עובר | לרכישה באינדיבוק
עובר

עובר

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 110
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 53

שני המחזות המוגשים כאן עוסקים בשאלות, קטנות כגדולות, שהחיים מציבים לפתחינו, עם חמלה והומור, ועם קריצת עין אירונית אל מול האיוולת שבציפייה לישועה.

ע וֹ בֵ ר

בדיאלוגים שבין חתול, מנקה רחובות ועובר-אורח, עולים הנושאים החשובים לחיינו: הזמן, הזיכרון, אלוהים, תקווה, מהות החיים. המבנה המיוחד של המחזה: שילוב של קטעי חוכמה בפיהן של שתי מקהלות, המזכיר את הדרמה היוונית הקלאסית, מפתיע ומרתק, ומוסיף ממד של תחכום.

מראות ודלתות

זהו מחזה פילוסופי שהדמויות המובילות בו הן החיים, המוות והאַיִן.

ילד עם תיק שפן נקלע שלא מרצונו לסיטואציה הטעונה של הקונפליקט הנצחי ביניהן, ומעורר צער וחמלה. ואולי זה כל מה שנשאר.

                                                                                                                                 עדנה שבתאי

התמלוגים מהספר מוקדשים לעמותת גירגורים, שעוסקת בהצלת חתולים במצוקה וכלבים בעלי צרכים מיוחדים. [ראו גם דף הפייסבוק של העמותה].

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עובר”

קטע מתוך המחזה "עוֹבֶר"

  

מנקה רחובות:             תגיד, לא נהיה לך מאוחר?

עובר-אורח:                 מאוחר לְמה?

מנקה רחובות:              אמרת שאתה בדרך לאנשהו.

עובר-אורח:                  כן, כן, אתה צודק. כמעט שכחתי. טוב שהזכרת לי! (מתרומם, מתבונן בשעון)

                                 אוי, אני חושב שהוא לא הולך. (בודק אותו) מה קרה? זה שעון יקר, זה. זה

                                 מהפעם שהייתי…

מנקה רחובות:              (קוטע אותו) לא נורא. תכף בטח מישהו יעבור, תשאל מה השעה.

עובר-אורח:                  כן, כן, בהחלט. (ממשיך לבדוק את השעון)

(נכנס החתול.)

עובר-אורח:                  (בנימוס) סליחה, מה השעה?

חתול:                          שעה?

עובר-אורח:                  כן. שעה. (מורה על השעון שלו) הוא עומד.

חתול:                          (מתקרב, מסתכל בסקרנות) מה זה?

עובר-אורח:                  מה זה מה זה? אתה לא יודע מה זה?

חתול:                          לא.

עובר-אורח:                  שעון.

חתול:                          (בוחן את השעון) מה הוא עושה?

עובר-אורח:                  מראה שעה.

חתול:                         שעה?

עובר-אורח:                  אוהו… כן, שעה. שעון – שעה… תראה. (מוריד את השעון מהיד, מתחיל לסובב

                                 אותו ומסביר. מדבר בשטף ובמהירות, בלי לעצור) יש מחוג גדול ויש מחוג

                                 קטן ויש שְתֵם'שְרֶה מספרים על הלוח, וכשהמחוג הקטן עומד על מספר אחד                                                           והמחוג הגדול על שְתֵם'שְרֶה באותו זמן אז השעה היא מה שמורה המחוג                                                              הקטן, ואמנם יש שְתֵם'שְרֶה מספרים על הלוח, אבל צריך להכפיל בשתיים ואז                                                        מקבלים עשרים וארבע שזה מספר השעות שיש ביממה, ויודעים אם נמצאים                                                          בחצי הראשון או בחצי השני לפי אם זה הרבה אור בחוץ או מעט אור בחוץ ו… (עוצר לשאוף                                       אוויר, מתנשף כולו)

חתול:                           ו…? מה בסוף?

עובר-אורח:                  בסוף… בסוף אחרי שני סיבובים של שְתֵם'שְרֶה, הוא מגיע להתחלה.                                                                                                                            

חתול:                          אז בשביל מה כל הבלגן המסובך הזה?

עובר-אורח:                  מה ז'תומרת?

חתול:                         מה, אתה לא יודע מתי יום ומתי לילה בלי הדבר הזה?

עובר-אורח:                  (נעלב) בטח שאני יודע.

חתול:                         אז?

עובר-אורח:                  אז… (מבולבל) אבל… לא, אולי לא הסברתי את עצמי… בסך הכל מקבלים זמן.

חתול:                         זמן?

עובר-אורח:                 כן, זמן. זמן זה – – – 

מקהלה:                      "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים:

                               עת ללדת ועת למות

                               עת להרוג ועת לרפוא

                               עת לבכות ועת לשחוק

                               עת ספוד ועת רקוד

                               עת לחבוק ועת לרחוק מחבק

                               עת לבקש ועת לאבד

                               עת לשמור ועת להשליך

                               עת לחשות ועת לדבר

                               עת לאהוב ועת לשנוא

                               עת מלחמה ועת שלום."

חתול:                        אָה, תודה.

עובר-אורח:                 מה… מה זה?

חתול:                         זה זמן.

עובר-אורח:                 כן, לא, אבל…

חתול:                         מה אבל? אמרו לך: "עת ללדת ועת למות, עת לאהוב ועת לשנוא." את זה

                                 השעון שלך מראה, את הזמן הזה?

עובר-אורח:                  (מבולבל ונבוך לגמרי. מגמגם) אֶה… אֶה… ל-לא…

חתול:                          אז זהו. לא שווה. (מחייך, חוטף את השעון, זורק אותו בנונשלנטיות. מתיישב

                                 בצד, מתרחץ קצת ומתנמנם)                                                                                                                                                                                                                                            

עובר-אורח:                  הי! הי! (רץ ומרים את השעון, בודק אותו, מנקה אותו, ממלמל לעצמו) באמת…

                                 (חושב, מגרד  בראשו) בעצם… (מסתכל בשעון שוב, מהסס, אחר-כך תוחב אותו לכיס)

                                לא חשוב, שיהיה. אףפעם אי-אפשר לדעת… (נד בראשו) בסך הכל שאלתי מה שעה…

(דממה. קולות רחוב)

עובר-אורח:                  תגיד, מה זה הקולות האלה כל הזמן?

מנקה רחובות:               (מחייך) לא כל הזמן.

עובר-אורח:                  טוב, אבל מה זה?

מנקה רחובות:               מקהלה.

עובר-אורח:                  סליחה???

מנקה רחובות:               מקהלה, מה לא ברור פה?

עובר-אורח:                  מקהלה? כאן? מה זה פה, אופרה?

מנקה רחובות:               לא, לא. שמה הם שרים, פה מדברים. כמו… רגע, ידעתי את זה… אָה, כן!

                                 (בהדגשה ובגאווה)טרגדיה יוונית.

עובר-אורח:                  (לא מאמין) טרגדיה יוונית… נו שוֹיְן… אני אין לי מספיק טרגדיות משלי,

                                 עכשיו אני צריך גם טרגדיה יוונית.

מנקה רחובות:               לא, לא, זה של החתול.

עובר-אורח:                  (נדהם לגמרי) של החתול?! מה קורה פה?

מנקה רחובות:              זה בסדר. זה עוזר לחתול להתבטא את עצמו.

עובר-אורח:                  ככה…

מנקה רחובות:              כן, זה… זה כמו… איך אומרים? המילה הזאת…(שוב בגאווה) פֶקְט אמנותי.

עובר-אורח:                  א-פקט, איגנורנט אחד! (פתאום קולט, מתרתח) אפקט אמנותי?! מדובר פה                                                          בחיים שלי, בזמן שלי, ואתה מביא לי אפקט אמנותי?!

מנקה רחובות:               (בשלווה) אני אין לי שליטה על זה. זה עצמאי.

עובר-אורח:                  מה עצמאי? איך עצמאי?

מנקה רחובות:              ככה, כמו החתול.

עובר-אורח:                  ואיך הם הגיעו לכאן?

מנקה רחובות:              (מושך בכתפיו) פֶקט אמנותי.

עובר-אורח:                  של מי? של מה?

 מנקה רחובות:              לא יודע, זה ככה.                                                                                                                                                                                             

עובר-אורח:                  (בכעס) אז גם אני רוצה. לא, אני דורש!

מנקה רחובות:               דורש מה?

עובר-אורח:                  מקהלה משלי.

מנקה רחובות:               'בקשה, ת'סדר לך.

עובר-אורח:                  איך עושים את זה?

מנקה רחובות:               לא עושים. זה בא ככה, לבד.

עובר-אורח:                  אבל איך?

(מנקה רחובות מושך בכתפיו ועל פניו הבעה של 'לא יודע ולא אכפת לי'.

עובר-אורח תופס את ראשו בידיו בייאוש.)

מנקה רחובות:               (מחייך) אל תתרגש מהחתול. ככה הוא.

עובר-אורח:                  ככה איך?

מנקה רחובות:               ככה, איך שהוא. לא עושה עניין מדברים.

עובר-אורח:                  אתם חברים או מה?

מנקה רחובות:               (מיתמם) לא, ממש לא.

עובר-אורח:                  (בחשדנות) לא נראה לי. זה…

מנקה רחובות:               זה מה?

עובר-אורח:                  שמע לי, עזוב ממנו. זה סתם חתול רחוב מסריח זה.

מנקה רחובות:               כן, כן… ואתה מה?

עובר-אורח:                  אני… מה אני?

מנקה רחובות:               גם אתה ברחוב, וגם אתה די מסריח.

עובר-אורח:                  (נעלב קשות) אוי, באמת, איך אתה משווה בכלל…

מנקה רחובות:               (בציניות) אני לא, ממש לא משווה. אי-אפשר להשוות.

עובר-אורח:                  אז מה אתה מגן עליו?

מנקה רחובות:               מגן עליו? תאמין לי, הוא ממש לא צריך את ההגנה שלי.

עובר-אורח:                  אז מה זה היה?

מנקה רחובות:               זה?

עובר-אורח:                  כל הקטע הזה שלו עם השעון…

מנקה רחובות:               (בתמימות) כלום. רק אמרתי שהוא אין לו אלוהים, זה הכל.

 

 

ד"ר נינה רמון היא בעלת תואר M.A. במדע הדתות מהאוניברסיטה העברית ו Ph.D. בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בשיתוף הסורבון.

ספריה האחרים:

 

אגדת הרוח (1991), מעבר לקשת זה כאן (2009), על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול (2012).

X