ספר ילדים | לרכישה באינדיבוק
ספר ילדים

ספר ילדים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 259
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.40

אפרת ואורי, סופרת ומבקר ספרות, עומדים משני עברי הבטן ההולכת ותופחת של אפרת. ככל שהבטן גדלה, כך הם מתרחקים זה מזה. כל אחד מהם נושא איתו, כגיבנת, את ילדותו ואת משפחתו: אורי את הוריו, שזה שנים מתעקשים לא להיפרד למרות האיבה הגלויה השוררת ביניהם; ואילו אפרת נושאת את מחלת הנפש של אמה, שפרצה מייד אחרי שילדה אותה,ואת מערכת היחסים המורכבת והתלותית שלה עם אביה. היא מסתירה מפניו של אורי את העובדה שהיא אינה מצליחה לכתוב מאז ההיריון. בתווך, בין קירות הבשר הרכים, היכן שנפגשים הפחדים, מתפתלת תינוקת, וכל שלב בהתפתחותה מעמת את בני הזוג עם שאלות קשות.
ברומן השני שלו משתכללת הכתיבה הספרותית המושחזת ופורצת הדרך של עידו אנג´ל, שמטפל באומץ בלתי מתפשר בנושאים רגישים ונפיצים שהם כמעט בבחינת טאבו בקרב החברה הישראלית.

עלית קרפ, הארץ:

"… זה ספר מאוד מעניין ומעורר מחשבה על זוגיות, על מקומם של ילדים בחיים והוא כתוב באומץ ובכנות. מעניינת במיוחד האמפתיה שאותה מצליח המחבר להפיח בלבו של הקורא באשר לגורלם של שני אנשים שאין לו שום חיבה כלפיהם."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספר ילדים”

ביקורות נבחרות

דוד רוזנטל, וואלה, על ספר ילדים

 

עלית קרפ, הארץ, על ספר ילדים

הם צופים בטלוויזיה. היא מהדקת את אצבעותיה סביב אצבעותיו בכל פעם שהתוכנית יוצאת לפרסומות, שלא יברח. ידיה, שהיו רכות ועדינות עד לפני כמה שבועות, נפוחות כעת מרוב נוזלים. כך גם פניה ורגליה. בבטנה היא נושאת ילד, או ילדה. מחר יידעו.
הבית מטונף ושניהם עייפים. צלחות רבות הצטברו בכיור ועל השולחן, הרצפה מאובקת והאוויר נגוע בריח חמצמץ שמטריף את דעתה. הוא כבר בדק בכל פתחי הביוב, הן בתוך הדירה והן מחוצה לה, נבר בארונות והציץ מתחת למיטה, אך לא מצא דבר. נדמה שהריח נספג כבר באוויר, ברצפה, בקירות. והתוכנית בטלוויזיה מתחלפת והערב מתחשר ונכרך סביב ביתם כשמיכה אפלה. מחוץ לחלון חדרם מתמשכת יבבה: רמת-גן האומללה נוהמת כחיה. וכבר דקות ארוכות שהוא צריך ללכת להשתין, אך היא אוחזת בידו חזק כל-כך, ממש נועצת בו את ציפורניה, והוא מציץ אליה מזווית עינו ותוהה – האם היא חשה בעוצמת הלפיתה שלה? האם זהו מין אִיום?
פעם נהגו להצחיק זה את זה. הם היו יושבים יחד בבתי קפה, או על ספסלים ברחוב, או כך, כמו עכשיו, מול הטלוויזיה, ושונאים את כל שאר האנשים בעוצמה ובדריכות, עד שדמעות של שמחה היו מבצבצות בזוויות עיניהם ובטניהם היו עומדות להתפקע. היום פניהם חתומות. בטנו מתפקעת מהצורך להשתין ובטנה מהעובר הנובט בתוכה. העיניים מרצדות באי נחת על מסך הטלוויזיה. לרשימת השנאה שלהם נוספו עוד שניים: הם עצמם. ואולי שלושה נוספו. אולי גם אותו הם שונאים. אותו, או אותה. מחר יידעו.
בלילות אורי נחלש. אור השמש עוד זורה מרחק בטוח בינו לבין העולם, אבל בלילה הדברים נדמים קרובים יותר והוא מתבלבל. קשה לאמוד: האם מכשיר הטלוויזיה נמצא בקצהו האחר של החדר, או שהוא ממש כאן, כמעט נוגע באפו? האם קולותיהם של ילדי השכנים מגיעים מעבר לקיר, או שהם אורבים לו בפינות האפלות של חדר השינה? והאם הוא זה שחש בכל הפחדים האלה, או שהם מכרסמים הרחק מכאן, בלבו של מישהו אחר?
הוא מחכה עד שאפרת תירדם ואז קם בזהירות מהמיטה, הולך אל החדר השני וכולא את העולם מחוץ לדלת. כעת החדר ריק, אך יום אחד הוא יתמלא בצעצועים. הקירות, העדים לכל פחדיו, יקושטו בציורי שמש, עננים, חיות, וייצבעו בצבעים ססגוניים. אך עד שזה יקרה, החדר רק שלו. הוא פותח את החלון, מתפשט ונשכב על הרצפה. מגעה הקר יחד עם מגעה של הרוח מצננים במעט את חרדותיו. כך הוא שוכב כל לילה, עד עלות השחר. אחר כך הוא קם, מתלבש, פותח את הדלת ומתגנב בחזרה למיטה. הוא עוצם את עיניו ופוקח אותן שוב אחרי דקה או שתיים, עם צלצולו של השעון המעורר.
הם קבעו שמחר באחת-עשרה בבוקר היא תגיע לאסוף אותו ויחד ייסעו לרופא. אורי שונא לנהוג. אפרת תמיד נמצאת בתנועה ממקום אחד לאחר, והוא צריך להיאסף ממרבצו. עד שתבוא היא תשב בבית הקפה שלה בתל אביב, בולטת בין רכסי המחשבים הניידים עם ערימות הדפים שלה ועם עפרונותיה, ותכתוב את ספרה החדש. היא לא תראה לו מה כתבה. בערב היא תנעל את דפיה במגירת השידה הישנה.
את ספרה הראשון הוא קרא לפני שנפגשו. הוא כתב עליו ביקורת בעיתון. יש אומרים שמבקרי הספרות הם סופרים מתוסכלים, שהביקורת מוּנעת מכוח הקִנאה. במקרה הזה, אפילו אורי, שבדרך כלל משתדל להיות ענייני בביקורותיו, נכשל. ספרה היה כה יפה, עדין וחרישי, שהוא ממש שנא אותה על שכתבה אותו – והתאהב בה. מוזיקה בקעה מבין הדפים, מוזיקה שקטה של מילים מלטפות, שעטפה את אורי ככילה דקה והגנה עליו גם מפני הקשים שבמאורעות העלילה, וכשגמר לקרוא הוא הרגיש פתאום חשוף. אילו רק יכול היה ממשיך לנוח בצל המוזיקה הזו גם כאן, אחרי שתמו המילים. הוא קטל את הספר.
ככל הביקורות, גם זו שלו כלל לא השפיעה על המכירות, שהיו נאות. ככל הסופרים, אפרת היתה הרוסה מהביקורת, וללא כל קשר לצִדְקַת הטענות שאורי שטח בה, מיד הסכימה איתן בסתר לבה – והתאהבה בו גם. כשהעורכת מהוצאת הספרים הזמינה אותה, יחד עם כל הרווקים שהתגוררו באזור המרכז ושהיתה להם יד כלשהי בכתיבה, אל מסיבת השקה לכבוד תרגומו של איזה ספר דייטים אמריקני מטופש, היא הביטה ברשימת המוזמנים, ראתה שם גם את שמו של אורי, והגיעה.
הם התחתנו אחרי חצי שנה. חתונתם היתה צנועה ויבשה. אנשי ספרות ועיתונות לחצו ידיים רפות בנימוס. נדמה היה שאיזה צורך נענה, כמו יוּשב סכסוך נושן בין הספרות והביקורת. אורי ואפרת שמחו. הם לא הרפו זה מידו של זה במשך כל הערב. כשעה אחרי טקס החופה הותירו את אורחיהם לבדם, חמקו אל חוף הים ועשו אהבה על החול המחוספס והזפת. שמונה חודשים לאחר מכן אפרת נכנסה להיריון, בטעות, למרות שלקחה גלולות. אורי חשב, "יהיה בסדר. הרי אנחנו אוהבים." אבל חמישה-עשר שבועות חלפו ולפתע נעשה קשה לנשום.
הוא מתגעגע לכתוב לה ביקורת. לפעמים הוא עדיין כותב לה, בראשו. אלה הם פתקי-ביקורת קטנים – על זוויתו המוגזמת של חיוך, על מידת הצלייה השגויה של העוף שהכינה לארוחת הערב או על כך שהיא לא שמה לב לתהום ההולכת ונפערת ביניהם. הוא משקיע בכתיבת פתקי-הביקורת האלה, מנסח אותם היטב:
"למרות רגישותה הגבוהה של אפרת מילוא לדמויותיה הבדיוניות, נמנעת הסופרת המוכשרת הזו כמעט בכוח מלחוש ברחשי לבו של האדם הקרוב אליה ביותר. אולי קורה הדבר דווקא בשל אנושיותו: הוא אינו עשוי מילים. הוא רק בשר ודם עלובים, בלתי ראויים לה."
ולפעמים הוא סתם כותב לה בראשו. למשל:
"אפרת היקרה, כאן אורי. אני כותב לך מהרחק-הרחק, מקצהָ השני של המיטה שלנו. מה שלומך? לא כתבתי לך מזמן. איך מתקדם ההיריון? ומה עם הספר החדש? איזה משני אלה קשה לך יותר לשאת? אצלי משונה. ארץ הקצה היא ארץ מוזרה. אין כאן שמש, למשל. לוקח מעט זמן להתרגל לחשכה, לדעת מתי עליך לישון ומתי העייפות היא רק תעתוע. שקט פה, אין נפש חיה מלבדי. המרחקים האפלים מתפרשים לכל מלוא העין ואני הולך והולך."
ולפעמים הם עושים אהבה ומרעישים כל כך, שהשכנים דופקים על הקירות כדי להשקיטם. כמו אז, בחתונתם, הם מתנשקים, מביטים זה אל תוך עיניו של זה ויודעים היכן לגעת, באיזה אופן ומתי. הם טועמים את זיעתם ואת נוזלי הגוף כולם ואין מרחק: הם מתערבבים.
אבל לא הלילה. הלילה הוא רק ממתין שהיא תירדם כדי שיוכל ללכת להשתין סופסוף ואז לכלוא אותה, את התינוק שברחמה ואת כל שאר העולם מחוץ לחדר הריק. תינוק, או תינוקת. מחר יידעו.

עידו אנג'ל (נולד ב-8 באוקטובר 1974) הוא סופר, במאי ויזם ישראלי.

 

אנג'ל נולד ברמת גן ולמד בתיכון ע"ש תלמה ילין, במגמת תיאטרון. שירת בתיאטרון צה"ל. למד קולנוע במדרשה לאמנות, שם לימד נרטולוגיה מאוחר יותר במשך 7 שנים. עבד 5 שנים כעורך בחברת החדשות של ערוץ 2. כתב וביים לטלוויזיה בארץ ובעולם. פרסם שני רומנים, נובלה, ספר נוער וסיפורים קצרים בכתבי עת שונים. בשנת 2010 הקים את "מיזנטרופ", חלל עבודה לכותבים, עצמאיים וסטודנטים בתל אביב.

 

אנג'ל גרוש ואב לשתי בנות.

 

ספריו:

 

  • אולי יקראו לו יואל האמיץ? (ספר נוער. סער, 2008)
  • הסיפור של מיכאל (רומן. בעריכת דנה אולמרט. אחוזת בית, 2010)
  • ניק, איש ומילותיו (נובלה. מתוך האנתולוגיה "מאחורי הכסף יש סיפור" בעריכת דנה אולמרט. אחוזת בית, 2010)
  • ספר ילדים (רומן. בעריכת מיכל חירותי. מודן, 2012)
  • שירים נוראיים (ספר שירה משולב בקטעי פרוזה קצרים ואיורים. הוצאה עצמית, 2014)

 

בטלויזיה:

 

  • מות קין (כתב ביים וערך. דרמה. 50 דק'. הפקה עצמאית בתמיכת קרן "סנונית")
  • ויפו: הרפתקאות הכלב המעופף (כתב וביים. סדרת טלוויזיה לילדים. אנימציה, 2 עונות, 26 פרקים. שודרה ברחבי העולם)

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X