ס.י.ק.ר.ט. | לרכישה באינדיבוק
ס.י.ק.ר.ט.

ס.י.ק.ר.ט.

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 159
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75.20
- 37

קאסי רוֹבּישוֹ, שהתאלמנה בגיל צעיר אחרי נישואים איומים ונוראים, מסתפקת בחיים שקטים שגבולותיהם ברורים. כשהיא מוצאת בבית קפה שבו היא עובדת מחברת עם תיאורי סקס מפורטים שנשמטה לאחת הלקוחות, היא המומה לגלות עולם שלם של עוצמה מינית, ומתמסרת לאגודה שתשנה את חייה – אגודת ס.י.ק.ר.ט – שתוביל אותה בדרכי התשוקה, העונג ומימוש הפנטזיות כל הדרך עד לשחרור המיני המיוחל. באגודת ס.י.ק.ר.ט אין ביקורת, אין גבולות, אין בושה. זאת הדרך היחידה לחיות את התשוקה שלך. לתת לפיתוי להוביל אותך. להפוך את הפנטזיה למציאות. להגיע לשחרור מיני מוחלט.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ס.י.ק.ר.ט.”

פרק ראשון: I

מלצריות יודעות לקרוא שפת גוף של אנשים. וכמוהן גם נשים שנשואות לשיכורים עם נטייה להתקפי זעם. ואני מילאתי את שני התפקידים — אישה נשואה במשך ארבע־עשרה שנים ומלצרית במשך כמעט ארבע. התפקיד דרש ממני לדעת, לפעמים אפילו לפני הלקוחות עצמם, מה הם רוצים. יכולתי לעשות את זה גם עם האקס שלי, לצַפות בדיוק מה הוא רוצה בשנייה שהוא חזר הביתה. ובכל זאת, בכל פעם שניסיתי להפעיל את המיומנות הזאת על עצמי, לצפות את הצרכים שלי עצמי, נכשלתי.
לא תיכננתי להיות מלצרית. מישהו מתכנן דבר כזה? קיבלתי את העבודה ב"קפה רוֹז" אחרי שהאקס שלי מת. ובמשך ארבע השנים הבאות, בעודי עוברת מאֵבל לכעס למעין לימבו קהה חושים, הייתי מלצרית. ובינתיים חיכיתי שהזמן יעשה את שלו, שהחיים יתחילו. אבל האמת היא שאיכשהו די אהבתי את העבודה. כשעובדים במקום כמו "קפה רוז", בעיר כמו ניו אורלינס, מהר מאוד מתחילים להכיר את הלקוחות הקבועים, לדעת מי נחמד ואת מי כדאי לנסות לזרוק על מלצרית אחרת. דֶל שנאה לשרת את כל המוזרים הקבועים כי הם תמיד נתנו טיפים עלובים. אבל אני אהבתי לצותת לדברים שהם אומרים. אז היתה לנו עסקה. אני לקחתי את כל המוזרים והמוזיקאים, והיא לקחה את הסטודנטים, או כל לקוח שבא עם תינוק ועגלה.
מכולם הכי אהבתי את הזוגות, וזוג אחד במיוחד. מוזר להגיד את זה, אבל ממש היו לי פרפרים בבטן בכל פעם שהם נכנסו לקפה. האישה היתה בסוף שנות השלושים שלה, יפה כמו שנשים צרפתיות יפות — עור זוהר ושיער קצר, אבל משדרת משהו נשי ביותר. לבן הזוג שלה, זה שתמיד נלווה אליה, היו פנים טובי לב ושיער חום בתספורת קצוצה. הוא היה גבוה, עם גוף רזה וגמיש, וקצת צעיר ממנה, נדמה לי. אף אחד מהם לא ענד טבעת נישואים, אז לא ידעתי מה טיב היחסים ביניהם. אבל היה לי ברור שאלה יחסים אינטימיים. הם תמיד נראו כאילו הרגע שכבו, או שהם בדרך לעשות את זה מיד אחרי שיאכלו משהו קטן לצהריים.
בכל פעם שהם התיישבו, היה להם מין טקס קבוע — הבחור היה מניח את המרפקים שלו על השולחן, פורש את כפות הידיים שלו ומסתכל עליה. היא היתה מחכה שנייה, ואז מניחה בעדינות גם את המרפקים שלה על השולחן מול המרפקים שלו, והם היו מחזיקים את כפות הידיים למעלה, זו מול זו במרחק סנטימטר או שניים, כאילו איזה כוח עדין מונע מהן להיצמד — רק לשנייה, לפני שזה יהיה קיטשי מדי ולפני שמישהו יוכל לשים לב חוץ ממני. ואז הם היו משלבים את האצבעות. הוא היה מנשק את אצבעותיה, שעכשיו ביצבצו בין אצבעותיו, בזו אחר זו. תמיד משמאל לימין. היא היתה מחייכת. כל זה קרה מהר, מהר מאוד, ואז הם ניתקו את ידיהם זו מזו ועיינו בתפריט. כשהסתכלתי עליהם, או ליתר דיוק ניסיתי להסתכל בלי שיראו שאני מסתכלת, התעוררה בי כמיהה עמוקה ומוכרת. ממש יכולתי להרגיש מה שהיא מרגישה, כאילו ידו ליטפה את ידי שלי, או את הזרוע שלי, או מפרק היד.
בחיים שלי לא היו שום כמיהות כאלה. רוך לא היה משהו שהכרתי מקרוב. וגם לא געגועים. בעלי לשעבר, סקוט, היה איש טוב ונדיב כשהיה פיכח, אבל לקראת הסוף, כשהשתייה השתלטה עליו לגמרי, הוא נהיה ההפך הגמור. אחרי שהוא מת, בכיתי על כל הסֵבל שלו ועל כל הסבל שהוא גרם, אבל לא התגעגעתי אליו. אפילו לא קצת. משהו התנוון בתוכי, ואז מת, ועד מהרה חלפו חמש שנים מאז הפעם האחרונה ששכבתי עם מישהו. חמש שנים. לעתים קרובות דמיינתי את הפרישוּת הלא־מכוונת הזאת כמו כלב זקן ורזה שאין לו ברירה, אז הוא פשוט משתרך אחרַי. היצור הזה ששמו חמש־שנים בא איתי לכל מקום, עם לשון שמוטה, מטופף על רגליו. כשמדדתי בגדים, חמש־שנים הוא שכב על רצפת חדר המדידה והתנשף בקול, ועיניו הנוצצות לעגו לניסיון שלי להיראות יפה יותר בשמלה חדשה. חמש־שנים גם התמקם לו מתחת לכל שולחן בכל דייט עלוב שיצאתי אליו, והתנמנם בשלווה לרגלי.
אף אחד מהדייטים שיצאתי אליהם לא הביא לקשר משמעותי. בגיל שלושים וחמש כבר התחלתי להאמין ש"זה" לא יקרה שוב לעולם. המחשבה שמישהו ירצה אותי, ישתוקק אלי — כמו שהאיש הזה השתוקק לאישה הזאת — כאילו נלקחה מאיזה סרט זר בשפה שמעולם לא למדתי, עם כתוביות שהלכו ונעשו מטושטשות מרגע לרגע.
"דייט שלישי," מילמל הבוס שלי והבהיל אותי. עמדתי ליד וִיל מאחורי דוכן המאפים, שם הוא ניגב מהכוסות את הכתמים שהותיר עליהן מדיח הכלים. הוא שם לב שאני שמה לב לזוג הזה. ואני שמתי לב, כמו תמיד, לזרועות שלו. הוא לבש חולצת משבצות עם שרוולים מופשלים, והזרועות שלו היו שריריות ומכוסות פלומת שיער רכה ובהירה מהשמש. אמנם היינו רק חברים, אבל מדי פעם התקשיתי לעמוד בסקסיות שלו, שרק התחזקה מכך שלא היה לו מושג שהיא קיימת.
"אולי דייט חמישי, מה אתה אומר? נשים בדרך כלל מחכות לדייט החמישי לפני שהן שוכבות עם מישהו, נכון?"
"מאיפה לי לדעת."
ויל גילגל לעברי את עיניו הכחולות הכהות. כבר נמאס לו לגמרי מהקיטורים שלי על היעדר דייטים.
"השניים האלה היו ככה מהיום הראשון," אמרתי, והחזרתי את מבטי אל הזוג. "הם מאוהבים קשות."
"אני נותן להם חצי שנה," אמר ויל.
"אתה כזה ציני," השבתי ונדתי בראשי.
עשינו את זה לעתים קרובות — את הניסיון לנסות לשער מה טיב היחסים בין שני לקוחות. זה היה השעשוע הקטן שלנו, דרך להעביר את הזמן.
"טוב, תסתכלי לשם. רואה את הזקן ההוא שאוכל מוּלים עם הבחורה הצעירה?" הוא אמר, והצביע על זוג אחר במחווה דיסקרטית בסנטרו. סובבתי את צווארי וניסיתי לא לנעוץ מבטים בוטים מדי באיש מבוגר שישב לצד בחורה צעירה ממנו בהרבה.
"אני בטוח שהיא החברה הכי טובה של הבת שלו," אמר ויל והנמיך את קולו. "היא גמרה סוף־סוף את לימודי המשפטים והיא רוצה לעשות התמחות אצלו במשרד. אבל עכשיו, כשהיא בת עשרים ואחת, הוא יכול סוף־סוף להתחיל איתה."
"איכס. ואולי היא סתם הבת שלו?"
ויל משך בכתפיו.
סרקתי את בית הקפה, שהיה עמוס להפליא יחסית ליום שלישי אחר הצהריים. הצבעתי על זוג שלישי, בפינה, שזה עתה סיימו לאכול. "טוב, רואה את השניים האלה?"
"כן."
"אני חושבת שבקרוב מאוד הם ייפרדו," אמרתי. ויל הסתכל עלי כאילו לקחתי את עולם הפנטזיה שלי רחוק מדי. "כמעט אין ביניהם קשר עין, והוא היחיד שהזמין קינוח. הבאתי להם שתי כפיות, אבל הוא אפילו לא הציע לה לטעום. סימן רע."
"זה תמיד רע. גבר תמיד צריך להציע לטעום מהקינוח," הוא אמר וקרץ. לא יכולתי שלא לחייך. "תגידי, את יכולה לגמור כאן עם הכוסות? אני צריך לאסוף את טְרָצ'ינָה. המכונית שלה נתקעה עוד פעם."
טרצ'ינה היתה המלצרית של משמרות הערב, וּויל יצא איתה במשך קצת יותר משנה, אחרי שהתחיל איתי ולא יצא לו מזה שום דבר. בהתחלה הוחמאתי מהעניין שהוא גילה בי, אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. הייתי זקוקה לחבר יותר מאשר לרומן עם הבוס שלי. חוץ מזה, בסופו של דבר התקרבנו כל כך בתור חברים, שלמרות המשיכה שלי אליו כבר לא היה לי קשה לנהל איתו קשר אפלטוני… חוץ מרגעים פה ושם, כשראיתי אותו במשרד של בית הקפה מאוחר בערב, הכפתור העליון של החולצה שלו פתוח, השרוולים מופשלים, והוא מעביר את האצבעות בשערו המאפיר. אבל תמיד הצלחתי להתנער מזה די מהר.
ואז הוא התחיל לצאת עם טרצ'ינה. פעם האשמתי אותו שהוא קיבל אותה לעבודה רק כדי שיוכל לצאת איתה.
"ואם כן, אז מה? זה אחד הצ'ופרים שלי בתור בוס," הוא אמר.
אחרי שגמרתי לצחצח את הכוסות, הדפסתי את החשבון לזוג הלקוחות שלי והתקדמתי לאט אל השולחן שלהם. ואז שמתי לב לראשונה לצמיד של האישה — שרשרת זהב עבה ועליה קמעות קטנים מזהב.
הצמיד היה יוצא דופן, בגוון חיוור של צהוב מט. על הקמעות היו ספרות רומיות בצד אחד, ובצד השני מילים שלא הצלחתי לקרוא. היו עשרה קמעות כאלה, או קצת יותר. נדמה שגם האיש היה מרותק לתכשיט הזה. הוא נגע באצבעו בקמעות בזמן שליטף את מפרק היד שלה ואת זרועה בשתי ידיו. המגע שלו היה בוטח, ומשהו ברכושנות שבו לפת את גרוני והלהיט את האזור שמאחורי הטבור שלי. חמש שנים.
"הנה החשבון," אמרתי, וקולי עלה באוקטבה שלמה. החלקתי את פיסת הנייר על הקטע בשולחן שלא היה מכוסה באיברים שלהם. הם נראו המומים מהנוכחות שלי לצדם.
"אה. תודה!" אמרה האישה והזדקפה בכיסאה.
"הכול היה בסדר?" שאלתי. למה הרגשתי ביישנית לידם?
"מושלם כמו תמיד," היא אמרה.
"היה מצוין, תודה," הוסיף האיש, ובינתיים פישפש בארנקו.
"הפעם תורי. אתה תמיד משלם." האישה רכנה הצידה, הוציאה את הארנק מהתיק ונתנה לי כרטיס אשראי. הצמיד שלה קירקש עם תנועותיה. "הנה, חמודה." היא בגילי וקוראת לי חמודה? אבל הביטחון העצמי שלה שיחק לטובתה. כשלקחתי את הכרטיס מידה, ראיתי בפניה הבזק של דאגה. האם היא שמה לב לחולצת העבודה החומה והמוכתמת שלי? זאת שלבשתי כי היה לה צבע דומה לאוכל שתמיד איכשהו הגיע אליה? פתאום הרגשתי מודעת למראה החיצוני שלי. גם חשבתי על כך שאני לא מאופרת. אוי אלוהים, והנעליים שלי — חומות ושטוחות. בלי גרבונים — גרביים עד הקרסוליים, מי היה מאמין. מה קרה לי? מתי התחלתי להיראות כמו סחבה בגיל העמידה?
הסמקתי קשות כשהתרחקתי מהם, ותחבתי את כרטיס האשראי לסינר. פניתי ישר לשירותים כדי להתיז מים קרים על פני. החלקתי מטה את הסינר והסתכלתי במראה. לבשתי בגדים חומים כי זאת בחירה פרקטית. אני לא יכולה ללבוש שמלה. אני מלצרית. ולגבי הקוקו, השיער מוכרח להיות אסוף. אלה החוקים. נכון, יכולתי לסרק אותו אחורה בצורה קצת יותר מסודרת במקום סתם לאסוף אותו בגומייה כאילו מדובר בחבילת אספרגוס. הנעליים שלי היו נעליים של אישה שלא מקדישה הרבה מחשבה לכפות הרגליים שלה, למרות שתמיד אמרו לי שהן יפות. ונכון גם שלא עשיתי מניקור מאז ערב החתונה. כל הדברים האלה הם בזבוז כסף. ובכל זאת, איך נתתי לעצמי להידרדר ככה? כאילו שהחלטתי רשמית להזניח את עצמי. חמש־שנים רבץ לו ליד דלת חדרי השירותים, מותש כולו. חזרתי לשולחן עם כרטיס האשראי ואישור התשלום, ונמנעתי מקשר עין עם שניהם.
"את עובדת כאן הרבה זמן?" שאל האיש בזמן שהאישה שירבטה את החתימה שלה.
"כמעט ארבע."
"את עושה את העבודה שלך מצוין."
"תודה." חום עלה אל פני.
"נתראה בשבוע הבא," אמרה האישה. "אני פשוט מתה על בית הקפה הוותיק הזה."
"פעם היה כאן הרבה יותר מוצלח."
"בשבילנו הוא מושלם," היא הוסיפה, ואז הושיטה לי את אישור התשלום וקרצה לאיש.
הסתכלתי על החתימה שלה וציפיתי לראות משהו מסתלסל ומסקרן. המילים פּוֹלין דייוויס נראו פשוטות וקטנות, ואיכשהו זה הרגיע אותי אז.
עיני עקבו אחרי בני הזוג בזמן שהם יצאו מבית הקפה, הלכו בין השולחנות ומחוץ לדלת, שם הם התנשקו ופנו כל אחד לכיוון אחר. כשהאישה חלפה על פני חזית בית הקפה, היא הסתכלה עלי ונופפה. כנראה נראיתי כמו דבילית מושלמת, עומדת ככה ונועצת בהם מבטים. נופפתי אליה בחזרה במבוכה מבעד לזגוגית המאובקת.
את הטרנס שלי שברה קשישה שישבה בשולחן הסמוך. "הגברת הפילה משהו," היא אמרה והצביעה אל מתחת לשולחן.
התכופפתי ומצאתי מחברת קטנה בצבע אדום־יין. היא נראה בלויה והיתה רכה למגע, כמו עור. על העטיפה הוטבעו ראשי התיבות פ"ד בזהב, וציפוי זהב זהה כיסה את קצות הדפים. פתחתי אותה בחשש בעמוד הראשון, כדי לבדוק אם אמצא שם את הכתובת או מספר הטלפון של פולין, ובמקרה קראתי קצת ממה שהיה כתוב שם: "הפה שלו עלי… אף פעם לא הרגשתי כל כך חיה… כאילו פגע בי ברק… הוא גמר עלי בגלים, שוב ושוב… כופף אותי מעל ה…"
טרקתי את היומן מיד.
"אולי תצליחי לתפוס אותה," אמרה האישה, שלעסה בנחת קרואסון. שמתי לב שחסרה לה שן קדמית.
"מאוחר מדי," אמרתי. "אני… פשוט אשמור את זה. היא באה לכאן הרבה."
האישה משכה בכתפיה ותלשה עוד פיסה מהקרואסון. תחבתי את המחברת לפאוץ' של העודף, ובגבי חלף רעד של התרגשות. עד סוף המשמרת, כלומר עד הרגע שטרצ'ינה הגיעה קצרת רוח, לועסת מסטיק, ותלתליה הצפופים מקפצים בקוקו הגבוה שלה, הרגשתי שהמחברת ממש חיה צמוד לגופי. בפעם הראשונה זה זמן רב, ניו אורלינס של שעת הדמדומים כבר לא נראתה מקום בודד כל כך.

בדרך הביתה ספרתי את השנים. עברו שש שנים מאז שסקוט ואני הגענו לניו אורלינס מדטרויט כדי להתחיל חיים חדשים. הבתים כאן היו זולים, וסקוט פוטר מהעבודה האחרונה שהוא קיווה להחזיק בה מעמד בתעשיית המכוניות. שנינו חשבנו שהתחלה חדשה בעיר חדשה שמנסה להשתקם אחרי הוריקן הרסני תהיה רקע מוצלח לשיקום חיי הנישואים.
מצאנו בית קטן וחמוד וכחול ברחוב דוֹפין ברובע מָרינְיִי, שהיה מלא בצעירים. התמזל מזלי ומצאתי עבודה בתור עוזרת לווטרינר במקלט לבעלי חיים במֶטֶרי. אבל סקוט פישל בכמה עבודות בקידוח נפט, ואז פישל ושבר שנתיים רצופות של פיכחות בערב של שתייה שהפך לשבועיים של סביאה. אחרי שהרביץ לי בפעם השנייה בתוך שנתיים, ידעתי שהכול נגמר. פתאום הבנתי כמה מאמץ נדרש ממנו כדי להתאפק לא להרביץ לי מאז האגרוף הראשון שתקע לי בפרצוף כשהיה שיכור. עברתי לדירת שני חדרים במרחק כמה רחובות משם, הדירה הראשונה והיחידה שבדקתי.
ערב אחד, כמה חודשים מאוחר יותר, סקוט התקשר ושאל אם אסכים לפגוש אותו ב"קפה רוז" כדי שיוכל לפצות על ההתנהגות שלו, והסכמתי. הוא הפסיק לשתות, כך הוא אמר, הפעם לתמיד. אבל ההתנצלויות שלו נשמעו חלולות, והוא עדיין דיבר במִגננה נוקשה. בסוף הארוחה כבר בקושי הצלחתי להתאפק לא לבכות, והוא עמד מעלי וסינן מצטער כמה פעמים מעל ראשי המושפל.
"אני באמת מתכוון לזה. אני יודע שאני לא נשמע מצטער, אבל בלב שלי, קאסי, אני צריך לחיות כל יום עם מה שעשיתי לך. אני לא יודע איך לעזור לך להתגבר על זה," הוא אמר, ואז הוא שעט החוצה מבית הקפה.
כמובן, הוא השאיר את החשבון לי.
בדרך החוצה הבחנתי במודעת דרושים למלצר לשעות הצהריים. כבר מזמן חשבתי להתפטר מהעבודה במרפאה הווטרינרית. שם טיפלתי בחתולים והוצאתי כלבים לסיבוב של אחר הצהריים, אבל אף אחד לא בא לאמץ את בעלי החיים שננטשו אחרי הסופה קתרינה, כך שרוב הזמן נאלצתי לגלח אזורים ברגליהם הרזות של בעלי חיים שמכל בחינה אחרת היו בריאים לגמרי, כדי שהרופא יוכל להמית אותם בהרדמה. התחלתי לשנוא את העבודה. שנאתי להסתכל בעיניים העצובות והיגעות שלהם. כבר באותו ערב מילאתי טופס בקשה להתקבל לעבודה בבית הקפה.
היה גם הערב שבו הכביש שליד פַּרלאנג' הוצף, וסקוט נפל עם המכונית לתוך נהר פוֹלס וטבע למוות.
כן, שאלתי את עצמי אם זאת היתה תאונה או התאבדות, אבל למרבה המזל חברת הביטוח שלנו לא פיקפקה — אחרי הכול, לא מצאו אצלו אלכוהול בדם. והיות שמעקה הבטיחות היה חלוד, זכיתי בהסדר נאה עם רשויות המחוז. אבל מה בכלל עשה שם סקוט בערב ההוא? כל כך מתאים לו, למצוא לעצמו איזה מוות גרנדיוזי ולהשאיר אותי אכולת רגשות אשמה. לא שמחתי שהוא מת, אבל גם לא הצטערתי יותר מדי. ובמקום הזה, בלימבו קהה החושים הזה, נתקעתי מאז ואילך.
יומיים אחרי שחזרתי בטיסה מהלוויה שלו באַן ארבור — שם התאבלתי לבד כי המשפחה של סקוט האשימה אותי במוות שלו — התקשר אלי ויל. בהתחלה הקול שלו קצת הפחיד אותי, כי הנימה שלו הזכירה כל כך את נימת הקול של סקוט, רק בלי הבלעת המילים.
"אני מדבר עם קאסי רוֹבּישוֹ?"
"כן. מי זה?"
"קוראים לי ויל פוֹרֵיי, הבעלים של 'קפה רוז'? השארת לנו קורות חיים בשבוע שעבר. אנחנו מחפשים מישהו שיוכל להתחיל מיד, במשמרות בוקר וצהריים. אני יודע שאין לך הרבה ניסיון, אבל איכשהו שידרת לי משהו טוב כשנפגשנו, ו —"
שידרתי משהו טוב?
"מתי נפגשנו?"
"כשבאת, אה, להביא את קורות החיים."
"אה, סליחה, בטח שאני זוכרת. סליחה, כן, אני יכולה לבוא ביום חמישי."
"יום חמישי זה מצוין. בעשר וחצי. אני אראה לך כל מה שצריך."
ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן כבר לחצתי את ידו וניסיתי לשווא להבין איך לא זכרתי אותו — עד כדי כך הייתי בבלגן עם עצמי באותו ערב. עכשיו אנחנו צוחקים על זה ("כן, עשיתי עלייך כזה רושם בפעם הראשונה שנפגשנו, שאת אפילו לא זוכרת את זה!"), אבל אחרי הריב עם סקוט הייתי מטושטשת כל כך, שיכולתי לדבר עם בראד פיט בלי לשים לב. אז עכשיו, כשפגשתי את ויל בפעם השנייה, הייתי המומה לראות איזה גבר נאה הוא, ועד כמה אין לו מושג שהוא כזה.
ויל לא הבטיח לי שארוויח הרבה כסף; בית הקפה נמצא מצפון לאזורים התיירותיים, והוא לא פתוח בלילה. הוא דיבר על האפשרות לבנות עוד קומה מעל, אבל זה היה צפוי לקרות רק בעוד שנים.
"בעיקר באים לאכול כאן מקומיים. טים והחבר'ה מחנות האופניים של מייקל. הרבה מוזיקאים. כמה מהם ישנים לפעמים בכניסה אחרי שהם מנגנים כל הלילה על המדרגות. טיפוסים מקומיים שאוהבים לשרוץ כאן שעות. אבל כולם שותים המון קפה."
"נשמע טוב."
ההכשרה שערך לי כללה סיור אדיש במקום, שבמהלכו הוא מילמל הוראות בקשר למדיח הכלים ומכונת הקפה ולמיקום של חומרי הניקוי.
"בעירייה דורשים שתבואי בשיער אסוף. חוץ מזה אני לא ממש מקפיד על שום דבר. אין לנו מדים, אבל בצהריים יש די הרבה עבודה, אז תבואי עם בגד פרקטי."
"'פרקטי' זה השם השני שלי," אמרתי.
"אני מתכנן לשפץ כאן," הוא אמר, כשראה שהבחנתי בסדק באחד האריחים ברצפה ואחר כך במאוורר תקרה מתנדנד. המקום היה מהוה אבל ביתי, ובמרחק פחות מעשר דקות הליכה מהדירה שלי בפינת צ'רטרס ומנדוויל. הוא סיפר לי שקרא למקום על שם רוז ניקוֹ, שפחה־לשעבר שהסתובבה עם עגלה ברחובות ניו אורלינס ומכרה תערובת קפה שהיא עצמה הכינה. ויל היה קרוב־רחוק שלה מצד אמו, כך הוא אמר.
"כדאי לך לראות פעם את האלבומים המשפחתיים שלנו. זה כמו צילומים קבוצתיים של חברים באו"ם. כל צבע שאת יכולה לדמיין… אז את רוצה את העבודה?"
הינהנתי בהתלהבות, וּויל לחץ שוב את ידי.
מרגע זה החיים שלי התכווצו לרדיוס של כמה רחובות מצומצמים ברובע מריניי. פה ושם נסעתי לטְרמֵיי לשמוע את אנג'לה רֵייג'ין, אחת החברות של טרצ'ינה שעבדה ב"מייזוֹן". או שהתגלגלתי לחנויות העתיקות והיד־שנייה ברחוב מגזין. אבל לעתים נדירות יצאתי מהשכונות האלה, ולמוזיאון לאמנות או לפארק אוֹדוּבּוֹן הפסקתי ללכת לגמרי. בעצם, אולי זה מוזר, אבל יכולתי להמשיך לחיות את חיי בעיר בלי לראות את המים אפילו פעם אחת.
התאבלתי על סקוט. אחרי הכול, הוא היה הגבר הראשון והיחיד שאי פעם הייתי איתו. פרצתי בבכי ברגעים לא צפויים, באוטובוס בדרך לאנשהו או באמצע צחצוח שיניים. כשהתעוררתי מתנומת צהריים ארוכה בחדרי החשוך תמיד היו לי דמעות בעיניים. אבל לא רק על סקוט התאבלתי. התאבלתי על כמעט חמש־עשרה שנה מחיי שהתבזבזו בהקשבה לביקורת שלו. ועם הביקורת הזאת נשארתי. לא ידעתי איך לכבות את הקול הביקורתי הזה, שגם בהיעדרו של סקוט המשיך לציין את המגרעות שלי ולפרט את הטעויות שלי. למה לא נרשמת לחדר כושר? מי ירצה אישה בת יותר משלושים וחמש? כל היום את רק יושבת מול הטלוויזיה. יכולת להיראות הרבה יותר טוב אם רק היית מתאמצת קצת. חמש שנים.
הטבעתי את יגוני בעבודה. הקצב של המקום התאים לי מאוד. היינו בית הקפה היחיד ברחוב שהגיש ארוחות בוקר, לא שום דבר מפואר: ביצים בכל דרך אפשרית, נקניקיות, טוסט, פירות, יוגורט, מאפים וקרואסונים. המנות בארוחת הצהריים היו תמיד פשוטות מאוד: מרקים וסנדוויצ'ים, ולפעמים תבשיל כלשהו כמו בויאבז, נזיד עדשים או ג'מבּלאיה, אם דל הגיעה מוקדם והתחשק לה להכין משהו. היא היתה טבחית טובה יותר מאשר מלצרית, אבל לא סבלה לעמוד כל היום במטבח.
עבדתי רק ארבעה ימים בשבוע, מתשע עד ארבע. לפעמים נשארתי קצת יותר מאוחר כדי לאכול ולדבר קצת עם ויל. כשטרצ'ינה איחרה, עבדתי במקומה עד שהיא הגיעה. אף פעם לא התלוננתי. הקפדתי להיות עסוקה כל הזמן.
יכולתי להרוויח יותר אחר הצהריים, אבל אהבתי את משמרת הבוקר. אהבתי להתיז בבוקר מים בצינור על המדרכה שהתלכלכה בלילה. אהבתי את קרני השמש שריצדו על השולחנות שבמרפסת. אהבתי לסדר את המאפים בתצוגה בזמן שהקפה מתבשל והמרק רותח. אהבתי לסדר את הכסף בקופה ליד שולחן רעוע לצד החלונות הגדולים שבכניסה. אבל תמיד הרגשתי קצת בודדה בדרך הביתה.
החיים שלי החלו להתנהל בקצב אמין וקבוע: עבודה, הביתה, לקרוא, לישון. עבודה, הביתה, לקרוא, לישון. עבודה, סרט, הביתה, לקרוא, לישון. לא היה צריך להשקיע מאמץ על־אנושי כדי להיחלץ מהם, אבל פשוט לא הצלחתי לעשות שום שינוי.
חשבתי שאחרי כמה זמן פשוט אתחיל אוטומטית לחיות שוב, אפילו לצאת עם גברים. חשבתי שיגיע איזה יום קסום שבו אצטרף שוב לעולם החיים. כאילו איזה מתג יודלק פתאום. חלפה במוחי המחשבה לקחת איזה קורס. להשלים את התואר. אבל קהות החושים שלי מנעה ממני להתחייב למשימות. השתרכתי לקראת גיל העמידה בלי שום בלמים, בעוד החתולה השמנה והמנומרת שלי, דיקסי, לשעבר חתולת רחוב, מזדקנת איתי.
"את אומרת שיש לך חתולה שמנה כאילו זה משהו ש היא אשמה בו," אמר לי תמיד סקוט. "היא לא הגיעה הנה שמנה. את גרמת לה להיות כזאת."
סקוט לא נכנע לדיקסי וליללות הרעב הבלתי פוסקות שלה. אבל אני? אותי היא התישה עד שנכנעתי, שוב ושוב. לא היתה בי שום נחישות, ומן הסתם בגלל זה החזקתי מעמד עם סקוט כל כך הרבה זמן. בסופו של דבר הבנתי שלא אני גרמתי לשתייה שלו ולכן גם לא אני אוכל להפסיק אותה. אבל כל הזמן הרגשתי שאם הייתי מתאמצת מספיק, הייתי יכולה להציל אותו.
אולי, אם היה לנו תינוק כמו שהוא רצה. אף פעם לא סיפרתי לו כמה הוקל לי כשגיליתי שאני לא יכולה להיכנס להיריון. יכולנו עקרונית לפנות לאם פונדקאית, אבל זאת היתה אפשרות יקרה מדי בשבילנו, ולמרבה המזל סקוט לא מאוד רצה לאמץ. העובדה שאני לא רוצה להיות אמא מעולם לא עמדה לדיון. אבל עדיין קיוויתי למצוא איזו משמעות בחיים, משהו שימלא את החלל שהכמיהה לילדים מעולם לא מילאה.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בקפה, והרבה לפני שטרצ'ינה שבתה את לבו, ויל רמז שהוא יכול להשיג כרטיסים להופעה מבוקשת בפסטיבל הג'ז. בהתחלה חשבתי שהוא מתכוון לספר לי על איזו חברה שהוא השיג לה את הכרטיסים, אבל התברר שהוא רצה ללכת דווקא איתי. כשהוא הזמין אותי, נתקפתי גל של בהלה.
"אז… אתה שואל אם אני רוצה לבוא איתך?"
"אה… כן." ראיתי שוב את המבט ההוא בעיניו, ולרגע היה נדמה לי שיש בעיניו עלבון. "בשורה הראשונה, קאסי. באמת, בואי. זה תירוץ טוב ללבוש שמלה. אף פעם לא ראיתי אותך בשמלה, כשחושבים על זה."
כבר אז ידעתי שאני מוכרחה לעצור את זה מיד. לא יכולתי לצאת לדייט. לא יכולתי לצאת לדייט איתו. עם הבוס שלי. לא רציתי בשום אופן לאבד עבודה שממש אהבתי בשביל בחור, שאם רק יבלה איתי מספיק זמן, יגלה כמה אני משעממת. וחוץ מזה, הבחור היה הרבה מעל לרמה שלי. הייתי משותקת מפחד מהמחשבה להימצא איתו לבד מחוץ להקשר של יחסי העבודה שלנו.
"לא ראית אותי בשמלה כי אין לי שמלה," אמרתי.
שקר. פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי לובשת אחת מהן. ויל השתתק לכמה שניות וניגב את ידיו בסינר.
"לא נורא," הוא אמר. "הרבה אנשים ישמחו לראות את הלהקה הזאת."
"ויל, תראה. אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים עם בעל זוועתי נהייתי איכשהו… בלתי כשירה לדייטים," אמרתי, ונשמעתי כמו פסיכולוגית מאיזו תוכנית רדיו לילית.
"זאת דרך נחמדה לומר, 'זה לא אתה, זה אני.'"
"אבל זה באמת אני. באמת."
הנחתי את כף ידי על זרועו.
"נראה לי שפשוט אתחיל עם המלצרית הנאה הראשונה שתבוא אחרייך."
וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא התחיל עם טרצ'ינה המהממת מטֶקסרקנה, עם המבטא הדרומי והרגליים הארוכות להפליא. היה לה אח צעיר אוטיסט והיא טיפלה בו במסירות, והיו לה יותר מגפי בוקרים ממה שכל אדם סביר צריך. היא התקבלה לעבודה במשמרות הערב המוקדמות, ואמנם תמיד היתה קצת קרירה אלי, אבל הסתדרנו יפה ונדמה שוויל מאושר איתה. מאז שהם התחילו לצאת נהיה לי קשה כפליים להיפרד ממנו בסוף המשמרת, כי ידעתי שהוא יבלה את הלילה עם טרצ'ינה במקום בבית הקפה. לא שקינאתי או משהו. איך יכולתי לקנא? טרצ'ינה היתה בדיוק מסוג הבחורות שוויל היה צריך לצאת איתן — מצחיקה, חכמה וסקסית. היה לה עור מושלם בצבע שוקולד. לפעמים היא השאירה את שֹער האפרוֹ שלה פזור והוא נראה כמו עננה של צמר גפן סוכר, ולפעמים היא אילפה אותו וקלעה אותו במיומנות לצמות יפות. טרצ'ינה היתה בחורה שמחזרים אחריה. טרצ'ינה היתה מלאת חיים. טרצ'ינה היתה מקובלת ושייכת. ואני פשוט לא.

באותו ערב, בעוד המחברת עדיין בתוך הפאוץ' שלי, הסתכלתי על טרצ'ינה בזמן שהיא סידרה את בית הקפה לקראת לקוחות הערב. בפעם הראשונה הודיתי בפני עצמי שאני קצת מקנאת בה. לא כי היא זכתה בוויל. קינאתי בנינוחות ובחן שבתנועות שלה בזמן שהסתובבה לה בבית הקפה. יש נשים שפשוט יש להן את זה, את היכולת להחדיר את עצמן ישירות לתוך החיים — ועוד להיראות כל כך טוב כשהן עושות את זה. הן לא צפו מהצד; הן נמצאו במרכז הפעילות. הן היו… מלאות חיים. ויל הזמין אותה לדייט, והיא אמרה "בשמחה". בלי היסוסים, בלי התחמקויות, פשוט כן אחד גדול.
חשבתי על המחברת, על המילים שקפצו לי לעיניים, על הגבר מהזוג ההוא ליד השולחן, איך הוא ליטף את מפרק היד של האישה ונישק את אצבעותיה. איך הוא מישש את הצמיד שלה בלהט כזה. קיוויתי שיבוא יום ומישהו ירגיש ככה גם אלי. דמיינתי את עצמי אוחזת בקווצת שיער בידי, גבי לחוץ אל קיר במטבח בית הקפה, יד מרימה את החצאית שלי. רגע רגע, האיש שישב עם פולין היה קירח. דמיינתי את השיער של ויל, את הפה של ויל…
"הייתי מוכן לשלם כדי לדעת על מה את חושבת," אמר ויל וקטע את החלום־בהקיץ המגוחך שלי.
"היית צריך לשלם הרבה מאוד," אמרתי, והסמקתי קשות. מאיפה המחשבות האלה? המשמרת שלי נגמרה. הגיע הזמן שאלך.
"קיבלת היום טיפים טובים?"
"כן, לא רעים. אני חייבת לזוז, ושמע, ויל, לא אכפת לי אם אתה שוכב איתה או לא. תגיד לטרצ'ינה לשים סוכר על השולחנות לפני שהיא הולכת היום הביתה. אני לא צריכה לדאוג לזה כשאני מגיעה בבוקר."
"כן, המפקדת," הוא אמר והצדיע לי. ואז, כשפניתי לעבר הדלת, הוא הוסיף, "יש לך תוכניות הערב?"
לצפות בטלוויזיה. להוציא את הזבל למִחזור. מה עוד?
"כן, תוכניות רציניות," אמרתי.
"את צריכה לצאת לדייט עם גבר, לא עם חתולה, קאסי. את אישה נחמדה מאוד, תדעי לך."
" נחמדה? אני מקווה שלא באמת קראת לי נחמדה עכשיו. ויל, זה מה שגברים אומרים על נשים מעל גיל שלושים וחמש שעדיין לא נרקבו לגמרי אבל שהן דקה לפני הפנסיה. 'את באמת נחמדה אבל…'"
"אבל כלום. קאסי, את צריכה לצאת קצת החוצה," הוא אמר וזקר את סנטרו לעבר דלת הכניסה וכל מה שמעבר לה.
"בדיוק לשם התכוונתי לצאת," אמרתי, וצעדתי אחורנית ברחוב עד שכמעט התנגשתי ברוכב אופניים שחלף ליד בית הקפה.
"קאסי! אלוהים!" ויל זינק לעברי.
"אתה רואה? זה מה שקורה כשאני יוצאת לעולם. מישהו דורס אותי," אמרתי בניסיון להסדיר את הנשימה ולהתייחס לכל העניין בהומור.
ויל נד בראשו בזמן שהסתובבתי והתחלתי לצעוד ברחוב פרֶנצ'מֶן. יכולתי להרגיש איך הוא עומד שם ומסתכל עלי, אבל התביישתי לסובב את ראשי ולבדוק.

א"מ אדלין הוא שם הפסבדונים של סופרת רבי המכר האמריקאית, ליסה גבריאל.

X