סערה מדברית | לרכישה באינדיבוק
סערה מדברית

סערה מדברית

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 301
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 39
במיוחד לקוראות את- לחצו כאן לקבלת הוראות לקריאת ספר דיגיטלי 
"עוצמת את העיניים ונזכרת בו כפי שנראה אז. גבוה מאוד, בלונדיני מאוד, עיניים כחולות בלתי נשכחות, אדום ממאמץ, מיוזע… המחשבות האלה מביאות איתן תחושות לא רצויות. לא עכשיו, אחרי 25 שנה. תחושת חום מתגבשת לה בתחתית הבטן, הלב מאיץ ומקשה עליי להירדם. הייתכן שאיתי הוא התשובה למה שאני כה זקוקה עכשיו? מה אני עושה לעצמי?"
משבר גיל ארבעים של תמרה גולד מותיר אותה מתוסכלת ומבולבלת מהאופן שבו ניהלה את חייה עד כה. הזוגיות עם אלון, בעלה והגבר היחיד בחייה, עוברת טלטלה קשה כשהיא מבינה פתאום שכל השנים רק נתנה מעצמה אך לא זכתה ליחס שווה, ושהשנים הטובות שלה חמקו מבין אצבעותיה ולא ישובו עוד.
בעיצומה של הסערה הרגשית שעוברת עליה, מופיע בחייה איתי שוורץ, בעבר חבר לספסל הלימודים, והיום רווק תל אביבי מצליח. השניים מצליחים לגשר על השנים שחלפו ומגלים בתוכם תשוקה ישנה שטרם מומשה. הסיפור מטלטל בין המציאות המוכרת והידועה לתמרה לבין המחוזות החדשים שאיתי סוחף אותה אליהם.
מאיה אדרי מספרת על המשבר שחשבה שהוא נחלתם של אחרים ולעולם לא ייגע בה, תוך שהיא שוזרת לתוכו רומן מפתיע ומלא תשוקה. מאיה היא בלוגרית מצליחה בסלונה. "סערה מדברית" הוא רומן הביכורים שלה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אהבתי. ספר שמתחיל לאט ובעדינות וסוחף לסוף לא צפוי.

  2. :

    שלום לכם
    בזמן האחרון אני לא מצליחה לקנות ספרים באתר בעבר הצלחתי ללא קושי.
    בבקשה הודיעו לי אם יש בעיה אני רוצה לרכוש מס ספרים.
    תודה

הוסף חוות דעת

בקרוב…

רוח מדברית חמימה חודרת דרך חלון מכוניתי, והנופים הצהובים שחולפים על פניי נראים כמו רוטינת חיי היצוקה בשיממון נצחי, ללא נווה מדבר לרוויה, מוקפת בחולות ושיממון. ברדיו, שדרנית גלגל"צ משמיעה את "המיסטיקנים הסינים" של נורית גלרון. "קצת שמח, קצת עצוב", היא שרה, ואני מהדקת את אחיזתי בגלגל ההגה עד שציפורניי ננעצות בבשרי.

"קצת שמח קצת עצוב" הוא התיאור המדויק של תחושותיי ברגעים אלה שבהם אני נוהגת לביתו של אבי. הנסיעה נראית לי ארוכה מהרגיל. אני יודעת שהדברים שאני עומדת לספר לו יעוררו את תגובותיו הביקורתיות כלפיי, כמו תמיד, ולכן החלטתי לנסוע לבד. הבוקר, כשסגרתי את דלת הבית מאחוריי, הרגשתי די בטוחה בעצמי. בכל זאת, לא בכל יום אני מקבלת החלטות משמעותיות כל כך, כאלה שיוכלו להכניס בחיי את הצבע שכל כך חסר בהם. אבל ככל שאני מתקרבת לביתו של אבי, תחושת המחנק גוברת. זה קורה לי בכל פעם שאני צריכה להתמודד אתו ועם הביקורת חסרת הרחמים שלו. זו שנועדה לחנך אך משיגה את התוצאה ההפוכה, מדכאת ומביכה. זו שהותירה אותי מצולקת מילדות תובענית ובלתי מתפשרת.

עוד מאז שהייתי תלמידת בית ספר יסודי, אני זוכרת אותו מניף את ידו כדי להפליק לי על מחברות לא מסודרות, על ציונים בינוניים או על חדר לא נקי. כבת בכורה רציתי כל כך להעניק לו את הילדה המושלמת שהוא רצה שאהיה, אך דרישותיו היו גבוהות ובדרך כלל לא הצלחתי לעמוד בהן. פערים לימודיים שסחבתי לאורך השנים לא הביאו אותי להצטיינות, והאכזבה שלו ממני הלכה וגדלה והייתה לתהום שהפרידה בינינו.

"תמרה! איך זה ייתכן שאחותך מצטיינת ואת לא? תראי אותה – משקיעה, לומדת כל היום, ואת, מה את עושה?" ובכל פעם מצא דמות אחרת להשוואה – אחותי, בת השכנה, בן הדוד. ומכיוון שאני אף פעם לא הצטיינתי, הפכתי לילדה שקופה מבחינתו. אחרי המילים המגמדות האלה העביר, בדרך כלל את כאבו אליי, בידו החשופה או בחגורה. כאילו אם יכה אותי, משהו במבנה הגנטי שלי ישתנה ואהפוך לגאונה. אלא שכלום לא עזר. בכיתה נהגתי לבהות בכל הבנות שהצליחו בלימודים והשתתפו בחוגים והיו מקובלות, ואילו אני, אני הייתי ממוצעת מכל הבחינות. לא הצלחתי בלימודים, רקדתי מעט ג'ז אך הפסקתי, ניגנתי קצת בגיטרה אבל לא התמדתי. רציתי לשחק בקלאס ובגומי אחר הצהריים, לרוץ ולהתגלגל על הדשא, להתאהב אהבות ראשונות תמימות ומרגשות, להיות חופשייה.

נקשתי על הדלת הלבנה ונכנסתי בצעדים מהוססים. הוא ישב על הכורסה הלבנה שלו, רגליו מונחות על השולחן, על קצה אפו מונחים משקפיים עם מסגרת בצבע טורקיז שהלמו להפליא את עיניו הכחולות. הוא היה מפנק יותר מכל אב אחר שהכרתי, ולאחר פטירתה של אמי הוא נעשה רגיש יותר אלינו הבנות, אך זיכרונות הילדות גרמו לי להרגיש שלמרות השנים שחלפו, אני עדיין אותה ילדה מאכזבת והוא האב הלא מרוצה.

"הי, תכיני לך קפה ובואי שבי", הוא קיבל אותי בחביבות.

הכנתי לעצמי קפה בתנועות אוטומטיות. כפית אבקה, כפית סוכר, חצי כוס מים, חצי כוס חלב. גוש ענק התגבש לאטו וחנק את גרוני בעוד אני מתלבטת איך לנסח את הדברים.

"יש לי בשורה משמחת", המילים בקעו מגרוני בצרידות מביכה. כי הבשורה הייתה אמנם משמחת עבורי אבל אין לדעת כיצד אבי עלול לצלוב אותה. המילים נזרקו לאוויר ואין עוד דרך חזרה. הוא הביט בי בציפייה דרוכה.

חייכתי אליו ואמרתי: "לא תאמין אבל הבת שלך עומדת סוף סוף להיות סטודנטית. אני מתחילה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה". הבטתי בו מעכל את הבשורה, והוספתי, "וגם… התחלתי לכתוב ספר… גדול, נכון?"

"אוי, תמרה, בגיל שלך? עם שלושה ילדים? את לוקחת על עצמך יותר מדי פרויקטים, ובמקום להתרכז בדברים חשובים באמת את מתעסקת בשטויות", הוא הטיח בפניי בהבעת חוסר אמון מוחלטת. בדיוק כפי שציפיתי. "לא עדיף שתתרכזי במציאת עבודה טובה? גם ככה קשה לך להתמיד. לא חבל על הכסף שלכם?"

ידעתי שזה מה שיגיד ולמרות גילי הבוגר, הגוש בגרון הקשה עליי לסיים את כוס הקפה. המחשבות שלי נדדו לאותה ילדה בת 11 שלא מצליחה לרצות את אביה ולא חשוב כמה היא משתדלת.

"אבא, מתי תבין שאני כבר לא ילדה ושהשתניתי", פלטתי בקול חלש, נאבקת בדמעות המאיימות לפרוץ. לא ציפיתי שיבין אותי כי הקשר בינינו לא היה הדוק אף פעם. מעולם לא הייתי הילדה המועדפת עליו, ובוודאי לא ב-20 השנים האחרונות שבהן חייתי על פי הסטיגמה של "הילדה הלא-מתמידה והלא-מצליחנית" שדבקה בי. להבדיל מאחותי שעובדת ברשת מרפאות שיניים מצליחה מאז שהשתחררה מהצבא, והתקדמה עד לעמדה בכירה כסגנית מנכ"ל, אני החלפתי מקומות עבודה מדי כמה שנים. וכשהיה מביט בי, תמיד ראיתי בעיניו את חוסר שביעות הרצון ואת המבט מזלזל. זה שליווה אותי לאורך חיי: בחתונתי, בלידות, בדרך שבה בחרתי לגדל את ילדיי, בבחירת מקומות העבודה שעשיתי.

"אני רק אומר את דעתי, ואת תעשי מה שאת רוצה", פטר את עצמו.

כעבור שעה קצרה סגרתי אחרי את הדלת מאחוריי, נחושה עוד יותר להוכיח שגם אם לא ממש הצלחתי כילדה וכנערה, כאישה בוגרת אני אותיר את חותמי על העולם. אני אלמד, ואעסוק במקצוע מכובד, ואמשיך לכתוב כי אני אוהבת לעשות את זה. אני אוהבת לגעת באנשים במילותיי ולהכניס לעולמם מעט ממני, מעט מתמרה גולד.

 

מאיה אדרי, 39, נשואה ואם לשלושה,  היא בלוגרית מצליחה בסלונה. "סערה מדברית" הוא רומן הביכורים שלה.
X