ספינת העבדים, היסטוריה אנושית | לרכישה באינדיבוק
ספינת העבדים, היסטוריה אנושית

ספינת העבדים, היסטוריה אנושית

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 90

משך כארבע מאות שנים הובילו ספינות עבדים מיליוני אפריקאים חטופים אל העולם החדש שבצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי. רבות נכתב מאז על העבדות, על הסחר בעבדים ועל שיטת המטעים באמריקה, אך מעט מאוד היה ידוע על ספינות העבדים שהובילו את החטופים לעולמם החדש. מרקוס רדיקר, היסטוריון ימי עטור פרסים, חקר במשך שלושה עשורים יומני ספינות, רישומי נמלים וארכיונים ימיים במטרה לשפוך אור חדש על ספינת העבדים, כלי שיט מסוג חדש המשלב מסחר ומלחמה, כלי משחית במלוא מובן המילה.
בספרו משחזר רדיקר בפירוט ובדייקנות את החיים, המוות והאימים בספינת העבדים, אותו "צינוק צף", שילוב מוזר ורב עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת, שבו רבי חובלים, מלחים ואפריקאים שנחטפו לעבדות חיו שבועות ארוכים בצוותא בפחד מתמיד מפני טביעה, מגפות וכרישים.
רדיקר מאיר את הפינות האפלות ביותר של אותו "עולם עשוי עץ" אפוף טרגדיה, אכזריות ואימה ודולה את סיפוריהם האישיים של הנוסעים ושולחיהם ־ האפריקאי הצעיר שנחטף על ידי בני כפר שכן ונמכר לסוחרי העבדים, פרח הכמורה שהתפתה להצעה לעבוד על הספינה כמלח ורב החובל שהתענג על כך שיש לו "גיהינום פרטי" משלו.
סיפורה של ספינת העבדים הוא סיפור של טרגדיה וסבל, אך גם של התנגדות והישרדות עבור אלה שגילו עצמם בתור "האנשים השחורים". בדיאלקטיקה רבת עוצמה הולידה קהילת הייסורים הנוראים שעל סיפונה של ספינת העבדים את הקפיטליזם המודרני ואת מאבקי הגזעים והמעמדות המרכיבים את ההיסטוריה של זמננו, וכן את התרבויות המתריסות, העמידות ואוהבות החיים של האפריקאים–אמריקאים והפאן–אפריקאים.

הספר זכה בפרס ג'ורג' וושינגטון ובפרס מרל קורטי של ארגון ההיסטוריונים האמריקאים.

"דבר לא הכין אותי לחוויה הרגשית העמוקה של ספינת העבדים"
אליס ווקר, מחברת "הצבע ארגמן"

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספינת העבדים, היסטוריה אנושית”

כששכבה בקרקעית סירת הקאנו, בתוך מים מטונפים בגובה 8 או 10 סנטימטרים ואריג גס מכסה את גופה העייף מהמסע, הרגישה האישה בתנועות המשוט הקצביות של החותרים בני ממלכת בּוֹני, אבל לא הצליחה לראות לאן הם לוקחים אותה. שלושה ירחים נמשך מסעהּ מפנים הארץ, מרביתו עבר בתוך הקאנו השטה במורד נהרות ובביצות. היא נמכרה כמה פעמים לאורך הדרך. בסככה לסירות קאנו ששימשה כ"בַּרַאקוּן", כלומר כמכלאה, הוחזקו היא ואחרים במשך כמה וכמה ימים, ושם גילתה כי חלק זה של המסע מתקרב לקצו. עכשיו פיתלה את גופה ודחקה אותו מעל פלג גופו העליון והרטוב של שבוי נוסף השוכב לצדה, אחר כך גררה והעלתה עצמה כנגד דופן הסירה, כדי להרים ראשה ולהציץ מעבר לחרטום. לפניהם נחה האוֹובּא קוּקוּ, הספינה מטילת האימה, שנועדה לחצות את ה"מים הגדולים". היא שמעה עליה באיומים החריפים ביותר שהושמעו בכפר, שם העונש החמור ביותר שניתן להעלותו על הדעת היה להימכר לאדם הלבן שייקח אותך לסיפון האוֹובּא קוּקוּ.
שוב ושוב עלתה הקאנו וירדה על הגלים המקציפים, ובכל פעם שטבל חרטומה במים, ראתה האישה את הספינה באופק, כמו אי שצורתו משונה. כשהתקרבו, נראתה הספינה יותר כמו קופסת עץ ענקית ושלוש יתדות גבוהות מתרוממות מתוכה. הרוח התגברה, והיא הריחה ריח מוזר אך מוכר של זיעה, מלווה בצריבה חריפה של פחד ובעקבות חמצמצים של קיא. רעד חלף בגופה.
משמאל לקאנו ראתה שרטון חול ובלבה גמלה החלטה. משוטי הקאנו שכשכו בעדינות במים, פעמיים, שלוש וארבע, והיא קפצה מעבר לדופן, והחלה שוחה בפראות כדי לברוח משוביה. היא שמעה קול נתז כששניים מחותרי הקאנו קפצו אחריה. רק פגעו במים וכבר שמעה מהומה נוספת, הביטה מעבר לכתפה וראתה אותם מושכים עצמם בחזרה אל הקאנו. בעודה מדשדשת אל קצה שרטון החול, הבחינה בכריש אפור, גדול ועב גוף, כ-2.5 מטרים אורכו, ולו חוטם מעוגל וקהה ועיניים קטנות, חולף בריחוף לצד הקאנו בדרכו אליה. החותרים קיללו וחבטו בכריש במשוטיהם, העלו את כלי השיט לחוף, קפצו מתוכו, דשדשו ואחר כך רצו אחריה. לא היה לה לאן לברוח על שרטון החול והכריש מנע ממנה לחזור למים. היא נאבקה, אך לשווא. הגברים קשרו את מפרקי ידיה ואת רגליה בשריגים גסים והשליכו אותה בחזרה לקרקעית הקאנו. הם חזרו לחתור ועד מהרה החלו לשיר. כעבור זמן מה היא שמעה, תחילה במעומעם ואחר כך בבהירות מתגברת, קולות אחרים ־ קול הגלים החובטים בגוף הספינה הגדולה, ואת חריקת לוחות העץ שלה. אחר כך נשמעו צרחות עמומות בשפה זרה.
עם כל טבילת משוט נמרצת של החותרים הלכה הספינה וגדלה והפכה מבעיתה יותר ויותר. הריחות נעשו חריפים והקולות הרעישו ־ בכי ויללות מאזור אחד בספינה ושירה בקול חלוש ונוגה מאזור אחר; מהומת ילדים לא נשלטת מלווה במקצב נמוך של ידיים המתופפות על עץ; מילה או שתיים מובנות לה הסתננו והגיעו לאוזניה: מישהו מבקש מֶני, מים, מישהו אחר מטיח קללה, פונה אל מיאבֶּקָה, הרוחות. כשכיוונו החותרים את הסירה כך שתיצמד לדופן הספינה, היא ראתה פנים כהות, ממוסגרות בחורים הקטנים שבדופן הספינה מעל לקו המים, נועצים עיניים בדריכות. מעליה, עשרות נשים שחורות וילדים שחורים וכמה גברים אדומי–פנים הציצו בה מעבר למעקה. הם ראו את ניסיון הבריחה על שרטון החול. לגברים היו פגיונות והם נבחו הוראות בקולות צרודים וצורמים. היא הגיעה אל ספינת העבדים.
חותרי הקאנו התירו את הקשרים והדפו את האישה לעבר סולם חבלים, שעליו טיפסה יחד עם עוד חמישה–עשר שבויים מהקאנו, כולם עירומים. כמה מהגברים טיפסו איתם, וכך עשה גם סוחר העבדים השחור שחבש כובע רקום זהב אשר ליווה אותם מסככת הסירות עד לאוֹובּא קוּקוּ. רוב האנשים בקבוצתה, והיא בכללם, נדהמו ממה שראו, אבל שני שבויים גברים נראו שלווים במידה משונה, ואפילו דיברו עם האנשים הלבנים בשפתם. היה זה עולם בפני עצמו, עם עצים גבוהים, מגולחי עלים וחסרי ענפים; מכשירים מוזרים; ומערכת חבלים שטיפסה לגובה. חזירים, עזים ועופות הסתובבו בכל מקום על הסיפון הראשי. לאחד הלבנים היה תוכי מקומי, לאחר היה קוף. האוֹובּא קוּקוּ היתה כה גדולה שאפילו היתה לה אֶוובּא וַנַטָה (סירה קטנה) על סיפונה. איש לבן אחר, גופו מטונף, גהר עליה, עשה לעברה תנועת זימה וניסה למשש אותה. היא זינקה עליו, תקעה את ציפורניה בפניו ופצעה אותו כך שדימם בכמה מקומות בטרם הצליח להשתחרר ממנה, בתגובה הצליף בה שלוש פעמים בשוט קטן שנשא. סוחר העבדים השחור התערב והדף אותה מעליו.
כששבה לעשתונותיה, סקרה את פני השבויות האחרות שעל הסיפון הראשי. כולן היו צעירות, כמה מהן ילדות. בכְפרהּ נחשבה לבת גיל הביניים, אבל כאן היתה אחת המבוגרות. היא נקנתה רק משום שסוחר העבדים השחור הממולח מכר קבוצה גדולה כמקשה אחת, ולא הותיר ברירה לרב החובל אלא לקבל את הצעתו, הכול או כלום. על הספינה היא נחשבה זקנה.
נראה שרבים מהאנשים על הסיפון מדברים בשפתה, איגְבּוֹ, אף על פי שרבים מהם דיברו אותה באופן שונה ממנה. היא זיהתה עוד שתי קבוצות אנשים מהאזור שממנו באה, בני אפּא התמימים ובני אוֹטאם החסונים שעורם כהה יותר. רבים מהשבויים, כך תלמד לדעת מאוחר יותר, שהו זה חודשים על הספינה. השניים הראשונים כונו על ידי הספנים "אדם וחווה". שלושה או ארבעה מהם קרצפו את הסיפון; רבים מהם נטלו ידיים. הספנים חילקו קערות עץ קטנות לארוחת אחר הצהריים. טבח הספינה הגיש לכמה מהם בשר ולחם, ולאחרים את הבטטות המוכרות יותר, בתוספת שמן דקלים.
על הסיפון הראשי התלקחה המולת פעילות רועשת. איש לבן בעל עור שחור, ספן, צרח "דוֹמוֹנה!" (שקט) כדי לגבור על השאון. שני לבנים אחרים נראו כבעלי חשיבות מיוחדת למתרחש. האיש הגדול על הסיפון היה רב החובל, שמילותיו גרמו לשאר הלבנים לנתר. הוא והרופא עסקו בבדיקת אלה שבאו זה עתה ־ ראש, עיניים, שיניים, גפיים ובטן. הם בחנו משפחה ־ בעל, אישה וילד ־ שעלו איתה מהקאנו לספינה. הגבר נלקח, דמעות בעיניו, מבעד לדלת הבריקאדו אל קדמת הספינה. מעבר לדלת החוסמת היא שמעה זעקות של גבר אחר שחטף פֶּם פֶּם, מלקות. היא זיהתה את יללות הייסורים שלו כשפת איבּיבּיוֹ.
זמן לא רב לאחר שנבדקה נבח לעברה איש לבן, "רדי למטה! עכשיו! מהר!" ודחף אותה לעבר חור גדול ומרובע בסיפון. אישה צעירה שעמדה בקרבת מקום חששה שהיא לא הבינה את הפקודה ולחשה בנימה של דחיפות, "גֶ'מאלה! גֶ'יֶין גְוַואנגו!" כשירדה בשלבי הסולם לסיפון התחתון, תקף את נחיריה סירחון מחריד וגרם לה סחרחורת פתאומית, חולשה ובחילה. היא זיהתה את ריחו של אַוַואווֹ, המוות. הריח נדף משתי נשים חולות ששכבו לבדן בפינה אפלה מבלי שאיש יטפל בהן, קרוב לאָתָסָה, "אגן הצרכים", כפי שקראו לו הלבנים. הנשים מתו למחרת, גופותיהן הושלכו לים. כמעט מיד סערו המים, הסתחררו והאדימו. הכריש שעקב אחר הקאנו שלה זכה סוף סוף בארוחתו.
***
סיפורה של האישה היה מערכה אחת במה שכינה וא"ב דוּבּוֹיס, החוקר והאקטיביסט האפריקאי–אמריקאי הדגול, "הדרמה המופלאה ביותר באלף השנים האחרונות של ההיסטוריה האנושית" ־ "שינועם של עשרה מיליון בני אדם מהיופי הכהה של יבשת–האם שלהם אל האלדורדו שגילה המערב זה מקרוב. הם הורדו אל השאול". האישה הזאת, שהופקעה מארץ מולדתה, הועלתה בכוח אל ספינת עבדים כדי לשנעה לעולם חדש של עבודה וניצול, שם מן הסתם תעבוד בגידול סוכר, טבק או אורז ותעשיר את בעליה. הספר הזה עוקב אחריה, ואחרים כמותה, אל הספינות הגבוהות, אותן מכונות אירופיות מוזרות ורבות עוצמה שאיפשרו כל זאת.
הדרמה רחבת היריעה נפרשה במקומות רבים מספור ולאורך זמן רב, ובמרכזה לא עמד אדם אחד אלא מעמד חברתי שמנה מיליונים. במהלך ארבע מאות שנה כמעט של סחר בעבדים, מסוף המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-19, הועמסו 12.4 מיליון נפשות על ספינות עבדים והובלו ב"מסע הביניים הימי" לצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי, למאות נקודות מסירה הפרושות על אלפי קילומטרים. לאורך המסע האיום מתו מתוכם 1.8 מיליון, גופותיהם הושלכו לכרישים ששחו בעקבות הספינות. מרביתם של 10.6 המיליונים ששרדו את המסע הושלכו ללועה העקוב מדם של שיטת המטעים שהרגה בהם, ואשר בה, מנגד, הם נאבקו בכל דרך אפשרית.
ואף על פי כן, אין במספרים יוצאי הדופן הללו כדי להעביר את היקפה של הדרמה. אנשים רבים שנשבו באפריקה מתו בעודם צועדים אזוקים בידיהם וברגליהם (רכבות אנושיות) לספינות העבדים, אלא שבהיעדר רישום נתונים לא ניתן לדעת את מספרם המדויק. חוקרים מעריכים כעת כי, בכפוף לנסיבות זמן ומקום, כעשירית עד מחצית מהשבויים מתו בין הנקודה שבה נשבו לבין המקום שבו עלו לספינת העבדים. הערכה זהירה של 15 אחוזים ־ הכוללת את אלה שמתו בשלבי המסע ובעודם מוחזקים במכלאות ובבתי חרושת על החוף ־ מרמזת על עוד 1.8 מיליון מתים באפריקה. 15 אחוזים נוספים (או יותר, תלוי באזור), מיליון וחצי נפש, מתו במהלך השנה הראשונה של חיי הפרך בעולם החדש. שלב אחר שלב ־ החל בהפקעתם ממקום מושבם באפריקה, דרך מסע הביניים הימי ועד לניצולם הראשוני באמריקה ־ מתו כ-5 מיליון גברים, נשים וילדים. את אובדן החיים הזה ניתן לראות באופן שונה ולומר כי 14 מיליון בני אדם בקירוב שועבדו כדי שיניבו "תשואה" של 9 מיליון עובדים בעלי יכולת שרידות ארוכה יותר בצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי. "הדרמה המופלאה" של דוּבּוֹיס היתה למעשה טרגדיה.
"תור הזהב" של הדרמה הזאת התרחש בשנים 1700 ו-1808, תקופה שבה הועברו יותר שבויים מבכל תקופה אחרת, כשני שלישים מהמספר הכולל. יותר מ-40 אחוזים מתוכם, שלושה מיליון בסך הכול, נשלחו בספינות בריטיות ואמריקאיות. התקופה ההיא, הספינות ההן, צוותיהן ושבוייהן, הם נושאיו של ספר זה. לאורך התקופה הזאת הלך ופחת שיעור מקרי המוות בספינות, אבל מספר המתים ממשיך לעורר פלצות: כמעט מיליון מתים בכל אתרי הסחר בעבדים, מעט פחות ממחציתם מתו תוך כדי הסחר שהגיע לנמלים בריטיים ואמריקאיים. המספרים מקפיאי דם בעיקר משום שהאנשים שארגנו את הסחר הזה בבני אדם ידעו על שיעורי המוות ובכל זאת המשיכו בכך. "בלאי" של בני אדם היה פשוט חלק מהעסק, עוד גורם שיש להביאו בחשבון במהלך התכנון. הסופר האפריקאי אוֹטוֹבּה קוּגוֹאַנוֹ הוקיע גישה זו כרצח, פשוטו כמשמעו, וכמי שעבר בעצמו את מסע הביניים הימי, הקים יחד עם אחרים בשנות ה-80 של המאה ה-18 תנועה טרנס–אטלנטית לביטול הסחר בעבדים.
מהיכן הגיעו הנפשות שנלכדו בדרמה הזאת, ולאן הובלו? בשנים 1700-1808, סוחרים בריטים ואמריקאים שלחו ספינות כדי לאסוף עבדים משישה אזורים עיקריים של אפריקה: סֶנֶגמביה, סיירה לאונה / חוף וִינדְווֹרד (חוף השנהב), חוף הזהב (גאנה), מפרץ בֶּנִין, מפרץ ביאפרה ומערב–מרכז אפריקה (קונגו, אנגולה). ספינות הובילו את השבויים בראש ובראשונה לאיים הבריטיים של מטעי הסוכר (שם נקנו למעלה מ-70 אחוזים מכל העבדים, וכמעט מחציתם בג'מייקה), אבל מספרים ניכרים מאלה נשלחו גם אל קונים צרפתים וספרדים כתוצאה מהסכמי סחר מיוחדים שנקראו "אסיינטו". אחד מכל עשרה לערך נשלח ליעדים בצפון אמריקה. מתוכם נשלח הפלח הגדול ביותר לדרום קרוליינה וג'ורג'יה, ובמספרים גדולים גם לאזור מפרץ צֶ'סאפּיק. הדרמה נמשכה במערכה חדשה כשהשבויים ירדו מהספינות ברגליים כושלות.
על הסיפונים המתנודדים של ספינת העבדים הועלו שוב ושוב ארבע דרמות אנושיות שונות אך קשורות זו לזו, במהלך המאה ה-18 הארוכה. כל אחת מהן היתה רבת משמעות בימי התרחשותה כמו בימינו–אנו. המשתתפים בדרמות אלו היו רב החובל של הספינה, הצוות, הנלקחים–לעבדות בני הקבוצות האתניות השונות וכן, לקראת סוף התקופה, מתנגדים לעבדות בני מעמד הביניים וציבור הקוראים של הערים הגדולות שאליו הם פנו, הן בבריטניה והן באמריקה.
הדרמה הראשונה התרכזה ביחסים בין רב החובל של ספינת העבדים לצוותו, גברים שאסור שיהיו בעלי "אצבעות ענוגות וחוש ריח מעודן" ־ כמאמר התקופה ־ כי תחום עיסוקם היה מטונף כמעט מכל בחינה שניתן להעלות על הדעת. רבי החובלים של ספינות העבדים היו אנשים קשוחים, שאפתנים וחרוצים שהיו ידועים במנהגם לרכז את הכוח בידיהם, במהירות שבה אחזו במגלב המלקות וביכולתם לשלוט באנשים רבים. שליטה המבוססת על אלימות יושמה על אנשי הצוות הקשוחים של ספינות העבדים באותה מידה שהופעלה על מאות השבויים שאותם שינעו. הטלת המרות היתה ברוטלית לעתים קרובות ורבים מהספנים הולקו עד מוות. יתר על כן, הספנים בתעשיית העבדים זכו למנות מזון זעומות, השכר היה לרוב נמוך ושיעור התמותה גבוה ־ גבוה כמו זה של הנלקחים–לעבדות, כפי שהוכיחו חוקרים מודרנים. את האמת הקטלנית הזאת הנציחו ספנים בחרוזים הבאים:
היזהר, הישמר
ממפרץ בנין;
על כל אחד שיוצא
ארבעים נשארים.
רבים מתו, אחדים התעוורו, ואינספור אחרים סבלו ממומים חשוכי מרפא. מהסיבה הזאת חלו התנגשויות חוזרות ונשנות בין רבי החובלים לאנשי הצוות, ואפילו שמותיהם יכולים לרמז על כך: סמואל פֵּיין [כאב] היה רב חובל אלים של ספינת עבדים; ארתור פיוּז [מרעום] היה ספן ומורד. כיצד גייסו רבי החובלים את הספנים לתעשייה הקטלנית הזאת מלכתחילה ומה הולידו יחסים אלו בסופו של דבר? איך השתנו היחסים בין רב החובל לצוותו מרגע שעלו השבויים לסיפון?
היחסים בין הספנים לעבדים ־ שהתבססו על הזנה אכזרית שנעשתה בכפייה, מלקות, אלימות אגבית מכל הסוגים ואונס נשים שנלקחו בשבי ־ היוו את הדרמה השנייה. רב החובל השגיח על האינטראקציה הזאת, אבל הספנים הם שביצעו את פקודותיו: להעלות את הנלקחים–לעבדות לספינה, לאפסנם תחת הסיפון, להאכילם, לאלצם להתעמל ("לרקוד"), לשמור על בריאותם, ללמדם משמעת ולהענישם ־ בקיצור, להפוך אותם בהדרגה לסחורות המיועדות לשוק העבדות הבינלאומי. הדרמה כללה גם אינספור דרכים יצירתיות להתנגדות מצד המשונעים, החל בשביתות רעב, עבור בהתאבדויות וכלה בהתקוממויות ממש, אבל גם אימוץ של יסודות מתרבות השובים, בעיקר שפה וידע טכני, למשל בנוגע לתפעול הספינה.
דרמה שלישית שהתרחשה בו–זמנית נוצרה מתוך מאבק ומתוך שיתוף פעולה בין הנלקחים–לעבדות לבין עצמם בהיותם בני מעמדות שונים, קבוצות אתניות שונות ומגדרים שונים שהושלכו יחד אל הסיפון התחתון המזוויע של ספינת העבדים. כיצד יכלו "ערב–רב של אנשים שחורים, בני מוצאים שונים שנכבלו יחדיו" לתקשר ביניהם? הם מצאו דרכים להחליף מידע רב ערך על כל היבטיו של מצבם הקשה, על המקום שאליו הם נוסעים ועל הגורל הממתין להם. בתוך השבי הברוטלי, האימה, המוות בטרם עת, עלה בידיהם להפיק מענה יצירתי שכולו חיבור לחיים: הם פיתחו שפות חדשות, מנהגים תרבותיים חדשים, קשרים חדשים וקהילה הולכת ומתהווה של עבדים על הספינה. הם קראו אלה לאלה "אחים לספינה" ־ הביטוי המקביל לאח או אחות, ובכך השכילו ליצור קרבת משפחה "פיקטיבית" אבל אמיתית מאוד שתחליף את מה שאבד כשנחטפו באפריקה לעבדות. יצירתיותם ומאבקיהם הפכו אותם לכוח קולקטיבי בלתי ניתן לשבירה, ובכך טמונה מופלאותה הרבה ביותר של הדרמה הזאת.
הדרמה הרביעית והאחרונה התגלתה לא על הספינה כי אם בחברה האזרחית בבריטניה ובאמריקה, ככל שהוסיפו מתנגדי העבדות להביא זה אחר זה תיאורים מעוררי חלחלה של מסע הביניים הימי לקהל הקוראים בערים הגדולות. דרמה זו התרכזה בדימויה של ספינת העבדים. תומס קלרקסון ירד לרציפי הנמלים בבריסטול ובליברפול כדי לאסוף מידע על סחר העבדים. משנודעו ברבים דעותיו נגד העבדות, הפך מוקצה בעיני סוחרי עבדים ורבי חובלים של ספינות. הג'נטלמן הצעיר שהתחנך בקיימברידג' החל ללקט תלונות ממקור ראשון של ספנים, שרצו לפרסם את סיפורם בכתובים. קלרקסון אסף את העדויות ועשה בהן שימוש במאבק נגד סוחרים, בעלי מטעים, בנקאים ופקידי ממשלה ־ בקיצור, כל בעל עניין שהיה מושקע בסחר בעבדים ובמוסד העבדות באופן כללי. יסוד הצלחתה של התנועה לביטול העבדות הוא בהמחשת המציאות עבור הקהל בבריטניה ובאמריקה של משטר הטרור השליט והיעיל בספינות העבדים, אשר היה המאפיין הניכר ביותר שלהן.
"הדרמה המופלאה" הציגה מערכה אחרונה מרשימה: התרשים של בונה ספינת העבדים "ברוקס", שהראה 482 עבדים "דחוסים" מפוזרים בין סיפוניו של כלי השיט, סייע בסופו של דבר לתנועה לבטל את סחר העבדים.
1700 היתה מועד סמלי לתחילת הדרמה, הן בבריטניה והן באמריקה. אף על פי שסוחרי עבדים וימאים היו מעורבים זה זמן רב בתעשייה זו, הרי ש-1700 היתה השנה שבה תועד לראשונה מסע שִעבוד שיצא מרוד איילנד, אשר תהפוך למרכז תעשיית העבדים באמריקה, ומליברפול, שתהיה למרכז הבריטי לתעשייה זו, ועד לסוף המאה תהיה למרכז הסחר ברחבי האוקיינוס האטלנטי. בסוף מאי 1700 הפליגה מליברפול "אלייזה", בפיקודו של רב החובל ג'ון דאן, אל יעד שלא צוין באפריקה ולאחר מכן הפליגה שוב אל ברבדוס, שם מסר רב החובל 180 עבדים. באוגוסט פיקד ניקולס הילגרוב על "תומס אנד ג'ון" בהפלגה מניופורט, רוד איילנד, אל יעד שלא צוין באפריקה ואחר כך לברבדוס, שם פרקו הוא וצוותו מספינתם הקטנה 71 שבויים. מאות ספינות עבדים הפליגו בעקבותיהם מנמלים אלה ואחרים במהלך מאה השנים הבאות.
על אף השינויים במספר האנשים ששונעו, והשינויים במקומות שבהם נשבו והיעדים שאליהם נשלחו, ספינת העבדים עצמה כמעט שלא השתנתה בין 1700 ו-1808. ממדי כלי השיט של תעשיית העבדים גדלו מעט במהלך הזמן ונעשו יעילים יותר, ודרשו צוותים קטנים יותר יחסית למספר הנלקחים–לעבדות ששונעו בהם. אין ספק שמספר כלי השיט גדל, כדי לטפל בקיבולת הרַבָּה יותר של גופים שיש לשנעם. והתנאים נעשו בריאים יותר: שיעור התמותה, של ימאים ושל עבדים, ירד, בעיקר בסוף המאה ה-18. ואולם יסודות ניהולה של ספינת עבדים, החל בהשטתה ועד לאחסונו, הזנתו ואימונו הגופני של המטען האנושי, נשארו כשהיו, פחות או יותר, לאורך כל התקופה. אם לנסח זאת אחרת, קברניט, ספן או שבוי אפריקאי שהכירו ספינת עבדים כלשהי ב-1700, היו מוצאים את רוב הדברים בה מוכרים להם מקץ מאה שנה.
מה שנגלה לעיני כל אחד מהם בספינת העבדים היה שילוב מוזר ורב עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת. את יכולת הלחימה של הספינה, המצוידת בתותח ובעלת כוח הרס יוצא דופן, ניתן היה להפנות נגד כלי שיט אירופיים, מבצרים ונמלים כחלק ממלחמות מהסוג המסורתי המתחוללות בין אומות, או להפנותה לטובת ־ ולפעמים לרעת ־ כלי שיט ונמלים שאינם אירופיים, לצורכי הסחר בעבדים או למען כיבושים חדשים. גם בתוככי ספינת העבדים התחוללה מלחמה, כשאנשי הצוות (שהפכו סוהרים) נאבקו בעבדים (אסירים), כשהראשונים מכוונים את רוביהם לעבר האחרונים שזממו לברוח או להתקומם. הספינה היתה גם בית חרושת שבו הימאים "ייצרו" עבדים, הם הכפילו את ערכם הכלכלי בכך שהעבירו אותם משוק בצדו המזרחי של האוקיינוס האטלנטי לשוק במערבו, ובכך עזרו ליצור את כוח העבודה שהמריץ את צמיחת הכלכלה העולמית במאה ה-18 ואחריה. באמצעות ייצור הפועלים בעבור המטעים, ייצרה ספינת–בית–החרושת גם "גזע". בתחילתו של המסע, רבי החובלים שכרו אנשי צוות שהיו ערב–רב של ימאים, שבהגיעם לחופי אפריקה הפכו ל"אנשים לבנים". בתחילתו של מסע הביניים הימי העמיסו רבי החובלים על סיפון כלי השיט שלהם אוסף אקראי של אפריקאים בני תרבויות רבות, שבהגיעם לנמל באמריקה הפכו ל"אנשים שחורים" או "גזע כושי". כך שינה המסע את אלה שיצאו אליו. מלחמה, מאסר וייצור המוני של כוח עבודה וגזע, כל אלה נסמכו על הפעלת אלימות.
מקץ מסעות שיט רבים ושירות מסור לקידום הכלכלה משני צדי האוקיינוס האטלנטי, פגשה ספינת העבדים ימים סוערים. המתנגדים לסחר העבדים עוררו תסיסה טרנס–אטלנטית נמרצת ולבסוף אילצו את ספינות העבדים לחדול מהפלגות, או לפחות ־ אחרי שחוקקו הממשלות הבריטית והאמריקאית חוקים חדשים בשנים 1807 ו-1808 בהתאמה ־ אילצו אותן לחדול מהפלגות חוקיות. אמנם תעבורת הספינות נמשכה שנים רבות באופן בלתי חוקי, אבל אל העולם בא רגע מכריע בתולדות האנושות. אל ביטול העבדות נוסף אירוע בעל משמעות עמוקה בזמנו, מרד העבדים בהאיטי, וחבירתם של השניים סימנה את תחילת הסוף של העבדות.
***
מעניין שרבים מהסיפורים הנוקבים ביותר בדרמה הגדולה הזאת לא סופרו מעולם וחקר ספינת העבדים גופא נזנח, וזאת על רקע שפע רב של כתיבה היסטוריונית על אודות סחר העבדים האטלנטי. מחקרים מעולים נכתבו על מקורותיו, תקופתו, היקפו, יעדיו ורווחיו של סחר העבדים, אבל אין שום מחקר מקיף על כלי השיט שאיפשר את הסחר הזה אשר שינה את העולם. לא קיים שום דין וחשבון על המכניזם להגירה הכפויה הגדולה ביותר בהיסטוריה, שהיתה במובנים רבים המפתח להופעתה של הגלובליזציה. לא קיים ניתוח של הכלי שתרם ל"מהפכה המסחרית" של אירופה, לבניית שיטת המטעים והאימפריות הגלובליות, לפיתוח הקפיטליזם ולבסוף לתיעוש. בקיצור, ספינת העבדים והקשרים החברתיים שנקשרו בה עיצבו את העולם המודרני, אבל תולדותיהם נותרו עלומים במידה רבה.
היקף המחקר על ספינות העבדים אולי מוגבל, אבל המחקר על הסחר בעבדים הוא רחב ידיים ועמוק, כאוקיינוס האטלנטי עצמו. עם הישגיו הבולטים נמנים מחקרו של פיליפ קרטין, שהיווה ציון דרך The African Slave Trade: A Census (1969); ספרו הקלאסי של ג'וזף מילר Way of Death: Merchant Capitalism and the Angolan Slave Trade, 1730-1830 (1988), אשר חוקר את סחר העבדים הפורטוגלי מהמאה ה-17 ועד למאה ה-19; חיבורו המקיף של יו תומס The Slave Trade: The Story of the African Slave Trade, 1440-1870 (1999); והמיקרו–היסטוריה האלגנטית פרי עטו של רוברו הארנס על מסעה היחיד של "דיליג'נט" בשנים 1735-1734, מצרפת אל וַיִידה שעל חוף בנין ומשם למרטיניק. פרסום מסד הנתונים של סחר עבדים טרנס–אטלנטי, שנאסף, נערך והוער על ידי דייוויד אלטיס, סטיבן ד' בהרנדט, דייוויד ריצ'רדסון והרברט ס' קליין, מייצג הישג מחקרי יוצא דופן. מחקרים חשובים אחרים של סחר העבדים היו יצירות ספרותיות מאת סופרים כגון טוני מוריסון, צ'רלס ג'ונסון, ברי אנסוורת, פרד ד'אגיאר, קריל פיליפס ומאנוּ הרבסטין.
החיבור שלפניכם אינו היסטוריה חדשה של סחר העבדים, אלא דבר מה צנוע יותר, דיווח שעושה שימוש בעושר המחקרי הקיים כמו בחומרים חדשים, וזאת כדי להתבונן מחדש בנושא מנקודת תצפית שונה, מתוך הסיפונים של ספינת העבדים. אין כאן מיצוי של חקר הנושא. טרם נכתבה היסטוריה רחבה יותר שתשווה ותקשר בין כל ספינות העבדים של כל המעצמות ששלטו בתווך האטלנטי ־ לא רק בריטניה והמושבות האמריקאיות, אלא גם פורטוגל, צרפת, הולנד, ספרד, דנמרק ושוודיה. יש גם להפנות עוד תשומת לב לקשרים המחברים בין החברות האפריקאיות לספינת העבדים בצדו המזרחי של האוקיינוס האטלנטי, ולקשרים המחברים בין ספינת העבדים לחברות המטעים באמריקות. יש דברים רבים עוד לחקור ב"דרמה המופלאה ביותר באלף השנים האחרונות בהיסטוריה האנושית".
העברת המיקוד אל ספינת העבדים מגדילה את מספר השחקנים בדרמה ואת גיוונם והופכת את הדרמה עצמה, מפרולוג עד אפילוג, למורכבת יותר. אם עד כה היו השחקניות הראשיות קבוצות קטנות אך רבות עוצמה של סוחרים, בעלי מטעים, פוליטיקאים ומתנגדים לעבדות, הרי שעתה כולל הליהוק רבי חובלים לאלפים, ימאים במאות אלפים ועבדים במיליונים. כך מתגלה כי הנלקחים–לעבדות היו מתנגדי העבדות הראשונים, במאבקם היומיומי נגד תנאי השעבוד על הספינות, תוך שהם זוכים עם הזמן בבני ברית מבין האקטיביסטים העירוניים, קדושים מן המעמד הבינוני וחוטאים מן הפרולטריון. שחקנים חשובים נוספים היו שליטים וסוחרים אפריקאים, כמו פועלים באנגליה ובאמריקה, שתמכו במאבק לביטול העבדות ואכן הפכו אותו לתנועת המונים מצליחה.
מדוע "היסטוריה אנושית"? ברי אנסוורת סיפק את אחת הסיבות לכך ברומן האפי שלו רעב קדוש. הסוחר איש ליברפול ויליאם קֶמפ משוחח עם בנו ארסמוס על ספינת העבדים שלו, אשר ־ כך נודע לו זה עתה מחילופי איגרות ־ העמיסה על סיפונה את מטען בני האדם במערב אפריקה והפליגה לעולם החדש.
בחדר השקט, הספון עץ אלון ומכוסה שטיחים טורקיים, על מדפיו העמוסים ספרי חשבונות ואלמנכים, יקשה על השניים לצייר לעצמם תמונה נאמנה של מצב הספינה או אופי הסחר לחופי גיניאה, גם אם יחשבו לנסות ולעשות כן. יקשה עליהם וכן יהיה זה מיותר. כדי לתפקד ביעילות ־ לתפקד בכלל ־ עלינו לרכז את יכולותינו. הפלגה בדמיון מזיקה לעסקים, אין בכך דינמיות. אם מתמידים בזה, הדבר עלול לחנוק את המחשבה. יש לנו גרפים וטבלאות ומאזנים וגילויי דעת לגבי הפילוסופיה התאגידית שיעזרו לנו להישאר עסוקים ומוגנים בתחום המופשט וינחמו אותנו בתחושה שיוזמותינו ורווחינו מותרים על פי חוק. ויש לנו מפות.
אנסוורת מתאר את ה"אלימות שבהפשטה" שפשטה כמגפה בשדה המחקר של סחר העבדים מראשיתו. השימוש בספרי חשבונות, אלמנכים, מאזנים, גרפים וטבלאות ־ המתודה המנחמת של הסוחר ־ כמו הפך למופשטת מציאות שיש להבינה באופן קונקרטי, מסיבות מוסריות ופוליטיות, וגרם לדה–הומניזציה שלה. ניתוח אתנוגרפי של ספינת העבדים עוזר להדגים לא רק את האמת האכזרית שיש בדברים שמוכנה קבוצה אחת של אנשים (או כמה קבוצות) לעשות לקבוצות אחרות למען בצע כסף ־ או מוטב, הון ־ אלא גם מדגים איך הצליחו להסתיר, במובנים רבים ומכריעים, את המציאות ואת ההשלכות של מעשיהם, להסתירן מעצמם וגם מן הדורות הבאים. מספרים מסוגלים לטשטש את התפשטות העינויים ומשטר הטרור, אבל באירופה, באפריקה ובאמריקה עדיין חיות חברות המושפעות מהשלכותיהם, מושפעות מהמורשת רבת הפנים של הגזע, המעמד והעבדות. ספינת העבדים היא ספינת רפאים המשייטת בשולי התודעה המודרנית.
ובנימה אישית יותר לסיכום: כתיבתו של הספר היתה מכאיבה ואם עשיתי צדק כלשהו עם הנושא, תהיה קריאתו מכאיבה גם כן. אין ולא צריכה להיות שום דרך לעקוף זאת. ביראת כבוד עצומה אני מקדיש מחקר זה לאותם שסבלו אלימות שכמעט אין להעלותה על הדעת, אימה ומוות, וזאת מתוך אמונה מוצקה שעלינו לזכור כי זוועות אלו תמיד היו, ועודן, גורם מרכזי ביצירתו של הקפיטליזם הגלובלי.

 

מרקוס רדיקר, יליד 1951, הוא היסטוריון עטור פרסים, מורה ופעיל זכויות אדם. הוא משמש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פיטסבורג, פנסילבניה.

ספינת העבדים הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

X