ספר המעשיות לאמהות | לרכישה באינדיבוק
ספר המעשיות לאמהות

ספר המעשיות לאמהות

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 181
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60
- 30
- 30

"זו היתה שעת ערב מוקדמת כשנכנסה לחדרו של בנה וראתה אותו באור השקיעה שנגה מאחוריו, מהחלון הפתוח. הוא היה רכון על צעצוע ששיחק בו. פס זהוב של שמש חצה את השוק הדקה והעירומה, והאם ראתה את גופו כאילו עבר מטאמורפוזה ונעשה חומר מסוג אחר  –  דבר מה ששוב לא יכלה להעריך את מגעו ומשקלו ודחיסותו.

לשבריר של רגע ידעה האם שהוא לגמרי של עצמו, ושכל היותו שלה הוא רק הרף עין של חסד, הבהוב של רמייה עצמית  בתוך האמת המוחצת הזו. עיניו, כשהסיט סוף סוף את תשומת לבו מהצעצוע והביט בה, היו חלקות ונטולות זיכרון. היא הביטה היישר לתוכן, בִדממה, ובדממה  ראתה גל של הכרה חולף בהן כשאמר אמא, כאילו אמר זאת בפעם הראשונה".

 

ספר המעשיות לאמהוֹת הוא מעין דין וחשבון חלקי על המצב הקרוי "אימהוּת". בהתאמה למצב, גם הספר ארוג מהרבה קולות ומדבר בהרבה שפות: סיפורים ואגדות, מעשיות אמִתיות ושברים של ביוגרפיות דמיוניות, פרגמנטים ושירים, ובריות טקסטואליות אחרות.

כל הקולות והשפות האלו הם קולותיה של  "האֵם" –  דמות, שהיא גם קונקרטית  וגם מיתית-ארכיטיפית; בתודעה ובגוף של הדמות הזו חרותים האהבה, הזרות והרוך, כמו גם יחסי התלות והכוח שבין אמהות לילדיהן.

את המרחב החמקמק, הפיזי-נפשי-תודעתי הזה, ממפה אורית אילן מתוך קשב עמוק ובכתיבה שהיא מדויקת מאוד, רבת כוח ומעודנת כאחת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר חזק ומטלטל באמת שבו,
    בישירות וברגישות בה אורית נוגעת כאמא וכסופרת
    בנימים הכי אינטימיים מחד, ויומיומיים מאידך, של המושג אמא.
    מאד אהבתי,

  2. :

    אני אהבתי את הספר, הוא בעיני יוצא דופן באופן הכתיבה, עם מבט חד ועמוק לנבכי הנפש, מאוד ישיר וחשוף וללא ניסיונות להצטעצעות בכתיבה או ליפות גם דברים לא קלים. אצלי הוא הגיע היישר לבטן, וזה לא קורה לי עם הרבה ספרים.
    ממליץ לקרוא לאימהות, אבות, סבים וסבתות, וגם לכל היתר.

  3. :

    מיוחד, עמוק ומרתק, גם למי שאינן/אינם אמהות. כדאי לקרוא

  4. :

    ספר מטלטל, כתיבה צלולה, חדה ומרגשת שנכנסת עמוק פנימה ומגלה כל הזמן רגעים וחוויות חדשות ועשירות. עברתי חוויה חזקה מאוד עם הספר הזה והוא עדיין מהדהד בי כל הזמן. ממליץ מאוד !!!

  5. :

    אהבתי את הספר, את המבט האחר שלו על האימהוּת. באורח פלא, בלי להכיר את כל האימהות, הצליחה אורית לגעת בכל התחושות החמקמקות שמלוות את האימהוּת, ברגעים שובי הלב וגם באלה ששוברים את הלב, בלב המתרונן ובמחשבות שאסור לחשוב. וכל זה בלי לעשות נעים בגב.

  6. :

    מרגע שפתחתי בקריאה שקעתי פנימה ונסחפתי הלאה מרותקת. ואופן הכתיבה ! לעתים זה היה כמו החוויה הראשונית של הצצה בטיפת מים מבעד למיקרוסקופ, לעתים כמו הרמת מבט לרקיע מכוכב. ואולי זה אותו הדבר…

הוסף חוות דעת

כמעט שמונה

 

הילד גָדַל. כלומר גדל בדרך אחרת, לא כפי שמובן מאליו שיגדל – ככל שזה יכול להיות מובן מאליו – אלא באופן אחר, באופן שהפך אותו למשהו אחר. וזה לא שהוא גבה, לא, את זה הוא הרי עושה כל הזמן (ותודה לאל, אומרות הסבתות, שרק ימשיך ככה, בלי עין הרע). וגם לא נראה שהשמין, לא. אלא שנראה לה לאֵם כאילו יש יותר ממנו. כאילו נעשה באופן כלשהו יותר ממשי. יותר בעל אחיזה בגוף. והגוף הזה, שלפני כן היה רק הצעה אפשרית לנפשו חסרת המנוחה, נעשה פתאום האפשרות היחידה.

 

זה בוודאי לא קרה בן יום. אבל האֵם הבחינה בכך יום אחד, אחר צהריים אחד, רגע מסוים אחד הבחינה שבנה אינו מה שהיה כי אם דבר מה אחר ומאז אינה יכולה שלא להבחין בכך. בבוקר, לפני שהיא מעירה אותו, היא יושבת לידו ומתבוננת בו. הוא ממלא את המיטה, ולא רק באורך, הוא מתפשט וממלא אותה כאילו סופסוף נקשר לכאן, עוּגַן. היא מכניסה את ידה מתחת לחולצת הפיג'מה שלו וגופו קפיצי מתחת לאצבעותיה. העלה בשר על עצמותיו, קוראים לזה. קורם עור וגידים. היא מתביישת לחשוב את מה שמבזיק בתודעתה, אבל לו היינו מאטים את ההבזק הזה היינו רואים שיש לו קשר לעובדה שהבשר והעצמות הללו הם של בן, כלומר לא של בת, כלומר של מישהו שעתיד להפוך לנער ואז לגבר.

בינתיים הוא רק בן שמונה וקשה לו לקום בבוקר. כשהיא עוזרת לו לפשוט את הפיג'מה היא משתאה על הזקפה שלו, איבר המין שלו נראה לה גדול וקטן בבת אחת. איך הוא יודע להדק סביבו את אגרופו עם ההבלח הראשון של העֵרוּת? היא מתבונת בו מתמעט כשהיא עוזרת לו להתלבש.

בנה מנומנם בתוך גופו, איטי כמו תינוק של ענקים.

ברחוב, כשהם הולכים ביחד, היא שבה ונתקלת בו, ולא רק בגלל שהוא עובר מצד לצד של המדרכה ומדלג ומנתר ונעצר פתאום ומסתובב בזמן שהוא מדבר אליה בהתלהבות; זה משהו נוסף – נוכחותו מוצקה יותר, דחוסה יותר. היא מתקשה להחליק סביבו, לנוע איתו במתואם כמו בעבר. לפעמים כשהם חוצים את הכביש היא לא נותנת לו יד אלא מניחה את ידה על עורפו, ורגע לפני שהוא מנער את ראשו בחוסר סבלנות היא מתענגת על המקום המהוסס המתהווה הזה שעדיין לא השתנה בו.

 

מה בעצם קורה כשהגוף גדל, שואלת האֵם את האב, מוטרדת וטיפשה כמו אידרה של דג, כאילו ניקה אותה החדָש הזה מכל מה שידעה  –  ממה זה בעצם עשוי? הכול שרירים? הבשר  –  מה זה בעצם הבשר? איך היא מתווספת, איך היא נצברת המסה הזאת של היש?

זרותו של הילד שארבה שם תמיד מתעוררת באחת, מתמתחת בתוך גופו הגדל. היא מגלה בזעזוע עד כמה הגוף הזה גורם לה להרגיש מובסת.

 

ערב אחד, בזמן שניגבה האֵם את בנה אחרי האמבטיה, שמה לב ששוב אינה מרגישה את הקשרים המוכרים של עמוד השדרה שלו, ובלי שהיתה מוכנה לכך פרצה בבכי. שניהם נבהלו, וגם אחרי שהתעשתה לא ידעה איך לתקן, הבהלה הפרידה ביניהם כמו סדק מתקדם במהירות על משטח של קרח. כל הערב ניסתה לחזר אחריו, ניסיונות שהילד לא דחה אבל גם לא התרצה להם; התלבש ואכל את ארוחת הערב שלו ונכנס למיטתו וישב בה דמום, עיניו שחורות מחשד והשמיכה משוכה עד למעלה מסנטרו בזמן שהיא התעקשה לקרוא לו סיפור ועוד סיפור. רק כשהפסיקה וקמה להדליק את המנורה הקטנה ורכנה מעליו כדי לתת לו נשיקה, שאל אותה פתאום מדוע בכתה קודם.

היא חשבה מה לומר ובינתיים חייכה והחליקה את שערו מעל המצח ובעוז רוח השיבה מבט למבטו שלא הרפה ממנה גם כשהתרוממה. מסתכלת אליו כלפי מטה הרגישה האֵם גבוהה מאוד וקלה מאוד כאילו הסתחררה באוויר, אבל שִמחה לא עלתה מהסחרור הזה כי אם תחושה של אובדן, כמו שעולה מתצלומים של עצים ומכוניות ובתים פורחים באוויר בזמן סופת הוריקן. הרחק מתחתיה היה הילד ובשולי מבטו הבהב אליה משהו, איזו ערמומיות מתחטאת, ובאותו רגע ידעה שהוא יודע את התשובה ומתעקש לשמוע אותה מפיה. כך, כשהיה בן ארבע או חמש היה חד לה חידות וממתין בנשימה עצורה לתשובותיה. היה שואל אותה איך היה כשהיה בתוך הבטן שלה, נכון ששתה אז חלב מהציצי שלה? כמו תינוק, נכון אמא? פורע ומארגן מחדש את גופה שיתאים לו. היה מניח את ראשו בחיקה, אצבע בפה (הוא, שבכלל לא מצץ אצבע), מעווה את פרצופו, מעפעף ומפלבל בחיקוי מטריד של תינוק, רוצה חלב, אמא, והיא היתה צוחקת במבוכה, מתקנת את טעותו, אומרת אוי תינוקי, עכשיו אין לי חלב, אתה יודע, מסיטה את היד שהוא שולח אליה, זה לא נעים לי, חמודי. ופעם אחת התרומם פתאום והתיישב כשפניו קרובות מאוד לפניה, ובעזות נפש ממש קרא, אבל אמא, אני אוהב את הציצים שלך, מה אני יכול לעשות! וצחק בהתפעלות כזו עד שהיא, בתחושה מבהילה של רתיעה, נאלצה לצחוק יחד איתו.

 

אבל עכשיו בחדרו הודפת האֵם מעליה את אוזלת היד המשונה שמבטו כופה עליה ואומרת שזה היה ממש טיפשי, היא יודעת, היא מצטערת שנבהל. היא עייפה מאוד, היה לה יום קשה בעבודה –

גל עבר בפניו. היא ראתה אותו עוד לפני שבנה דיבר, וידעה שהילד לא יסתפק בכך, לא בתשובה הזו. ראתה אותו נדרך לשאול עוד פעם, לאכוף את רצונו על רצונה, וידעה שהוא יודע משהו, יודע שיש משהו, הרגישה אותו נדרך ומגשש בתוכה אחר המילים שלא רצתה לומר.

אבל היא היתה האֵם, היא היתה האֵם, והמחשבה הזו היתה כמו פֶּלס בתוכה. ומכיוון שבסופו של דבר היא היתה האֵם והוא היה הילד היא לא הניחה לו לשאול אלא אמרה לו עכשיו מספיק חמודי, כבר מאוחר. היא הורידה מהמיטה את הספרים, הדפה את הילד בעדינות שישכב, קדימה חמודי, כבר ממש מאוחר, צריך ללכת לישון, והידקה את השמיכה שהתפרעה. היא נישקה אותו על מצחו בקלילות, ביציבות, ואז פנתה וסגרה את התריסים וכיבתה את האור. מנורת הלילה הקטנה האירה סביב ראשו באור חלש, וגופו היה ישר וסרבני מתחת לשמיכה. האֵם אמרה לילה טוב ויצאה מהחדר.

 

 

אורית אילן עוסקת בטקסטים במצבי צבירה שונים.

 

היא מלמדת כתיבה ועריכה בבית ברל, מפתחת וכותבת ספרי לימוד, מלווה תהליכי כתיבה ומנחה סדנאות המשלבות כתיבה והתמקדות (focusing). בעבר לימדה והנחתה סדנאות ובתי מדרש בבצלאל וב"עלמא".

 

ספרה הראשון עד החתונה זה יעבור: יצא לאור ב"עם עובד" וזכה בפרס אקום. סיפורים שלה התפרסמו במהלך השנים בכתבי עת שונים.

 

היא מתגוררת בתל אביב עם משפחתה.

X