ספר האש | לרכישה באינדיבוק
ספר האש

ספר האש

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 396
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

1752. החורף קרב ובא. שני סודות מלווים ברגשות אשמה כבדים מאיצים באגנס בת השבע-עשרה לברוח מביתה באזור כפרי באנגליה כשהיא בהיריון, ובשמלתה מוצפנים מטבעות גנובים. כשהיא מגיעה ללונדון, היא נדהמת לנוכח העוני והרעב ברחובות.

למזלה הרב, היא מוצאת עבודה כעוזרת של ג'ון בלקלוק – גבר גבוה, כהה ומסתורי העוסק בהפקת זיקוקים. ובשעה שאצבעות האורגת הזריזות של אגנס לומדות להכין רקטות ותרכובות משונות, היא נמשכת יותר ויותר לזוהרם ולשאגותיהם של הזיקוקים.

בביתו של מר בלקלוק היא פוגשת בקורנליוס סול, איש מכירות של חומרי נפץ, ומתכננת איך ממנו תבוא ישועתה. אך מדוע מר בלקלוק מתנגד כל כך לקשר ביניהם? מה הוא מחביא ממנה? מה הוא עושה בלילות? ואילו סודות הוא מצפין בשעה שסודה שלה הולך ותופח מיום ליום?

ספר האש הינו רומן היסטורי מרתק, הפורש בפני הקורא בצבעים חיים את מציאות החיים בלונדון במאה השמונה-עשרה, וטווה במיומנות את מעלליה, לבטיה ונחישותה של גיבורה צעירה, יפה, אמיצה ומיוחדת במינה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספר האש”

בקרוב…

שפשוף רצוף של להב על אבן נשמע כשהוא משחיז את הסכינים. קולו של הלהב רועד ומתוח, ואני חשה אותו בשינַי. נובמבר עכשיו, והיום נהרוג את החזירה.
אני בבית, רוכנת מעל האח. אני מניחה על הגחלים ענפי בוקיצה יבשים ופיסות קליפה, והם מתלקחים כשהאש אוחזת בהם. ריח פטרייתי חם עולה והעצים מבעבעים מיצים ושְרף. הלהבות המוזנות יורקות, מעלות קולות פיצוח, וסילונים צבעוניים נושפים לחלוחית. עמוד עשן סמיך קולח במהירות במעלה הארובה והחוצה אל השמים כמו נוזל עכור בחלב. אני תולה את המפוח מרצועתו ומזדקפת. אש משמחת אותי. נדמה לי ששרפת דברים לאפר ולאַיִן מבהירה לי את תכליתי.
כשאני פוסעת אחורנית, אני רואה שהמטבח מלא עשן. אמי עסוקה וקצרת נשימה, טורחת בין שולחנות העבודה לאח, ושני כתמי סומק עולים בעצמות לחייה. האש הזו חייבת לבעור בשלהבת צלייה שתהיה אחת החמות ביותר השנה. היא צריכה לחמם סירי ענק מלאי מים רותחים למליגת עור החזירה, ואחר־כך תרתיח את הגריסים והחביצות, הדם השומני ודגנים שייארזו במעיים השטופים שינועו נקיים במי הקדירה. אני ניגשת לדלת ויוצאת לחצר להביא עוד עצים. מזג האוויר אינו מקפיא עדיין, אך הצינה כבר כאן. יום מרטין הקדוש אינו רחוק עוד, אף שהכפור טרם פשט כברוב השנים, ונשימתי מרחפת לפני כמו ענן לבן. שמש נמוכה עלתה מעל העמק, והיא הודפת צללים קלושים אל השביל. האוויר הלח מדיף ריח עלים נרקבים וגללים ועשן ארובה. אני שומעת את קולם הצרוד של עורבי מזרע מעל עצי האשור שעל הגבעה. ואחי משחיז את הסכינים ליד הדלת האחורית, גורר את המתכת באבן ממנו והלאה. אני חוצה את החצר אל ערמת בולי העץ ורואה את הסכין לוכדת את ברק השמש הכתומה בעבודתו, הֶבהק חד של אור מסמא עיניים.
אני לוחשת רשימה של דברים אל תוך ערמת העצים ובתוך כך שולפת בולי עץ וענפים ועורמת אותם כנגד שמלתי.
קוראים לי אגנס.
אני גרה בבית קטן בקצה הכפר וושינגטון, למרגלות גבעות הגיר, שם אבן החול הירוקה הופכת לחימר. השביל העובר על פני הבית הוא צר ובוצי, וגואה בלבנבנות חלבית כשהגשם קולח מן הגבעה. המתלול שמעלינו מיוער בצפיפות, עד לפסגות הגיר החשופות שם רועות הכבשים. משפחתו של אבי חיה בסאסֶקס זה שנים רבות. אני בת שבע־עשרה, לעתים קרובות למדי אנחנו רעבים ללחם, מחצית היום אני עובדת בטוויית בדים למסחר. וביתרת הזמן אני עושה מה שעושות הבנות: בוחשת בסירים, מאכילה את התרנגולות, טופחת על גב התינוקות להוצאת הגזים, מכינה סבון, מסתפקת במועט…
סכינו נעצרה. יש היסוס באוויר, משהו שאינו מתנסח. אני משתתקת ומאזנת את ערמת בולי העץ על כתפִי כדי לשאת אותם פנימה.
רצפת האדמה של המטבח כולה ערבוביית סירים שְאוּלים. אספנו אותם ממרת מֶלין לפני ימים רבים ועכשיו אנחנו מרתיחות אותם. אמי סופרת בצלים ובצלצלים שמחכים לקיצוץ. היא מושיטה את ידה אל קופסת המלח שעל אדן האח.
"אמא! הֶסטֶר מייללת," אני אומרת לה בקול רם מעל המולת הילדים, כאילו היתה חירשת, והיא עוזבת את האח וצוללת לחדר האחורי, מכופפת את גופה הארוך והגמלוני מעל המיטה הנשלפת כדי להרים את הֶסטֶר. גבה נראה כחבל קלוע בתוך בגדיה כשהיא מנענעת את התינוקת מעלה־מטה על מותניה להרגיעה. סבלנותה הולכת ואוזלת עם כל ילד.
יש לנו חובות בכפר. אבי משתכר פחות מאז החל גידור השדות, והוא מחפש כל עבודה בשכר. בכל המחוז אין עוד עבודות גידור. בשבוע שעבר הוא חזר הביתה עם שש יוני סלעים שהחבאנו בערמה במבשלת השיכר עד שיוכל לקחת אותן ליריד בפּוּלבְּרוֹ. אמי כעסה כל היום, וכששב הביתה אחרי רדת החשכה הם רבו במשך שעות, ובזבזו נרות סָמָר. כשירדנו מהחדר בבוקר ראיתי שאחד הכדים נסדק אבל הונח יפה בירכתי המדף. כבר שלוש שנים שלמות אין לנו כברת אדמה להצמיח יבול, ובשלב הבא ייתכן שאפילו שטחי הרעייה המשותפים יילקחו, כך שלא יהיו עוד חזירים.
מבעד לדלת המוליכה אל החדר האחורי אפשר לראות רק את קצות רגליו של אבי בקצה המיטה השנייה, מתחת לשמיכה. תכף יקום, לפני שדודי יגיע.
"אנחנו מכינים את החזירה מוקדם השנה, אבל יש לנו חובות וזה יסדר אותנו," זה כל מה שאמר כשהחליט באיזה יום תבוצע השחיטה. פניו היו חסרי הבעה ושקט רע השתרר סביב השולחן. בחשתי במרק שלי עוד ועוד עם הכף. "יהיו מספיק שאריות," אמרה אמי כשקמה וחזרה אל טווייתה, אבל דבריה נשמעו יותר כשאלה, כמשאלה. היא ניגבה את ידיה בחצאיתה העליונה לפני שאחזה בבוכייר. אני חוששת שיום אחד, ממש בקרוב, נרד למטה ונמצא אנשים גדולים בבגדים כהים שיחסמו את האור הנכנס בעד הדלת הפתוחה; אחד ירשום בעט נוצה ארוך והשני יחלק הוראות בזמן שהחדרים ירוקנו וחפצינו ייערמו על השביל בחוץ.
אבל אני איני כשהייתי. הבחילה והעצבנות שסיבכו אותי בשבועות האחרונים גואות בי כרגיל ויימשכו עוד שעות. אני משתופפת ליד האח ומסדרת את בולי העץ מעל הזרדים הלוהטים, המתפצפצים, מבלי לצרוב את אצבעותי. הֶסטֶר מנדנדת. פיה כואב כששיניה נדחקות בחניכיים, והיא עדיין מתגעגעת לאחותה. אן התחילה לעבוד בבית ויסטון לפני חודשיים, ולא סלחנו לה שהשאירה אותנו כאן; אבל הסטר היא היחידה שרשאית לבטא את רגשותיה. זעמי שלי נספג בבית בדרכים אחרות.
אני יודעת שאמי לא מסוגלת להסתדר עם הילדים במצָבה. גופה הולך ומתעייף. בשנה שעברה יצאו שני ילדים מוקדם מדי, כמו שתי בובות קטנות עירומות, וקברנו אותם מאחורי הבית, עטופים בבד; אבל הם ממשיכים לבוא, ועכשיו גוף האישה הזקן שלה טעון משא חדש.
האש אוחזת בעצים.
להבות צהובות ארוכות מגבירות את החום, לקראת יום של עבודה קשה. אני שולחת את ויליאם להביא עוד מים מהמשאבה שבקצה השביל, ובעצמי פונה לקרצוף הסירים.
אני מסתירה זאת היטב. אפילו לא אתן לה לראות שאני מרגישה לא טוב, כי אז תחשוב שחליתי בקדחת ותכריח אותי לבלוע דייסת עשבים או עכביש חי מגולגל בחמאה. אסור לי לומר לאיש מה קורה לי, אפילו לא לאחותי אן, וכעת, משהסתלקה, גם אין מי שיבחין. רק שני דימומים החמצתי, אבל הסערה הקטנה שבתוכי כבר שינתה אותי במהלך החודשים האלה. פטמות הילדה שלי דואבות בכובד משא חדש, ושׂערי נדמה לי פתאום כאילו הוא מצמֵח מראשה של מישהי אחרת. לפעמים אני מרגישה שאתפוצץ אם אמשיך לשמור את האסון הזה לעצמי, ואני מתחילה להתחנן לעצמי שאספר למישהו. ואז, אחרי רגעי החולשה האלה, אני מכריחה את עצמי לדמיין את היום שבו אמא תשים לב, את פרץ הכעס שלה שיתקשח לבושה כשתַפנה לי את גבה. זעמו של אבא ימשיך לבעור הרבה אחרי שירחיק מבית המרזח ברגליים כושלות. לעולם איני מדמיינת מה יקרה אחר־כך. עצם המחשבה על כך מעוררת בי בהלה רוטטת, גורמת ללבי להלום במהירות בחזה מהודק. ראשי מסוחרר מן התסבוכת. שעות אני שוכבת ערה ומאובנת במיטה ומנסה לשנות דברים באלימות המחשבות שבאות בחשכת הלילה. זו טעות. זו לא היתה אשמתי. הכול היה באשמתי, וטעותי קורמת עור וגידים, ותתפח בתוכי. אולי אמות בשעת הלידה והם יצטרכו לסלוח לי, כשיעמדו סביב הארון שלא יכלו להרשות לעצמם ויראו אותי מוּרדת אל תוך האדמה בחצר כנסיית סיינט מרי.
כמה חשוך כשאני מנסה להירדם. כאילו אני נושמת פנימה את הלילה עצמו; לא רק את האוויר אלא את תחושת החשכה ואת ריחהּ. מדי לילה אני מקשיבה לנשימות אחיותי עולות ויורדות בנקל לצדי, עד שאני עייפה מכדי לא להירדם. ביום שחיטת החזירה נצטרך לקום לפני הזריחה, כי הבוקר מגיע מאוחר כל־כך בתקופה זו של השנה.
נרתיח את סיריה של מרת מֶלין אחד־אחד ואבי ודודי יכרעו בכל כובד משקלם על החזירה כדי שיוכלו לנעוץ את הסכין בעומק הצוואר. קשה לא לברוח משם. אני זוכרת איך ברחתי שנה אחת; הרחק בשביל כדי להימלט מן הרעש. החזיר שאג ושאג בייסורים מחרישי אוזניים של אימה עקודה, ורגליו האחוריות רקעו וחרקו טיפות אחרונות של בהלה שעה שהסכין חדרה פנימה. ואז בעבעו הצווחות וחדלו. השקט היה מזעזע. הרחק בשביל לפַתּי את מרפקַי בריקנות שאחרֵי, ואז, בקצה החורש, נקר קדח חורים בדומייה. רגלי טפחו ברעש בשביל הבוצי כשרצתי חזרה במהירות לפני ששמו לב שנעלמתי. השנה החיה קטנה יותר; חזירה מעוקרת עם כתם שחור בעורפה. עיניה קטנות מאוד, כאילו היא מוכנה להכניס די אור פנימה, אבל לא תיאות להסגיר דבר מבעד לריסיה החיוורים, הנוּקשים.
אני אחזיק את הסיר כדי ללכוד את קילוח הדם הצלול שיפרוץ סמוק מן החתך. אדים יעלו מחומו כשיישפך לכלי החרס הקר. זו תהיה סמיכוּת אטית, שתתקרר ותתכהה ככל שאבחש ואבחש, ואוציא את החוטים והקרישים, ואשפוך פנימה את הגריסים המבושלים להכנת החביצות. מאוחר יותר נשפוך מים רותחים על עור החזירה ועל־פי תוֹר נגרוף אותו בחוזקה בפמוט נגד כיוון הצמיחה כדי למרוט את הזיפים מבלי לפצוע את העור. ריח מוזר נידף שם תמיד, ועורבי מזרע ושאר נבלנים מעופפים מסתופפים ברחבי הבוסתן. ויליאם מבריח אותם, רץ על רגליו הקצרות ומנופף מעל ראשו במטאטא גדול כמעט כמוהו, והם מתעופפים בכבדות ממעל, מקיפים את הארובה וכנפיהם השחורות מתוחות ככסיות עור. לִיל אומרת שציפורים כאלה עושות לך סיוטי לילה.
היא לא יודעת כלום על התחושה בבטני; אף אחד מהם לא יודע.

ג'יין בורודייל היא אמנית המתגוררת באזור הכפרי של אנגליה. היא בעלת תואר שני לאמנויות מאוניברסיטת וימבלדון. "ספר האש" הוא ספרה הראשון.

X