ספר האי-נחת | לרכישה באינדיבוק
ספר האי-נחת

ספר האי-נחת

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 612
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 106

מהדורה מחודשת של "ספר האי-נחת", גולת הכותרת של יצירת הפרוזה של פרננדו פסואה, אחד היוצרים הגדולים בספרות העולמית של המאה העשרים. הספר, שפסואה עסק בכתיבתו במשך כעשרים שנה, הוא יצירה גדולה ומורכבת הכוללת קטעי פרוזה ויומן אינטימי, תיאורי נוף ועיר, הרהורים פילוסופיים ומטפיזיים, מחשבות על ספרות ואמנות.
ספר האי-נחת הוא מסמך מרתק שנכתב על ידי אדם שמתבונן פנימה, ומגלה שהנפש היא העולם היחיד שקיים.

המהדורה העברית היא גירסה שלמה של ספר האי-נחת. תרגם מפורטוגזית יורם מלצר, שהוסיף הקדמה והערות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספר האי-נחת”

386.

הרעיון לנסוע גורם לי בחילה.

כבר ראיתי כל מה שלא ראיתי מעולם
כבר ראיתי כל מה שטרם ראיתי.

היגיעה מהחידוש המתמיד, היגיעה מן הגילוי, תחת ההבדל הכוזב בין החפצים ובין הרעיונות, הזהות הבלתי פוסקת של הכול, הדמיון המוחלט בין המסגד, בית-הכנסת והכנסייה, הזהות בין הבקתה לארמון, אותו מבנה גוף אם אדם הוא מלך ואם הוא פרא עירום, התואם הנצחי של החיים לעצמם, הקפיאה של כל מה שחי רק מפני שהוא נע — כל זה חולף.
נופים הם חזרות. בנסיעה פשוטה ברכבת חסרת תועלת ומעיקה בין חוסר תשומת הלב לנוף וחוסר תשומת הלב לספר שהיה מעסיק אותי אילו הייתי מישהו אחר. יש לי בחילה בלתי ברורה מן החיים, והתנועה מדגישה אותה.
רק בנופים שאינם קיימים אין יגיעה, כמו בספרים שלא אקרא לעולם. בשבילי, החיים הם נדודי שינה שאינם מגיעים למוח. אותו אני שומר חופשי כדי שאוכל להיות בו עצוב.
אה, שייסעו אלו שאינם קיימים! בשביל מי שאינו ולא כלום, כמו נהר, הזרימה חייבת להיות חיים. אך בשביל אלה שחושבים ומרגישים, בשביל מי שער, ההיסטריה הנוראה /?/ של הרכבות, של המכוניות, של הספינות, אינה מאפשרת לישון או לזכור.

מכל נסיעה, אפילו אם היא קטנה, אני שב כמו משינה מלאת חלומות — בלבול גמלוני, התחושות דבוקות זו לזו, שיכור ממה שראיתי.
כדי שאוכל לנוח, חסרה לי בריאות הנפש. כדי שאוכל לנוע חסר לי דבר-מה הקיים בין הנפש לגוף; לא התנועות, אלא הרצון שיהיו לי תנועות שולל את עצמו בתוכי.
פעמים רבות קרה לי שרציתי לחצות את הנהר, אותן עשר דקות שבין טריירו דו פאסו לקסיליאס. וכמעט תמיד היתה לי מין תחושה של בושה מרוב בני-אדם, מעצמי ומכוונתי. בפעם זו או אחרת הלכתי, תמיד מועק, מניח את כף רגלי על הקרקע רק כאשר אני חוזר.
כאשר אתה חש יותר מדי, הטז'ו הוא אוקיינוס אטלנטי ללא מספר, וקסיליאס היא יבשת אחרת או אפילו יקום אחר.

387.

לנסוע? כדי לנסוע מספיק להיות קיים. אני עובר מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת של גופי, או של גורלי, רכון על הרחובות והכיכרות, על התנועות ועל הפנים, הזהים תמיד והשונים תמיד, כפי שבסופו של דבר הם הנופים.

אם אני מדמיין, אני רואה. מה עוד אני עושה אם אני נוסע? רק חולשתו הקיצונית של הדמיון מצדיקה את הצורך לשנות מקום כדי להרגיש.

"כל דרך שהיא, גם דרך זו לאֶנטֶפְּפוּל, תיקח אותך עד לקצה העולם". אך קצה העולם, מאז שהעולם כילה את עצמו בסיבובים סביבו, היא אותה אנטפפול שממנה יצאת. למעשה, קצה העולם, כמו ראשיתו, הוא מושגנו על העולם. בנו יש לנופים נוף. לכן, אם אני מדמיין אותם, אני יוצר אותם; ואם אני יוצר אותם, הם קיימים; ואם הם קיימים, אני רואה אותם כמו את האחרים. לשם מה לנסוע? במדריד, בברלין, בפרס, בסין, בשני הקטבים, היכן אימצא אם לא בתוך עצמי, ובסוג ובמין של תחושותי?

החיים הם מה שאנו עושים מהם. המסעות שייכים לנוסעים. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, אלא מה שאנו.

388.

הנוסע היחיד שהכרתי, שהיה כזה באמת בנשמתו, היה בחור ממשרד בבית אחר, שפעם הייתי מועסק בו. הנער הזה אסף עלוני פרסומת של ערים, ארצות וחברות נסיעות; היו לו מפות — חלקן קרע מעיתונים, אחרות ביקש לקבל מפה ומשם; מתוך ירחונים וכתבי-עת הוא גזר תמונות של נופים, תחריטים של בגדים אקזוטיים, איורים של ספינת ואוניות. הוא נהג ללכת לסוכנויות נסיעות, בשמו של משרד בדוי, או אולי בשם של משרד קיים כלשהו, סביר שזה היה אותו משרד שהוא עבד בו, ולבקש עלונים על נסיעות לאיטליה, עלונים על נסיעות להודו, עלונים שפירטו דרכים להגיע מפורטוגל לאוסטרליה.

לא זו בלבד שהוא היה הנוסע הגדול ביותר שהכרתי, כיוון שהיה האמיתי ביותר: הוא גם היה אחד האנשים המאושרים ביותר שהזדמן לי לפגוש. אני מצטער שאיני יודע מה עלה בגורלו, או למעשה, אני רק מניח שהייתי אמור להצטער; למעשה אינני מצטער, כי היום, לאחר שחלפו עשר שנים או יותר מאז הזמן הקצר שהכרתי אותו, הוא בוודאי כבר אדם מבוגר, מטומטם, ממלא את חובותיו, אולי נשוי, פיגום חברתי של מישהו — למעשה, מת בחייו שלו. וייתכן אפילו שהוא נסע בגופו, הוא שכה היטיב לנסוע בנשמתו.

אני נזכר לפתע: הוא ידע בדיוק באילו קווי רכבת נוסעים מפריס לבוקרשט, ובאילו קווים חוצים את אנגליה, ומבעד לצורות ההיגוי השגויות של השמות הזרים, היתה הוודאות אפופת ההילה של גדולת נפשו. היום, אכן, הוא בוודאי שרד והיה למת, אך אולי באחד הימים, כשיהיה זקן, ייזכר שלא רק שטוב יותר לחלום על בורדו מאשר לרדת על החוף של בורדו, אלא שזה אמיתי יותר.

וכך, אולי לכל זאת יכול היה להיות הסבר אחר כלשהו, ואולי הוא בסך-הכול חיקה מישהו אחר. או… כן, לעתים אני חושב, כשאני לוקח בחשבון את ההבדל הנתעב בין חוכמתם של הילדים לטיפשותם של המבוגרים, שבילדותנו מלווה אותנו מלאך שומר, אשר מעניק לנו את החוכמה השמימית, ושלאחר מכן, אולי בצער, אך מכוח חוק עליון, הוא זונח אותנו, כמו האמהות בקרב בעלי-החיים אשר זונחות את הגורים שגדלו לפיטום הזה שהוא גורלנו.

פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888 – 1935) הוא סופר ומשורר, חשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.

 

 

פסואה נולד בליסבון, פורטוגל בשנת 1888. אמו הייתה מורה לשפות ואביו שימש כפקיד ממשלתי. כשהיה בן חמש, נפטר אביו ממחלת השחפת. שנה לאחר מכן נפטר גם אחיו, ואמו נישאה בשנית לקונסול פורטוגל בדרום אפריקה, שהייתה באותן שנים קולוניה בריטית. בשנת 1896 עבר פסואה להתגורר בעיר דרבן עם אמו ואביו החורג, ושם עברו עליו שנותיו המעצבות. כבר בשנת 1901, כשהיה בן 13, החל פסואה לכתוב שירים באנגלית, והוא המשיך בכך עד שנת 1923.

 

 

משסיים את לימודי התיכון בשנת 1905 חזר פסואה לליסבון, ועד יום מותו הוא לא יצא עוד את העיר. בליסבון עבד פסואה לפרנסתו כמנסח תכתובת מסחרית עבור חברות עסקיות. בשנת 1914 הקים את כתב העת "אורפאו", שנחשב פורץ דרך בזמנו. בנוסף לפעילותו בחוגים הספרותיים של ימיו, הוא גילה עניין רב במיסטיקה ובאסטרולוגיה. פסואה לא נישא מעולם, אך לאחר מותו נמצאה חלופת מכתבים שלו עם אהובתו.

 

*מתוך ויקיפדיה

X