ספרי תמה תמימה | לרכישה באינדיבוק
ספרי תמה תמימה

ספרי תמה תמימה

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 290
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 54
- 30

כשחייו של חסן דועכים לנגד עיניה, מגוללת חממה את סיפור חייהם באוזני נכדתה.

ספרי תמה תמימה הוא סיפור אהבה בן 77 שנה המתחיל בכפר קטן בתימן. כשחממה פוגשת לראשונה את בן דודה היא לא מדמיינת לרגע מה טומן עתידם המשותף. חסן מדביק את חממה בחלומו לעלות לארץ ישראל, והיא יוצאת למסע מרתק בו היא מכירה את חברתה הטובה, מסכנת את חייה ומגלה את אהבתה לחסן. הזוג הצעיר וחבריהם גונבים את הגבול לעדן ועולים על ספינה אל הארץ המובטחת, המתגלה כמחנה מעבר עתלית. אך גם כשהם זוכים להתיישב ביישוב צעיר בשם פרדס חנה, המנוחה והנחלה עדיין אינה מנת חלקם. יחד עם הקמת משפחתם והתמודדות עם קשיי ההורות הם נאבקים בבריטים, בצנע ולעתים אחד בשנייה.

בעוד הספר מתאר את קורותיה של משפחה אחת, הוא מתעתד לחשוף ולתאר פיסה מעולמם של עולי תימן, על מגוון הריחות והצבעים, האמונות וסגנון החיים היחודיים להם. עולמם העתיק ‐ בתי הכפר העשויים בוץ וצואת פרות, הבאר של רבי שלום שבזי שבו המים אינם נגמרים לעולם, החיים תחת שלטון האימאם וטקסי הנישואין בגיל צעיר ‐ מקבל תפנית משמעותית עם הגעתם לארץ ישראל. ההתמודדות עם הציונות החילונית על כל חלקיה מאתגרת את העולים אך לעולם אינה שוברת את נאמנותם התמימה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספרי תמה תמימה”

עוד כשהייתי ילדה קטנה, סבא היה זקן. אבל הוא היה זקן שובב שדיבר, צחק ושר, קילף לנו תפוזים והרעיל את אפינו בטבק. עכשיו סבא עוד יותר זקן. הוא בקושי מדבר ותמיד כואב לו. סבתא דואגת ולמרות שכבר אמרה כמה פעמים שהם חיו את החיים שלהם, ושאינה מפחדת מהמוות, אני יודעת שהיא מפחדת להישאר לבד.

פעם הבית שלהם היה הבית השני שלי. הייתי מגיעה כל יום אחרי בית הספר. אמא עבדה משמרות ואבא חזר רק בחמש הביתה. סבתא הייתה מכינה לי לחם עם גבינה לבנה ומלפפון ירוק. לפעמים היו פיתות מעשה ידיה, כאלה שלא תמצאו בשום מקום אחר.

כשהייתי קטנה, התמרמרתי על הפיתה העבה שלא הצלחתי לחתוך מבפנים בצורה ישרה. אלו הקנויות היו תמיד חצויות מראש. כשחתכתי את הפיתה של סבתא, הסכין תמיד יצאה מאחד הצדדים וכשמרחתי את הגבינה, היא יצאה מכל החורים והתלכלכתי.

סבתא תמיד צחקה עלי בעודה מבשלת את האוכל האמיתי: ירקות מאודים, מרק עוף תימני או מרק עדשים כתום־אדום. היום אני קצת מתחרטת על כל פעם שפספסתי אחת מהארוחות האלה, אבל אז הייתי סתם עקשנית ומפונקת וסבתא אף פעם לא ניסתה להכריח אותי לאכול בריא. ההפך. תמיד אתענג על הימים בהם הגישה לנו חתיכה של עוגת שמרים ענקית, חמה ונוטפת ממרח תמרים עם קקאו באומרה: "רק אל תגידו לאמא שלכם".

לארוחה היה סבא מגיע בחלוק כחול, חלוק העבודה שלו, הישר מהגינה או מהחצר. לפעמים היה מגיע על האופניים הממונעים שלו בשביל העולה מהמושבה. כשהייתי ממש קטנה יכולתי לשבת בסל הלבן שמאחור. תמיד הייתי גאה לספר שסבא שלי הוא זה שהרכיב את האופניים והמנוע. כזה הוא היה: בונה, מרכיב, שותל וקוטף. יוצר. איש מלאכה. ידי זהב היו לו, ידיים אפורות וסדוקות, שכל אצבע בהן יכלה למעוך את עורפי בחיבה ובחורף — לחמם את ידי.

כשהתבגרתי, או לפחות כשחשבתי שהתבגרתי, עזבתי את פרדס חנה. התמקדתי בחיים ה'אינטלקטואליים' וה'תרבותיים' שיצרתי לעצמי במרכז תל אביב. ביקור של פעם בחודש שמר עלי מפני המציאות האכזרית ופגעי הזמן שאיתם מעולם לא רציתי להתמודד. עד לפני כשנה.

לפני כשנה אבא התקשר אלי לעבודה ואמר שסבא בבית חולים. הוא הציע לי להגיע למרות המשמרת, כי אולי זה הרגע האחרון. בעיקרון, אבא שלי די רגיש. תמיד צחקנו עליו שהוא בוכה בסרטים מצוירים. אבל כשצריך להתמודד עם משהו שאף אחד לא רוצה להתמודד איתו, הוא נוקט עמדה מציאותית, חדה וכואבת. כשאני גוערת בו — חצי בבכי — שלא ידבר ככה, הוא לא מוותר וכאילו מנסה להכין אותי.

"את צריכה להבין שזה הולך לקרות. הוא זקן וחולה וזה מה שהולך לקרות".

השבועות לאחר האשפוז טילטלו אותי מההכחשה שלי אי־שם במרכז תל אביב ולמרות שסבא כבר הרגיש טוב יותר וחזר הביתה, האיום במותו נשאר תלוי באוויר. בלון החמצן והעובד הזר בחדר השינה הפכו להיות חלק מהמציאות וסבתא עברה לישון בסלון.

המוות אינו זר לי, אבל מעולם לא היה כל כך קרוב. חיים שלמים שעוברים ליד בן אדם 'לא הולכים ברגל' וגרוע מהמוות הוא הריקבון. הדעיכה האיטית של החיים מתוך הגוף הנושם, דעיכה איטית וכואבת. כבר שנים שסבא לא עבד בחצר. רוב עצי הפרי נכרתו ועל גדמיהם נוצק גוש בטון שאמור היה לשמש יסוד לבית שבו יגור אחד מבני הדוד, אך הבניה נעצרה בגלל חסרון כיס. לא עוד דשא ירוק לשבת עליו בקיץ, לא עוד שסק טרי ישר מהעץ, לא עוד שיחי גת ללעיסה בצהרים ולא ערוגות של ירקות וצמחי תבלין. מפלצת בטון אחת גדולה וסבא אחד חולה.

הפינה הקבועה של ילדותי — עץ חלול ופטריות סביבו, המספר על דוד אחד שמת לפני שנולדתי, שם קראתי ספרים ולמדתי לחלום — גם היא איננה. אני מחפשת תמונות ישנות כדי להראות לאישי היקר את המקום בו גדלתי; את החדר בו ישן סבא ולמד תורה; את חורשת הפקאנים מאחורי הבית; היכן עמדו עצי השסק, האפרסק והרימון; את שיח ההדס בכניסה לחצר, שבכל שנה, בחג הסוכות, קטפתי דלי שלם של פירותיו הסגולים והעגולים וסבא היה מכין מהם תרופות משלשלות; את תיבת הדואר הישנה בה שכנו צרעות שהרסו לי שני ימי הולדת. אני דולה מתוך זיכרונותיי וזיכרונותיהם ימים טובים יותר. אתי, בת דודתי, היא שמציעה לבסוף שאכתוב את סיפור חייהם.

"את כותבת, לא? למה שלא תכתבי את הסיפור של סבא וסבתא? לפני שיהיה מאוחר מדי".

התחלתי לבוא פעם בשבוע לפרדס חנה, להקליט ולתעד את סבתא מספרת את סיפור חייהם. עצם הגעתי שימחה אותי ואותם, ובכמה רגעי חסד גם סבא דיבר. הם נהנו לספר ולהיזכר וצחקנו הרבה ביחד. למדתי על סיפורים חדשים שלא ידעתי עליהם כלל, שמעתי שוב את הסיפורים הטובים ביותר וגם אם לפעמים לא הצלחתי למצוא התאמה בין העדות של סבתא לבין הנמצא בארכיונים — זה לא הפריע לי. זה הסיפור שלהם.

שרית גרדוול, ילידת פרדס חנה, מתארת באהבה רבה את סיפור חייהם של חממה וחסן ומשלבת את סיפורם האישי של סביה, ההיסטוריה של יהודי תימן וארץ ישראל עם יד הדמיון הטובה.

X