סכיזו | לרכישה באינדיבוק
סכיזו

סכיזו

שנת הוצאה: 08/2016
מס' עמודים: 380
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35

"התמכרתי לקריסטל מת' באותה מידה שהתמכרתי לחיים."

חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן.

נייט דניאלס, הלומד עם כריסטה, מוצא באקראי את יומנה, וזוכה לקבל הצצה נדירה לחייה במהלך ארבע השנים שחלפו מאז החלה לתעד. תוכנו של היומן שואב אותו פנימה אל בין המילים, ומאפשר לו הצצה בלתי שגרתית על העולם, כפי שהוא מצטייר מבעד לעיניה.

עולם בו סמים, שתייה ואלימות הם חלק מהנורמה. עולם של כאוס, פחד ושפיות שמתגלה כשברירית ונפיצה.

"סכיזו" מתאר את מסעה של נערה מתבגרת שאיבדה בעולם האכזר את כל מי שאהבה, את תמימותה ואת שפיותה. זהו מסע אל החשכה, שספק אם מישהו יכול להאיר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סכיזו”

בקרוב…

פרק 1
הפעמון מצלצל, ועד מהרה מסדרון בית הספר מתמלא תלמידים מכל הגילאים. הלחות במקום עולה, וריח הזיעה והבשמים הזולים ממלאים את אפי. כולם מתים להתחפף הביתה, דוחפים אחד את השני בגסות ההולמת את בני הנוער בימינו.
אני לוקח את הזמן שלי לאט. לא ממהר, כי יש לי אימון פוטבול לפני המשחק המכריע נגד תיכון "שילדס". אני שונא את התיכון הזה. הם סנובים ומפונקים, שנולדו עם כפית זהב בפה. הם לא יודעים מה זה להתאמץ בשביל משהו בחיים. לומדים בתיכון יוקרתי ששמו הולך לפניו. בטח זאת הסיבה שהם הגיעו לרבע הגמר של התיכונים בניו-יורק.
אני מגיע אל עמדת הלוקרים. מסדרון בית הספר ריק ברובו. אני מוציא מהתיק שלי כמה מחברות ודוחף אותן לתוך הלוקר מבלי לדאוג יותר מדי לסדר שלהן. מחברת היסטוריה שלי מבצבצת החוצה ומזכירה לי את עבודת הבית שניתנה לנו היום ומהווה משקל כבד מהציון הסוף שנתי שלי. אני נאנח ותוחב אותה ואת שלושת הספרים הכבדים לתוך התיק שלי. לעזאזל עם נפוליאון. למה הוא לא בחר קריירה פחות נחשבת כמו ליצן בחצר האחורית?
אני טורק את הלוקר ומביט סביב. המסדרון ריק, פרט לכריסטה קרוז, תלמידה אחת שלומדת אתי היסטוריה. כריסטה היא לא בחורה חכמה במיוחד, בייחוד היא גרועה בהיסטוריה. כך שלנצל אותה ולהעתיק ממנה את העבודה יהיה רעיון גרוע.
המבטים שלנו מצטלבים, וכשהיא קולטת אותי מביט בה, היא ממהרת לסגור את הלוקר שלה ובורחת מהמקום במהרה. אני רוצה לצעוק לה איזו הערה עוקצנית, להקניט אותה ולהגיד לה שהיא חתיכת מוזרה, אבל היא כבר יוצאת החוצה. מהתיק שלה, שפתוח למחצה, נופלת מחברת שחורה. אני מתקדם אל עבר המחברת, מרים אותה ויוצא במהרה מחוץ לבניין הכביר, סורק את השטח ומחפש אחריה. כריסטה לא נמצאת בשום מקום. לעזאזל, איך היא ברחה כל כך מהר?
המחברת לא כל כך גדולה. אולי אוכל לדחוף לה את המחברת בין החריצים של הלוקר או משהו. אני עושה את דרכי אל עמדת הלוקרים ומנסה להיזכר מאיזה לוקר היא הוציאה את הספרים. אני כמעט בטוח שהיא עמדה פה, בקצה השמאלי של המסדרון. במחשבה שנייה, אולי זה היה הקצה הימני.
אני מחליט להחזיר לה את המחברת מחר לפני תחילת שיעור היסטוריה. אני מכניס את המחברת המזוינת לתוך התיק שלי ועושה את דרכי אל מחוץ לבניין לכיוון אולם הספורט. המאמן צועק עליי שאני מאחר, ואני מתארגן במהירות, מצטרף ליתר הקבוצה ומקיף את המגרש שבע פעמים. המאמן צועק עלינו שאנחנו לא רצים מספיק מהר, גוער בנו ומתעצבן בגלל שטויות. אני שונא את המאמן שלנו, אבל אין ספק שהוא מאמן טוב יותר מהקודם שהיה לנו.
האימון הוא קשה, כמו יתר האימונים האחרונים שלנו. לאחרונה הם נעשו מפרכים וארוכים. המאמן עושה אותם קשים יותר ויותר ואומר שבזכות זה יהיה לנו קל לנצח את תיכון "שילדס". אף אחד לא מתנגד למאמן או מעז לפתוח את הפה שלו ולהתלונן על האימונים. כולם מפחדים, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מחוץ לנבחרת. המאמן כבר העיף מספר בנים מהנבחרת, רק כי התלוננו. נותרו בנבחרת אלה שבאמת רוצים להצליח.
אחרי האימון המפרך אני חוזר הביתה סחוט ומיוזע. הדבר הראשון שאני עושה זה ללכת למקלחת. אני מתקלח במשך שלושים דקות תחת זרם מים קפואים, ומרפה את השרירים המתוחים שלי. אחרי המקלחת אני יוצא למטבח ומחטט קצת במקרר, מחפש משהו קל לאכול. אימא השאירה פתק על המקרר, לפיו היא תעבוד עד מאוחר ויש אורז עם קציצות. אני מגחך על הפתק המטופש הזה. היא לא באמת מצפה ממני לאכול את האורז והקציצות, היא יודעת שאעדיף פיצה. אני לוקח את הטלפון שלי ומזמין מגש ענק של פיצה עם כל התוספות האפשריות.
אני מתיישב על הספה בסלון, מדליק את הטלוויזיה ומזפזפ בין הערוצים. אין שום דבר מעניין לצפייה, לכן אני מכבה אותה. אני בוחר לעשות משהו מועיל למעני ומביא את מחברת וספרי היסטוריה. אני מוכרח לעשות את העבודה הזאת כדי להוציא "עבר" אחד עלוב במקצוע הארור הזה. אמנם התכניות שלי לעתיד זה להיות שחקן פוטבול מפורסם ולהשתתף באליפויות ענקיות, אבל אני חייב להוציא ציוני "עבר" במקצועות השונים כדי שתהיה לי תעודה עלובה שתרצה את אימא שלי.
כשאני מוציא את המחברת והספרים מהתיק, נופלת לי גם המחברת השחורה של כריסטה. אני מרים את המחברת ומתכוון לדחוף אותה לתיק, אבל הכותרת המודגשת באותיות גדולות, שכתובה בדף הראשון שבו היא פתוחה, מסקרנת אותי: לא לפתוח. מתחת למילים הגדולות כתוב בכתב מסולסל וממש קטן: המחברת המזוינת כוללת תכנים קשים, תאמינו לי שאתם לא רוצים לקחת חלק בחרא הזה.
אני חייב להודות, האותיות הקטנות והארורות הללו מצליחות לעורר את סקרנותי. אני מהסס מעט, אבל לפני שאני מספיק לעצור את עצמי, אני מתחיל לדפדף בדפי המחברת עד שאני מגיע לדפים ריקים שנמצאים בסוף. אני סוגר את המחברת ואז פותח אותה שוב בדף הראשון. אני קורא את המילים שכתובות על גבי הדף ומעביר את האצבע שלי על האותיות החרוטות בקטן אני אמנם לא מכיר את כריסטה, אבל היא חרטה את האותיות כל כך חזק על הדף שזה גורם לי לתהות על מי היא הייתה עצבנית כשהיא כתבה את זה. אני מניח שבטח מישהו מהמשפחה שלה פתח את המחברת המטופשת הזאת, ובעקבות זאת היא החליטה לכתוב את זה. מה שזה לא יהיה, היא הייתה ממש עצבנית, ואני תוהה איך הדף לא נקרע כשכתבה את המילים.
אני מעביר לדף השני של המחברת. הסקרנות הורגת אותי ואני חייב לדעת מה יש בתוכה. המילים הראשונות שמופיעות בחלק העליון של הדף זה: יומן "יקר". אני מיד מבין שזהו היומן שלה. היומן של כריסטה קרוז. פאק, זה ממש טוב. זה יכול להיות כל כך משעשע ומצחיק. למעשה, זה כבר מצחיק, היא כותבת יומן בגיל שבע עשרה. חשבתי שאת הדברים האלה מסיימים לעשות בגיל תשע, והיחידים שממשיכים לעשות את זה, הם רק דמויות בספרים ובסרטים.
אני סוגר את דלת החדר שלי, מחליק לאורך הדלת ופותח בדף אקראי. אני קורא כמה שורות, אך לא מבין דבר ממה שכתוב שם.
הוא פה. הוא שוב פה. הוא בכל מקום.
מי זה הוא? מה, לעזאזל, קורה פה? אני מחליט שמחר אזרוק לה את היומן לפרצוף ואצחק עליה שהיא תינוקת מגודלת שכותבת יומן. אני מעיף את היומן לכיוון התיק שלי, אוסף את המחברות שלי והולך לסלון. אני מחליט ללמוד שם, כדי שאוכל לשמוע מתי השליח עם הפיצה מגיע.
בבוקר שלמחרת אני נכנס לכיתה ומחפש את כריסטה, אך היא לא באה לבית הספר. גם לא ביומיים שלאחר מכן. היא לא מגיעה במהלך כל השבוע שבא אחריו, והיומן המטופש שלה מוצא את מקומו על השידה בחדרי. בכל לילה ולילה שעוברים, אני מביט לכיוון היומן ומהסס אם לקרוא אותו או לא. אני נזכר בשורות שכתובות שם, במילים החרוטות בכבדות על ידי העיפרון. אני מת לדעת מה היא כותבת שם. אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא באמת יומן אלא סיפור דמיוני שהיא כותבת. למה היא התכוונה כשכתבה הוא בכל מקום? מי זה הוא, ולמה הרגשתי שהיא מפוחדת כל כך כשקראתי את השורות הללו.
באחד הלילות אני שוכב במיטה וחושב על מהלך היום שהיה. עוד יום נטול כריסטה קרוז. אני מביט על היומן זמן ממושך, תוהה מה לא בסדר בבחורה המוזרה הזאת ולמה היא התחילה למשוך כל כך את תשומת לבי מאז שמצאתי את היומן שלה. אני בוהה בו במשך שעות, עד שנשבר ופותח את היומן בעמודו השני. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אולם במקרה שלי היא הרגה את הכלב.

בקרוב…

X