עד הירח ובחזרה | לרכישה באינדיבוק
עד הירח ובחזרה

עד הירח ובחזרה

שנת הוצאה: 07/2013
מס' עמודים: 398
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78.4
- 37

אחר מותו הטרגי של בעלה מרגישה אלי קנדאל שחייה הסתיימו. אין לה צורך בגבר חדש כל עוד מבקר סודי מארח לה לחברה…

זאק מקלארן התברך לכאורה בכול, אבל הבחורה שרודפת את מחשבותיו מסרבת לזַכות אותו במבט נוסף. אילו רק העניקה לו תשומת לב דומה לזו שהיא מעתירה על כלבו היה מאושר.

עד הירח ובחזרה הוא מסע שעוברת אישה המאבדת את היקר לה מכול ולומדת להתאהב מחדש בחיים.

ג'יל מאנסל גרה בבריסטול עם בן זוגה וילדיה וכותבת במשרה מלאה, כשאינה צופה בטלוויזיה, אוכלת סוכריות גומי, מתפעלת משחקני הרוגבי שמתאמנים במגרשי הספורט מאחורי ביתה ומבלה שעות באינטרנט, בציוצים בטוויטר או בהשתאות מריבוי הסופרים המנהלים בלוג. כלומר, היא כותבת רק כמוצא אחרון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עד הירח ובחזרה”

בקרוב…

"מה היית עושָה בלעדי?"
אלי עמדה בפתח חדר השינה, רעננה לאחר המקלחת, והתרשמה מהמראה המפתה. ובאמת, שום דבר לא משתווה למראה זכר בן 28, הורס ברמות, בתחתוני בוקסר לבנים, שביד אחת אוחז מגהץ קיטור ובאחרת חצאית שחורה.
והוא שלה, כולו שלה. תעודת הנישואים שלה מוכיחה זאת.
"בסדר, אל תעני, אני יודע מה היית עושה." ג'יימי התכופף ושלף את התקע מהשקע. "יוצאת בחצאית מקומטת."
"אולי." היא הידקה את המגבת הירוקה סביב החזה שלה. "אבל אני לא צריכה לצאת בחצאית מקומטת, נכון? כי יש לי אותך." היא גחנה מעל קרש הגיהוץ והדביקה נשיקה לפה שלעולם לא תתעייף מלנשק.
"אז את אסירת תודה?" הוא משך בשובבות בקצה המגבת.
"כן. אסירת תודה באמת. תודה, תודה מכאן ועד לקצה העולם."
"כי אם מתחשק לך לגמול לי, אני יכול למצוא דרך."
אלי תופפה על שעונה בצער. "אין לנו זמן. תסתכל על השיער שלי. אני צריכה להתלבש ולהתאפר… וואו, תפסיק, תתרחק ממני!" היא חטפה את החצאית וחמקה מג'יימי לפני שיבצע בה את זממו. הלילה הם יוצאים בנפרד. היא תצפה עם חברים מהעבודה במחזמר "מופע האימים של רוקי", שחובה להגיע אליו בתלבושת מתאימה. זאת הסיבה לחצאית השחורה, שנקנתה בחנות יד שנייה לפני שנה למסיבת ליל כל הקדושים וטופלה באכזריות במספרי גינה כדי ליצור זיגזג בקו המכפלת. החצאית מונחת מאז בירכתי הארון, אבל עם תסרוקת משוגעת ואיפור עיניים מוגזם וגרבוני רשת היא תהיה מושלמת ל"מופע האימים של רוקי".
"טוב, אז איזו ללבוש?" ג'יימי הצביע על החולצות שגיהץ בזמן שהתקלחה. "הכחולה או הלבנה?" הוא יוצא לגִילדפוֹרד לפגישת מחזור של בית הספר.
"אולי הוורודה?" שאלה אלי וראתה שזוויות פיו משתפלות מטה, כמו בכל פעם שהרגיש לא בנוח.
"אני לא יודע. לא הלילה."
"למה לא?"
"סתם… ככה. אני מעדיף ללבוש את הכחולה הלילה."
היא הוציאה מהארון את החולצה בוורוד־פוקסיה ונופפה בה כדי לפתותו. "אבל היא יפה! תראה איזה צבע. למה אתה לא רוצה ללבוש אותה?"
"כי אני לא רוצה שכולם יגידו שהם לא ידעו שאני הומו."
"אוי, באמת! רק בגלל שהיא ורודה?"
פניו של ג'יימי לבשו הבעה של אל־תאלצי־אותי־להגיד־את־זה. "הוורוד הזה מאוד הומואי."
טוב, הוורוד אולי הומואי, אבל ג'יימי יכול להרשות לעצמו ללבוש אותה. "קניתי לך אותה לחג המולד! יכולת להחזיר אותה לחנות ולקחת אחרת במקומה." אלי הנידה בראשה כלֹא מאמינה. "אמרת שאתה אוהב אותה!"
"לא רציתי לפגוע בך." ואז הסתכן והוסיף, "חוץ מזה, די אהבתי אותה. זאת אומרת, להסתכל עליה, אבל לא… ללבוש."
"הצבע מאוד מתאים לך."
"אני אלבש אותה בקרוב, מבטיח." הוא הוריד את החולצה הכחולה מהקולב והשתחל לתוכה.
גברים, בחיי, מי בכלל מבין אותם? "אין בעיה, בסדר, אין מתנות בחג המולד הבא. תלמד לא לעקם את האף על הטעם שלי בחולצות. בשנה הבאה לא תקבל כלום."
ג'יימי חייך מאוזן לאוזן. "זה אומר שגם אני לא אצטרך לקנות לך כלום?"
"חכה־חכה. עוד תתחרט על זה. לא, עזוב אותי!" אלי צווחה בצחוק. היא מצאה את עצמה דחוקה בגבה אל אחת מפינות הסלון. "אמרתי לך, אין לנו זמן!"
ג'יימי כרך את זרועותיו סביב מותניה ומשך אותה אליו. "לפעמים," לחש באוזנה בקול משכנע, "את צריכה פשוט לשנות את סדר העדיפויות שלך ולפנות זמן."
דררררר. פעמון הדלת צילצל. ג'יימי אחז בחזהו וכשל לאחור כאילו נורה. "לא, זה לא הוגן…"
"כמה חבל. בדיוק עמדתי לשנות את דעתי." אלי עקפה אותו בזריזות, ניגשה לחלון והסתכלה למטה למדרכה.
טוד נופף לה בידו. היא נופפה בחזרה.
"ולחשוב שפעם הוא היה חבר שלי." ג'יימי פתח את החלון לרווחה וצעק, "הקדמת."
"אני יודע." טוד פרש את ידיו לצדדים, מרוצה מעצמו בעליל. "כי אמרת לי לא לאחר."
ג'יימי פילבל בעיניו. "פעם ראשונה בעשרים השנים האחרונות שהוא מקדים למשהו." הוא הגביר את קולו, "תראה, אנחנו קצת עסוקים עכשיו. אולי תעשה טובה ותרוץ עשר דקות בסביבה?"
"לך לעזאזל!"
"זה עוד משהו שאתה יכול לעשות."
"אין סיכוי. תפסיק לנדנד ותפתח את הדלת." טוד רקע ברגליו במרץ, חיכך את ידיו וצעק לעבר החלון, "קור כלבים בחוץ. עוד מעט יקפאו לי הביצים."

"תראו, תראו," התפעל טוד ונישק את אלי כשהגיחה לבסוף, מדדה מחדר השינה, לבושה ומוכנה ליציאה. "מאופק. מוצא חן בעיני. את יוצאת לכנסייה?"
"חה, חה." היא אוהבת את טוד, וטוב שכך, שהרי הוא ידידו הקרוב ביותר של ג'יימי. כבר כמעט עשרים שנים שאי אפשר להפריד בין השניים. הם משלימים זה את זה באופיים, וכיוון שחוש ההומור שלהם דומה, הם מריצים בדיחות בלי טיפת מאמץ ואף פעם לא מתעייפים. ג'יימי וטוד נודעו כצמד בדרנים, ואלי חששה שטוד יפגוש נערה שאינה לרוחה ויתמסד. מה יכול להיות גרוע מזה? איך הם יסתדרו? זה עלול לקלקל הכול. היא אפילו לא יכלה להעלות דבר כזה על דעתה. אפשר רק להחזיק אצבעות ולהתפלל שטוד יבחר במישהי נהדרת.
"טוב, מוכנים?" ג'יימי היה הנהג הלילה. הוא קירקש במפתחות ובתוך כך הנחה אותם לעבר הדלת. "בואו נצא. איפה להוריד אותך?"
שערה של אלי היה מוברש לאחור, והיא התיזה עליו התזה פראית אחרונה של ספריי נצנצים, למזל. "תורידו אותי בתחנה של התחתית. כל החבר'ה נפגשים בפאב 'פְרוֹג אֶנד בּאקֶט'."
"את לא נוסעת לבד בתחתית לבושה ככה." הוא צבט את ישבנה כשעברה על פניו כדי לרדת במדרגות. "אנחנו ניקח אותך לפאב."
"פוי." טוד כיווץ את שפתיו בסלידה. "יש לי ספריי לשיער בפה."
"תפתח פה גדול." אלי הציצה פנימה והכריזה, "אופס, יש גם נצנצים בפנים."
ג'יימי גיחך. "זה כדי שיצליח לנהל שיחות מבריקות עם הבחורות שהיה דלוק עליהן בבית הספר."
אלי הסירה כתם של נצנצים מלחיו של טוד. "מסכנות, שאלוהים יעזור להן."

השעה היתה קרוב לאחת בלילה כשאלי חזרה לדירתם שברחוב המרסמית. אם כפות הרגליים שלך שורפות ואתה צרוד מרוב שירה, סימן ש"מופע האימים של רוקי" היה מוצלח. כל ההופעה הם קפצו במקומותיהם, הצטרפו לריקודים ושאגו בקולי קולות את מילות השירים שכולם הכירו בעל פה. אחר כך, כשהלכו ל"פרוֹג אֶנד בּאקֶט" לכמה שוֹטים אחרונים, הם רקדו כל הדרך את ריקוד ה"טַיים ווֹרְפּ".
"עשרה פאונד וחמישים, מותק."
היא שילמה לנהג, זחלה החוצה מהמונית ובדקה אם ג'יימי כבר חזר הביתה. אין זכר למכונית, אבל יכול להיות שהוא נאלץ לחנות מעבר לפינה. החלונות חשוכים. אולי הוא התמוטט על המיטה ונרדם.
אלי פתחה את דלת הדירה, ולפי הדממה שקידמה את פניה ידעה שהיא חזרה ראשונה. אין שום בעיה. האדרנלין עדיין תסס בדמה, ואם ג'יימי יחזור בקרוב, אולי תפתה אותו לסקס, פיצוי על מה שהחמיצו קודם בגלל התזמון הגרוע של טוד. טוד המפריען, חה. אמצעִי מניעה חי ונושם ובלעדי שלהם. היא חייכה לעצמה והדליקה אור בסלון. היא תכין לעצמה טוסט ותצפה בסרט בדי־וי־די. נורית הטלפון היבהבה. היא הושיטה יד, לחצה על הכפתור והקשיבה להודעה ממישהו שאת קולו לא זיהתה, אבל שמו היה מוכר.
"הֵי, ג'יימי, מה קורה, גבר? זה רודֶרס. מה קרה לך ולטוד, אה? אמרתם שתגיעו. תרים טלפון, אחי. הפסדתם לילה מגניב."
השיחה הסתיימה. זה הכול. רודרס הוא רוד ג'ונסון, שקיבל על עצמו לארגן את פגישת המחזור הלילה בגילדפורד. והוא התקשר לפני שעה. לא הגיוני בכלל, אלא אם כן ג'יימי וטוד הקדימו להגיע, הציצו מבעד לחלון, החליטו שהעסק מסריח והסתלקו לפני שמישהו זיהה אותם.
איזה הסבר אחר יכול להיות לזה שהם לא הגיעו לשם?
הקול היחיד שנשמע בחדר היה תקתוק השעון שקיבלו לחתונתם מסבתא של ג'יימי, תקתוק שנשמע עתה חזק מתמיד. אלי גיששה בתיק אחר הטלפון שלה. היא כיבתה אותו כשנכנסו לאולם התיאטרון, חמש שעות קודם לכן.
שבע שיחות שלא נענו. הודעה אחת. לבה של אלי רטט כנגד צלעותיה, והתודעה שלה כמו התפצלה לשתיים, בדומה לחלונות במחשב. חצי אחד של מוחה אמר לה שלא ייתכן שכל זה קורה. זאת טעות. הכול יהיה בסדר, וג'יימי יחזור הביתה בכל רגע.
אבל איכשהו, בו בזמן, החצי השני של מוחה הקשיב לקול רגוע של אישה שהודיעה לה כי ג'יימי קֶנדאל היה מעורב בתאונת דרכים, וביקשה ממנה שתואיל להתקשר למספר הזה בהקדם האפשרי…
אלי הרגישה שהרצפה מתחתיה נוטה על צדה, וקול נוסף, גברי הפעם, יעץ לה לצאת מיד לבית החולים של מחוז סארי בגילדפורד. כרגע מצבו של ג'יימי אנוש, הסביר הקול בטלפון, והוא בשלבי העברה מהמיון לטיפול נמרץ. לא, לא, לא, זה לא ייתכן, צרח הקול האחר בראשה.

ג'יל מאנסל גרה בבריסטול עם בן זוגה וילדיה וכותבת במשרה מלאה, כשאינה צופה בטלוויזיה, אוכלת סוכריות גומי, מתפעלת משחקני הרוגבי שמתאמנים במגרשי הספורט מאחורי ביתה ומבלה שעות באינטרנט, בציוצים בטוויטר או בהשתאות מריבוי הסופרים המנהלים בלוג. כלומר, היא כותבת רק כמוצא אחרון.

X