סירוס | לרכישה באינדיבוק
סירוס

סירוס

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 125
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 32
- 32

אהבה אסורה ומלאת תשוקה בין ישראלית לבדואי עומדת בלב הדרמה האירוטית המתרחשת במדבר סיני. זהו סיפור מסעה של אישה צעירה בחיפוש אחר זהותה, שבמהלכו היא הופכת מלאה ללילה, ומגלה שמאחורי החזות השלווה כביכול של המדבר מסתתרים יצרים עזים, אגדות מרתקות ומיתוסים רבי סוד. המפגש הסוער שלה עם אנשי המדבר מוליך אותה בין אושר לסכנה, בין עונג לטרגדיה, אל סוף מפתיע.

הספר יצא לראשונה ב-1985, והיה לרב מכר. על פיו נעשה הסרט "טהארה".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סירוס”

בקרוב…

1.

שיער, שדיים וברכיים. זה כל מה שהצליח לראות מאחורי קיר הדקלים של החושה. הוא לא העז לזוז, ולפת בחוזקה את המגרפה לבל יאבד לו שיווי המשקל. הג׳לביה האפורה שלבש הונפה כדגל לפניו, והז'קט הירוק-אפרפר שלבש עליה למרות החום העז לא הסתיר את הבושה. הוא הביט אל הזקפה שמתחתיו ועוויה של כאב חד חלפה על פניו. הוא הרגיש מבוזה, אבל מיהר להשיב את מבטו אל המראה. רק גלגלי עיניו נעו כמחפשים מוצא. בלי לשנות את כיוון מבטו ניסה להתרכז במחטי הדקל הרחבים שליחכו את פניו. הוא השתדל להתעלם מהבטן הנוצצת בשמן אל מול השמש, ובחן בדקדקנות: כפות דקלים מנוסרות קשורות בחבלים בין עמודי עץ היו הקיר. חושה של שלושה קירות ותקרה, פרוצה אל הים, מגנה מפני השמש אבל לא מפני הזבובים. כפות הדקלים האלה ניתקו מן העץ שלהם, ועכשיו קצותיהם חומים קמלים. גם הירוק שנותר בהם התכסה שכבת אבק עבה ומקוריותו אבדה לו. הזמזום הבלתי פוסק של המוני הזבובים נשמע כמו מכונה מאיימת שלא ברור אם היא עובדת מחוצה לו או בתוכו. הפטמות הנוצצות היו עכשיו קו האופק הדוקר את השמים. השמים ללא שינוי. תכלת שקוף בכל. ובין ברכיה הפשוקות מעט, המתנדנדות ברכות לימין לשמאל – הים. ים ללא תנועה. דבר לא זז. אצבעותיו התהדקו על קת המגרפה. עילפון ואובדן כיוונים. ידיה האוחזות בספר נשמטו אל חזה. עכשיו נותרו לו רק הברכיים וחלק מהבטן. חוסר מנוחה חלחל אל ההפנוט שהיה שרוי בו. הוא הבין פתאום שכל מי שיעבור בסביבה יראה אותו בקלקלתו. הוא הביט בבהלה לאחוריו ולימינו ולשמאלו ואחר-כך על הג׳לביה, לראות אם הוא יכול לזוז ממקומו.
שלושה גמלים צעירים דילגו כמרחפים על החוף. עלה בדעתו ללכת ולקשור אותם לפני שיגיעו אל המתרחצים הזרים. הזרים נבהלים מגמלים, וזה בהחלט יחלץ אותו. הוא יוכל גם לראות את פניה.
תמונות מימיו הראשונים במקום עלו בזיכרונו. הבליל המהמם של השפות החדשות. הזרים המוזרים בני השבט הלבן, ששערם לבן ועורם לבן והם הולכים עירומים: ילדים, נשים, גברים. הוא לא האמין. פחד להסתכל. הוא גירף וניקה את החול שהלכו בו ברגליים יחפות ובנה ותיקן את החושות שהתגוררו בהן, אך לא העז להציץ פנימה, רק להאזין לקולות: קולה של אישה צעירה. קולו של איש צעיר. צחוק. שאיפות של עשן. זמזום זבובים. קריאות רמות לעבר הים. קולה של אישה צעירה אחרת נוסף לשני הקולות הראשונים. קולות הצחוק הולכים ונעשים קטועים. נשימות קשות. אנחות. קולות רפים. הוא הכיר את הקולות האלה. אחר-כך היה רץ לשירותים.
לפני שבא הנה, כבר ידע אישה. היא הייתה יתומה מאב ומאם והסתובבה לבדה. עיניה היו מבריקות יותר מעיני הנערות אחרות. הוא הסתובב בחברת הבחורים נטולי החובות ושמע את הדברים שנאמרו עליה בלחישה. יום אחר אמר לו חבר: אני הייתי איתה, תביא לה חרוזים צבעוניים וצדפים, היא תסכים. והוא הלך. היא עמדה על ארבעותיה כאחת העזים והפשילה את שמלתה. בפעם השנייה גנב מאמו צמיד ונתן לה והיא שבה והפשילה את שמלתה. אחר-כך היא כבר רצתה כסף. כסף ממש. אביו תפס אותו מחטט בין חפציו. כעבור שבוע ראה את דודו משוחח עם אביו והבין שמדובר בבת-דודו הדומה לאתון. בערב הלך אל אביו. אביו סירב לדבר אליו. הוא התחנן ובכה ואמר לו: אני רוצה לעבוד, שלח אותי לעבוד, אני אביא לך כסף. שלחו אותו הרחק משם. הגברים שנספח אליהם אמרו לו תמשיך צפונה. הוא ישב על הדרך עד שעצר לו טנדר, והטנדר נסע ל״נווה מדבר״. הוא למד לומר ״כפר הנופש נווה מדבר״ ונשאר שם. פעם בחודש היה הולך לבקר את משפחתו ושוקל לידי אביו את משכורתו. בשנה שעשה ב״נווה מדבר״ למד יותר עובדות משלמד כל שנות חייו לפניה, ונדמה היה שאביו שב להתגאות בו והכל שב על מקומו בשלום.
הוא יצא בריצה אל הגמלים. שניים מהם התקרבו אל החושות. הוא תפס בקלות אחד מהם וקשר את שתי רגליו הקדמיות בקשר מיוחד של לולאות. הגמל השני התרחק וברח. הוא נפנה סוף סוף לאחוריו: היא לא הייתה שם. פניו נפלו. כל צעד בריצתו, כל פעולה מפעולות ידיו, היו מלווים בהרגשה שהיא צופה בו. הוא תר נואשות בין הפנים סביבו. הערב החל לרדת. ההרים הבוערים הציתו את המים ויכלו להם. והנה ראה אותה מגיחה ויוצאת מן המים. ראשה תחילה, ושערה משוך לאחור ונחילי מים זולגים ממנו. אחר-כך השדיים הכבדים, המותניים הצרים והרגליים הגמישות והדקות, ושובל של מים מטפטף ממנה על סביבותיה, עד שהיא מגיעה אל המגבת שספרה מונח עליה, ובתנועה איטית שחום היום נפלט ממנה היא משתרעת על המגבת. עכשיו היא נולדה מחדש. היא מביטה אליו. נראה שהיא מחייכת אליו. הוא מתקרב בהיסוס. היא אומרת משהו ומוסיפה תנועת יד. הוא לא מבין מה היא אומרת אבל מבין את תנועת היד. הוא מתיישב על החול לידה. היא מורה בידה על קצה המגבת. הוא מתקרב. היא מדברת. היא צוחקת ומושבת בזנב הז'קט. הוא מסיר את הז'קט ונשימתו לא סדירה. היא מורה בידה אל השמים, אומרת משהו ומורה לו להתפשט. הוא מסיר את הג׳לביה לאט לאט, מרוויח זמן, חושב אין לבטל את רוע הגזרה. עכשיו הוא לובש רק מכנסי בד לבנים המגיעים עד קרסוליו. פלג גופו העליון שזוף וחלק. היא בחנה את השרירים שמתחת לעורו, שחיו לעצמם ללא מעטפת שומן כלשהי, וההתפעלות ניכרת על פניה. היא מעבירה את קצות אצבעותיה על עורו הרותח, על חזהו. היא שורקת וצועקת ומושכת אותו אל המים. הוא הולך אחריה כמהופנט. כמה היא צוחקת. טור שיניים זעירות, עצמות לחיים גבוהות, עיניים חומות מלוכסנות מאוד – איילה. והאף שלה הוא האף הקטן ביותר שראה מימיו. אף של ילדה בפנים של אישה. שנים רבות הוא בוחן עיניים ומצח. עצמות הלחיים והאף היו לו ארץ חדשה. היא מנסה לשחק אתו. קופצת קדימה ואחורה ורומזת לו בתנועת ראש שיתפוס אותה, הוא אינו מגיב. היא מתקרבת אליו ודוחפת אותו בכל כוחה. הוא מופתע וצונח כמו אבן למים עמוקים. כשהוא מנער את שיער ראשו וסוחט מעיניו את המים המלוחים, היא כבר רצה ויוצאת מן המים. הוא יוצא אחריה. היא חוטפת במרוצה את הספר והמגבת ורצה אל החושה שלה. כשהוא מגיע אל החושה היא כבר שרועה על בטנה על המגבת הפרושה ואינה רואה אותו. היא יכולה לראות רק את רצועת האדמה שלפניה, את הגזייה ואת הפינג'ן ואת שק השינה שלה. הוא בא ומתיישב לידה ושותק. תחתוני הבד הארוכים שלו לטובים ונוטפים מי ים. השקיעה התכהתה מאוד וכבר התקרשה. אין תנועה. היא שוכבת בשקט, ראשה נח על שתי ידיה השלובות ומבטה נעוץ בפינג'ן ההולך ונעלם עם כל החפצים האחרים.
ואז היא מרגישה פתאום, ללא נגיעה מוקדמת, את הגרזן
החזק שלו בתוכה. היא מחפשת אוויר לנשימה. היא נדהמת מעצמת הדבר שקורה לה. והוא חופר ונועץ, נועץ וחופר כמו שלמד להפוך אדמת מדבר לגינה. הערב מוצף זיעה. היא מלמדת אותו לעשות את זה פנים אל פנים והוא מגלה את הליטוף והגיפוף והליקוק. היא מלמדת אותו את מה שבנות המערב יודעות לעשות והוא משתולל כמו חיית טרף מהנאה ומכאב, וכוחותיו אוזלים והוא ממשיך, והיא נושכת ונושכת ואינה יודעת שובעה.
בבוקר הוא קם והלך אל השער. היא הלכה אחריו. למראה המשאית הבינה שהוא נוסע. היא הזעיפה פנים ונקבה בו בעיניה, הקשיבה לדבריו, בחנה את תנועות ידיו ולא הבינה דבר. הוא נוסע. היא הלכה לברר להיכן המשאית נוסעת, ואמרו לה לאורך הים. היא שאלה אם הם חוזרים. לפעמים הם חוזרים, לפעמים לא. סומכים עליהם פה בעבודה, וכל חודש אחדים אינם חוזרים. אבל אחרים באים במקומם. היא הלכה אליו ונצמדה אל מותניו והצביעה על המשאית ואחר-כך עליה. היא רוצה לבוא אתו. הוא הדף אותה מעליו בתנועת יד גסה. אחר-כך שב וקרב אליה וניסה להחליק על כתפיה ברכות קודם שעלה אל המשאית ונבלע בה. המשאית קרטעה במקומה בתוך ענן האבק העולה מגלגליה, כמו שור העומד להסתער אל מול בד אדום.
המשאית נסעה. משהו צנח בה. היא משה ממקומה ושבה אל החוף. העייפות צפה ועלתה בבת אחת. עייפות עד מוות. כמו סהרורית הלכה בחום הבוקר המהמם ונזרקה בתוך החושה וישנה שעות ארוכות.
השעות בלעדיו היו ריקות. כאבים פנימיים ייסרו אותה,
כמו ספינה העושה דרכה בים בלי מטרה, עד שהיא נסחפת
לכאן מטולטלת ועגומה ועוגנת כאן, בלי כוח להיות מעורבת במשהו או לעבוד למחייתה ואפילו לקשור שיחה עם מישהו בעולם הזה, והנה בא אליה בן אדם שכל הווייתו אחת, שכל הווייתו גבריות טהורה, ושותק. לא מעייף. אבל הוא חזק והוא לוקח אותה. הוא רוצה בה והוא ננעץ בה מאחור בהפתעה נפלאה כל-כך עד שהיא שבה ומשחזרת בדמיונה את הרגע ההוא אלפי פעמים ולא נמאס לה. שריריו חזקים ובין עמודי ידיו היא מוגנת לעד. בין סורגי רגליו היא בטוחה מכל רע.
בשעות שלא ישנה שכבה ועיניה עצומות. אין טעם להתעורר אל תוך החוף בלי לדעת אם ישוב בכלל. בשעות הדמדומים האלה בתוך החום הנורא באו דמויות מעולמה הקודם ונמזגו במדבר ומיד קפאו והיו לסלע. היא כבר ראתה סביבה כמה סלעים דומים לראשי אנשים. אולי זה הם. אולי זו דרכו של המדבר להגן עליה. אנשים סלעים אינם מאיימים כל-כך. הם נטועים במקומם ועל כן חסרי אונים.
עוד לילה עבר, והשכם בבוקר ושמש רכה והרוח קרירה. כיוון שהיא יודעת שהיום תבוא המשאית ל״נווה מדבר״ ותשיב את העובדים מתוך בטן האדמה, אין היא נמהרת וחסרת סבלנות. להפך, היא איטית, סבלנית, עיניה עצומות ברפיון ועפעפיה מסך דק המזמין אליה אורות מסוננים. גופה רווי שינה ורענן. לשמע קולות נחרה סמוך לפתח החושה נפתח חריץ בעיניה. למכוות האור היא ממהרת לעצום אותן. רק כעבור במה שניות היא יודעת מה ראתה שם. הגבר חזר והוא משתהה אצל הגמל. הוא לא חזר במשאית עם כולם. הוא הביא אתו גמל. כנראה רכב שעות רבות.
עיניה נפקחות והיא מביטה אליו בשתיקה. צדודיתו מרוכזת במעשיו והוא מבריך את הגמל, קושר את רגליו הקדמיות בקשרים הנמשכים זה מתוך זה בחוקיות סמויה ממנה. פניו אומרות גאווה. מידי פעם הוא גונב מבט ומחייך אליה. פניה נוהרות. הוא בא וצונח אליה ומכסה את פניה ואת צווארה במשיחות לשון ארוכות ומהירות. היא קופצת וקמה ומזדרזת להוציא מבין חפציה חבל שאין עליו סיבים ונעמדת על ארבעותיה ואוחזת את החבל בשיניה ויורקת אותו לעברו ומקרבת אליו את ידיה השעונות על הקרקע.
הוא מהסס אבל מבין מיד, והגאווה שבה ומציפה אותו והוא שב ומבצע אותה קשירה מיומנת. היא מתהפכת ושוכבת על גבה. ידיה הקשורות מעל ראשה, רגליה מעוינות, והוא קושר ומחבר את קרסוליה הדקים זה לזה. הוא גורר אותה אל הפינה שמונחים בה שק השינה ותיקי הבד שלה ומניח אותה עליהם. נחיריו מתרחבים ומתכווצים, מתרחבים ומתכווצים. הוא בוחן אותה בשקיקה ובחשדנות של כלב המרחרח אוכל ובודק אם אין סכנה לאוכלו. הנה פרושים לפניו פתאום אבריה של האישה. הוא מתווה את קווי גופה כמו מבקש לברוא אותה בעצמו. בית החזה שלה עולה ויורד בגמיעות אוויר גדולות. הוא מרחרח את ערוותה ונסוג. נוגע ברגליים שהשורשים שלהן מרוחקים זה מזה במפשק קטן. נוגע בטבורה. מתפעל מן הבטן העשויה מקשה אחת. אוחז במותניה כמו במצבטיים חזקים והיא משתנקת. ירכיה מחליטות לנוע במעגלים איטיים המטלטלים את כל גופה ומעבירים בו רעד, כמו הליכתו של נחש במדבר הכל הולך ומתכסה שקיפות נוזלית מבהיקה באור הגדול. פניה מתחננות אליו. היא מנסה לפקוח את עיניה ולראות אותו עושה בה מעשים, אבל העיניים נעצמות בכוח, כאילו היא מחוץ לאטמוספרה. כל גופה רגיש כל-כך עד שכמעט אי-אפשר שייגע בה, אלא בעדינות בלתי מורגשת. אבל הוא מתפרע. הוא נכנם בה בתנופה והולם בה בכל גופו. החבטות מזעזעות אותה. היא עומדת על סף התעלפות. והיא מבינה פתאום שהכוח הנורא הזה הוא הוא סם החיים שיציל אותה.
הגבר שחרר אותה ונרדם על גבו. צהריים באו. הצהריים באו והלכו והתעצמו. האוויר רטט באדים של רתיחה. היא קמה והלכה לרחוץ בים. כשיצאה מיד התקרש עליה המלח בגלים לבנים וצרב את גופה. השוודים הלבנים ישבו על החוף משפחות משפחות, עירומים ומלטפים, כמו שבט של חיות ים שיצאו מן המים לעונת ההזדווגות. היא הקשיבה לגעיות הצחוק ולהברות הנפלטות מפיהם. קולות יוקדים של ייחום.
הוא פקח את עיניו וראה אותה. הוא גילה שהוא קשור.
הוא אמר משהו. הוא נראה כועס כשצעק עליה ונאבק בחבל וניסה להתיר אותו בשיניו – ואז קפא. המום ומהופנט הסתכל במעשיה. היא ליטפה את גופה שלה באצבעות רוחפות. לאט לאט עשו האצבעות את דרכן אל אברה המוסתר. היא פישקה את שיער ערוותה בשתי אצבעות וידה האחרת הולכת ובאה עליו, כמו עלה בשרני האוצר בתוכו לחות ומים ושמש.
שתי ילדות בדואיות עמדו בפתח החושה והסתכלו בהם.
היא ניגשה והושיטה להן פירות בידה האחת וידה האחרת עושה בין רגליה. היא ליטפה את ראשיהן הגלויים העמוסים צמות, ושילחה אותן בטפיחות גב קלות. אחר-כך היא יורדת על ברכיה משני צדי ראשו, והמראה כולו גלוי לפניו. עכשיו כבר אינה מסתכלת בו. היא יודעת שהוא איתה. והיא מתכנסת פנימה. עוצמת עיניים, פיה פעור, נשימותיה מהירות. פלג גופה התחתון גע ומתנתק מהגוף. שדיה עוברים על גדותיהם. פסל מלח. אחר-כך היא גולשת לאט אל פיו הפעור ומרטיבה את שפתיו היבשות בצמח המדבר הבשרני שלה. כל המעמד הזה היה פלא בעיניו. לאיש מבני עמו לא קרה כדבר הזה, וגם הוא עצמו ידע שהרגע הזה, המושך והדוחה, המפתה והאסור, לא ישוב. והוא שתה בצמא מצמח האהבה, וראשה בגבהים, וגלי שערה הצהובים המעורבבים בזיעה דבוקים לפניה. הזיעה ממהרת להתייבש במדבר.
לבסוף התירה אותו. הוא נזכר בסלימה היפה. הוא לא הכיר אותה, אבל שמע את הסיפור על הרועה שאהב אותה והיה מחכה לה על-יד הבאר. הבנות שאצל הבאר ידעו לספר את מה שראו בעיניהן. סלימה הייתה צנועה ויראה את אחיה הגדולים ולא העזה גם להסתכל אל הרועה. מבוכתה הציצה מכל תנועותיה. היא הייתה צעירה מאוד ולא התנשקה עוד אפילו במסתור, כך אמרו, ולרועה היה
סוד – הוא גילה צמח פלאי, בדרך מקרה, כשעזיו ליחכו אותו. החיות שטעמו מן הצמח התמלאו בתשוקה איומה.  הוא נעץ ענף אחד של צמח הפלא בצעיפה של סלימה, מאחור, והיא לא הרגישה. סלימה עצרה, הניחה מידיה את הדליים, ניגבה את ידיה בשמלתה, והסתובבה והתנפלה עליו בתאווה מטורפת. הרועה נבהל וברח. סלימה רדפה אחריו, קראה לו לבוא ולעשות לה. הבנות שאצל הבאר נדהמו וקראו לה לחזור. כולם ראו את הבושה הגדולה. סלימה נרגעה לאט לאט. היא התקפלה על האדמה, כיסתה את פניה בידיה ובכתה. הבנות אמרו: ״מה היה לך סלימה?״ והיא לא ידעה מה תשיב להן. הבנות חיפשו את הקסם ומצאו את הענף והעלו אותו באש. הסיפור חלחל והתפשט. רבים חיפשו את צמח הפלא אבל איש לא מצא אותו. מאז, כך סיפרו לו הבחורים, אין אהבה במדבר.
הוא לעג לסיפורים האלה המתפשטים במדבר, אבל בפעם הזאת האמין בכל לבו שהאישה שלפניו נגועה בשרף של הצמח ההוא. והוא החליט לצאת ולחפש אותו. הוא יחפש אותו באזור הדיונות ואחר-כך באזורי הסלע. על מה יעיד צמח שהירוק שלו הפך אפור מהקיץ. יהיה עליו לעקור אותו ולבחון את השורשים, את הריח, את רקמת העלים. אולי יגלה משהו מסודותיה של האישה שאי-אפשר לשאול אותה על מנהגיה המוזרים.
הוא הורה לגמל שלו לרדת ארצה. הגמל קיפל את רגליו הקדמיות, ואחר-כך כינס את רגליו האחוריות ונחר וחשף שיניים צהובות גדולות. הוא עזר לה לעלות ולשבת על הדבשת, ועלה וישב לפניה. הם ניתקו מן האדמה ורכבו חמש שעות עד שעצרו במישור צר ולבן מוקף חומת אבן שחורה-ירוקה ומעליה הרי כורכר חוליים, משובצים אבנים מעוגלות וחריצי שטפונות ישנים. הם ירדו מדבשת הגמל ועמם ג׳ריקן גדול של מים ושק קטן של חפצים. הוא הורה לה בתנועת יד היכן לשבת, קשר את הגמל והלך.
היא הסתכלה אחריו, שואלת ומחכה. טיפות הזיעה חרצו בשכבת האבק שעל פניה וצווארה. זמן רב עבר והוא לא חזר. היא קמה והלכה לאורך החומות הכהות ונגעה בסלע הקשה, ושבה למקומה. ושוב קמה, והפעם הלכה בכיוון שבאו ממנו באו ועקפה את גבעות החול. מהעבר השני היו חולות לבנים רכים. שמחה הציפה אותה, והיא רצה וטיפסה אל ראש הגבעה הנישאה. המאמץ כילה את נשימתה. היא מילאה את ריאותיה אוויר וצפתה סביבה. היא חייכה והתפשטה, הצטנפה לכדור והניחה לגופה להידרדר על החולות הרכים עד למטה. היא התגלגלה במהירות מפחידה. החול מילא את שערה, נכנס לנחיריה ולחריצי שפתיה ועל ריסיה ובבית שחיה. משהו בפנים הלך וגאה בה. וכשהגיעה למטה מתחה את אבריה ושכבה על החול שעה ארוכה. כששבו אליה כוחותיה המשיכה ללכת. במרכזו של קניון קטן מוקף חומות סלע עמדה והישירה מבט אל השמש. החום הטריף את חושיה. פיה יבש. היא ניסתה להשמיע קול. הקול חזר אליה. יש פה הד. היא עמדה ברגליים פשוקות כאילו כל כוח האדמה טמון בין רגליה וצעקה. יותר חזק ויותר חזק. וההד משתולל. נדפק על הסלעים וחוזר אליה. היא צרחה עד שלא יכלה להפיק עוד קול מגרונה.
בדרכה לשוב עצרה ללטף את החולות הרכים. בכפות ידיה אספה מן החול ושפכה על גופה כמו מים טובים. לבסוף ראתה ממרחק את הגמל. הוא היה שם. כוחה הלך ואזל. היא באה והתיישבה לצדו. תחילה היה זר ומרוחק ולא נענה לניגוחי הכתף הרכים שנגחה בו. אחר-כך התרצה והטה כלפיה את גופו והביט אליה. הם הערו אל גופם מן המים, והוא העביר את אצבעו על חריצי שפתיה שהעמיקו עד שפצעו בה פצעים של יובש. ליאות נפלאה התפשטה בה. הוא הוציא חליל והשמיע לה מנגינה. הוא שב וניגן את המנגינה כמה פעמים, כאילו הוא מעביר אליה סימנים מוסכמים, והיא איננה מבינה. מהו שאיננה מבינה. אחר-כך ניגן מנגינה אחרת, ושב וניגן לסירוגין פעם את זו ופעם את זו, כמו שאלה ותשובה. ידיה הילכו מעדנות בגבו וסימנו בו מסלולים נסתרים. הוא הניח את החליל ושר. צלילים ארוכים מתמשכים, מסתלסלים אך מעט. לאט לאט הצטרפה אל הקולות שלו בקולות משלה. לא במנגינה ברורה, לא בהרמוניה, אבל גם לא בדיבור. שירה מוזרה יצאה ממנה. שפתיה חרבות, פניה רציניות מאוד, עיניה עצומות, ובל גופה שקוע בקולות.
שיערה הארוך הדביק מן המלח ומן החול הפך חבלים חבלים, וצבעו צהוב בוטה כמו שמש צהריים. החום הגדול המסנוור של היום עבר. עכשיו היה אור בהיר שאפשר להישיר אליו עיניים. הוא בחן את שערה. קווצותיו הארוכות היו צהובות-לבנות ושורשיו חומים כגון הדבש. הוא שלח את ידו ומישש את השורשים הרכים, אחר-כך לקח עפר ואבנים ועשה תנועות של מירוק, כאילו הוא מכבס את שיערה. היא רצתה להראות לו בי תשמח למלא את רצונו, ואספה את קוווצות שיערה הארוך וקברה אותן באדמה. הוא מצא חתיכת אבן רכה שטוחה, שלף סכין והתחיל חופר ומוציא מתוך האבן פירורים קטנים. לאחר שצפתה זמן מה במעשיו, קמה ושפכה מעט מים מהג׳ריקן אל האדמה ולשה את האדמה הלחה גושים גושים. היא צרה גושים כדוריים קטנים וגדולים, גושים אליפטיים וגושים מחודדים, ושיחקה בהם וניסתה לחבר אותם בכל מיני צורות. אצלו התפסלו האף והעיניים. הוא עבד במהירות ובמיומנות, מוחץ שברי אבן קטנים ויוצר מהם פני אישה. היא שבה ושפכה מעט מים אל האדמה, הידקה את האדמה הלחה והחלה לחרוט בה בציפורניה. היא ציירה גבר עירום. אחר-כך הביטה אליו בפנים שואלות. הוא שב ופיסל באבן בשקט ובריכוז, לבוש רק במכנסי הבד הלבנים שלו הקשורים בחבל דק למותניו. חזהו חזק ואיתן, פניו כהים, לסתותיו מרובעות ונוקשות. בהיסוס קרבה אליו והתירה את הקשר בחבל הדק. הוא הפסיק לחרוט באבן וכל שריריו נקפצו. במה דקות ישב ולא נע, ופתאום נעתר לה. הוא קם ופשט את מכנסיו. רגליו אף הן לא היו שעירות מאוד. אברו נראה נוקשה למחצה. חיוך עלה על פניו, והוא התחיל רץ סביב סביב בקניון הקטן שלהם. אחר-כך רץ סביבה כמו ריקוד בצעדי גמל שהעבירו גלים בגופו. גבו התקמר והתכער וידיו נפרשו לצדדים. לבסוף התעייף ושכב לידה. היא שבה ושפכה מים אל הבור שלה ולשה את האדמה החמה ומרחה אותו בבוץ. את כפות רגליו, את ברכיו, את זרועותיו וכתפיו, פסים צרים על בטנו. הוא התהפך בעצלתיים על צדו ועלה ושכב עליה, והבוץ נמרח על גופה. המקום הזה מתוק כל-כך, היא חשבה, ויקראו למקום ההוא ״מיתקה״. עליצות אחזה אותם והם קמו ועמדו זו מול זה על ארבעותיהם. הם נחרו וייללו וצחקו. אחר-כך הוא הוציא טבק וגלגל לו סיגריה וישב ועישן. היא לקחה מידו את הסיגריה ושאפה ממנה שאיפה אחת. הוא גלגל לו סיגריה אחרת.
ערב ירד. הוא הדליק מדורה קטנה והיא נרדמה מיד כמו תינוקת. הוא ישן שינה קלה כמו זאב השומר על טרפו מפני זאבים אחרים. אחרי שעות של לילה הוא בא אליה בחלום. היא התעוררה אליו ולא יכלה לומר בלבה אלא למקום הזה קוראים מיתקה. למקום הזה קוראים מיתקה. הוא גמר והיא לא פקחה את עיניה, כאילו בא אליה בחלום, ולפנות בוקר שוב התערו זה אל זה בתנועות ישנות, בתנועות מתנערות, בתנועות נמרצות ורעננות. עד שנפקחו והתמתחו והתענגו על רוח הבוקר הקרירה וקרני השמש.
לבסוף התלבשו ועלו על הגמל המשיכו בדרכם. כעבור שעות אחדות הגיעו למעיין חבוי בין סלעים גבוהים. מסביב צמחו שיחים ירוקים, ועזים שתו מן המים וליחכו מן השיחים. היו שם כמה רועות, וכמה נשים מבוגרות שאבו ממי המעיין. מרחוק נראו כמה אוהלים. גברים שהיו עוצרים את גמליהם לשתות שם ניסו לראות את האישה העירומה הרוחצת במי המעיין, אבל היא נחבאה מפניהם. כמו הסיפור על הכלה
ההיא, שהחותנת שלה העלילה עליה שבגדה בזמן שבעלה הלך לארץ מצרים. חמתו בערה, והוא לקח את אשתו ורכב איתה מרחק ימים רבים מן השבט. כשמצא את המעיין הניח אותה שם והלך. היא אכלה עשבים שידעה עליהם כי הם טובים למאכל ושתתה מן המים. בגדיה נקרעו והיא נשארה עירומה. כל אימת שבאו זרים לשתות הסתתרה והציצה בהם, לראות האם שב בעלה לקחתה, כי ראה שתמימה היא ולא בגדה ולא ידעה גבר אחר על פניו מעולם. הוא לא שב. יום אחד בשעה ששתתה ממי המעיין באו שלושה גברים,
ולמראיה בערו עיניהם בחיוך מושחת. כל אחד מהם רצה אותה לעצמו, והם שלפו חרבות והחלו להילחם. היא התעטפה בשערה והתחננה על נפשה והסבירה מתוך ייאוש שלא תזנה אתם. אף על פי שהייתה עירומה כל תנועה שלה אמרה בושה. אחד מהם ריחם עליה והחליט לקחת אותה
לאוהלו. תהיי אשתי, אמר לה. היא הסכימה בגלל הסבל והייסורים, אבל, אמרה לו, לא אלד לך ילדים; ואם יום אחד יבוא אורח ואצביע לך עליו, תניח לו לגור אצלנו שנה; ואם יום אחד ארצה ללכת ממך, תניח לי ללכת. הוא הסכים לתנאיה. יום אחד הגיע בעלה עד פתח האוהל שלהם, והיא
אמרה: עכשיו תניח לאיש הזה להתארח אצלנו שנה. אחרי  שנה קם האיש ויצא מן המאהל. הוא לא זיהה אותה. היא קראה לו לשוב ושאלה אותו לאן הוא הולך, והוא ענה: לחפש את אשתי, שהייתה תמימה ואני בטיפשותי האמנתי ללשונות הרעות. היא אמרה: זה בעלי, עכשיו תניח לי ללכת אתו. הוא הסתכל עכשיו באישה שלו, שבעירומה אין כל בושה, הפושטת את בגדיה על-יד המים והעזים ורוחצת את  בשרה לעיני הרועות הנדהמות, ולא ירד מעל הגמל.

דורית זילברמן, ילידת חיפה, מתגוררת בתל אביב, היא סופרת, עורכת דין, בעלת תואר דוקטור בספרות ופילוסופיה. היא מרצה במכללות ואוניברסיטאות ומדריכה בסדנאות כתיבה. היא פרסמה ספרים רבים וזכתה בפרסים שונים ומלגות.

X