עד שאבא יחזור | לרכישה באינדיבוק
עד שאבא יחזור

עד שאבא יחזור

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 39

״ השוטרים אמרו לי לעמוד באמצע החדר לפני שולחן כתיבה גדול. הם התיישבו משני צדי השולחן ולא הסירו ממני את מבטם. אחרי כמה דקות הם פנו אלי. שאלו אותי בגרמנית את כל השאלות שסבא ואמא הכינו אותי לענות עליהן. זה היה מפחיד, כמו בחינה קשה בבית הספר, כשהמחנך והמנהל שואלים אותך שאלות מכשילות ומחכים שתשגה. הכי קשה היה לי לקרוא לאחותי בשם אחר. הרגליים שלי התחילו לרעוד…״
בגיל שמונה מתחיל רוֹבּי את מסע הבריחה שלו ממולדתו, שנכבשה על ידי הנאצים. הוא עובר לבדו מעיר לעיר, ממשפחה למשפחה, ובכל מחבוא נאלץ להסתגל לשֵם אחר, ללמוד חוקים חדשים כדי להציל את עצמו, ולשכוח את כל מה שידע קודם לכן. "ילדים לומדים מהר ושוכחים מהר" — כך אומרים לו כולם. האם זה באמת נכון? האם כדי לשרוד ישכח רובי גם את אבא שלו, או את וֶרָה — הנערה שמצאה חן בעיניו כל כך?
עד שאבא יחזור, ספרה הראשון לנוער של הסופרת יהודית רותם, מבוסס על סיפורו האמיתי של בן זוגה, הסופר משה בר־יודא, שברח בילדותו מצ'כוסלובקיה לשעבר ועלה לבדו לישראל. בשפתה העשירה והמרתקת מגוללת רותם את סיפורו של משה הנער, שבמהלך מסע ההצלה שלו, בתוך מציאות מפורקת ואכזרית, עובר גם מסע של התבגרות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עד שאבא יחזור”

גררתי כיסא אל חלון החדר. לרגלי, על שטיח עגול, שיחקו אֶרֶנְסְטִי ורותי בצעצועיהם הילדותיים. בחדרים הידהדו קולותיהם של אבא ואמא. רק אתמול עברנו לדירה החדשה ברחוב גְרָסְלינגובה 4. הרצפה הבהיקה מניקיון, וריח סיד טרי נדף מהקירות. עליתי על הכיסא. ארבע קומות הפרידו ביני לבין הרחוב הסואן. באמצע אי תנועה מוגבה עמד שוטר במדים כחולים כהים וכיוון את התנועה בכפפות צחורות. על הכביש נסעו מכוניות בכל מיני צורות, צבעים וגדלים. נשים מגונדרות הוליכו על המדרכה כלבים בכל מיני צורות, צבעים וגדלים. גברים בחליפות כהות פסעו במהירות, ואנשי צבא, שנראו כמו חיילי הצעצוע שקיבלתי ליום הולדתי, צעדו כאילו העולם שייך להם. צפיתי מרותק בְמראות הרחוב, ופרוסת העוגה שאחזתי בידי נשכחה ממני לגמרי. תנועה קלה, בלתי זהירה, והעוגה ניתקה מידי וצנחה מן הקומה הרביעית היישר על כובעו הנוקשה של קצין גרמני. קפוא מאימה בהיתי בעוגה הנופלת ובקרם השוקולד נמרח על מצחיית הכובע. הקצין הביט למעלה וקלט את דמותי בחלון. מרוב פחד התחבאתי בין קפלי הווילון. דקות ספורות עברו, ונקישות עזות החרידו את כולנו. אמא פתחה את הדלת. ממקום מחבואי שמעתי שאגה: "מי זה החוצפן שהעז לטנף את כובעו של קצין גרמני?" שמעתי את אבי אומר משהו בקול חלוש, והלב השתולל לי כאילו רצה לקפוץ החוצה. "תביא לפה את הבן שלך, יהודי מלוכלך!" נשמעה שאגה נוספת, עזה מהראשונה. "אתה לא יכול לחנך אותו כמו שצריך? אם אתה לא יכול, אנחנו נעשה את זה בשבילך!" "אני אביא אותו, אדוני הקצין," שמעתי את אמא אומרת בקול רועד. היא נכנסה לחדר והסיטה את הווילון. "בוא, רוֹבִּי, אל תפחד," לחשה לי, אבל פניה היו חיוורות כמו הסיד החדש על הקירות. ידה שאחזה בידי היתה קרה כקרח. על הסף עמדו שני קצינים. הגבוה יותר החזיק את כובעו המלוכלך בידו, פניו אדומות מכעס. השני רקע ברגלו בחוסר סבלנות. אבא, חיוור לא פחות מאמא, התחנן, "אדוני הקצין, תסלח לבן שלי, זה קרה לו בלי כוונה. הוא רק בן שבע. רוברט, בקש סליחה מהאדון הקצין." רעדתי מפחד. "ס…סליחה," גימגמתי. אמא הוסיפה בתחינה, "אדוני הקצין, הוא ילד קטן. הוא אוהב להסתכל מהחלון לרחוב. מעכשיו לא נרשה לו." הקצין נרגע מעט, אך עדיין היה נרגז. "תגיד, הֶר1 קַסְטְנֶר, אתה שומר חוק? אם אינך מקפיד על החוקים שקבענו, אני בעצמי אדאג שתיענש." 1 אדון בגרמנית. אבא ניגש לפינת התלייה בצד הכניסה, נטל את מעיל החליפה ולבש אותו. הטלאי הצהוב בלט לעין. הוא התמתח והצדיע ברוב כבוד. למה אבא משפיל את עצמו, התמרמרתי בלבי. בתמונות מהמלחמה הגדולה2 נראה אבא במדי הצבא הצ'כי. הוא היה תותחן וזכה באות כבוד על לחימתו האמיצה. 2 מלחמת העולם הראשונה נקראה על ידי בני התקופה "המלחמה הגדולה". "הפעם יצאת רק בנזיפה, הר קסטנר, אבל תיזהר, אתה על הכוונת שלנו, אתה והבן החצוף שלך." הקצין הפנה את גבו, ובצעדים נוקשים, כמו במסדר, ירד עם חברו במדרגות. * * * לא יכולתי להירדם. התמונות הסתובבו לי בראש כמו גלגל שלא מפסיק להתגלגל: העוגה צונחת לאט־לאט על הכובע, הפסיעות מהדהדות במדרגות, הצעקות של הקצין הנאצי, אמא מתחננת. עדיין הרגשתי את כף היד שלה אוחזת בידי, קרה כמו קרח. אבל התמונה הכי כואבת, התמונה שניסיתי לגרש ולא הצלחתי, היתה של אבא מתחנן לקצין הנאצי. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי החזק, החכם, כל כך מושפל, כל כך חסר אונים ומפוחד. הקיר הצמוד למיטה שלי היה משותף לחדר של הורי. שמעתי אותם מדברים. הם לא הזכירו אותי ואת מה שקרה, ושאני כבר בן שמונה ולא בן שבע. אבא דיבר על הטלאי הצהוב עם המגן דוד והמילה "יוּדֶה", שכל יהודי חייב להצמיד לבגד כשהוא יוצא לרחוב. "בְּלַנְקָה, זה רציני מאוד החוק הזה. אסור לזלזל." "אז אני אשב בבית," אמרה אמא. "אני לא מסכימה שיבזו אותי בכל יציאה לרחוב." אבא ניסה להרגיע. "זה חוק מיותר ומזיק, אבל זאת לא בושה להיות יהודי." "זה משפיל, הטלאי הצהוב המכוער הזה." "זה בסך הכול מגן דוד, הסמל שלנו מדורי דורות. תראי את זה ככה." "די פרידי, כואב לי הראש מכל היום הזה. נלך לישון," אמרה אמא. * * * בבוקר, המחשבות שלי התעוררו יחד איתי. ציחצחתי שיניים, התלבשתי, סידרתי את המיטה, והמחשבות לא הרפו ממני: בטח אבא ואמא כועסים עלי. מה יהיה עכשיו, האם משהו איום ונורא יקרה למשפחה שלנו בגללי? "ילדים, בואו, ארוחת הבוקר מוכנה," קראה אמא מהמטבח בקול רגיל. ארנסטי, רותי ואני ניגשנו למטבח. בפינה, על השולחן העגול, חיכתה לנו ארוחת הבוקר הקבועה — חביתות צהבהבות, פרוסות לחם שחור מרוחות בחמאה וריבה, ודייסת סולת. גם אבא, שבשעה הזאת כבר היה בדרך כלל בחנות, ישב ליד השולחן. הצצתי בו. העיניים העמוקות השחורות שלו נראו שחורות יותר והגבות השחורות העבות שלו היו מכווצות, כמו תמיד כשהיה מודאג, ונראו כמו שתי קשתות מחוברות. כולם אמרו שאני "קסטנר", בגלל הגבות העבות. אבל העיניים שלי היו כחולות והגבות בהירות. פעם שאלתי את אבא אם הגבות שלי יהיו שחורות כשאגדל, והוא צחק ושאל, "בשביל מה אתה צריך גבות שחורות?" "ילדים," אמר אבא והביט בי בלי כעס, "זוכרים את האורחים שהפתיעו אותנו אתמול?" שלושתנו הינהנו, אף על פי שארנסטי ורותי הקטנים לא ממש הבינו מה אבא אומר. אמא הביטה באבא במבט רציני. הלב שלי דפק כמו שעון הקיר שממול. "הם לא היו נחמדים כל כך," המשיך אבא בקול רציני יותר, "ואנחנו לא רוצים לפגוש אותם שוב. אז התייעצנו עם סבא יודא והחלטנו, אמא ואני, שבינתיים תיסעו עם אמא לטוֹפּוֹלְצָ'אני, לסבא ברנרד וסבתא ברטה, ותישארו שם איזה זמן. בעיירה קטנה בטוח יותר מאשר בעיר הגדולה." המזלג נפל לי על הרצפה מרוב הפתעה. לזה לא ציפיתי. רק עכשיו עברנו דירה! פעם ראשונה שיש לי חדר משלי, בלי אחי ואחותי הקטנים. אמא סידרה לי אותו כל כך יפה: שולחן כתיבה רחב, מיטה של גדולים עם מיטה תחתית לאורח, וארון עם מדפים מלא ספרים ומשחקים. אבא לגם מספל הקפה שלו, שהדיף ריח נפלא של קפה, קינמון וּוניל. הרבה פעמים ביקשתי מאבא שייתן לי לטעום מהמשקה שלו, אבל אמא אמרה, "לא! קפה זה לא לילדים!" בצער רב הבנתי שאצטרך לחכות לפחות עד גיל שש־עשרה. אבא לגם לגימה אחרונה מהקפה, העביר את עיניו ממני לארנסטי ולרותי וחזר אלי. "אתם זוכרים את הבית הגדול של סבא וסבתא? יש שם אווזים וברווזים ותרנגולות, וסבתא ברטה אופה עוגות נהדרות…" רותי הקטנה פוררה את החביתה במזלג ופיסות ממנה נשרו על סינרה. "טו־פול־צ'אני, טו־פול־צ'אני," היא מילמלה. ארנסטי תלה את עיניו הכחולות באמא, והיא חייכה אליו. כמעט שאלתי אם הכול בגללי, אבל פחדתי. אז שאלתי שאלה אחרת: "אבא, מי יקנה בדים לחנות?" אבא כאילו חיכה לשאלה. "לא, רובי, אני לא נוסע איתכם. אני מוכרח להישאר בפְרֶשְבּוּרג, לעבוד. אתה מבין את זה, נכון? תעזור לאמא ותשמור על האחים שלך. אתה הרי בני הגדול, הסגן שלי." ואמא הוסיפה, כדי לשכנע אותי, "אתה בטח זוכר את החצר הגדולה של הבית. כשהיינו שם סובבת את הגלגל של הבאר הישנה. זוכר?" "כן, ובּוּבּי אמר שבגיל שלי הוא לא הצליח לסובב, אז סימָן שיש לי כוח," נזכרתי בגאווה. בובי היה האח הצעיר של אמא. שמו האמיתי היה יעקב, אבל מכיוון שהיה בן זקונים, כולם קראו לו בשם התינוקי הזה. בובי. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים. זכרתי שלבר מצווה שלו הגיעו כל בני המשפחה אפילו מארצות אחרות, כמו הונגריה וטרנסילבניה. אמא היתה השלישית מבין חמש אחיות ואח אחד. אצל אבא זה היה הפוך — הוא היה השלישי מבין חמישה בנים ואחות יחידה. אבא החזיר את השיחה לנושא החשוב. "רוֹבִּיקָם, אתה מבין שעכשיו זה לא זמן טוב ליהודים. אלה ימים נוראים אבל זה יעבור. זה ייגמר בקרוב, בעזרת השם." תמיד כשהסביר לי משהו חשוב, או כשהיה במצב רוח מיוחד, קרא לי רוביקם, רובי שלי, וחייך. אבל הפעם החיוך שלו היה עצוב, כאילו לא כל כך האמין במה שאמר. "ובטופולצ'אני אין קצינים גרמנים?" נפלטה מפי עוד שאלה. אבא הופתע. הוא חשב רגע. אחר כך טפח על ראשי בחיבה. "מחכים לי כבר בחנות. ניפגש בערב ונמשיך לדבר." הוא חבש את כובעו השחור המעוגל ולבש את מעילו שהטלאי הצהוב בלט בו על החזה. הגבות שלו עדיין היו מחוברות. ליוויתי אותו לדלת, והוא גחן אלי ונישק אותי. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. לנשימה שלו היה ריח של קפה מעורב בקינמון וּוניל. בערב, כשאבא חזר, הלכתי אחריו לכל מקום. חיכיתי שיענה על השאלה שלי, שיגיד משהו, אבל נראה לי שהוא שכח. פשוט שכח.

מספריה של יהודית רותם: "אהבתי כל כך", "על משכבם בלילות",
"מתי תבוא אלי", ולילדים — "אפשר לספר זאת גם ככה".

X