סיפור הווה על פני האֶרץ | לרכישה באינדיבוק
סיפור הווה על פני האֶרץ

סיפור הווה על פני האֶרץ

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 253
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 65
- 38

בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו – המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים – יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות לעתים.

ה"מסע" אל המקומות והמאורעות הנבחרים, הפותח בחוד הגיאוגרפי הצפוני של המדינה והולך ויורד דרומה, הוא רובו ככולו אל מקומות שולִיִים, שעינה של הספרות העברית נוטה להתעלם מהם. אתרים "קנוניים" יותר וסמליים, כמו הכינרת, תופס מרסל כזדוניים. קטעי הזמן־מקום נולדים מחדש כדי לגלות מה השתנה בהם ואם אפשר ללקט מהם משהו, אם ניתן להמיר אותם לְהווה, להתחלה חדשה.

מרסל, שחי את חייו כאיש מיעוט, כהתגלמות האַחֵר וכישראלי "חלש למדי", הוא בו־בזמן קונפורמיסט ישר, צנוע ומצפוני, שהיה רוצה להיות האזרח הסביר של המדינה. הוא מאמין שאדם מקבל את אופי הזמן־מקום של הנקודה שבה החליט להשתקע, אבל הוא עדיין אינו מסוגל להחליט היכן לשים את עצמו.

ההתרחשויות מן העבר הציעו לו אופני חיים שלא בחר בהם, אפשרויות מרתיעות ולצידן אחרות מושכות, תפניות הגיוניות שלא העז להתמסר להן. בכל המצבים הוא נשאר על איזה סף בין אלטרנטיבות. אפילו איך להיות אב טרם החליט. בינתיים הוא מתעלל עוד ועוד בגופו והורס אותו מתחנה לתחנה, כמו מוותר על איבריו אחד־אחד להשתחרר ממנו.

מרסל הוא אדם סופג. דברים פוגשים אותו, מונחתים עליו. הוא כמו מושלך אליהם ומסתכל בהם יותר מאשר יוזם. גם בלשון הבֶּרדוּגוֹאית – עברית מופלאה שבשולי העברית – מועברת האקטיביות מן הדמות אל כל מה שסובב אותה, כגון הערב שדוחף את עזיבתו של הגיבור, או ענף הצאלון שמחליט להיתקל בו.

ה"פה ושם בארץ־ישראל" של ברדוגו הוא רומאן מפעים בייחודו ובאחֵרותו; מרתק ונדיר בהסתכלויותיו. פרוזה עברית מחשמלת מסוג שרק ברדוגו מסוגל לו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפור הווה על פני האֶרץ”

בקרוב…

קודם ירדתי אל הדשא כדי לנוח עליו. לא הצלחתי. התרוממתי חזרה ותליתי את התיק על הגב. בדרך אל הכביש חשבתי על זמיר, מבלי שרציתי בכך. נזכרתי שבגיל שלוש התחילו נמשים לכסות את פניו וגם את הכתפיים. אחותי סיפרה לי על כך בשיחת טלפון, אבל לא דִמיינתי עד כמה הדבר בולט, והופתעתי כל־כך כשראיתי אותו כעבור שנה. הוא היה אחר לגמרי, והיססתי להתקרב אליו. הנמשים הם לא מהשמש וגם לא משלנו, ואיני יודע עד כמה התערבה האשה שנשאה אותו בבטנה ואם בכלל הדבר ייתכן.

הפונדקאית. חגית הפונדקאית. לא למדתי עליה הרבה, כי לא רציתי להתעמק בה וגם לא היה צורך בכך. היא נעלמה כשם שהופיעה. בפגישות שלנו, על כיסאות המתכת הדקים של המאפִייה ביישוב שבשפלה, בדרך־כלל שתקתי. אחותי היא שעשתה את העבודה אחרי שאיתרה את חגית במאגר נשים כלשהו. היא מי שהיתה בטוחה, מיד בהתחלה, שזאת הכי מתאימה לנו. "אני מרגישה את זה בבטן, אינסטינקטים", אמרה לי בשמחה מופרזת ובלעה שני בורקסים בתאווה אחרי שחגית נפרדה מאיתנו בפעם הראשונה. לקראת סוף הפגישה שאלה חגית: "ומי זאת שאמורה להיות האמא שלו? האמא הביולוגית לא בתמונה?" בלעתי אוויר. סימנתי בעיני לאחותי שתשתוק בנוגע לסילביה ומיהרתי להשיב באופן אטי וברור שהאמא האופציונלית מעדיפה לא לפגוש אותה, ואחותי הוסיפה מיד: "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך, היא פשוט סומכת עלינו ועדיף לה לא לדעת עלייך, נסי להבין אותה". מאז לא שאלה חגית על האמא האפשרית, ונראָה לנו שבאמת לא היה לה עניין להתערב ולדעת עליה.

איני מצליח לשחזר את תווי פניה ואת מבנה גופה של חגית. בנובמבר אלפיים־ושש נפגשנו בפעם הרביעית באַרְקָפֶה שבפאתי אזור העסקים של העיר רחובות. ישבנו בחוץ. רוח קר של חורף מוקדם לא הפסיק לנשוב עלינו. חגית לא דיברה הרבה, ואחותי שאלה עוד ועוד, סיכמה דברים, חייכה בנחמדות. שמרתי על רושם מאופק ותהיתי על השמלה הפרחונית בעלת הכתפיות הדקות שלבשה חגית. כשעמדנו לעזוב פנתה אלי ואמרה: "כדאי שננצל לטובה את הזמן שלכם ושלי". כעבור שעתיים, כשטיפסתי במדרגות אל דירתי השכורה, לא הצלחתי לדמיין איך נראתה חגית בילדותה ואיך התנהגה אז. גם את מותה שיגיע מתישהו לא ראיתי. רק לאחר שזמיר נולד נזכרתי בה באופן בוטה וחד־משמעי. זה קרה ביום־ההולדת השני שלו, כשחגגנו לו בצניעות לא־מינורית על הדשא של אחותי. השקפתי עליהם דרך החלון שבסלון החצי עגול, ובסלון הזה, על השידה, נתקלתי בתצלום שוכב יָשָׁן של אשה, שאחותי רצתה להאמין שזאת אמא שלנו. היא עומדת בו זקופה ברחוב לא־עירוני ולובשת שמלה בעלת כתפיות דקות, כמו אלו שהיו לשמלתה של חגית. עזבתי את השידה וסקרתי את שולחן הכיבוד, שהיה עמוס מתוקים. צער עטף אותי כשהתבוננתי באחותי לופתת את זמיר בזרועותיה העבות ושופכת עליו נשיקות, על האוזניים והצוואר. אחר־כך היא מסרה אותו לאבא, שישב דרוך על כיסא פלסטיק גבוה וצחק ברצינות מלאה, ליטף את שערותיו הדקות של זמיר וטפח על ראשו.

כבר חודשים אחדים יש לי רעיון לא מגובש בנוגע לבן שלי. לא שיתפתי בו איש. בינתיים זמיר נשאר אצל אחותי, וככה יהיה עד גיל מסוים, שעדיין לא סיכמנו עליו בדיוק. דחינו את ההחלטה, כי אולי נסחפנו אחרי שהתבשרנו על היקלטות מוצלחת של העוּבּר ברחם של חגית. ידעתי אז בוודאות ששנינו לא מבינים את מה שמתממש לנו. ייתכן שגם חגית היתה ערה לכך ולכן נעלמה והקפידה על כל סעיפי החוזה במלואם.

על סף פארק שעשועים דלוח, אבל ירוק ביותר, הנה זה קורה: אשה צעירה, שהיא גם אמא צעירה, מתכופפת מעט אל ילד שחום־עור דק וארוך, שלובש מכנסי ספורט כחולים וגופייה ארוכה סגולה־דהויה. השניים האלה נמצאים בַּדַקָה המלאה הזאת של חיי. מעומק פארק הראשונים שמאחוריהם, בין העצים המרשימים, נשמעות קריאות ציפורים נאנקות. האמא רוכנת עוד אל הילד, כבר מוכנה כולה, ואז, בתנועת כנף נפרשת מפוארת היא מרימה את ידה לגובה, ובתנופת דאייה כלפי מטה היא חותכת בה את האוויר וסוטרת חזק מאוד בפניו של הילד. כמה שהסטירה הזאת הכרחית – אני מרגיש ככה בבירור. כל־כולה הרגע שלהם ושלי. שני עורבים מתעופפים באחת מתוך הצמרות וכמו מתאבדים מהר אל השמיים. האמא נסערת ודואגת כל־כך, וגם כועסת בגלל המכה ובגלל התוצאה המשמעותית, כי הילד מיד מגיב, לא יכול שלא להגיב. הוא קורע את פיו בזעקה, פורץ בדמעות מבריקות, נשאר זקוף ומתחנן בגופו הבריא והדק שתחדל; בבקשה, שייפָּסק הרגע אם רק אפשר, שיחדל גם מבטה המודאג והעצוב, כי הוא לא יכול עם זה. ואני כמוהו לא יכול עם מבטו שנתקע מול העיניים המבוהלות של האם, ולבי כמעט נדקר ונדבק אל הילד, וגם אל האם, שהיא יפה ביותר, עיניה ירוקות ועורה חלק ושׂערה חוּם קלוע לאחור בסיכה עדינה, ושניהם צעירים להחריד, יפים ומסכנים, ואיך קורה שהזמן לא משתלט עליהם, לא מרגיע אותם, כי הנה האם לא עוצרת את כאבה, את עיניה הרושפות לא אל הילד אלא אל המצב, אל היד־סכין הזאת שלה, שהִכתה כהלכה ועכשיו האם מנערת אותה מבלי־משים. והילד ממשיך לשאול מבלי לדבר, רק מייבב: מה עכשיו, אמא? מה יהיה עכשיו? פניו רטובות־רטובות. פיו נסגר מעט, אך שפתיו רועדות. וגופו עדיין דרוך, כאילו מוכן למכה השנייה, אם תבוא. איני יודע מה לבקש עכשיו. בבקשה, אמא, מה לבקש עכשיו. אבל אני לא שלה, והאם הצעירה שולחת את היד השנייה שלה, המנחמת, ותופסת בידו של הבן, מעירה אותו מן הקיפאון המחריד של הבהלה והכאב. מה היא אומרת לו? פיה משחרר קול גבוה ולא נשמע, והילד קולט אותו ומנסה להתעשת בעזרת האהבה המודאגת שיש לו אל אמא. גם לי מתחילה לבוא האהבה אל השניים החיים האלה. אבל המקרה היפה הזה מסתיים לי בזריזות, כי האמא חוטפת את הקטן שלה מפינת הפארק אל עומק רחוב הראשונים, מצמידה אותו לגופה, מחסלת את הזמן הצרוב ומתרחקת יותר ויותר עם האחד שלה, מתעלמת מעינַי שרוצות ללכוד עוד ועוד, וככה מצערת אותן. אני נשאר לעמוד עוד זמן קצרצר רק בשביל לבלוע את אומללותם. לפתע מתחוור לי אסונו של המקום, ואין אל מי לשווע לעזרה.

סמי בֶּרדוגו, נולד ב-1970 במזכרת בתיה, הוא סופר ישראלי.

ברדוגו נולד להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר ולמרדכי. כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנת חופש בצרפת.

ברדוגו למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.

ברדוגו זכה במספר פרסים ספרותיים: בפרס הסיפור הקצר של העיתון "הארץ". לקובץ סיפוריו "ילדה שחורה" הוענק פרס לספרי ביכורים לשנת 1999 מאת משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. בשנת 2006 תשס"ו זכה בפרס ראש הממשלה, פרס היצירה הספרותית על שם לוי אשכול. בשנת 2007 זכה בפרס ניומן לשנת תשס"ז מטעם אוניברסיטת בר-אילן על הישגיו בפרוזה עברית. בשנת 2011 זכה בפרס רמת-גן לספרות על ספרו "זה הדברים".

ספריו:

ילדה שחורה. תל אביב, הוצאת בבל, תשנ"ט 1999.

ככה אני מדברת עם הרוח: רומן, הספריה החדשה, 2002.

יתומים, הספריה החדשה, 2006.

זה הדברים, הספריה החדשה, 2010.

הילד האחרון של המאה, הספריה החדשה, 2011.

 

 

מקור- וויקיפדיה

X