ג'יימס עצמו היה מבקר ספרותי מובהק, וממכונניה העיקריים של תיאוריית הרומן הריאליסטי). המבקרים אכן הִנם – או שהם צריכים להיות – "שֵדונים קטנים של דקות מחשבה", המתרוצצים כמו אוֹגֵר בגלגל ההרמנויטי הסובב-הולך, מחפשים נואשות איזה סוד הטמון בקרקעיתם של טקסטים, שאולי אין בהם אלא מה שחושפים פני השטח שלהם. בכך מתגלה גיחוכם; אך בכך מתגלים גם ערכם והתוספת הייחודית שהם עשויים לעתים להוסיף למחשבה האנושית. בין כה וכה אנו נותרים בתום הנובלה, אמנם, מבלי שנדע דבר על אודות הדגם שאותו ניסו לחשוף שלושת המבקרים המתוארים בה, אבל עם הניסוח הדק והמגרה כל כך: "היה זה משהו […] מעין דגם מסובך בשטיח פרסי", שאותו רשאי פרשן הטקסט המיומן לחרות על דגלו כמין סיסמה.

 

*

        

בספר זה כונסו מסות אחדות, שנכתבו בעת שגבר במחבר במידות שונות של תוקף ועקשנות הצורך לחפש בטקסטים שיריים, שהם נדבכים ביסודה של התרבות הספרותית הישראלית, את הדגם או הצורה שבשטיח; היינו, גבר בו הרצון לעסוק בטקסטים אלה לא על פי נושאיהם, ההגות המשוקעת בהם, תורת הצורות המייצבת אותם, הפרוסודיה והסטיליסטיקה – ליתר דיוק, לא רק על פי כל אלה, וכמובן, גם על פיהם – אלא בעיקר על פי דגמים קוגניטיביים המוטבעים עמוק בתשתית האישיותית של השיר (לא אישיותו ההיסטורית של המשורר כשלעצמו אלא האישיות המזדהרת מתוך השיר כשלעצמו). בעבר נהגו לסמן דגמים אלה כ"תבניות עומק", אבל סימון זה, המוטבע בחותם החשיבה הסטרוקטורליסטית, נמצא בלתי הולם, ולעתים קרובות אף מטעה. הדגמים בהם מדובר הרבה יותר נזילים, חמקניים ונתונים בתנועת זרימה בלתי פוסקת משניתן יהיה להלום אותם במושג הקשיח והסגור "תבנית" או "דפוס", המעלה לנגד עינינו מטריצה, דפוס אֵם יְצוּק מתכת. מי שעוקב אחרי גילוייהם בַּווריאציות השונות שלהם מוצא כי הם קודמים ל"תבניות", שאף הן מתארגנות לעתים קרובות בתוך הטקסט השירי, אבל ברובד הרבה יותר עליון שלו. הדגמים משתזרים בתנועת שחייה מהירה אל תוך התבניות הללו, מקיימים אותן ולאחר מכן גם מפרקים אותן, אבל הם אינם תלויים בהן. הם קיימים לפניהן ומחוצה להן. יותר מכול הם מזכירים איזה חספוס חוזר על עצמו במשלב האריג ההכרתי המונח ביסוד השיר או אגודת קמטים אופייניים במצח הקוגניטיבי של הקלסתר הנשקף אלינו ממנו. ביסודם הם נובעים לא מן התמה הספציפית של השיר או מן המתח הצורני שלו – אף כי הם "צובעים" תמיד הן את נושא השיר הן את צורתו וסגנונו בצבעיהם הבלתי מחיקים – אלא מעצם ההכרה של המשורר שבשיר כפי שהיא מוצאת את עצמה בתוך המרחב והזמן. קוויהם האופייניים ביותר מחברים איזה אז שבעבר עם עתה שבהווה ועם עתיד, וכן איזה שָׁם עם פֹּה ועם מה ש"מאחוריהם" או מלפניהם או לצדם. בחיבורים האלה, אולי יותר מאשר בכל עניין ודבר אחר, מתגלה הייחוד הפיוטי של השיר ומחברו. הם והמשתמע מהם מכתיבים לשיר תמטיקה, פואטיקה, פרוסודיה וסטיליסטיקה. ההבנה והניתוח של כל אלה האחרונים כפי שלמדנום מרבותינו בעלי תורת השירה הם, כמובן, הכרחיים; אבל כשהם לעצמם אין הם מוליכים אותנו לאורך כל הדרך עד להבחנה במה שמתחת לפורמציות המחשבתיות, הלשוניות והצורניות הללו. למעשה, הם מקדמים אותנו כברת דרך לא ארוכה ומותירים אותנו מאוכזבים "באמצע", הרחק מאיזו נקודת תכלית שאליה רצינו להגיע.

 

*

 

ניסיתי במסות המכונסות בכרך זה ללכת בעקבות כמה דגמים כאלה, גם כשהמסלול שאליו הם משכו אותי היה ארוך ופתלתל ואולי גם מטעה. סברתי שראוי שאיישם את מתודת החיפוש הזאת דווקא לטקסטים של כמה מאבות השירה הישראלית ומעמודי התווך שלה – נתן אלתרמן, חיים גורי, יהודה עמיחי ונתן זך – הן משום שהרבדים הגלויים יותר של שירת משוררים אלה כבר נחשפו במידות שונות בביקורת ובפרשנות, והן – וזו סיבה חשובה מקודמתה – משום שהשפעת המשוררים האלה על המרקם המנטלי של התרבות הישראלית מתגלה, לדעתי, בעיקר ברובד הראשוני הזה של הדגמים הקוגניטיביים ובמודלים השונים והמנוגדים הנקבעים על פיהם; מודלים של הבנת ההוויה הישראלית במרחב ובזמן, בגיאוגרפיה ובהיסטוריה – בעיקר בזמן, בעמידה בין "בטרם", "בינתיים", "עכשיו", "כבר", "לאחר". כאן בעיקר מתגלים ההבדלים העמוקים בין המשוררים השונים במהלך התפתחותה של השירה הישראלית ועמה גם זו של ה"מזג" הישראלי התרבותי בכללו; מהלך היוצא מעמדת מוצא כזו שנקבעה בכוכבים בחוץ של אלתרמן, שהוא מהרבה בחינות ספר היסוד וההתחלה של הספרות הישראלית (כמוהו כסיפוריו המוקדמים של ס. יזהר, שגם הם נדונים בספר; אגב, הן כוכבים בחוץ הן אפרים חוזר לאספסת, סיפור החותם של יזהר, ראו אור בעת ובעונה אחת, בשנת 1938), עובר אל שירתם של משוררי תש"ח, המיוצגת כאן על ידי מכלול שירתו של חיים גורי, ומגיע אל מבססי הנוסח ה"ישראלי" בשירה של שנות החמישים והשישים, יהודה עמיחי ונתן זך.

 

      ההבדל העמוק בין אלתרמן לעמיחי, למשל, מתגלה, לפי זה, לא רק ואף לא בעיקר בעברית חגיגית יותר או פחות, בַּמטאפוריקה השונה כל כך של שני המשוררים, ביחסם השונה כל כך למשקל ולחרוז, בנושאיהם השונים במפגיע, בהלך הרוח החילוני והיומיומי המובהק של המשורר הצעיר לעומת האפיפניוֹת האקסטטיוֹת של המשורר הבוגר, אלא בהבנה שהבינו שני המשוררים את מקומם – ואת מקום האדם בן זמננו – בזמן ובמרחב. כל שאר ההבדלים נבעו והתחייבו מן ההבנות השונות, מן התשובות השונות על השאלות הבאות: היכן אני? מה לפנַי ומה אחרַי? מאיפה באתי ולאן אני הולך? שירת כוכבים בחוץ, שנכתבה הרבה לפני שירתו הציונית האסיאיסטית המוצהרת של אלתרמן, עומדת כולה בסימן ה"עוד" במובן של "עדיין", "עודנו", "ועוד יבוא", "עד" ו"לעד". זהו הסימן העקרוני של ההמשכיות ברמותיה האנתרופולוגית (האדם העירוני בן ימינו כממשיכו של הפרא הקדמון), ההיסטורית (האומה הישראלית היא המשכו החי של העם היהודי) והאקזיסטנציאלית (החי הוא המשכו של המת והמת ממשיך את חיי החי). ההופעה המרובה כל כך של המילה "עוד" בכוכבים בחוץ מצביעה, כפי שמבררת המסה המוקדשת לעניין זה, על דגם קוגניטיבי בסיסי של התרבות הציונית, ששירת אלתרמן ביטאה אותה גם בעת שלא הזכירה את הציונות ומאבקיה.

 

   אצל גורי הסתמנה המשכיוּת מקבילה אבל גם שונה במהותה באמצעות דגם נצחי של צעידה כפייתית, הליכה נמרצת או יגעה, על הרוב בארץ ישראל יוקדת, אבל גם מחוצה לה, ברחובות בודפשט ופאריס, בהקשר של מאבק לאומי בלתי פוסק ונטול פתרון גאולתי סופי. זוהי הליכה המלכדת בתוכה אקטיביות ופסיביות, תנועה וקיפאון, פעולה וקבלת פעולה. היא אינה הליכה אל יעד מסוים, אלא מצב מוטורי המבטא סמלית את הקיום. ההמשכיות שלה היא המשכיות החיים כהכרח, לא כמטרה.

 

   אצל עמיחי ההמשכיות היחידה, לפחות כפי שהיא מצטיירת בחלק המוקדם יותר של שירתו, היא זו של הביוגרפיה האישית, העלולה להתרסק בכל רגע, ואף על פי כן אין לה שום תחליף היסטורי או מטאפיסי בהיות ההיסטוריה מפלצת מכלה-כול ותו לא, קיקלופ, שהקולות שהוא משמיע הם קולות של גריסת בשר אדם ועצמותיו והפיכתם לצואה, והמטאפיסיקה – חלל ריק באשר כל הרחמים שהיו בתוכו נשאבו ונדחסו לתוך איזה בלון ששמר על הרחמים בשביל עצמו, מלא אותם עד להתפוצץ. הדפנות הדקים של הקופסה המכילה את החיים (הגוף) עלולים להינקב ולהתחורר, וסופם שיימעכו בין האצבעות הגדולות והאכזריות של מי שידו בעולם דומה לידה של האם התולשת את המעיים מתוך גופו השחוט של התרנגול שיבושל לסעודת השבת. עם זאת, אין לאדם אלא בית אחד, הוא בית גופו, העשוי, אמנם, לרגעים, להתחבר אל תוך בית נוסף באמצעות צנרת האושר והעונג הקרויים אהבה.

 

   אצל זך נתקלת ההמשכיות שוב ושוב בחיץ משתק, שהוא לא רק המוות האורב לסוס העץ מיכאל, אלא גם החיים שלפני המוות – חיים שכל רגע ויש שבהם הנו "שביר" כמו "אוויר" וגם חותמם שנטבע בספר איננו אלא עפר ואפר. באורח כמו פרדוקסלי דווקא זך הוא המקרין את תפישת הזמן שלו באמצעות הפורמציה הנבואית – אבל בנוסחה השלילי – זו המנבאה גשם שבו עדיין לא חש מי שעיניו רואות רק את אור היום הבהיר, שלא הסתמנה בו אפילו עננה קטנה ככף יד. משמעותה ומבניה המורכבים של פורמציה זו מהווים את דגם היסוד הקוגניטיבי בשירתו המוקדמת של זך, כפי שהוא מתפרש במסה המקיפה המוקדשת לשירתו המוקדמת. מבחינה מסוימת המסות שבספר בכללו מסמנות דרך העוברת מ"עוד" ל"לא עוד". 

 

*

 

מרבית החומר המובא בכרך זה נכתב בשנים האחרונות, והוא משקף בבהירות את חשיבתי הביקורתית העכשווית, שעברה שינויים ניכרים לעומת זו של תקופות קודמות. יוצאת מן הכלל מבחינה זו היא החטיבה הראשונה במסה על שירת נתן זך, זו העוסקת בניתוח השיר "רגע אחד", הפותח את קובץ שיריו העיקרי של זך, שירים שונים (1960). החטיבה הזאת מבוססת ישירות על הרצאה, שנכתבה באנגלית בשנת 1972, והורצתה בניו יורק בפני קהל חובבי ספרות עברית שרצה לדעת מה הייתה "המילה האחרונה" בשירה הישראלית של אותו זמן. לפני שנים אחדות פיתחתי מתוך אותה הרצאה את המסה הנרחבת – גם כן בתחילה באנגלית. בנוסחה זה נכללה המסה בספרי האנגלי The Prophetic Mode in Modern Hebrew Poetry, שראה אור בהוצאת טובי פרס בשנת 2010. המסה עובדה והורחבה כלשהו בעברית על סמך תרגום ראשוני שהכינה תלמידתי המוכשרת נטע אלכסנדר, שאני מבקש להביע בזה את תודתי לה. המסה על הכרונוטופ, הזמנמרחב בסיפורי ס. יזהר ובשירתו המוקדמת של עמיחי, גם היא מבוססת על הרצאה שהוקראה לפני כמה שנים באוניברסיטת ג'ון הופקינס שבבולטימור, נכללה אף היא בספרי האנגלי הנ"ל, ובנוסחה העברי ראתה אור בספר היובל לפרופ' אניטה שפירא תרבות, זיכרון והיסטוריה (2012). המסות האחרות על עמיחי נכתבו האחת סמוך לפטירתו של המשורר בשנת 2000 והאחרת במלאות חמש שנים למותו; הראשונה הוקראה כהרצאה בערב זיכרון למשורר שנערך בניו יורק ונכללה בספרי הספריה העיוורת, שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד בשנת 2005. תודתי נתונה להוצאת הספרים על הרשות לכלול את המסה בספר זה. המסה השנייה נדפסה במוסף הספרותי של "הארץ" בשנת 2005. המסה על כוכבים בחוץ אף היא נדפסה בהמשכים במוסף הספרותי של אותו עתון (2011). נעים לי להודות כאן לעורכי העיתונים, הקבצים והספרים על תרומתם לשכלול הנוסח של המאמרים והמסות ולהזרמתו למען ירוץ הקורא בו. אני מבקש להודות במיוחד לבני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ", שלא נרתע מפרסום מאמרי למרות היקפם, עניינם וסגנונם, אשר אינם עולים בקנה אחד עם הכתיבה העיתונאית על ענייני ספרות.

 

דן מירון, נולד ב-1934 בתל אביב, הוא אחד מחוקרי הספרות העברית וספרות היידיש והמבקרים הבולטים בישראל. זוכה פרס ביאליק ופרס ישראל.

לאחר לימוד בבית הספר אחד העם ובתיכון העירוני א' בתל אביב. סיים תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל וכן מוזיקה באקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב. השלים דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בספרות משווה. ב-1971 קודם לדרגת פרופסור חבר ושימש ראש המחלקה לספרות עברית, כיום, מירון הוא פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטה העברית, מחזיק בקתדרה ע"ש לאונרד קיי לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

מירון פרסם מאז שנות החמישים מאות מאמרים ומחקרים ועשרות ספרים, בין השאר על נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ושלום עליכם. בשנות ה-60 וה-70 היה חבר מערכת כתב העת הספרותי "עכשיו". בשנת תשנ"ג זכה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית (יחד עם גרשון שקד). מתרגם מיוונית עתיקה, מיידיש ומגרמנית. בין המחזות שתרגם: אלקטרה, וויצק ויוליוס קיסר שהוצגו בתיאטרון הקאמרי, ראשומון שהוצג בתיאטרון חיפה, מרי סטיוארט וסלסטינה שהוצגו בתיאטרון האוהל.

מירון הוא עורך מפעל ההוצאה לאור של מהדורות ה"כל כתבי", של גדולי המשוררים העבריים בזמננו. זהו מפעל ענק שנמשך שנים רבות, בהוצאת מוסד ביאליק ובהוצאות אחרות. בין המשוררים שכינס את שיריהם: אורי צבי גרינברג, אבא קובנר, יעקב אורלנד, יהודה קרני, קלמן אהרון ברתיני, אברהם חלפי, אורי ניסן גנסין וגבריאל פרייל. מירון ערך גם מהדורה מדעית של כתבי חיים נחמן ביאליק.

זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תש"ם על ספרו "בין חזון לאמת – ניצני הרומן העברי והיידי במאה הי"ט".

החל משנת 2012 משמש כעורך הראשי של הוצאת אפיק לספרות ישראלית.

מירון מתגורר בתל אביב ובניו יורק. נשוי, אב לשלושה ילדים.

 

 

מקור – וויקיפדיה

X