סעיד | לרכישה באינדיבוק
סעיד

סעיד

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57
- 38
- 38

מיהו סעיד הקטן, שהוברח לבדו אחרי הפרעות ביהודי בגדד אל מעבר לנהר  שאט־אל־ערב לאיראן? מיהו הילד העירקי שהגיע לבדו לישראל הצעירה והוא רק בן עשר? איך הצליח ילד דובר ערבית, להיטמע ולהתערות באופן מלא כל־כך בלב ליבו של הנוער הישראלי של שנות החמישים? איך צמח עד שהיה מִבן מיעוט נרדף בגולת־בבל למנהיג של ציבור בישראל?

הסיפור המרתק הזה מחיה את דרכו של סעיד כהן הקטן עד שהיה לרן כהן המוכּר כחבר כנסת ואף כשר בממשלת ישראל. לא סוד הוא שחייו הציבוריים של רן הובילו אותו הרבה יותר גבוה מבחירתו לתפקיד מזכיר הקיבוץ שאליו הגיע כפליט קטן, אבל בעיניו התפקיד הזה הוא בלי ספק פסגת התערותו בחברה הישראלית.

 

רן כהן משקף את מיטב המורשת שהביאה עמה יהדות עיראק לישראל. סעיד הוא יצירה מלהיבה המהווה נדבך נוסף ביצירותיהם של אינטלקטואלים ילידי עיראק, אשר עלה בידם לנתץ חומות של התבדלות ולהרבות גוונים בחברה הישראלית, ובכך מפליאים בתרומתם ליצירת תרבות עשירה, רבת־פנים וחיונית.  סמי מיכאל

 

סיפור ישראלי מרתק שמוסיף נדבך מרנין של בריחה, עלייה וקליטה נפלאה בארץ. רן זכה במה שאנחנו, ילדי חברות נוער בקיבוצים, לא זכינו, הוא היה למזכיר הקיבוץ ומנהיגו, חבר כנסת ושר שלאורך כל הדרך ניהל מאבקים חברתיים ומדיניים מרשימים שהביאו לו ולנו גאווה רבה. סיפור עוצר נשימה של מאבק והצלחה.  אלי עמיר

 

סעיד הוא סיפור מרתק, קולח ומרגש, שבד בבד עם היותו אישי מאוד, אינטימי מאוד, שופע חום אנושי ואהבה, הוא גם סיפור של תקופה סוערת, קשה, רוויית מלחמות ומאבקים פוליטיים, וזה גם סיפור של עם שנוצר מיוצאי קהילות אנושיות ותרבויות חיים שונות, שמתמזגות והולכות בתשוקה גדולה ובסבל לישות הישראלית המורכבת כל כך .  יהושוע סובול

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סעיד”

אני סעיד – ראיון עם רן כהן בהארץ

 

 

את הרגע הלא מובן הזה אני מתקשה לעכל אפילו היום, בחלוף למעלה משישים וחמש שנה. הראש מתרוקן מהסברים, אך את התחושות הגופניות באותו מעמד שבו אימא שילחה אותי לבדי לדרך לא נודעת בעודי ילד בן עשר וחצי שנים, אני יכול לשחזר בחיוניות רבה, כאילו הדברים קרו ממש עכשיו; לחוש מחדש את השרירים שלי, שלמרות דריכותו של הגוף היו ארוכים ורפויים מחוסר אונים, ואת שתי ידיי הדקות שהיטלטלו ללא מעש לצדי גופי הכחוש, נוגעות וממששות את מכנסי הבד הדק לאורך ירכיי. בכל פעם שאני נזכר איך עמדתי אבוד לצד אימא, על מדרכת רחוב עירוני קטן שאת שמו אינני זוכר, עוברת בגופי צמרמורת.
זה היה כפי הנראה בראשית חודש ינואר 1950. אף שכבר היינו בעיצומו של החורף, עדיין רבצה על הכביש שכבת אבק של קיץ מדברי. חיינו בלב שכונה כה זנוחה, שאיש לא העלה בדעתו להתיז מים על רחובותיה, להקל ולוּ במעט את להט השמש המעיק ולשטוף את האבק, כפי שעשו ברחובות של האמידים. אל הבית שבו גרנו באותה עת עקרנו זה מקרוב, והוא היה עתיד להיות ביתנו האחרון בעיראק. הבית ניצב סמוך למרכז עירוני מנומנם ודל בתנועת עוברים ושבים, מראה שאפיין את רוב אזורי המגורים של העיר בגדד. פסעתי לצד אִמי ליד הבתים הגבוהים שלא הצליחו להסתיר את הדקלים הגבוהים. צמרותיהם הכפופות נטו מעל שרידי גינה ציבורית קטנה ומוזנחת. תהיתי איך ייתכן שהרוחות לא מצליחות להעיף מעל הגזעים הגבוהים את פּארותיהם הירוקות, להפילם ארצה ולהותיר את גזעיהם עריריים. אף שהיו גבוהים כל־כך נראו אומללים, ואני ברזון התמיר של גופי וברגליי הדקיקות חשתי הזדהות עמם.
התקתי לרגע את מבטי מצמרות הדקלים ומחשבותיי נדדו אל אחיותיי שעמדתי להשאיר מאחוריי לזמן רב. לא נפרדתי מעליהן כי אימא הסתירה מפניהן את דבר בריחתי הצפויה. קלמנטין הייתה צעירה ממני בשנתיים, סוהאם צעירה ממנה, וסועאד הייתה הקטנה ביותר. שלושתן נשארו בבית, שרק לאחרונה עברנו לגור בו. מהבית הקודם נמלטנו לאחר שהמשטרה פרצה אליו באישון לילה, עצרה את יעקב אחי בן ה־15 וחצי והשליכה אותו לחדרי העינויים. בנסיבות אלו שסיכנו את חייו החליט אחי הבכור אליהו עוד באותו לילה להימלט לישראל.
העפתי מבט חטוף באימא ומיהרתי להשפיל את עיניי. אימא הייתה אישה אוהבת וחושנית שנתנה דרור לרגשותיה. לא הייתה נחוצה לה כל עילה כדי לגעת בי, לחבק אותי, לאפוף את גופי ולכסות אותו במגע ידיה, שפתיה, לחייה הלחות והענוגות וגופה הרך והחם. והנה, דווקא ברגעים המעטים של הפרידה, נדמה כי השתלט עליה ריסון מוחלט. חיוך בוטח היה על שפתותיה, כאילו היא שולחת אותי, מעשה חולין, לקנות דבר מה בחנות הקרובה, או לבקר את אחיה היחיד, הדוד סאלח, בשכונה הסמוכה. שום אות בפניה או בהתנהגותה לא העיד על מצוקת נפשה בשעה שנאלצה לשלוח את בנה הרך בשנים לעולם, שאינה מכירה ושאין ביכולתה לדמיין מתוך גבולות שכונותיה של בגדד, שתחמו את כל עולמה. היא לא נראתה כמי שנפרדת מעליי בידיעה שלפניי מסע מפרך חוצה גבולות אל מקום, שאין כל ביטחון שאכן אצליח להגיע אליו, וגם אם אגיע, לא היה ברור לה איך ימצא אותי אחי הבכור.
שקטה, אצילית ומלאת רוגע פסעה לצִדי בקומתה הנמוכה. צל חיוכה התרחב על פניה ונמהל בדוק ממזרי. נדמה שמחוללת החיוך הייתה התחושה כי הנה, שוב, היא מערימה על השלטונות ועל האויבים, ומשלחת אל החופש עוד אחד מבניה. היא דחפה לידי שטר של דינר, שהיה בשבילה סכום כסף גדול, לא כל שכן בשביל ילד בגילי, והדריכה אותי קצרות לשמור עליו ולהשתמש בו רק בעת צרה של ממש. אחר־כך מסרה אותי לידי שני אנשים זרים בלי להזיל דמעה ובלי להתרפק בגלי אהבה על הילד שהיא משלחת למקום נעלם. במבט לאחור לא ברור לי מנין שאבה את הכוח לרסן את עצמה, אבל אין בי שום טרוניה על אִמי, רק הערצה גדולה שלא תדעך לעולם.

X