עוד חמש דקות | לרכישה באינדיבוק
עוד חמש דקות

עוד חמש דקות

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2
- 34

בניה ויואב, שני חברי ילדות שגדלו באותה התנחלות, נזרקים מתוך חייהם, וכל אחד מהם יוצא למסע שאין לדעת כיצד יסתיים.

הזמן הוא ערב פינוי יישובים לטובת הסכם מדיני. בניה, רב צעיר בהתנחלות, נקלע למאבק בין נערי גבעות מקומיים ובין המתונים שבאנשי היישוב, והמאבק מידרדר לאלימות קשה. מן הרגע הזה והלאה בניה אינו יכול לקיים עוד את שגרת חייו.

יואב, שהתיישב בתל אביב אחרי מסעותיו בעולם, חוגג עד אבדן חושים במסיבת טבע, ובה עולה ומשתלט עליו אירוע טראומטי מימי שירותו הצבאי. גם הוא מתקשה לחזור לשגרה.

שני צעירים ישראלים בני זמננו מצטיירים כאן לכאורה על דרך הניגוד המוחלט – מכאן היאחזות באדמה ובאמונה ובמשפחה, ומכאן מסעות ופריקת כל עול – אבל הלבטים אינם תחומים בצד זה או אחר, גם לא הכמיהות. על ספו של כפר פלסטיני ייפגשו לבסוף שני המסעות המנוגדים.

באומץ, בפיכחון ובכישרון רב נפתח כאן צוהר כפול אל שני עולמות שרק מעטים עסקו בהם מתוך היכרות אינטימית כל כך.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עוד חמש דקות”

יום שישי

 

"אל תשכח את החלות, ותשתדל לא להביא הפעם כל כך הרבה שטויות לילדים. אני לא צריכה שיאכלו לי כל השבת עוגיות, ככה הם לא אוכלים כלום ואני צריכה להילחם על כל כף, אתה שומע?"
בניה מהנהן לעצמו, בודד במכונית. "שומע, בסדר, סליחה."
הטלפון מתנתק.
מעבר לשמשה נראים שלטים ועליהם כתובת באותיות גדולות, צופנות אסון, הזמנה להפגנה ביום שני למען גורל העם והארץ, כאילו יוכל ההמון לגבור בקולו על דבר המציאות – "העם והארץ" באדום חמור, וזמני ההפגנה בכחול. בניה לוחץ עוד על הדוושה, ממהר להגיע למאפייה לפני המולת שישי בצהריים, שאז ייקלע לקרב אכזרי של מרפקים ודחיפות. זיכרון השיעור האחרון עוד מהדהד במוחו: הילדים כבר היו עייפים ודעתם הוסחה אל חופשת השבת. במרכז השיעור עמדה פרשת השבוע, פרשת חֻקֹת, וכשתיאר להם את מות אהרן ונעזר בידיו להדגשה, נתקף אימה. כמו לנגד עיניו ראה את אהרן צונח לאטו לתוך השינה ואת משה רוכן אל הגוף שרוחו מסתלקת, ובצד מושלכים בגדי הכוהן הגדול. בכיתה דיבר בשבח מיתת הנשיקה, ציין את העדינות שאהרן נסוג בה מן העולם, ושאל את הנערים אם מוכרות להם עוד דמויות שזכו לחסד כזה. בתוכו נרעד מהאכזריות.
מרפק ננעץ בבטנו והוא מקיץ מן השרעפים, מזדרז לשלם בעד החלות והרוגלך, שידיו מילאו בהם את השקית כמו מאליהן, וחוזר למכונית. בקצה שביל העפר היוצא מן המאפייה עומד אחד משכניו ומרים את ידו הצדה, כמנהג היישוב – לא לכולם יש רכב ורבים עושים את דרכם בטרמפים.
אף שאין בו כוח לשיחה, עוצר בניה את מכוניתו ופותח את הדלת. מוטב נטל השיחה ולא מבט מאשים בבית הכנסת. השכן, אסף נעימי, שמעודכן תמיד בכל ענייני השעה, עוד בטרם נחגר בחגורת הבטיחות הוא כבר ממטיר מילים על ראשו של בניה.
"נו, רבֵּנו, שמעת על מאורעות אתמול, ודאי שמעת?"
"לא," עונה בניה במהירות.
"משפחת באום, האוטו שלהם התחיל לבעור באמצע הלילה, ממש נשרף. אל תשאל, מכבי אש וחצי מהיישוב בבגדי שינה, כולם הגיעו. ונועם אפילו לא יצא, סגר את החלונות ולא נתן לאף אחד מהמשפחה לצאת. רק בבוקר בא לראות את הנזק, ואיזה נזק! עד השלדה נאכל הכול, הלך האוטו. ורכב טוב היה, חדש לגמרי – קנה אותו רק לפני כמה חודשים והציתו לו."
בניה עוצר אותו.
"מה פתאום הצתה, למה הצתה. אולי נהיה קצר, וברכב היה משהו דליק?"
שער היישוב מולם ירוק ונעול. הם מצפצפים לשומר, והוא יוצא מן הביתן הלבן שצבעו מתקלף, ופותח להם. מפטיר שלום עייף ושב פנימה לישון, נשקו מתנדנד ברישול על הכתף, כמעט נופל.
אסף נותן בו מבט מלגלג ומסדר בחיקו את שקיות המאפייה.
"אתה פשוט מנותק. ובכל אופן, אני כבר חייב לרדת. תעצור לי פה בבקשה, ורק שלא יהיו לי בעיות עם אשתי. הייתי אמור לחזור לפני שעה, ולא היה שום טרמפ, כלום."

לפני מדרגות הבית משחקים הילדים, וביניהם מתרוצץ בוס ומכשכש בזנבו, פעם קופץ על זה ומטיל אותו לארץ ופעם על זו. בניה מביט בילדיו. אחרי השיחה עם אסף הוא לא שקט. כשהילדים רואים אותו לוטש בהם עיניים, הם מהססים רגע, לא מבינים מדוע קפא שם.
צהלות השמחה מעירות את יעל. היא רכונה אל תבנית אלומיניום משומנת, שתצלה בה את תפוחי האדמה עם העוף. עלי רוזמרין מוכנים לצדה עם בלילת התבלינים שבה תבריש את העוף. עוגת הגזר הנאפית בתנור מפיצה ריח עדין. קנקן הפטל כמעט ריק, כל כך צמאים היו הילדים בשובם מבית הספר – בשקיקה לגמו את הפטל אחרי ששמטו את התיקים על הרצפה, לגמו עוד ועוד ומחו את פיהם בשרוול ושעטו בחזרה אל הגינה ואל בוס, שקרא להם בנביחותיו.
יעל נראית טרודה. השיחה עם אִמה עדיין ממשיכה להדהד בראשה. חוץ ממשפטי הפתיחה המהוססים ודרישות השלום הקבועות, נסבה השיחה כולה, כמחצית השעה, על נעמה, אחותה הקטנה של יעל. בת שלושים ועוד לא נשואה! צעקה אמה, והחולצות האלה שלה שמתקצרות מיום ליום…
שמות ועוד שמות שיבצה אמה בשיחה לכל אורכה, בנות גילה של נעמה, שכבר מטופלות בילדים, ובנות המשפחה, שגרות במאה שערים וכבר מחכות לנכדים, ובזעם דרשה מיעל שתמצא לאחותה בחור, כל בחור, שתעשה כבר משהו למען אחותה הקטנה. מה יש לנו חוץ ממשפחה, זעמה שוב ושוב, מה בסוף נשאר לנו? לשווא ניסתה יעל לגונן על אחותה, מראש ידעה כי דבר לא יניח את דעתה של אִמה. ועוד מחשבה עברה בה: למעשה דואגת אמה בעיקר לעצמה, חוששת מפני מה שיגידו שכנותיה בקריית משה, שבכל פעם שהן שואלות לשלום נעמה, כבר רוחשת בהן השמחה לאיד – הרי כישלונו של הזולת הוא הצלחתנו. בפסוקי תפילה הן מנחמות את אמה, מציעות שידוכים שלא היו מציעות לבנותיהן: זה אלמן, זה גרוש ואב לשלושה, וזה היה במלחמה, ומאז לא ישן בלילות.
בזמן האחרון טורדת את יעל מחשבה חדשה. אחותה לא נראית מעוניינת כלל בכל ההצעות שהיא מציעה לה, דוחה את כולן וממהרת לסיים את השיחה בכל מיני תואנות, מבקשת ממנה שתפסיק להתערב בחייה. רק בקצרה היא שואלת לשלום הילדים ובניה ודוחה מיד כל הצעה להיפגש, אם בשבת ואם באמצע השבוע לארוחת ערב רק של האחיות. כמה אהבה פעם לבוא לשבּת, כמה היתה כרוכה אחר הילדים וכמה שמחה בחברתם – שבתות שלמות יכלו אז בניה והיא לנוח. את המחשבה החדשה היא לא מעזה לומר לבניה. הוא יירתע, יטען שזה בסך הכול עניין של זמן, שבסוף תמצא לה מישהו. אבל יעל כבר יודעת: משהו אחר פועל כאן.
מעולם לא שבה אחותה להוטת פנים מפגישה עם גבר, מעולם לא צבע סומק את לחייה, וכשניסו לשאול אותה על כך, הביטה בהם עייפה וכעוסה. יעל נבהלת מן המחשבה שעולה בראשה, וכמעט מפילה את התבנית כשבניה נוגע בכתפה.
"לא שמעת מה קרה בלילה? שרפו כאן מכונית, ממש שרפו! למה את נראית ככה, שוב מנחם לא אכל?"
יעל צועדת צעד לאחור, מבקשת לדבר על אחותה, אבל מוותרת.
"אני רק מקווה שלא הבאת מהמאפייה שטויות. איך יהיה להם תיאבון, אם אתה מביא להם עוגות? אני צריכה שתלך לטבול כלים, קניתי כוסות במקום אלה שמנחם שבר."
בניה מבין גם מה שלא נאמר במפורש.
"את לא הולכת למקווה? תוכלי לטבול שם את הכלים, יעל, את יודעת כמה זמן עבר ושאת אמורה לטבול, זה ערב שבת, את יודעת שזה חשוב בערב שבת, עדיף בערב שבת."
יעל מניעה את ראשה בסירוב. מה הוא מבין, מה הוא יודע: הצינה ששוררת שם, ריח הזיעה והמגבות הרטובות, המבטים שננעצים – גם עיניים יכולות להתלחש. שביל צר מוביל למקווה, מוסתר משני עבריו ביריעות ברזנט, ועליה להפקיר את גופה שוב ושוב לצו השעון הזה, המורה לה מתי מותר ומתי אסור, בלי כל התחשבות במצב הרוח, בתשוקה. המיטות הנפרדות מוצמדות רק במועד קבוע ומשמים, ובעלה, לא התשוקה מדברת מגרונו, לא הרצון לגהור על גופה העירום. ספרים מדברים מגרונו, והיא יודעת: עוד מעט ישלוף את הספר וידע בדיוק היכן לפתוח ויראה לה מה אומרות אותיות הנמלים השחורות. גם יתרה בה באצבע ויגביר את קולו: "במלאות ימי הנידה".
"לא, אני לא הולכת," מסכמת יעל בזעף, "תלך אתה."
אבל בניה, הוא עוד טרוד גם בשמועה ששמע מאסף, ושוב הוא מביט בילדים – מה יהיה עליהם? ידו, כמו מאליה, נשלחת אל יעל, והוא מתקרב אליה וכמעט מניח את ראשו בשקע צווארה. יעל נבהלת: הרי אסור. היא נרתעת לאחור ומתחרטת ומרימה את ידה כמו לליטוף. אז שועטים הילדים פנימה ובוס אחריהם, ובבת אחת משתנה הכול. מיד הם רוכנים אל השקיות ונוברים בתוכן למצוא את העוגות, והרגע מופר.
"אבל ביקשתי ממך!" זועמת יעל ומהדקת לסת, "אתה בלתי נסבל, כל היום הייתי סגורה כאן עם הבישולים, ועכשיו הם לא ירצו לאכול!"

השבת עושה את דרכה רפויה. השמש נוגעת בהרי אדום וגולשת במדרונותיהם, ובמרחק מרצד ים המלח ריצודים אחרונים. העמק הולך ומיטשטש, מדורות נדלקות בכפר שליד הוואדי. שורת פנסי הרחוב מהבהבת ולאחר מאבק קצר הם נדלקים, שופכים אור צהבהב על האספלט המבוקע. כמו לקריאה בלתי נשמעת יוצאות הנשים לקטוף מן החבלים המתוחים ממרפסותיהן את הכבסים: מצעים, לבנים, חולצות, שמלות, הכול מוכנס לגיגית ונישא פנימה. קרניים אחרונות של שמש צובעות את שיפולי הבסיס הצבאי הסמוך, מלהיטות את כלי הרכב החונים שם בשורה דוממת, חמורת סבר. בניה מוחה את הרצפה במגב, מפנה את המים לחצר. יעל במטבח, מתרוצצת בין הסירים למקרר ולתנור במאמץ אחרון לעמוד בזמן המתקצר.
"על מה דיברת קודם?" היא שואלת מבין האדים.
"משהו נשרף אתמול," בניה עונה ומבקש להמשיך, אבל מישהו נוקש על הדלת. זו השכנה שעומדת בפתח ובידה מגשים – כמו תמיד לא נשאר מקום במקרר שלה, שמשמש עשרה פיות רעבים, ואת מקצת תבשיליה היא מניחה במקרר של הזוג הצעיר. כבכל יום שישי היא מתנצלת ונכנסת, מטמינה במקרר בידיים סמוקות את המאכלים וממהרת החוצה. ויעל, שוב נצבטת בטנה מעומקה: אמנם היא צעירה מהשכנה, אבל אין בזה כדי להקטין את המועקה. כך היא מרגישה גם בכל פעם שהיא באה לגן המשחקים היחיד ביישוב ורק שני ילדים מושכים אז בשמלתה, ומולה אמהות שהמוני ילדים מתגודדים סביבן.

בשעה שהשמש נכנעת ונבלעת בחמוקי האופק נמלאים שבילי היישוב פסיעות. גברים בלבן ובשחור, נשים בשמלות פרחוניות שלא חושפות בגופן שום טפח, וסביבם ילדים מסורקים, רעננים ממקלחת. כנענים לכוראוגרף נעלם הם מתקבצים כולם אל המבנה הגבוה של בית הכנסת, הבולט כל כך בהדרו. קשת אבן מסותתת מעל לכניסה אליו, וּויטרז' מעטר את חלונותיו – מעשה האמנות הפומבי היחיד ביישוב. מניינים מאוחרים גודשים את המבואה, ובניה עובר על פניהם. קול עמוק מגיע מפתח בית הכנסת הספרדי, ואף שמשהו בו נוהה אחר הצלילים האלה הרחוקים, העתיקים, הוא נכנע שוב להרגל ומוליך את רגליו לבית הכנסת האשכנזי. שם, במקומו הקבוע, מחכה לו הסידור בתא העץ, ושכנו כבר מדפדף בעלוני השבת הצבעוניים, מדלג שם על דברי התורה ותר אחר מה שנכתב על המצב הביטחוני ועל העקירה שדנים בה בממשלה. את מבוקשו הוא מוצא בדף האחורי, ושם תמונתו של רב שמיישיר אל מקבלי ההחלטות מבט נוקב ומתרה, מזכיר את דין שמים המחכה לכל בשר, את השרפים המשגיחים על כל התועים והכושלים. בועז מפטיר שלום חלוש וממשיך לקרוא בשקיקה.
בניה מתקרב אליו.
"אתה יודע משהו על הצתה של רכב אתמול? זה בטח תקלה, לא? חשמל או משהו?"
בועז מרים בחוסר נחת את ראשו.
"כן, זה נכון. אבל תגיד לי, זה מה שמשנה עכשיו? שוב נדבר על השטויות האלו? תאמין לי, זה מה שיחריב אותנו. תראה מה קורה בחוץ, הם רציניים הפעם, מסונוורים מהשטויות שלהם – שלום, עידן חדש, איפה הם חושבים שהם חיים? מתי, תגיד לי אתה, מתי לעזאזל ישב העם הזה בשקט וספר כוכבים, מתי אי־פעם היה פה שקט? הם בכלל רואים על איזה אדמה הם דורכים ואיזה צבע יש לה? אני אומר לך, הפעם זה עד הסוף."
הגבאי מתקרב אליהם, נותן בהם מבט נוזף ומבקש לשמור על השקט. עשרות זוגות עיניים מופנות אליהם, תוהות על מה שנראה כמריבה בין חברים.

החזן, עטוף טלית ומלא חשיבות עצמית, עולה לבימה בצעדים אטיים, מבקש להאריך ככל האפשר את המעמד, את הציפייה למוצא קולו. מוותיקי היישוב הוא, ומי כמוהו יודע, לאחר שבוע של דיוני ממשלה קדחתניים והפגנות משולחות רסן, כי הכול על סף התלקחות.
הוא מתחיל בקבלת השבת, וקולו יציב ושקט במזמורים הראשונים, לא מפליג ולא צועק. אט־אט מתחיל הקהל להתעורר, להשיל מעליו את החול. לפני "לכה דודי" קמים כולם, ובפסוק "קול ה' ברעש" כבר נרמזת צעקה וכפות ידיים מתחילות לטפוח זו על זו ולקצוב קצב. יש שמתחילים להניע את גופם, מנדנדים את עצמם מצד אל צד, רבים מושיטים את ידיהם מעלה בתחינה ועיניהם עצומות, אחרים מניחים את ימינם על לוח לבם, והמזמור, שבנוי כסערה מתגברת – מציפייה דרוכה אל קימה מעפר – מלכד את הקהל, עד שבפזמון החוזר כבר שואגים כולם "לכה דודי לקראת כלה", וכמו משק כנפיים נשמע בגרונות. הנה קם אחד ומליט את פניו בידיו ואחר דווקא מתיישב, והקולות מופנים כולם נגד השונאים ומבקשי הרעה, וכאשר הם שרים "ישיש עלייך אלוהייך", קול אחד להם ושירתם עזה.
בבית האחרון פונה הקהל כולו לעבר חצר בית הכנסת, והכול מקדמים בברכה את העלטה המבשרת כי נכנסה השבת. ועכשיו, משנדַמו המילים ונשארה רק המנגינה, פרץ הרגשות גואה ושוטף. יד אוחזת ביד, ורב היישוב מוליך את כולם במעגל והם סובבים סביב דוכן החזן, לא משאירים איש מחוץ למעגלם, מלבים גם באחרוני הסרבנים את שלהבת הריקוד.
וגם בעזרת הנשים מתחיל להיווצר מעגל. הגרונות מהוסים, השירה דקה וחרישית, אבל אותו ריקוד נרקד שם: סיבוב – שני צעדים – מחיאת כף – ושוב סיבוב. זו מביטה בזו לקבל כוח, והן חגות על עומדן ושוב מביטות זו בזו, אישה ברעותה, ואין אחת מרימה את קולה מעל לאחרת, ושירתן עדינה, כמו תלויה על חוט השערה, מרפרפת ודואה, נעלמת ונוסקת.
ולמטה בניה מזיע וחסר נשימה, המום, מעולם לא קרה כדבר הזה. בדרך כלל תם המזמור בסוף הבית האחרון, קצרי רוח אפילו דורשים לקצר, ממהרים אל שולחן השבת, והנה לא זו בלבד שפרץ ריקוד והפך את סדרי בית הכנסת ועקר כיסאות ממקומם וליכד את כל השורות לדבוקה אחת, אלא ההתלהבות אף הולכת ומתגברת. כמו נידונים לגלות, בניה חושב לעצמו, מבקשים לגבור על האסון בשירה ובריקודים. כל הקהל הרדום והמהוגן של ערבי שבתות, קהל שכולו מקשת חולצות לבנות ומכנסיים שחורים, שדבק תמיד בשגרה וחרד תמיד מכל חריגה, עכשיו התיר רסן בלהט הריקוד, פתאום נחלצו החולצות מן המכנסיים, והעיניים עצומות.

יותר מכול מפריעה לבניה הידיעה כי הפור נפל. כל השבוע עסקו החדשות בישיבות הממשלה שהתארכו אל תוך הלילה, שמועות על החלטות כואבות גדשו את המרקעים. משלחות יצאו לדבר על לב המנהיגים, ואפילו רב היישוב, שכעת מניף אגרופים ושר "עוצו עצה ותופר", השתתף באחת הפגישות האלה ובתוכנית הבוקר שלמחרת דיבר על מבוי סתום ועל לבבות ערלים, על שחיקת המסורת ועל התפרקות מנכסי ההיסטוריה והפניית עורף לזיכרון הלאומי. אבל, יודע בניה, העניין כבר חתום. והוא כמעט יכול לדמיין את הדחפורים הנעים באטיות אל הגבעה המגודרת.

יונתן ברג, יליד 1981, גדל בהתנחלות פסגות. פרסם שני ספרי שירה: מפרשים קשים (קשב, 2012) ושעות ליד העולם (קשב, 2014). זוכה פרס יהודה עמיחי לשירה, תחרות הפרוזה "כל ההתחלות" מטעם הוצאת עם עובד ופרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. ביבליותרפיסט, כיום מתגורר בתל אביב.

X