עוברת אורח בדממה | לרכישה באינדיבוק
עוברת אורח בדממה

עוברת אורח בדממה

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

פאביאן וֶרְדִיֶה, סטודנטית מבריקה לאמנות, מוותרת על מלגת לימודים מבטיחה בצרפת ועל חירות חיי המערב, ונוסעת לבד למעמקי סין הקומוניסטית – בעקבות הדחף לחקור וללמוד את סודות הקליגרפיה והציור הסיני, אמנויות עתיקות שמהפכת התרבות המיטה עליהן חורבן.

בראשית שנות ה-80 היא מוצאת עצמה זרה ואבודה בחבל סצ'ואן, בבית ספר לאמנות המונהג בידי המפלגה. מתוך תאוות ידע של אמנית טוטאלית, היא מתמודדת עם מכשולי השפה והחשדנות של הסינים, הצפיפות, הדלות והלכלוך שסביבה, ומעל הכל – עם שיטות החקירה האכזריות של המפלגה. בחור נידח, בתנאי הישרדות, היא מתוודעת אל אלה שהשלטון הפך את אמנותם לבזויה ונשכחת, ודחק אותם אל שולי החברה.בעודה מתנתקת לחלוטין מן המערב, הופכת פאביאן לבת-חסותם של גדולי האמנים – ואלה נפתחים בפניה ומכניסים אותה ברזי הידע בן אלפי השנים.במסעה היא פוגשת את אהבת חייה, ובונה עצמה ללא פשרות כאמנית מוערכת בעלת שם עולמי.

זהו סיפור של אישה נדירה, הלוקחת את חייה למחוזות שמעבר לדמיון, ועל חיבור רב-עוצמה בין השראה מן המזרח הרחוק לבין אמנות בת זמננו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עוברת אורח בדממה”

…יום אחד השמים התקדרו: היה חם פחות ועשינו את הדרך ביתר קלות בין המתלולים. עצרנו לנוח אצל איכר אחד והמורה נשא מבט אל העננים הכבדים שדהרו לכל אשר נשאה אותם הרוח. "הביטי," אמר לי, "הנה מראה יפה של התוהו ובוהו. זו נקודת המוצא שלך. התוהו ובוהו והאפל הם משכן המסתורין הקדמון. לכי גם את בעקבות העיקרון של כלל היקום והעניקי כך חיים ליצירתך. כשם שהשמים יוצרים החל בנקודת התוהו ובוהו. לכי בעקבות התחושה הפנימית שלך והרחיקי את החסר-צורה כדי להגיע באמצעות הצורות אל מעבר להן. העבירי את רוח הדברים ואל תשכחי שהרוח שוכנת גם בהרים ובצמחים; יש להם נשמה, והשמים הם שהעניקו אותה להם. הצורה נבראת מן החסר-צורה: אל לך לפחוד מפני התוהו ובוהו. קחי למשל עציץ: הריק שהוא אוצר בתוכו הוא היוצר את העציץ. כל צורה סוגרת על ריק כדי לעקור אותו מידי התוהו ובוהו."

 

   מאז אני חוקרת את התוהו ובוהו. יש תמונות בהן אני שומרת על תנועה המתארת עיגול, כי הכל נולד מן המעגל, והצורה מופיעה באורח מסתורי בתוהו ובוהו של הדיו, שאני שבה ומוחקת ובוראת מחדש; באותה מערבולת, באותה טלטלה פתאומית, הנושא של התחושה הפנימית שלי נולד מעצמו. או אז אני ניצבת מולו מלאה פליאה כמו מול מעשה קסמים.

 

   "מעשה הציור צריך להיות עשייה של אי עשייה, עשייה טבעית, ללא תשוקה, שאינה פונה אל האני. דווקא באמצעות שִכחת האני מגיעים להתמזגות עם השמים, עם השלם. חדלי לחשוב, לרצות, לתכנן. השכיני בתוכך את חוסר האילוץ המוחלט כדי לחיות בתואם עם המקור שבלבך. נוסי מן ההגיוני, מן המקובל. אל תאלצי את עצמך כשהמעיין ממנו את שואבת את הטוב שביצירתך יבש, אל תנסי לסחוט בכוח, בכל מחיר, את ההשראה החולפת, חמקמקה כמו התשוקה. צאי החוצה, טיילי, דברי אל הציפור שלך. ואל תצטערי כלל: כל שהיית יוצרת היה יצירה מתה.

 

   "חשבי על הבודהיזם: הוא תובע מסלול אינטלקטואלי זר לאיכר העמל בשדה. ובכל זאת בודהא-אמיתאבהא מציל אותו: די לקרוא לו פעם אחת ויחידה בלב טהור וכבר הוא מקבל אותך בגן העדן שלו. אין ספק שלאנשים פשוטים קל יותר לשמור על לב טהור מאשר לאינטלקטואלים. את, בתור ציירת, חייבת לענות על התנאי הזה, אם את רוצה להיכנס לגן העדן של האמנות. היי נדיבה, ותרי על זכויות יתר, הנמיכי את השאפתנות, וההצלחה בוא תבוא בלא שתצטרכי להצטער על כך בהמשך."

 

   ידעתי שהאמנות הריאליסטית-סוציאליסטית עוררה בו סלידה. באחת החניות שלנו הפטרתי לעברו, כדי להקניטו ולראות את תגובתו:

 

   "זו אמנות שונה מן האמנות הסינית המסורתית," אמרתי בטבעיות גמורה, "אך כלום אין זו אמנות ממש כמו האמנות המערבית או האפריקאית? ג'אקומטי הכריז ברצינות גמורה שהוא מלא התפעלות מהפסלים הללו המתארים דמויות איכרים אוחזים בחרמש או פועלים המניפים פטיש, מכיוון שהאמנים האלה הצליחו לעשות מה שנבצר ממנו עצמו: פיסול בצבעים."

 

   "כמובן. זו הייתה יכולה להיות אמנות בעלת ערך. הטעות היא שהכפיפו אותה לפוליטיקה; והתוצאה היא יצירות דידקטיות. כבר אמרתי לך, אבן-הבוחן באמנות אינה היפה, שהוא מושג אישי המשתנה בהתאם למקום ולתקופה, כי אם הכנות, האמיתיות. הפסלים הסוציאליסטים הם כישלון, לא משום שמדובר ביצירות על פי הזמנה אלא משום שהם מתיימרים לייצג את רוח העמלים, אבל מי שיצרו אותם אינם אנשי עמל. הוא הדין ביחס לאמנות בת זמננו השואבת את השראתה מן הפולקלור או מן התבליטים החקוקים באבן ומקשטים את המצבות; היא מתיימרת להיות ממשיכת האמנות העממית. איזו עזות פנים, לדבר כך בשם האיכרים והפועלים, כשאין יודעים דבר וחצי דבר על אורח חייהם! איזו יומרה לטעון שהאמנים מיטיבים לדעת מהם, למה הם מתאווים ואפילו מה הם חושבים! רוב תלאותינו נובעות מן העובדה שמנהיגי המפלגה קובעים במפורש כי יש להם זכות בלעדית על מה שטוב לעם.

 

   "ובכל זאת, אף כי האמנות אינה מתיישבת עם הפוליטיקה, יש לה תמיד היבט מוסרי. הקו המותווה על הנייר טבוע בחותם לבך, ובעבור מי שיודע לקרוא בו הוא משקף את אישיותך המוסרית. כמה פעמים שיננתי זאת באוזניך: מה שנראה כלפי חוץ משלה רק את הבורים הסומים; הגסות ההמונית נחשפת בקלות. כשאנו שופטים ציור, אנו שופטים גם את האישיות של יוצרו. אם לא השכלת לפתח ריחוק, מתינות ואיפוק, הציור שלך יחשוף את היעדרם, ושום הסבר לא יצליח להסתיר זאת. באמנות אין הכוונה לומר במפורש כי אם לרמוז. אולם יותר משאת מרמזת על הנוף את מרמזת על רוחך ועל האיכות שלך; באמצעות ענף אחד של עץ אלסר, או הר את חושפת את התכונות הפנימיות שלך. ומה שמיוחד הוא שאת מרמזת עליהן  בלי לומר זאת במפורש, כשם שהשירה מרמזת על הרגשות בעוד הפרוזה מדרדרת אותם חיש מהר אל התפלות המתקתקה, אל הפריצות. "המורה רצה שנסיים את המסע שלנו בביקור במקדש העתיק ביותר, זה של עשרת-אלפים-השנים, שנבנה במאה הרביעית במרומי צוק תלול. במרכז המקדש נמצא פסלו של בודהא יושב על פרחי לוטוס. קרן שמש החודרת ברגע מסוים בשנה דרך חור בכיפה העליונה מאירה את מצחו, כמבקשת להראות את חוכמתו של הבודהא. המורה התעקש להציג בפני את האוצרות שעדיין נשמרו במקדש, גמול שהיינו ראויים לו בהחלט, אחרי שצעדנו זמן רב כדי להגיע אליו. הכמרים הבודהיסטים הראו לנו כתבי יד מעוטרים של טקסטים קדושים, שהועתקו על דפי עץ דקל, חותם קיסרי מתקופת שושלת מינג, פסל בודהא קטן עשוי אבן ירקן, ושכיית חמדה נדירה: שן של בודהא. 
"הלכנו, אם כן, חמישים קילומטר כדי לראות שן!" קראתי.

 

   "אל תשכחי שהיא קדושה, השיב המורה שלי וצחק. הצליין ראוי לה בסיומו של מסע פנימי ארוך."

 

    קירות המקדש היו מכוסים ציורי קיר נפלאים, שלרוע המזל נשחתו עם השנים. הנושאים המתוארים בהם היו דתיים בסגנון שונה מאוד כמובן מזה שלמדתי.

 

   "בסין,"  פתח ואמר המורה שלי, "יש שני סוגים של ציור, זה של המשכילים, אותו את מתחילה להכיר, וזה של ציירים-אומנים שדוגמה יפה מאוד שלו את רואה כאן. בסוג הראשון, כפי שציין זאת סו דונגפו, קל לעורר אשליה: פסגות ההרים, מי האגמים או הנהרות מתגלים בכל פעם בצורה שונה, והאמן יכול לטעון שהדברים שהוא צייר אכן קיימים. אבל כשמדובר בדמויות אנושיות, בבניינים, בחפצים, ניתן לגלות מיד את הטעות הקטנה ביותר. באמנות של הציירים-האומנים יש יצירות מופת, בייחוד בשימוש בצבעים. חבל שצמצמו את תולדות האמנות שלנו לכלל הציור של המשכילים. אם כי הדבר מובן מאליו: רק הם ידעו לכתוב על אמנות. הציור של הציירים-האומנים נקרא מיד, גם אם כדי להבין את נושאי הציורים הדתיים יש להכיר את חיי בודהא והבודהיסאטוות. הציור של המשכילים, לעומת זאת, מופשט: הצייר אינו עובד על כן שהוא מעמיד אל מול הנוף, כמו מונה או סזאן; הוא בורא אותו, והמתבונן בו אינו רק רואה, אלא גם מבין את ההר או את עץ האורן הזקן, מכיוון שהאמן הולך אל מעבר לנוף, ומתווה רק את השלד ההכרחי לשם מסע דמיוני. בכל מקרה, כשאת ניצבת מול תמונה, ואין זה משנה באיזה סגנון היא עשויה ומה הנושא שלה, התכנסי בתוך עצמך והתרכזי, כי רישומה בן-החלוף מלמד על הנצח."

 

   במשך המסע שלנו חיינו כמו קבצנים שמיימיים, וצורת החיים הזו הותירה לי ירושה אחת לכל הפחות: אני מסוגלת להסתפק בנבטי במבוק ובמרק אורז למשך חודשים!

 

   מסע הצליינות הזה היה ונותר אחת החוויות היפות ביותר שלי בסין. הייתי צוהלת ושמחה לאורך כל הדרך, וכך גם המורה שלי.

פאביאן ורדיה, אמנית, ילידת פאריס 1962.

 

 

בהיותה בת 20 לאחר לימודים בבית הספר הגבוה לאומנות בטולוז היא מחליטה לסוע לסין כדי ללמוד את אומנות הציור הסיני וקליגרפיה. היא מגיעה למחוז סצ'ואן ולומדת בבית ספר לאומנות שמנוהל על ידי המפלגה הקומוניסטית. ורדיה שוהה שם 10 שנים ועוברת הכשרה רוחנית אצל גדולי האומנים ששרדו את מהפכת התרבות.

 

הספר הוא יומן מסע שלה. כיום היא אמנית מוערכת בעלת שם עולמי, חיה ויוצרת בצרפת. 

X