סיפור שמתחיל בדמעות | לרכישה באינדיבוק
סיפור שמתחיל בדמעות

סיפור שמתחיל בדמעות

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

"בניגוד לכל מה שחשבתי שידעתי, התברר לי שאת שלוות הנפש שרובנו מחפשים בשלב כזה או אחר בחיינו, אפשר להשיג גם בתוך הכאוס הקיומי היומיומי של המציאות הישראלית."

 

גל פיגועי ההתאבדות שפקד את ישראל הוביל את העיתונאית אושרת קוטלר בנגל למשבר מקצועי ואישי. סיפור שמתחיל בדמעות הוא יומן מסע אמיץ וחשוף שבו מספרת קוטלר בנגל על השאלות הקיומיות שייסרו את נפשה ועל התהליך שעברה כשחיפשה אחר תשובות בשלושה תחומי דעת שונים: הפסיכואנליזה, הפילוסופיה של שפינוזה והזן. סיפור שמתחיל בדמעות מכוון את הקורא למצוא את השקט הפנימי שלו בלי לברוח להודו, בלי לברוח לאשרם, בלי לברוח בכלל. להפך.

 

“אושרת קוטלר חושפת באומץ משבר בחייה האישיים והמקצועיים ואת דרך הייסורים שעברה עד שנחלצה ממנו. זהו מסמך אישי־ספרותי מרגש ומרתק, שעוסק בחיינו כאן ועכשיו, כתוב בלהט, בכנות ובחן רב.“ אלי עמיר

“סיפור שמתחיל בדמעות הוא ספר מרתק ונדיר על מדף הספרים העבריים בני זמננו. מה שמתחיל בהצצה במשבר האישי שאליו נקלעת מי שמופיעה בסלון ביתנו כמעט שני עשורים ערב ערב, הופך, בשילוב ייחודי ואינטליגנטי של כתיבה אוטוביוגרפית ותיאורטית, למסע מאלף בשלושה מחוזות רחוקים־קרובים של התרבות האנושית: הפסיכואנליזה, הפילוסופיה של שפינוזה והזן. קוטלר בנגל, המשמשת כמורת הדרך של מסע זה, מציגה את מושגי היסוד של שלושת הפרויקטים התרבותיים הללו, תוך כדי כך שהיא משכנעת את הקוראים בדבר הרלוונטיות שלהם לחייהם, כאן ועכשיו".     יובל גובני, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפור שמתחיל בדמעות”

בקרוב…

שער ראשון 

נפילה

 

זה סיפור שמתחיל בדמעות.
אפילו את התאריך שבו התחיל הכול אני זוכרת; בגלל המבוכה הגדולה: יום הזיכרון 2003. כמה ייחלתי אז שיִפְטְרו אותי מהגשת תוכנית הזיכרון השנתית הקבועה. חששתי שביום הזיכרון הזה, אחרי שלוש שנות סיקור אינטנסיבי של האינתיפאדה, תיסדק מסכת השליטה העצמית — כלי ששום קריין או מנחה אינו יכול להפריז בחשיבותו — אולי אפילו תקרוס לגמרי.
העייפות הנפשית היתה גדולה. תספרו שלוש מאות שישים וחמישה ימים של מוות, של אלימות, של טמטום ממשלתי, של עוני, בערות, שחיתות, מלחמה, איומים, פיגועים, מה לא. שלוש מאות שישים וחמישה ימים כפול שלוש שנים, אפילו יותר, והנה אני מתייצבת ערב־ערב, בשש בדיוק, לספר לאומה עד כמה שפר גורלנו ולשאול למה — למה זה כך ולא אחרת? לקח לי שלוש שנים להבין שבעצם לאף אחד אין תשובה.
ואז באו הדמעות. בשידור חי. לעיני מיליון צופים בקירוב.
לא שיש לי בעיה לבכות, ממש לא. במשפחה שלנו זה כמעט אינסטינקט להזדהות עד כדי דמעות כמעט עם כל דבר. גם לא בכיתי מכיוון שהבנתי שאף אחד לא יכול לשנות את מצבנו הלאומי; את זה עוד לא הבנתי אז. בכיתי כי משהו בתוכי החליט למרוד. ללא ידיעתי, ללא ברכתי, בלי שום הזמנה, ובלי שאבין למה. במבט לאחור אני אפילו שמחה על הבכי ההוא, אף שבאותו רגע שנאתי את עצמי. הדמעות המביכות הניעו אותי לצאת למסע שהתחיל אז, נמשך עד היום, ואני מקווה שלא ייגמר לעולם. את זה אני רוצה לחלוק איתכם.
יום הזיכרון 2003 — תחילת המסע

זה קרה במהלך ריאיון עם דודתן של שתי פעוטות בנות שנתיים ושלוש, שמחבלים פלסטינים רצחו את הוריהן לנגד עיניהן במהלך נסיעה משפחתית שלווה הביתה. הרצח אירע במרחק לא רב מביתי באותם ימים, בגבולות הקו הירוק, רבע שעה נסיעה מתל אביב, בכביש המוביל לירושלים, קצת אחרי מודיעין. המחבלים ירו מצדי הדרך, ההורים נהרגו, הפעוטות ניצלו. מה שנותר למצלמות הטלוויזיה לצלם היה שרידי המכונית, כמה כתמי דם על הכביש וצעצועי ילדים מוטלים בערבוביה במושב האחורי. זה היה עוד פיגוע שסוּקר בצורה נקייה. מורגלים בשגרת המוות, כבר חסכנו לעצמנו את עוגמת הנפש הכרוכה בהתמודדות ממשית עם המציאות. הריאיון הזה לרגל יום הזיכרון אמור היה לחלוף על פנַי בלי להשאיר שריטה עמוקה מדי. לכאורה עוד אירוע שגרתי של פיגוע ירי מבית היוצר של האינתיפאדה השנייה. מספר הנפגעים, הקטן יחסית, אפילו לא הצדיק בזמנו פריצה מיוחדת לשידור. אלא שהפעם, שנה לאחר האסון, זועזעתי עמוקות. משהו השתנה. שתי בנותי היו אז בערך בגילן של היתומות. שבריריותו של הגורל היתה בלתי נסבלת.
הזמנו לאולפן את הדודה, שהפכה באחת לאֵם לשתיים. רצינו לדעת איך נראים חייהם של היתומות ושל הוריהן המאמצים שנה לאחר האובדן.
שוב ושוב קראתי לפני השידור החי את דברי הפתיחה שניסחתי, תקציר יבש של פרטי האירוע. הקפדתי לצְפּות כמה פעמים בחומר שצולם ביום הפיגוע ובימים שלאחר מכן: תיעוד של הפעוטות משחקות בתמימותן בגינת ביתן בצעצועים דומים לאלה שהיו מפוזרים בגינת ביתי. עשיתי כל מה שאומנתי לעשות כדי לשמור על המסכה.
עד אותו יום השיטה עבדה. תמיד.
אלא שכבר בפתח הריאיון, הבנתי שהפעם זה לא יֵלך. באותו יום זיכרון מלאו שלוש שנים וחצי לאינתיפאדה השנייה. שלוש שנים וחצי של נגיעה בעצבים החשופים של עשרות מרואיינים ששָכלו את יקיריהם. לא אהבתי את הראיונות האלה. לא אהבתי, אבל קיימתי אותם. בהתחלה עשיתי את זה כדי לנחם, להשתתף בצער, להציע כתף. אבל ככל שהשְכול הפך סדרתי יותר, זה היה בלתי נסבל. מצד אחד לא היה אפשר להתעלם. מצד שני אין כל ערך חדשותי לריאיון עם הורה או אח שכול. מצד שלישי, זוהי מציאות חיינו. האם להתעלם מכל הכאב הזה ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר? ואם לא מתעלמים, מה כבר אפשר לשאול אדם שאיבד את כל עולמו? כל ראיון שכוֹל הפך לסיוט. כבר בהתחלה סירבתי לראיין הורים שכולים. הכאב שלהם הכה בי עד כדי כך, שסיכן את היכולת שלי להמשיך ולתפקד כמנחה מראיינת. אבל גם הראיונות עם מעגל הקרובים השני היו קשים: אחים, דודים, חברים, בני דודים — כולם חלפו לפני בסך, מנסים נואשות להנציח את יקיריהם בחמש דקות של ריאיון טלוויזיוני, מבקשים למצוא נחמה רגעית בעצם הפומביות ובאשליה שדיבור על הטרגדיה האישית שלהם ישנה משהו ברמה הלאומית.
דמותה של אם צעירה אחת, למשל, ששכלה את בתה התינוקת ואת אמה בפיגוע, רדפה אותי שבועות. מיד בתום השבעה היא ביקשה להתראיין בתוכנית, בכתה בשידור חי והתחננה שיפסיקו את הטירוף: "להתפשר, לוותר, רק להפסיק להרוג זה את זה". כן, זה את זה. גם במעמקי כאבה המדמם לא שכחה האישה המדהימה הזאת שהטרגדיה הנוראה שלה היא גם מנת חלקו של הצד האחר. היא לא עצרה אצלי. חדורה בשליחות הכאב שלה, הלכה האם השכולה־יתומה גם לסי־אן־אן, לסקיי, לאיי־בי־סי ולסי־בי־אס, כדי לומר לעולם כולו את אותו הדבר: "הפסיקו עם זה!"
וכך שמעתי את תחנוניהן של עוד ועוד משפחות שכולות, שהבינו שנקמה לא תחזיר להן את יקיריהן, אלא רק תִגְבּה את חייהם של אחרים.

התחנונים לא עזרו. דבר לא השתנה.
פיגוע רדף תגובה אלימה שרדפה פיגוע, וחוזר חלילה. שגרת המוות נעשתה שגרה של דם, שאדיו המחניקים כיסו עוד ועוד בתים בישראל. ודבר לא השתנה.
ריח המוות מקהה את החושים, בשלב מסוים מפסיקים להריח אותו. במשך השנים שמתי לב איך הרגשות סביבי נאטמים. אפילו תחנות הרדיו הפסיקו לשדר שירי אֵבל אחרי פיגועים. אוטובוס מתפוצץ, מחבל מתאבד בבית קפה, עשרות נפגעים, ואחרי כמה שעות הכול נקי, התנועה זורמת, החיים ממשיכים. עורך מוזיקלי מעז לשדר מוזיקה רגילה, והנה חוזרים לשגרה, לטרדות היומיום. הכאב נשאר נחלתם של בודדים.
אצלי זה לא עבד. לא הצלחתי להתרגל לשגרת המוות. כל יום של פיגוע היה יום של מלחמה פנימית קשה. היָגון נספג לתוכי, בלי שאוכל לסנן את הכאב, בלי שאצליח ליצור מעטפת מגן. ולעומתו החובה לשדר, לשמור על קור רוח, למסור מידע.
אחרי שנים של סיקור פיגועים כבר פיתחתי שיטות: את ראיונות השכול הקלטנו כמעט תמיד לפני שידור התוכנית, כדי שיהיה אפשר לעצור ולהתחיל מחדש — לא רק בגלל המרואיין, אלא גם בגללי. כל האמצעים לשימור המסכה היו לגיטימיים.
ובכל זאת, למה להתאמץ? למה לא להיות בן אדם ופשוט לבכות? תחשבו על זה רגע: שבע מאות אזרחים נהרגו באינתיפאדה השנייה. אילו הייתי מרשה לעצמי להיות אנושית, הייתי צריכה ללכת הביתה. התפקיד הראשון של מראיין אקטואליה הוא להביא מידע ולנסות לנתח אותו, כדי שמישהו יבין משהו בתוך הטירוף המשתולל. את הדמעות רצוי להשאיר לכרית. ואכן הרטבתי עשרות כריות בדמעותי בלילות רבים ללא שינה.

ואחרי כל זה עוד היו אידיוטים שחשבו שאנחנו מראיינים הורים או אחים שכולים כדי להגדיל את הרייטינג או כדי לשפר את מראה התוכנית. הייתי שמחה לראות אותם שורדים יום אחד, שבוע אחד, לא יותר, את המלכוד התקשורתי הכרוך בסיקור פיגועים שמסרבים להיעצר. כמה טיפשים יכולים להיות מבקרי טלוויזיה לפעמים. כמה רעים. כמה בורים.
כל הגיהינום הרגשי הזה עלה על גדותיו באותו יום זיכרון בשנת 2003, ותפס אותי לא מוכנה, למרות כל ההכנות. הפעם לא הקלטנו את הריאיון מראש — אחרי הכול מדובר היה בפיגוע "ישן". חלפה כבר שנה. אף אחד לא היה אמור לאבד שליטה. את המשפט הראשון עוד צלחתי בקול יציב:
"לפני כשנה נסע זוג צעיר לביתו בתום חגיגה משפחתית." נשימה. "במושב האחורי נימנמו שתי בנותיהם, בנות שנתיים ושלוש." עוד נשימה, הפעם מהבטן. "מחבלים שארבו לרכב בצד הדרך התחילו לירות לעברו. האב נהרג במקום…" עצירה, רעידה קלה בקול… עוד נשימה. "האם נפצעה קשה ומתה מאוחר יותר מפצעיה בבית החולים." רעידה בקול, התעלמות, נשימה, מנגנון אוטומטי מופעל… "כשהגיעו כוחות ההצלה למקום, הם מצאו את שתי הפעוטות, עדיין בתוך המכונית, קוראות שוב ושוב להוריהן." עצירה, נשימה, עוד נשימה, לפתוח את הפה, להמשיך לדבר, אסור לעשות את זה, אסור לעצור. אבל שום דבר לא קורה. שום הגה לא יוצא מהפה, ורק הדמעות מטפסות במעלה הגרון. שיתוק. נקודה.
המצלמה ממשיכה לצלם. רק אני בפְרֵיים. אין לאן לברוח.
בשלב הזה הייתי אמורה לִפנות אל הדודה שישבה והמתינה לצדי כדי להציג אותה לפני הצופים. אבל הדמעות חנקו את גרוני. בתוכי השתולל מאבק אלים בין הרצון להשתטח על השולחן ולהתאבל בבכי גלוי על גורלן של אותן ילדות, שבקלות יכלו להיות בנותי, ובין החובה המקצועית לשמור על המסכה. זה נמשך לא יותר מעשר שניות. השקט, זאת אומרת. אלא שבמונחים של זמן טלוויזיה מדובר ביותר מנֶצח, בוודאי כשאת המנחה ופיך יבש ובגרונך מטפסות רק יבבות של בכי.
"סליחה," מילמלתי לעבר האישה ההמומה שישבה מולי; אף אחד מהצופים עוד לא ידע בכלל שהיא שם. "סליחה, אני כל כך מצטערת…" כל כך התביישתי. הורדתי את הראש להסתיר את הדמעות והתפללתי שהבמאי ימצא איזה חפץ אחר להתמקד בו. כל מה שאמרתי לעצמי לא עזר. הבכי היה שם ואיים להתפרץ החוצה ולפרק סופית את המסכה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה!
הרמתי את הראש, הדמעות כבר זלגו על לחיי, והבטתי בדודה.
"שלום לך, אני באמת מתנצלת על ההתפרצות," אמרתי, ספק מדברת ספק בוכה. "אחרי הכול, לךְ יש כמה סיבות טובות יותר לבכות." המילים חזרו, הרגע חלף, גימגמתי איכשהו את דרכי הלאה. המשכתי בריאיון.
זה היה כמו טיפוס על צוק חלק, בלי חבלים.
מקץ חצי שעה ושלושה ראיונות טעונים לא פחות, שבהם כבר שמרתי על מרחק גדול מסיפורי השכול והאובדן, יצאתי מהאולפן נבוכה ומותשת. מבחינתי היה זה כישלון מחפיר, הפגנה מושלמת של חוסר מקצועיות. בחוץ חיכו לי כל אנשי הצוות — הבמאי, העורכת, התחקירנים, רכז המערכת. כולם ניגשו לחבק אותי.
"לא נורא," שמעתי שוב ושוב. "לא נורא, זה יכול לקרות. זה רק אנושי." "אל תיקחי את זה כל כך קשה." "זה היה מרגש." "הרגישו שנלחמת בדמעות. זאת לא היתה הצגה לטלוויזיה." ושוב: "לא נורא." אבל בעיני זה כן היה נורא. חיכיתי לשיחת הנזיפה של המנכ"ל והעורך הראשי.

היא לא הגיעה.
נפלאות דרכיה של הטלוויזיה ועוד יותר מזה של צופיה: הפכתי ליקירת האומה. "המגישה הרגישה", כך כינו אותי, לחרדתי, לא מעט מצופַי והשפיעו עלי אהבה. הדמעות שלי שיחררו כנראה את בלוטת הדמעות הקולקטיבית. הישראלים מאוד אוהבים לבכות על עצמם, והאמת היא שלא חסרות להם סיבות.
כמיטב מסורת ההדחקה, שכל מגיש טלוויזיה במדינה מדממת כמו שלנו חייב לאמץ לעצמו, איפסנתי את האירוע המצער עמוק במגירת השכחה. לעצמי הסברתי שזאת היתה מעידה חד־פעמית, תוצאה של עבודה קשה מדי ומעורבות רגשית גדולה מדי בשאלת גורלנו הלאומי. הקיץ עמד בפתח. סמכתי על החופשה השנתית, האמנתי שהיא תחזיר לי את שלוות הנפש ויחד איתה את השליטה העצמית. אלא שגם זה לא קרה. כמעט חודשיים של חופשה מענגת בארץ ובחו"ל לא עשו דבר. שישה חודשים אחרי המקרה הזה הגיע המקרה השני, והפעם גרוע יותר, מכיוון שלכאורה לא היתה לי סיבה אמיתית לבכות.

אושרת קוטלר, ילידת יפו, 1965, עיתונאית, עורכת ומגישת חדשות. מתגוררת בהוד השרון עם בן זוגה ושתי בנותיה.

X