ספרי לי עוד על מאריק | לרכישה באינדיבוק
ספרי לי עוד על מאריק

ספרי לי עוד על מאריק

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38

איך אפשר לצמוח בלי שורשים?

חיים צומח בקיבוץ בשנות השישים, בן סקרן (יש אומרים: סקרן מדי) לשורדי שואה שלא אוהבים לדבר על מה שהיה "שם". אבל חיים לא מוותר. בסבלנות ובחוצפה הוא סוחט מאמו ומסביבתו את כל מה שהוא יכול כדי להבין אותם. הוא לא מצליח במיוחד.

את תופת יום כיפור הוא עובר בצריח טנק ברמת הגולן, חשוף לזוועות ולמוות, לבלבול ולהלם הקרב. בשוך הקרבות חיים מנסה לחזור למסלולו הקודם, בהצלחה חלקית. הוא מתחתן עם אהובת נעוריו, ניבה, ועובר איתה לדירה קטנה ברמת גן. שם, בין עבודתו כמורה לבין מפגש עם דודו האבוד, מאריק, הוא מצפה, סוף סוף, להולדת הילד הראשון שלהם.

אבל אז ההריון הולך לעזאזל, ואיתו כל העולם כולו.

ספרי לי עוד על מאריק הוא יותר מספר מרגש. הוא ספר חשוב. הוא מקיף יותר משלושים שנות חיים  (מתחילת הסיקסטיז עד לניינטיז) וזועק את זעקתו של דור שלם: ילדי ההתיישבות שנאלצו להצמיח בעצמם את השורשים של עצמם.

עלילתו נחבטת ומיטלטלת בין הזיות אמו המידרדרת של חיים לבין ריח הגופות השרופות בטנק, בין הבריחה לבורגנות הרמת-גנית לבין האסקפיזם המוחלט של הודו. בנגיעות אמן היא משרטטת קו בלתי נראה בין האובדן של השואה – לבין הכמיהה לילד, לחיים חדשים, כאן בארץ.

השפה של שלמה סדן אינה מתיפייפת. היא בוטה, אמיתית, וסוחפת את הקורא למסע מורעב בתוך נפשו של חיים, ללא יכולת להתנתק. סדן לא מפחד להצליף בקורא, להביך אותו ולפרקים גם להכאיב בכנות חשופה.

הסוף? אופטימי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספרי לי עוד על מאריק”

בקרוב…

"אתה יודע מה בא לי?" שואלת ניבה יום אחד.
"מה?"
"כשנסיים את הטיפולים, לנסוע לסיני".
הנסיעה הראשונה שלי לסיני אחרי הצבא היתה בקיץ לפני כמה שנים, עוד לפני שהוחזרה למצרים. סיני היתה עדיין ארץ מפלט, מין no-man's-land למתבודדים שחיפשו את השקט הצלול באיזה הווה עמום. נואיבה, עוד לפני שהפכה לנביעות, היתה לא יותר מכמה אוהלי בדואים, עצי דקל מעטים ובאר מים מתוקים-למחצה שאינם ראויים לשתייה.
את מי השתייה הבאנו איתנו בכדי פלסטיק ענקיים שהוקפאו במשך כמה ימים במקרר המטבח הקיבוצי. כך נסענו בפורד-טרנזיט שישה בנים ובנות לשבוע של שמש, חול, מעט אוכל וגן עדן תת-ימי. בערבים הדלקנו מדורונת ויצאנו בתהלוכות הזויות על הדיונות לצלילי החלילית של "משה הרשע" (אף פעם לא הצלחתי לברר מה מקור הכינוי הזה, אבל הוא דווקא נהנה ממנו).
עם ניבה עדיין לא הייתי שם. לא בסיני, לא לבד. ועכשיו שנינו חוצים את הגבול כדי להיכנס לסיני ועולים למונית פג'ו 404 סטיישן שידית ההילוכים שלה על מוט ההגה והידיות הפנימיות של הדלתות חסרות כולן.
האוויר היבש של חצי האי, השקט שבא ממנו, הרוח החמה-יבשה השוטפת את הפנים, עושים לי טוב. "איירקונדישן מן אללה," צוחק עבדאללה, הנהג הבדואי בעל השן האחת. הוא מסרב לקבל סיגריה שאני מציע לו, אבל מציע לי סיגריה מצרית. הטעם איום, אבל מחמת הנימוס אני מעשן אותה עד תומה.
עבדאללה מעשן ביד אחת, ובשנייה חולץ בקבוק אורנג'אדה סבן-אַפּ עם השן האחת שנותרה לו, ושולט בהגה בברכו עטוית הגלבייה הצחורה. הוא מקפיד לחצות את קו ההפרדה הלבן בכל סיבוב ואני מקפיד להודות לאל-המדבר על כך שבני דודו מדהב לא נוסעים מולנו. בירידות הוא מכבה את המנוע, כדי לחסוך בדלק. אחרי ראס-השטן הוא מוריד אותנו על אם הדרך וכשאני משלם לו הוא שואל בעברית-בדואינית, "מתי אתם חוסרים?"
"ביום חמישי כנראה".
"טוף, אני יפוא". והוא יגיע כל יום כדי לוודא שלא נסענו עם נהג אחר.
הירידה אל האוהל הראשי, המחופה שטיחים רחבים שממוסגרים בגזעי דקל למשענת, מעט תלולה ומבודדת מהכביש הראשי. עד שתתפנה חושה, אנחנו מתיישבים בפנים. באוהל הראשי מבלים רוב הצעירים השוהים במקום, בין צלילה לצלילה. כשמתפנה אחת מעשר החושות שבמקום, אנחנו משאירים בה את תרמילי המסע ושקי השינה, לובשים את בגדי הים ונכנסים למים בדיוק במרכז המפרצון, במקום שבו הריף מותיר גישה חולית.
המים הקפואים מַתּיקים את הנשימה וכדי להתחמם אנחנו מתחרים בשחייה עד לסירה העוגנת במרחק כמאה מטר מהחוף. בדרך חזרה אנחנו שוחים לאיטנו ויוצאים מהמים רק כדי לחבוש את משקפות הצלילה. הנוף התת-מימי הוא גן עדן שוקק חיים אל מול המדבר השקט והצחיח. הוא מרחיב את הלב ומצנן את הנשמה.
ביציאה מהמים אנחנו לא מספיקים להגיע למגבות. הרוח המדברית מייבשת כל טיפה שמעזה לנטוש את הים. זה מכריח אותנו לסכך את עצמנו בקרם גוף ואנחנו מורחים זה לזה את הגב. אחר הצהריים השמש מכוונת עצמה אל חודי ההרים שבמערב ואני מציע לניבה לעשות סיור-שחייה לאורך הריף.
"אבל השמש עוד מעט שוקעת ובטח הראות איומה מתחת למים," ניבה מהססת, מה גם שאחר הצהריים מתגבהים הגלים וצריך להיזהר שלא להישרט מאלמוגי האש ומזיזי הריף, או לדרוך בטעות על דג-אבן ארסי.
"אז מה? הכיף הוא לראות את הריף בכל המצבים. בכל שעה הוא אחר," אני מתעקש, וניבה נעתרת. הראות באמת גרועה, בגלל הרוח שמערבלת את המים ומעלה אבק תת-מימי, מה שלא מפריע לי לזהות צב-ים ולנסות לתפוס אותו. אבל צבים הם איטיים רק ביבשה ולמרות המראה המגושם שלו מתרחק הצב בקלות. אנחנו יוצאים שוב מהמים והולכים להישטף במקלחות הפתוחות שבקצה המתחם. מי המקלחות, בסיני כמו בסיני, מתוקים-למחצה ואינם ראויים לשתייה, אבל מספיקים כדי להסיר את המלח שנצמד אל העור.
אחר כך, כבר לבושים, אנחנו מתיישבים בסוכה המרכזית ומזמינים ארוחת ערב. התפריט הבדואי אינו מאפשר חירות רבה ואנחנו מסתפקים בסלט קטן, דג מטוגן וגבינה דנית קשה. השקט יורד על המפרץ המדברי לאט, והוא כבד וענק ונקי ומוחלט. כל זה עד הופעת הירח, מלך הלילה. בטייפ הישן, על הדוכן שבסוכה הגדולה, שר שלמה ארצי על ירח ממקום אחר. אין שירים בדואים בחושות של סיני. רק שלמה ארצי ובועז שרעבי וירדנה ארזי ואילנית.
עוד יותר אחר כך, בחושה שקירותיה וגגה עשויים ענפי דקל, אנחנו חונכים את מעוננו החדש בסקס מדברי על מחצלת. אני על הגב, גורף אלי את המצלמה הזעירה ומצלם את ניבה שיושבת עלי, אני נעוץ בתוכה והיא נעה בקצב פנימי משלה. היא מתנשמת בתאווה ועכשיו, לאור הירח, אני אוהב אותה כפליים. אוויר המדבר עוצר את נשימתו, צופה ומאזין לנו, והרעש היחיד הוא רחש האדוות המשחקות עם חלוקי החוף הצבעוניים.
ניבה נאנקת בהנאה ואני עוצר את תנועותי כדי להאריך את הרגע. בטנה מרקדת בריקוד מזרחי, שדיה משחקים זה עם זה בתופסת ואני מלטף את עטרות פטמותיה, שני כתרים משובצי יהלומים, נשימותיה נעשות חטופות והיא נפתחת אלי בפרץ נוזלי סיכה, עולה ושוקעת עלי ואני מצלם, אוחז בירכיה, מתפוצץ אל תוכה, עוצם את עיני, זיקוקים בראשי וניבה גומרת איתי ולפתע קופאת תנועתה, וכשעיניה עצומות היא מצמידה את אמות ידיה זו לזו באגרופים קפוצים. אני מניח את המצלמה ומנסה לחבקה. היא מצטמררת ואני מוותר.
"אם יהיה לנו מזה בן נקרא לו עובדיה," אני לוחש לאוזנה הסמוכה עדיין לפי.
"מה?" משהו מצטלל בה למרות שהיא עדיין מכווצת סביבי ועלי.
"על שם עבדאללה, הנהג שלנו".
"ואם תהיה בת?"
"אז נקרא לה בנדרנייקה".
"מי זאת?"
"נשיאת ציילון, מת על השם הזה".
"עדיף כבר עובדיה," ניבה חותמת, מכווצת את שפתיה התחתונות ופולטת את הזין המדולדל שלי ממנה.
אני מדליק את הגזייה ומבשל קפה שחור לשנינו, והסירה שבמפרצון מתנדנדת במים וחותכת את פס האור שנמשך מהירח. אני כבר עומד לצלם את הסירה, אבל אז חושב שזו תהיה תמונה קיטשית מדי ולכן פשוט מחליט לזכור את הרגע כמות שהוא. ניבה מוציאה מהתרמילים חבילת ופלים בטעם לימון, אני קורע את מעטפת המתכת שלה ואנחנו מנסרים את מלבני הוופל בליווי לגימות איטיות של הקפה השחור.
"מה הבאת לקרוא?" היא שואלת כשהיא מדליקה סיגריה.
"מה זה הסיגריה? ממתי?"
"סתם, בא לי. אז מה הבאת?" והיא שואפת שאכטה מבלי לקחת לריאות.
"הטבעת השלישית של העוצמה".
"לא שמעתי על זה".
"קרלוס קסטנדה".
"מעניין?"
"מופרע לגמרי. כל הזמן הוא בסוטול".
"אההה".
"את יודעת, הוא כותב שאתה מגיע לחופש האמיתי רק כשאתה הורג את הילדים שלך".
"זה מה שהוא כותב?"
"כן. אני לא מבין מה זה, אבל אולי פעם אבין".
"אתה יודע שלא נהוג לדבר על חבל בביתו של תלוי".
ניבה אומרת את זה בקלות וללא תוכחה ואז אני תופס ומשקיע את עצמי בבוץ שנותר בתחתית הספל. אידיוט שלא חושב מה הוא מוציא מהפה. שתיקה נופלת בינינו. רק רחש אדוות הים לוחך את חלוקי הגרניט ואת שלדי הקונכיות, לוחש "בואי אמא".
אני חייב למצוא את המילים הנכונות עכשיו.
"עוד יהיו לנו הרבה ילדים".
ניבה בוהה בספל שלה. "אני יודעת". היא מרימה את מבטה ומחייכת אלי חיוך שכמותו טרם ראיתי. "אני יודעת".
יש. איתה אפשר לצאת למלחמה.

שלמה סדן, יליד 1951, הוא שחקן (בתיאטרון באר-שבע, בסרט "טיפת מזל", בסדרה "רמת אביב גימל", ובסרטים וסדרות נוספים) ומדבב. בזמנו הפנוי הוא כותב ומקריין/ מקליט ספרים בספריה לעיוורים.

X