סיפור אהבתם של ג'קסון וג'ייה | לרכישה באינדיבוק
סיפור אהבתם של ג'קסון וג'ייה

סיפור אהבתם של ג'קסון וג'ייה

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.1
- 42

ספר חדש מאת סילבייה דיי, מחברת רבי המכר חשופה לעיניך, משתקפת בך ומחוברת אליך!

אסור לערב אהבה עם עסקים. אסור להכניס פוליטיקה לחדר המיטות. אבל במובן מסוים אני עשיתי את שני הדברים גם יחד כשהכנסתי את ג׳קסון רטלֶדג׳ לחיי. אי אפשר להגיד שלא הזהירו אותי.

כעבור שנתיים הוא חזר והתערב בעסקה שהתאמצתי מאוד לסגור. בתור תלמידתה של לֵיי יוּנג, אחת מנשות העסקים הממולחות ביותר בניו יורק, למדתי דבר או שניים מאז היום שבו ג'קס עזב.

כבר לא הייתי הבחורה שהוא הכיר פעם, אבל הוא עצמו לא השתנה. חיי הזוהר השופעים עושר וסקס היו שטח המחיה הטבעי של ג'קס – אבל הפעם הכרתי את כללי המשחק. ידעתי בדיוק עם מי אני מתמודדת. בעולם העסקים האכזרי יש רק חוק אחד: שמרי את האויבים שלך קרוב, ואת המאהבים לשעבר קרוב עוד יותר…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפור אהבתם של ג'קסון וג'ייה”

"תיאור משובח מתוך הספר "משתקפת בך" על איך אפשר לגמור מנשיקה צרפתית…"באתר קפה דהמארקר

גל של עונג

 

רוח בוקר סתווית נעימה נשבה כשנכנסתי אל גורד השחקים המחופה מראוֹת במרכז מנהטן וזנחתי מאחור את הקקופוניה הצורמנית של צופרי מכוניות ופטפוטי הולכי רגל לטובת השקט הקריר שבפנים.

נעלי העקב שלי נקשו על רצפת השיש הכהה של הלובי הענקי בקצב פעימות לבי המואצות. החלקתי בכפות ידיים מזיעות את התעודה המזהה שלי על פני דלפק הביטחון. עצבנותי רק גברה אחרי שקיבלתי את תגית האורח ופניתי לכיוון המעלית.

קרה לכם אי־פעם שרציתם משהו כל כך עד שפשוט לא יכולתם לדמיין את עצמכם בלעדיו?

בחיי היו שני דברים שהרגשתי לגביהם ככה: הגבר שהתאהבתי בו כמו מטומטמת ומשרת העוזרת האדמיניסטרטיבית שעמדתי להתראיין אליה בעוד כמה רגעים.

הבחור התגלה כגרוע מאוד בשבילי; העבודה תוכל לשנות את חיי בשלל דרכים נהדרות. אפילו לא הצלחתי לדמיין לעצמי אפשרות שאצא מהריאיון בלי להתקבל לעבודה.

פשוט היתה לי הרגשה, עמוק בפנים, שתפקיד העוזרת האישית של לֵיי יוּנג הוא בדיוק מה שיאפשר לי לפרוש כנפיים ולעוף.

ובכל זאת, למרות ניסיונותי לעודד את עצמי, עצרתי את נשימתי בחשש כשיצאתי מהמעלית אל הקומה העשירית וראיתי את דלת הזכוכית המעושנת המוליכה אל "סִייבוֹר בע"מ". שמה של החברה נכתב באותיות מתכת נשיות על הדלתות הכפולות, וקרא לי לחלום בגדול ולהתענג על כל רגע.

לפני שנכנסתי שלחתי מבט אל הנשים הלבושות להפליא שישבו באזור הקבלה. שלא כמוני, הן לא לבשו את האופנה של העונה שעברה שנקנתה בחנויות יד שנייה. ניחשתי גם שאף אחת מהן לא נאלצה לעבוד בשלוש עבודות כדי לממן את הלימודים. נקודת הפתיחה שלי היתה גרועה משלהן כמעט בכל מובן, אבל ידעתי את זה מראש וזה לא הפחיד אותי… לפחות לא יותר מדי.

ואז נפתחו לפני דלתות הביטחון בקול זמזום, וכשנכנסתי בעדן הסתכלתי בהשתאות על הקירות בצבע קרם שהיו מכוסים בתמונות של שֶפים ידועים ומסעדות אופנתיות. באוויר עמד ניחוח קלוש של עוגיות סוכר, ריח מנחם מימי ילדוּתי. אבל אפילו זה לא הרגיע אותי.

נשמתי עמוק וניגשתי אל פקידת הקבלה, אפרו־אמריקאית יפה שחייכה אלי בנינוחות, ואז התרחקתי ממנה אל אזור הקבלה וחיפשתי פיסת קיר פנוי שאוכל לעמוד לידה. האם השעה שנקבעה לי לריאיון — שאליו הקדמתי בכמעט חצי שעה — היתה מין בדיחה? מהר מאוד הבנתי שלכל מרואיינת הוקצו חמש דקות חפוזות, והמועמדות נקראו לתורן בדייקנות כמעט מופתית. פני האדימו והזיעו מעט מרוב מתח.

כששמעתי את שמי נטשתי את הקיר שנשענתי עליו מהר כל כך עד שלרגע מעדתי על נעלי העקב, ותנועותי הגמלוניות שיקפו את ביטחוני העצמי המעורער. צעדתי אחרי בחור צעיר ונאה לאורך מסדרון עד למשרד פינתי שלצדו אזור קבלה פתוח ובלתי מאויש ועוד דלתות כפולות המובילות אל כס השלטון של ליי יונג.

הבחור פתח לי את הדלת בחיוך. "בהצלחה."
"תודה."

כשחציתי את הדלתות האלה התרשמתי קודם כול מהעיצוב המודרני של המקום, ואחר כך מהאישה שישבה מאחורי שולחן עשוי עץ אגוז שגימד את ממדיה. היא יכלה להיעלם לגמרי בתוך החלל הנרחב הזה שנשקף ממנו נוף מהמם של קו הרקיע של מנהטן, אבל ניצלה מכך בזכות צבע הארגמן המרשים של משקפי הקריאה שלה שתאמו להפליא את כתם הצבע שעל שפתיה המלאות.

רק כעבור רגע הצלחתי באמת להביט בה, והתפעלתי מהאופן שבו פס השיער הכסוף שלצד רקתה הימנית גולגל הצדה ולמעלה בתסרוקת מורכבת ומרשימה. היא היתה רזה, עם צוואר אצילי וזרועות ארוכות. וכשהרימה את עיניה מהטופס שמילאתי ובחנה אותי, הרגשתי חשופה ופגיעה.

היא הסירה את משקפיה והתרווחה בכיסא. "את יכולה לשבת, ג'יאנה."

חציתי את השטיח הבז' והתיישבתי מול שולחנה באחת משתי הכורסאות העשויות עור ומתכת־כרום.

"בוקר טוב," אמרתי, ורק באיחור שמעתי בקולי שריד למבטא הברוקליני שהתאמצתי כל כך לדכא. אבל נדמה שהיא לא שמה לב אליו.

"ספרי לי על עצמך."

כחכחתי בגרוני. "טוב, בסוף השנה שעברה גמרתי בהצטיינות את הלימודים באוניברסיטת נוואדה שבלאס וגאס, — " "והרגע קראתי את קורות החיים שלך." היא ריככה את דבריה בחיוך קל. "ספרי לי על עצמך משהו שאני עדיין לא יודעת. למה דווקא בענף המסעדנות? שישים אחוז מבין המסעדות החדשות נסגרות בפרק זמן של חמש שנים. אני בטוחה שאת יודעת את זה."

"לא המסעדה שלנו. המשפחה שלנו מנהלת מסעדה בליטְל איטלי כבר שלושה דורות," אמרתי בגאווה.

"אז למה שלא תעבדי שם?"

"שם אין לנו אותך." בלעתי רוק. אוי לא, זה היה אישי מדי. נראה שפליטת הפה הזאת לא זעזעה במיוחד את ליי יונג, אבל אותי כן. "כלומר, אין לנו את הקסם שלך," מיהרתי להוסיף. "לנו…?"

"כן." השתתקתי לרגע כדי להתעשת. "יש לי שלושה אחים. הם לא יוכלו לנהל ביחד את 'רוֹסי'ז' כשאבא שלנו יפרוש, והם גם לא רוצים. האח הבכור יקבל את ניהול המסעדה ושני האחרים… טוב, הם רוצים 'רוסי'ז' משלהם."

"והתרומה שלך היא תואר בניהול מסעדנות והמון התלהבות ומרץ."

"אני רוצה ללמוד לעזור להם להגשים את החלומות שלהם. אני רוצה לעזור גם לאנשים אחרים להגשים חלומות." היא הנהנה ושלחה יד אל משקפיה. "תודה, ג'יאנה. אני מודה לך שבאת לכאן היום."

ובזאת שוחררתי לדרכי. וידעתי שאין לי סיכוי לקבל את העבודה. לא אמרתי את מה שהיא רצתה לשמוע כדי להחליט שלפניה המועמדת המושלמת.

קמתי, וראשי געש מרוב מאמץ להבין איך אוכל להצליח בריאיון הזה. "אני באמת רוצה את העבודה הזאת, מיז יונג. אני יודעת לעבוד קשה. אני אף פעם לא חולה. אני פעלתנית ומנסה תמיד לחשוב איך לשפר דברים. מהר מאוד אני אדע לצפות מה את צריכה עוד לפני שתדעי שאת צריכה את זה. את תשמחי שקיבלת אותי לעבודה."

ליי הביטה בי. "אני מאמינה לך. עבדת בכמה עבודות במקביל ובכל זאת סיימת את התואר בהצטיינות. את חכמה, נחושה ולא פוחדת לעבוד קשה. אני בטוחה שתהיי נפלאה. אני פשוט לא בטוחה שאני אהיה הבוסית המתאימה בשבילך."

"אני לא מבינה." הבטן שלי כאבה כשראיתי את עבודת החלומות שלי חומקת ממני. האכזבה אחזה בכל גופי. "את לא צריכה להבין," היא אמרה בעדינות. "תאמיני לי. יש בניו יורק מאה מסעדנים שיכולים לתת לך את מה שאת מחפשת."

הרמתי את סנטרי. תמיד הייתי גאה במראה שלי, במשפחה שלי, בשורשים שלי. ועכשיו מצאתי את עצמי מפקפקת בכל אלה, ושנאתי את ההרגשה הזאת.

בלי לחשוב החלטתי, בדחף של רגע, לחשוף את הסיבה שבגלל רציתי כל כך לעבוד אצלה. "מיז יונג, בבקשה תקשיבי. את ואני דומות מהרבה בחינות. איאן פֶּמבְּרי זלזל בך, אני צודקת?"

עיניה רשפו באש פתאומית למשמע האזכור המפתיע של השותף שלה לשעבר, שתקע לה סכין בגב. היא לא ענתה.

בשלב זה כבר לא היה לי מה להפסיד. "גם בחיים שלי היה גבר שזלזל בי. את הוכחת לכל העולם שהוא טעה. גם אני רוצה לעשות את זה."

היא הטתה את ראשה הצדה. "אני מאוד מקווה שזה מה שאת רוצה."

היות שהבנתי שבזה הגעתי לסוף המסלול, הודיתי לה על הזמן שהקדישה לי ויצאתי מחדרה בכל הדרת הכבוד שהצלחתי לגייס. אפשר לסכם ולומר שזה בהחלט היה יום שני הגרוע בחיי.

"אני אומר לך, היא מטומטמת," אמר אנג'לו בפעם השנייה. "יש לך מזל שלא התקבלת לעבודה הזאת."

הייתי התינוקת של המשפחה, עם שלושה אחים גדולים. אנג'לו היה הצעיר שבהם. הכעס הצדקני שתקף אותו בשמי הצליח למרות הכול להעלות חיוך על שפתי.

"הוא צודק," אמר ניקוֹ. הבכור מבין האחים רוֹסי — וחובב המתיחות הגדול מכולם — סילק את אנג'לו בנגיחת כתף והניח לפני את הארוחה שלי בתנועת יד מסולסלת.

בחרתי לשבת ליד הבר, היות ש"רוסי'ז" היתה מלאה כמו תמיד והלקוחות של שעות הערב היו קולניים כרגיל. היו לנו המון לקוחות קבועים ולעתים קרובות גם איזה ידוען או שניים שבאו בעילום שם כדי לאכול כאן בשקט. הקהל המגוון היה עדות חותכת לשם שיצא ל"רוסי'ז" בזכות השירות החם והאוכל המעולה.

אנג'לו החזיר לניקו נגיחת כתף כעוסה. "אני תמיד צודק." "ממש!" אמר וינסנט בלעג מבעד לחלון המטבח. הוא החליק שתי צלחות מהבילות אל מדף השירות ותלש את הבּוֹנים השייכים להן ממקומם.

"רק כשאתה חוזר על מה שאני אומר." לא יכולתי שלא לצחוק למשמע הקנטורים האלה. הרגשתי יד מונחת על מותני רגע לפני שהרחתי את הבושם מתוצרת אליזבת ארדן האהוב על אמי.

שפתיה נצמדו אל לחיי. "טוב לראות אותך מחייכת. דברים אף פעם לא — "
" — קורים סתם," השלמתי. "אני יודעת. ובכל זאת זה מבאס."

הייתי היחידה במשפחה שלי שהלכה ללמוד. זה היה מאמץ קבוצתי; אפילו האחים שלי עזרו לממן את זה. לא יכולתי שלא להרגיש שאכזבתי את כולם. נכון, יש מאות מסעדנים בניו יורק, אבל ליי יונג לא סתם הפכה שפים אלמונים לכוכבים. היא היתה כוח טבע.

היא הרבתה לדבר על נשים בענף הזה והופיעה בלא מעט תוכניות בוקר בטלוויזיה. היא היתה בת מהגרים שעבדה קשה כדי לממן את לימודיה והפכה לסיפור הצלחה גם אחרי שהמנטור והשותף שלה בגד בה. בשבילי, עבודה אצלה יכלה להיות הצהרת תכלית רבת עוצמה.

לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.

"תאכלי את הפטוצ'יני שלך לפני שהוא יתקרר," אמרה אמי ועברה הלאה כדי לברך לקוחות חדשים שהגיעו.

העליתי על המזלג קצת פסטה נוטפת רוטב אלפרדו קרמי והסתכלתי באמי. הרבה לקוחות עשו את זה. מוֹנה רוסי היתה קרובה יותר לגיל שישים מאשר חמישים, אבל לא היתה שום דרך לנחש את זה.

היא היתה יפהפייה ושידרה סקסיות זוהרת. שערה האדום־סגלגל נופח מעט לגובה והעניק נפח לפניה שהצטיינו בסימטריות קלאסית, עם שפתיים מלאות ועיני שקד כהות. היה לה יופי של פסל, עם גוף מעוגל והעדפה לתכשיטי זהב.

גברים ונשים כאחד התפעלו ממנה. אמא שלי היתה אישה שמרגישה נוח בגופה, בוטחת בעצמה ולכאורה חפה מדאגות. רק אנשים מעטים מאוד הבינו אילו קשיים הערימו עליה האחים שלי כל השנים. עד היום היא כבר הצליחה לאלף אותם.

נשמתי עמוק וספגתי את הנינוחות שסביבי — הצלילים האהובים של אנשים צוחקים, הריח המגרה של אוכל שהוכן בקפידה, קרקוש כלי האכילה הנוקשים על כלי חרסינה וכוסות שמושקות לברכה. רציתי להשיג בחיים יותר מזה, ולפעמים זה השכיח ממני כמה הרבה יש לי גם כך.

ניק חזר ובחן אותי במבטו. "אדום או לבן?" הוא שאל, ואז הניח את ידו על ידי ולחץ עליה קלות.

הוא היה אהוב הקהל ליד הבר, בייחוד אהוב הנשים. הוא היה נאה וכהה, עם שיער פרוע וחיוך זדוני. הוא היה התגלמות הפלרטטנות וזה הקנה לו מועדון מעריצות שלם, גברות שנשארו ליד הבר לא רק בשביל המשקאות המעולים שהוא הכין אלא גם בשביל הפטפוטים הסקסיים.

"אולי שמפניה?" ליי יונג התיישבה לצדי על כיסא בר שהתפנה זה עתה אחרי שזוג צעירים עזבו את הבר כי נמצא להם שולחן פנוי.

מצמצתי בתדהמה. היא חייכה אלי ונראתה צעירה הרבה יותר משנראתה הבוקר בזמן הריאיון, לבושה בג'ינס ובחולצת משי ורודה רפויה. שערה היה פזור ופניה חפות מכל איפור. "מצאתי באינטרנט המון ביקורות נפלאות על המסעדה הזאת." "האוכל האיטלקי הכי טוב שתמצאי," אמרתי, והרגשתי שהלב שלי מתחיל להלום בהתרגשות מחודשת. "הרבה ציינו שהמקום הנהדר הזה נעשה עוד יותר נהדר בשנתיים האחרונות. האם אני צודקת בהנחה שזה קרה כי התחלת ליישם כאן את הדברים שלמדת?" ניקו הניח מולנו שתי כוסות גבוהות ומילא אותן עד לחצי בשמפניה מבעבעת. "את צודקת," הוא התערב בשיחה.

ליי אחזה בזרוע הכוס וליטפה אותו באצבעותיה. מבטה פגש את מבטי. ניקו, שתמיד ידע מתי להיעלם, התקדם לאורך הבר.

"אם לחזור לדברים שאמרת…" היא פתחה ואמרה. התחלתי להתכווץ ואז הזדקפתי במקומי. ליי יונג לא עשתה את כל הדרך הנה רק כדי לנזוף בי. "איאן זלזל בי, אבל הוא לא ניצל אותי. הוא לא שווה את ההאשמה הזאת. השארתי את הדלת פתוחה והוא פשוט קם ויצא."

הנהנתי. הנסיבות המדויקות של הנתק ביניהם היו חסויות, אבל הצלחתי לפענח לא מעט מהדיווחים במגזינים המקצועיים, ואת השאר הסקתי מטורי הרכילות והבלוגים שעסקו בנושא.

יחד הם ניהלו אימפריה קולינרית שהורכבה משורה של שפים מפורסמים, כמה וכמה רשתות של מסעדות, מותג של ספרי בישול וכלי בישול במחירים סבירים שנמכרו במיליונים. ואז פֶּמְבְּרי הכריז שהוא משיק רשת חדשה של מסעדות בבעלותם של שחקנים ושחקניות — אבל ליי לא היתה חלק מזה.

"הוא לימד אותי הרבה," היא הוסיפה. "ועם הזמן הבנתי שהוא הרוויח מזה לא פחות ממני." היא השתתקה ושקעה לרגע במחשבות. "התרגלתי יותר מדי לעצמי ולדרכי הפעולה הרגילות שלי. אני זקוקה למבט רענן. אני רוצה לשאוב מהלהט של מישהו אחר."

"את רוצה בת חסות."

"בדיוק." פיה התעגל לחיוך. "לא הבנתי את זה עד לרגע שציינת את זה. ידעתי שאני מחפשת משהו, אבל לא ידעתי מה."

התרגשתי עד לעומק הלב אבל שמרתי על נימה מקצועית.

הסתובבתי בכיסאי לעברה. "אני בעניין, אם את רוצה אותי." "שלא תחלמי בכלל על שעות עבודה רגילות," היא הזהירה.

"זה לא תפקיד של תשע עד חמש. אני אזדקק לך בסופי שבוע, ואני יכולה להתקשר גם באמצע הלילה… אני עובדת כל הזמן." "אני לא אתלונן."

"אני כן." אנג'לו נעמד מאחורינו. כל בני רוסי הבינו בשלב זה עם מי אני מדברת, וכמו תמיד, אף אחד מהם לא היה ביישן במיוחד. "אני צריך לראות אותה מדי פעם."

תקעתי בו מרפק. גרנו יחד בדירת לופט גדולה ולא משופצת לגמרי בברוקלין — שלושת האחים שלי, אני ואשתו של אנג'לו, דניס. רוב הזמן קיטרנו על זה שאנחנו מתראים יותר מדי.

ליי הושיטה יד והציגה את עצמה לפני ניקו ואנג'לו, ואז לפני אמא שלי, שחזרה אלינו כדי לראות על מה המהומה. אבא שלי וּוינסנט החליפו צעקות דרך חלון השירות. תפריט הונח מול ליי, לצד סלסילת לחם טרי ושמן זית שיובא ישירות מחווה קטנה בטוסקנה.

"איך הפּאנה קוֹטה?" שאלה אותי ליי.

"הכי טובה שיֵצא לך לטעום," עניתי. "כבר אכלת ארוחת ערב?"

"עדיין לא. לקח מספר אחת — החיים קצרים מדי. אף פעם אל תחכי עם אכילת הקינוח."

נשכתי את השפה התחתונה כדי לא לחייך. "זה אומר שהתקבלתי לעבודה?"

היא הרימה את כוס השמפניה והנהנה קצרות. "לחיים."

ספריה של סילביה דיי הגיעו למקומות הראשונים ברשימות רבי-המכר של ה-New York Times והיא נבחרה לסופרת האהודה ביותר בארצות הברית. היא חיברה יותר מתריסר שספרים שתורגמו ונמכרים במיליונים רבים של עותקים ב-40 מדינות.

ספריה הגיעו למקום הראשון ברשימות רבי-המכר ב-20 מדינות, והוכתרו כאהובי הקהל בכמה וכמה סוגות. היא היתה מועמדת ל-Goodread Choice Award בקטגוריית הסופרת הטובה ביותר וספריה ניצבו במקום הראשון בקטגוריית הספרות הרומנטית ברשת AMAZON ונבחרו לספר הטוב ביותר של השנה בקטגוריה זו.

RT Book Review בחר בה כסופרת האהודה ביותר והיא היתה מועמדת פעמיים לפרס RITA היוקרתי לסופרים המתמחים בספרות רומנטית. היא יושבת הראש של איגוד סופרי הספרות הרומנטית בארצות הברית, המונה יותר מ-10,000 סופרים.

X