עד אליך | לרכישה באינדיבוק
עד אליך

עד אליך

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: כ-120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 26
- 26

"זו היתה החזרה האחרונה לקראת טקס סיום כיתות ח' והייתי מותשת. הנחתי את ראשי על אדן החלון באוטובוס בדרך חזרה הביתה, והייתי עוצמת את עיני אלמלא הייתי מבחינה בו. לא יודעת מה קרה לי, אבל משהו בנער הזה, בעיניים הכחולות, בזוג הגומות שהעמיקו בכל פעם שחייך, כבש את ליבי. הוא הזיז את מבטו לכיווני ואני השפלתי את עיני במבוכה. הלב דפק מהר, ואני הסבתי את מבטי חזרה. כשירדנו מהאוטובוס, העפתי לכיוונו מבט אחרון, והיה נדמה לי, או שסתם קיוויתי, שגם הוא התבונן לעברי. והחופש הגדול התחיל".

ניצן היא נערה בת 14 אשר עולה לתיכון ומביאה, דרך סיפור התאהבותה בנער בן גילה, את הווי התיכון ושלבי ההתבגרות. דרך ניצן וחברותיה אנו מתוודעים לחברויות חדשות, מסיבות כיתה, אהבות ושברון לב וכן הבעיות האופייניות לגיל זה ואשר הופכות אותו לגיל כל כך סוער, מיוחד ובלתי נשכח.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אני מאוד אהבתי את ספר זה

  2. :

    ספר מרתק ומותח, פשוט כיף לקרוא!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרולוג

זה היה כבר סוף יוני, ואני ושירי התיישבנו בעייפות באוטובוס שהוביל אותנו מהחזרות של טקס סיום כיתות ח' לעבר הבית. היה חם ומחניק אבל שמחתי שאני יכולה להתיישב לאחר התרגילים המפרכים, והייתי עוצמת את עיני אלמלא הייתי מבחינה בו. לא יודעת מה קרה לי, זה לא שאף פעם לא הסתכלתי על בנים מהכיתה או מהכיתה המקבילה, ואפילו היה לי חבר בכיתה ה', למרות שהחברות הסתכמה בלכתוב אחד לשני סמסים הזויים ולהיפרד לאחר חודשיים. אבל משהו בנער הזה, בעיניים הכחולות, בזוג הגומות שהעמיקו בכל פעם שחייך, כבש את ליבי. הוא הזיז את מבטו לכיווני ואני השפלתי את עיני במבוכה. הלב דפק מהר, ואני הסבתי את מבטי לחלון, בעוד שירי, חברתי הטובה, הוציאה כריך מהתיק והציעה לי חצי. כשירדנו מהאוטובוס, העפתי לכיוונו מבט אחרון, והיה נדמה לי, או שסתם קיוויתי, שגם הוא התבונן לעברי. והחופש הגדול התחיל.

 

פרק א'.

החופש הגדול לפני שעוברים לתיכון הוא תמיד חופש מוזר. אני עדיין זוכרת את כל מסיבות הסיום, הטקס, את ההבטחות להישאר בקשר. אני אפילו לא יודעת איפה נמצא בית הספר התיכון החדש שלי, רק יודעת שאני אמורה להיות בו ביום הראשון של תחילת הלימודים.

בכל אופן רציתי להכיר לכם את עצמי. קוראים לי ניצן, ויש לי אחות גדולה בשם שרון. היא ממש עכשיו סיימה את התיכון אליו אני הולכת. אמא שלי, רונית, היא כלכלנית בחברת ביטוח גדולה, ואבא שלי, משה, הוא סגן מנהל אגף ני"ע בבנק. אנחנו גרים בבית דו קומתי, קצת רחוק מבית הספר התיכון, אבל יש לי ליד הבית תחנת אוטובוס. עד לפני כמה זמן אני ואחותי שרון, היינו ביחד באותו החדר, אבל לקראת סוף הלימודים עשו אצלנו שיפוצים בדירה, ומעתה יש לי חדר משלי. פתאום היה מוזר לקום בבוקר לבד, כשהייתי כל כך רגילה לראות את שרון קמה יחד איתי. היה אפילו לילה אחד שנורא התגעגעתי לנוכחות שלה בחדר. השקט בחדר החדש הפריע לי. מאז שעברתי לחדר הזה, יש לי מעל למיטה תמונה גדולה של שתינו, ומי שנכנס תמיד אומר כמה שאנחנו דומות. אני לא חושבת ככה, לפי דעתי לשרון יש פנים אחרות ומבנה גוף אחר. לה יש פנים יותר רציניות, ולי פנים מחייכות, לה יש אף ישר, ולי אף סולד וקטן יותר. מה שכן, יש לנו אותן עיניים. עיניים אפורות, גדולות, שאמא אמרה תמיד שאם מסתכלים היטב רואים גם קצת ירוק, למרות ששתינו ניסינו לראות ולא הצלחנו.

אפשר לומר שהחופש עבר לי די מהר. הלכתי עם אמא לקנות ספרים לתיכון, וקניתי תיק חדש. לא כל כך ידעתי מה תהיה האופנה בבית הספר התיכון החדש אליו אני הולכת, אז אמרתי לאמא שעדיף להיות קולית מאשר ללכת עם תיק המשבצות המרופט שלי שאני סוחבת על הגב מכיתה ז'.

שרון התגייסה ביום חמישי האחרון. מאד התרגשתי ושמחתי בשבילה. הלכנו כולנו, אני, אמא אבא ושרון, ונסענו יחד עם החבר שלה לבק"ום. היא מאד התרגשה ולאמא היו קצת דמעות.

עזרתי יום קודם לכן לשרון לארוז את התיק וחבר שלה, נועם, עזר הכי הרבה כי הוא בצבא כבר שנה, בסיירת מובחרת. שרון הכינה תיק ממש ענק, וכשהיא עלתה על האוטובוס ונופפה לנו לשלום, הרגשתי כאילו אני נפרדת ממנה בלב לתמיד, למרות שתחזור עוד שבועיים, כשהטירונות תסתיים. וחוץ מזה, היא אמרה לנו שהיא רוצה לשרת רחוק, וכנראה גם שבתפקיד שלה (משק"ית ת"ש) ישבצו אותה רחוק. אמא לא כל כך התלהבה מזה, אבל לא משנה. בכל מקרה, הבית היה מאוד ריק אחרי שהיא עזבה, אז החלטתי לערוך מסיבת פיג'מות לכל החברות שלי. אנחנו הולכות ללמוד כולנו באותה כיתה, וזה מאוד שימח אותי, כי זה ממש לא נעים להיות בכיתה עם כל מיני אנשים שלא מכירים. התקשרתי לכולן- לשירי, נועה וגילי, ואמרתי להן לבוא אלי למסיבת פיג'מות, למרות שאנחנו כבר אחרי כיתה ח'. הן דווקא התלהבו מהרעיון, במיוחד שירי, חברתי הטובה, שאמרה שממזמן היא רצתה לעשות ערב בנות. נפגשנו כולנו ביום חמישי אצלי בבית, ונועה הביאה סרט אימה של סטיבן קינג. צחקנו ושמענו מוסיקה, וספרנו אחת לשניה כל מיני רכילויות. הערב היה ממש מוצלח, כי סוף סוף נפגשנו כולנו יחד, אף פעם זה לא היה יוצא לפועל, כי גילי היתה בחו"ל עם ההורים שלה, וחזרה רק לפני יומיים, נועה עבדה אצל אבא שלה כל הזמן, ואני ושירי היינו במחנה גדול בצופים ואחר כך כל אחת היתה עסוקה בשטויות שלה. מאוד שמחנו לראות את גילי, שהיתה שבועיים שלמים בלונדון וצרפת. נועה סיפרה לנו שהיא ראתה את מורן ותמר, ה"מקובלות", ליד העבודה של אבא שלה. "הן ממש נראו כמו פרחות" הוסיפה בגועל, ואנחנו חייכנו. היה כיף לשמוע כאלה דברים על מורן ותמר, שממש עיצבנו אותנו בכיתות ז'-ח'. "מורן ותמר עמדו שם עם שני ערסים, והייתי בטוחה שראיתי את תמר מעשנת". גילי פקחה את עיניה לרווחה. "מה את מתלהבת", אמרה שירי, "אני אאמין לכל מה שיגידו לי שמורן תעשה".

חשבתי לעצמי שתמר היא לא כל כך גרועה, רק לא הבנתי למה היא מתחברת עם מורן, שממש התנהגה והתלבשה בצורה מופקרת. תמר היתה תלמידה טובה ופקחית, ולפי דעתי גם נורא יפה, עם עיניה הכחולות והשיער החום והמתולתל. אבל לא העזתי להגיד את זה לחברות שלי, כי מבחינתן, תמר היתה מוקצה מחמת מיאוס. את שאר הערב העברנו בצרחות אימה מהסרט שנועה הביאה.

 

אני לא האמנתי איך שהימים חולפים להם, עוד שבועיים ומתחילים הלמודים. אחותי שרון חזרה מהטירונות, והיתה ממש חמודה על המדים. הייתי מאוד גאה בה, למרות שהיא כל הזמן אמרה שהיא בטח נראית ממש פעורה ודנדשית ועוד כל מיני מילים שלא הבנתי בכלל, ושהיא כנראה למדה מהצבא. היא סיפרה לנו כל מיני דברים מצחיקים מהטירונות, ואיך בכתה בהתרגשות בטקס ההשבעה. "זו היתה חוויה נהדרת", סיכמה כשעיניה בורקות, "חבל שזה נגמר כל כך מהר…".

אבא הכין לכולנו ארוחת צהריים ושרון אכלה ממש כמו חזיר לדבריה, כיוון שמה שהיה להם לאכול בטירונות היה ביצה בבוקר, ביצה בצהריים ועוד ביצה בערב. שמתי לב שהיא גם רזתה מאוד, והעיניים שלה היו אדומות מחוסר שינה. לאחר מכן נועם החבר שלה התקשר, והם קבעו ללכת לים. "ניצן", קראה לי שרון לפני שהלכה להחליף בגדים, "את רוצה שמחר נסתובב בבוקר?" אמרתי לה שאני מאוד אשמח, אבל רק אם יש לה זמן בשבילי. תיארתי לעצמי שהיא בטח רוצה להיות עם נועם ולא רציתי להפריע.

יעל דרזניק, בת 35, נשואה ואם לשתיים. בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב וכעת רופאה מתמחה. עם סיום הצבא כתבה רומן זה כרומן ביכורים ראשון והקדישה אותו לאחותה הקטנה כמתנת עליה לתיכון. לאחר שנים מספר החליטה להוציאו לאור.

X