סיפור אהבות | לרכישה באינדיבוק
סיפור אהבות

סיפור אהבות

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 360
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.8
- 37

לפני יותר מעשר שנים נסעו גליה וכרמי, אז זוג צעיר ואופטימי, לעיירה האיטלקית אורבייטו, כדי להינשא בה בנישואים אזרחיים. עכשיו, כשהם בסוף שנות השלושים לחייהם והורים לשלושה ילדים, הם יוצאים שוב לאורבייטו, אבל הפעם המטרה הפוכה – הם נוסעים כדי להתגרש. מה אירע בעצם לזוג המושלם למראית-עין, שאמור היה להביס את כל סטטיסטיקות הגירושים? במהלך המסע באיטליה עורכים גליה וכרמי חשבון נפש ופותחים את הפצעים שעד אז שניהם ביקשו להסתיר: את שמחת היחד שנשחקה בחיי היומיום, את היצרים שנבלמו ואת התעוררות התשוקה של גליה לגבר אחר, גידו, שלגמרי במקרה נמצא בדיוק באותם ימים באיטליה ומבקש לחדש את קשריו עם גליה. האם חשבון הנפש הכאוב הזה יהיה חשבון אחרון לפני הפרידה הסופית או שגם ממסע הגירושים תהיה לגליה ולכרמי דרך חזרה?

 

סיפור אהבות, ספרה הכובש של כנרת רוזנבלום, מציע התבוננות מפוכחת, כנה ונועזת בשגרה ובערכים של הזוגיות בתקופתנו. מתוך התבוננות קרובה בפרטי הפרטים המרכיבים את תמונת האידיליה המשפחתית, משרטט סיפור אהבות דיוקן ריאליסטי, מר ועם זאת מלא תקווה, של הקשיים והסכנות הניצבים לפתחה של האהבה, גם האהבה הגדולה, כאשר היא מתממשת בזוגיות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפור אהבות”

בקרוב…

1

 

 

דווקא הפעם הם הגיעו בזמן. לטקס החתונה הגיעו רק אחרי שהעדים התחילו לשתות, לבית היולדות — רק בפתיחה של המון אצבעות וסכנה מוחשית ללידה במסדרון, לגנים — כשהילדים כבר תלויים על שער הברזל בכניסה האחורית לגן, מזיעים מיום ארוך וכמהים להורים ולבית, ולכל הטיסות הקודמות שלהם יחד — כשלא נותרו עוד מקומות זה לצד זה. רק הפעם, דווקא הפעם, הגיעו בזמן, שלוש שעות לפני הטיסה.
ראשונה נפתחת דלת המונית הסמוכה למדרכה. גליה יוצאת ממנה בשיער רטוב עדיין, עטופה בשכבות, סוודר דק ומעיל עור חום וצעיף ותיק גב, מזדרזת לתוך צהריים אפורים, אפלוליים כמו בדצמבר ואביכים כמו ביולי, מחויכת במידה המדויקת שהיא סבורה שמותר. היא ניגשת לגב המכונית, אצבעותיה מגששות אחר הידית של דלת תא המטען. רק אז נפתחת הדלת השנייה וממנה יוצא כרמי, במעיל גדול מכפי מידתו, תיקו המהוה תלוי על כתפו, גופו עייף ופניו רחוקות. הוא משחרר את ידית המזוודה מאחיזתה של גליה, מחלץ את המזוודה שלה מתא המטען ואחריה גם את המזוודה שלו, משלם למונית ומשלח אותה לדרכה. ושתי המזוודות עומדות שם, זו לצד זו, מחכות להוראות.
בכביש השירות הסמוך לאולם היוצאים איש לא לבוש בהתאם לשעת הבוקר החמימה, אלא לפי מזג האוויר המדומיין בארץ היעד. זה היה אמור להיות רציף של פרידות בשחור־לבן, אבל החניה רחוקה ויקרה, והפרידות חפוזות.
מאחור כרמי וגליה נראים דומים, מתואמים במעילי העור החומים שלהם כשהם מסיעים כל אחד את מזוודתו. הם נכנסים לאולם הנוסעים רחב הידיים. כרמי ניגש ללוח הטיסות ומיד מוצא את הטיסה שלהם, רומא 13:05, וכמעט בלי לעצור נע לעבר התור לדלפק הבידוק המתאים. גליה מביטה בפליאה בתכליתיות שלו ומניחה לעצמה לטבוע לרגע בברֵכת הענק המלאה בנוסעים ומלווים ומזוודות ומוצפת בכמיהות לחופש ולהרפתקאות ובגעגועים ובחוסר סבלנות ובאבטחה כבדה. לצוף, גליה מזכירה לעצמה, לצוף.
כן, כן, אנחנו יודעים למה אתה שואל את השאלות האלה, הם עונים לבודק הביטחוני, כובשים קוצר רוח בנימוס. כי יש מקרים שפצצות הוכנסו למזוודות בזמן שלא היו תחת השגחה, הוא אומר בסבלנות, ברצינות, כאילו לא נימק את שאלותיו כבר מאתיים פעם היום. זה בסדר, אנחנו מבינים, אומר לו כרמי, וחוזר ומשיב: אלה המזוודות שלנו, ארזנו בעצמנו. ארזתי לבד, חוזרת אחריו גליה, המזוודה הייתה אתי כל הזמן.
התור מתקדם במהירות, תנועתו קוטעת את נשיקתם של בני הזוג הצעירים שלפניהם. דיילות הקרקע יעילות ומאופרות מאוד, מחייכות חיוכים מקצועיים. גליה כבר שלפה מתיקה את כרטיס הטיסה המודפס שלה וכרמי מחטט ארוכות בתרמיל, מחפש את שלו, הממורטט בקצוות. "חלון," כרמי מבקש, והיא יודעת שבשבילה הוא מבקש, כדי שתוכל להביט דרכו כל הטיסה, להשקיף ממרחק מאות קילומטרים על הקווים הדהויים שמתחברים לכדי כבישים מהירים, ערים, נהרות והרים. וכשהמטוס יגביה עוף, ולא יהיה אפשר עוד לראות את מתווה הקרקע שמעליה הם נעים לעבר עתידם החדש, לעבר הריסות עתידם הישן, אז היא תשקע לתוך מרקם העננים המשתנה והולך — ענני נוצה, ענני כבשה, עננים עבים אפורים, שמיכות דקיקות של מוך מחוברות בסיכות ביטחון. בסופו של דבר, אחרי שהיא שוב תתאכזב לגלות שבגובה רב כל העננים די דומים זה לזה, היא תוכל לנזול על קיר הפלסטיק של המטוס ולנסות להירדם.
איך זה שדווקא הפעם, כרמי חושב, לראשונה בחייהם המשותפים, שבעצם אינם משותפים עוד, הגיעו בזמן. לכל הטיסות הקודמות בחייהם איחרו, תמיד היו צריכים להתחנן שייתנו להם לשבת יחד למרות שלא נותרו עוד מקומות צמודים במטוס, והנה היום, דווקא היום, מחכים להם שני מושבים. זה שליד החלון וזה שליד המושב שליד החלון, מעדכנת אותם דיילת הקרקע בעליצות, מיישרת בדפיקה על הדלפק המתכתי את שני הספחים שהפיקה בעבורם ומגישה להם אותם: טיסה נעימה.
עכשיו יש להם שעתיים וחצי לחכות. ועוד ארבע ומשהו שעות של טיסה. זה יהיה הזמן הארוך ביותר שהעבירו יחד בשנים האחרונות באותו מקום, בלי פתחי מילוט ויציאה, בלי הילדים שלהם.
כשהם נכנסים לאולם היוצאים אחרי שנחתמו הדרכונים, כשאי אפשר לחזור אחורה, ההתרגשות של שדה התעופה מדביקה את גליה. ליל נשף בצהרי היום. מרחבי השיש, המפל המלאכותי במרכז ההיכל, החנויות המפתות. כרמי מאתר את הספסלים שליד השער שלהם, מוצא אחד פנוי ופושט את המעיל שקנו יחד בנסיעה אחרת לאיטליה, לפני שנים. בעצם גליה היא שקנתה לו את המעיל, אם אפשר לקנות משהו למישהו שאתו אתה חולק חשבון בנק. היא זיהתה את המעיל בשוק של פירנצה, חום־מהגוני עם שכבת בידוד שמתרכסנת פנימה כשקַר, התעקשה שכרמי ימדוד, שרקה בהתפעלות: החוּם, שהיה בו שמץ של אדום, עטף את עורו הבהיר של כרמי ונתן לו תוקף ורקע לזהור כנגדו. במשא ומתן עיקש וחייכני הורידה גליה את המחיר כמעט למחצית, וגם שלפה את הכסף מהארנק שלה לפני שכרמי יתחרט, ואחר כך עוד הוסיפה קצת מהארנק של כרמי, כדי להשלים. זה היה בשבילם הון, גם אחרי ההנחה, אבל גליה רצתה אותו במעיל הזה וחשבה שהוא בטח יהיה לשנים, אז זה שווה, וכרמי הסכים איתה, אבל בכל זאת הוקל לו שהיא זאת שמבזבזת את כספם.
מאז הלך המעיל והתרכך, סדקים צרים של אפור נחשפו בין כתמי החום האדמדם, ועכשיו כרמי עוטף בו את המושב כך שיהפוך לכורסה נוחה ומחכה שגליה תקבע את תוכניותיה להמשך. פַּקֶט, הוא יודע מראש שהיא תרכוש. לא שניים, בטח לא חמישה. לא צריך להגזים בשום דבר, בטח לא באספקת הניקוטין, ממילא גליה עדיין מעשנת בהיחבא, כאילו הייתה תיכוניסטית ולא אישה בת ארבעים כמעט, אימא לשלושה ילדים, בעלת חצי דירה, שני שליש קריירה והסכם מזונות נדיב שממתין לחתימותיהם האחרונות. הוא מניח לה לעדכן אותו במהלך הדברים הידוע לו זה מכבר: היא הולכת לקנות קפה, גם הוא רוצה? לא, תודה. אחר כך יש לה כמה דברים לקנות (סיגריות, קרמים; אין סיכוי שתמצא בושם חדש, המבחר מסחרר מדי, המבצעים מבלבלים מדי), והיא תכף תשוב. זה בסדר, הוא אומר לה, ומוציא מהתיק ספר ואת האוזניות שלו, מתחיל לפרום את הקשרים בין החוטים המובילים אליהן ומוותר כשהחוטים ארוכים מספיק.
היא עוזבת אותו שם, ליד שער העלייה למטוס, ונחפזת, כמו חייל ששוחרר פתאום לאפטר, לדוכן הקפה, ועם כוס קרטון של קפה טוב במחיר מופקע היא מחפשת את אזור העישון.
פח הזבל של אולם הממתינים לטיסות שקוף, למען יראו וייראו. היא מתלבטת רגע אם להיכנס ולעשן סיגריה אחת עם הקפה ולצאת משם כשבשערה ובסוודר הנעים שלבשה דבק ריחן הדוחה של כל הסיגריות של כל מעשני שדה התעופה. היא תוחבת את הצעיף הקפיצי והרך לתיק, כדי לצמצם את שטח הפנים שיבוא במגע עם העשן. שערה כבר אסוף. גליה מביטה בהם, במעשנים הרוחצים בענני העשן שהם מפיקים בעצמם, ומתאמצת שלא לזכור את הרתיעה הזעירה שתאחז בכרמי כשיפגוש אותה שוב, ריח השמפו שלה נכנע לריח הסיגריות של כולם.
אני כבר לא אשתו, היא מזכירה לעצמה, ומושיטה שתי אצבעות לסובב — טיק ישן שצריך להיגמל ממנו — את טבעת הנישואים שלה, ומגלה שם רק סימן חיוור. הוא כבר לא בעלי. היא עוברת על רשימת המשימות שלה עד הטיסה: קרם פנים, פקט סיגריות, ואולי גם מארז צבעוני של סוכריות שוקולד, שישמֵח את ילדיה יותר מכל בגד יפה שתמצא להם בטיול, יותר מכל מילון מצויר שתביא להם. הוא כבר לא בעלי, היא מזכירה לעצמה ונושפת בכוח עוד סילון עשן שמתאבך סביבה.
בכוונה הם לא מאווררים את המקום הזה כמו שצריך, היא מתמרמרת בינה לבינה. כדי שיהיה אפשר לסמן את המעשנים הרבה אחרי שכיבו את הסיגריה שלהם. היא משתדלת שלא להביט בעמיתיה לאקווריום, כל אחד מהם תופס כיסא גבוה כאילו היה בבר אפלולי בעיר גדולה וזרה, כל אחד מהם מתאמץ לשלח את עשן הסיגריה שלו הרחק ממנו ככל האפשר. לידה יושבת אישה בלונדינית מאוד, רזה מאוד, עם קמטי עישון דקים סביב שפתיה, קמטים שמעמיקים עם כל שאיפה ואחר כך, כשהם מתגהצים, הם מודגשים בשכבות של איפור שביקשו להסתירם. כן, קרם פנים טוב צריך לקנות, מזכירה גליה לעצמה, בגילה זאת חובה.
גבר אחד לידה מושך פחות שאיפות מהסיגריה שלו. באצבעות הפנויות שלו הוא מסיט לעברה את המאפרה והיא מחייכת לאות תודה.
"ממהרת לטיסה?" הוא שואל אותה. גוצי, מקריח. האזרח האופייני לכלובי העישון, היא חושבת.
"לא, יש לי עוד די הרבה זמן," היא אומרת.
"גם לי. לאן את?"
"רומא."
"גם אני," הוא צוהל, כאילו גילה ששובצו לאותה תורנות מטבח.
"סופשבוע זוגי?" הוא מברר.
הטבעת הייתה מרחיקה ממנה מטרדים מסוגו, עד עכשיו. אבל את כל הטבעות שלה קיבלה מכרמי, כולן נקנו כדי שיתמכו בטבעת הנישואים, ועכשיו, משזו ירדה מעל הפרק, גם האחרות נראו תלושות.
"לא בדיוק."
הוא מגלח את אפר הסיגריה הבוערת על קרקעית המאפרה, מתקן את אחיזתו בסיגריה ושואף שוב.
"אני נוסע לכנס בבולוניה," הוא מחליט שמישהו צריך להיות הראשון שינדב מידע.
"אה."
"יש כנס של האגודה האירופית לפיזיקה, מחר על הבוקר אני נותן שם הרצאה."
גליה נאבקת בדחף לפתח שיחת נימוסים.
"הזמינו אותי לפתוח את הכנס," הוא מסביר, שמא תטעה ותבלבל בינו לבין החוקרים הצעירים שמשתוקקים להציג את מחקריהם במפגשים המעייפים של קשירת קשרים מקצועיים וטיפוס איטי במעלה סולם המעמדות האקדמי, "אבל אחר כך יהיו לי כמה ימים ברומא."
"את מכירה?" הוא ממשיך, "היית שם פעם? כי אני הייתי כבר כמה פעמים באיטליה, אבל תמיד לנסיעות עבודה, נוסעים־חוזרים, והפעם סוף סוף יש לי כמה ימים."
"הייתי. לפני הרבה שנים."
התיק שלה רוטט. הצלצול חרישי תחילה, עדין, ואז מתגבר, רוטן ונוזף בה. "סליחה," היא מתנצלת לפני הזר שמולה. "היי, אבא, הכול בסדר?"
שלושה ילדים בריאים השאירו להורים שלה. כרמי לקח את דניאלה ואת יהלי לבית הספר, גליה את מיכאל לגן, ואף אחד מהם לא שכח לעדכן את הצוות שלא יהיו בשבוע הקרוב ולהשאיר את מספרי הטלפון של ההורים של גליה. רק לא מיכאל, היא מקווה. היא מנסה להיזכר אם הוא היה חם או מנומנם יותר מכרגיל בבוקר.
הקול הכריתי של אבא שלה עונה לה שכן, הכול בסדר, גליה'לה, הוא פשוט רצה לדבר איתה לפני שהיא נוסעת.
"על מה?" הדאגה לשלומו של מיכאל מתחלפת בדאגה חדשה. היא מזהה את הכוונות הטובות שמעבר לקו ומשתדלת לשמור על קור רוח. לא להניח לרצון של אבא שלה להיות אבא להפוך אותה לילדה קטנה. לא עכשיו.
"ילדה שלי," הוא אומר, והיא מרגישה איך כל הכוונות שלה נמסות.
"כן, אבא." לא נעים לה לומר אבא'לה, אז אבא. האצבעות שלה מושכות קווים בפירורי אפר ישנים על הדלפק.
הוא רוצה לומר לה את מה שכבר אמר בחודש האחרון כמה פעמים. אבל עכשיו, הוא אומר, אני רוצה לומר לך את זה שוב. "כן, אבא," היא אומרת בסבלנות נוגה, והוא שוב אומר שהוא רוצה שהכול יהיה לשביעות רצונה. לא שהוא מבין מה בדיוק היא עושה, אבל הוא סומך עליה. "ואם כבר החלטתם," הוא אומר, "לפחות תגמרו עם זה בלי להשאיר קצוות." הוא מזכיר לה שהיא לא צריכה לדאוג, שאימא והוא שמו בשבילה קצת כסף בצד. "לפחות שהדירה תהיה שלך," הוא אומר. "150 אלף דולר, זה מה שצריך לעלות חצי מהדירה שלכם. תסכמו את זה. תשכנעי את כרמי למכור לך, זה חשוב. נעזור לך. לפחות את הדאגה הזאת תוכלי להוריד מהראש."
"מאתיים אלף דולר, אבא. המחירים עולים כל הזמן. ואין לכם את הכסף הזה, בחייך. אל תדאג, אני מסתדרת."
"יש לנו את הרוב, ונקבל מהעבודה משכנתא בזיל הזול. ומקסימום תקני את החצי שלו בתשלומים."
"אני לא יודעת, אבא. עוד לא סגרנו את זה. זאת גם הדירה שלו."
"אז עוד לא דיברתם על זה?"
"לא," מודה גליה, "לא ממש."
השגיאות של הבת שלו מגהצות אצלו את תחושות החובה והאחריות. "אבל גליה, דברי אתו על זה. ותעשו את זה עכשיו, לפני שהכול סגור. אם את מחליטה לגמור את זה, גליה, תגמרי את זה כמו שצריך. ואנחנו כבר נסתדר."
"תודה, אבא," היא חותרת לסיום השיחה. "ותשמור על אימא, בסדר?"
"קטן עליה, שבוע עם השלישייה שלך. ותביאי לי חומץ בלסמי, כן? עדיף את הבקבוקים האלה עם הקרם המרוכז."
"קטן עליה," גליה מהדהדת לעצמה כשהיא מחזירה את הטלפון לאחד הכיסים הפנימיים בתיק.
"מאתיים אלף דולר," חוזר אחריה הפיזיקאי. הוא עוד שם.
"כן," היא מחייכת. "פחות או יותר."
"את קונה דירה?"
"נראה." היא מועכת את הסיגריה ומועכת שוב ועשן ממשיך לעלות ממנה.
"איפה? ברומא?" גם לפיזיקאי ברור שהשיחה נהפכה קצת אישית מדי, מה גם שגליה קמה ממקומה.
"הלוואי," היא מחייכת חיוך שירחיק ממנה את הפיזיקאי, את דמותו של אבא שלה הדואג לה, ואת כרמי שתכף ינסה להבליג על ריח הסיגריות שאופף אותה.
"צריכה להיות עיר יפה, רומא," הוא משער.
"מאוד." חיה, ערנית, קפאינית, ריחנית, מלוכלכת, משחררת, זונת צמרת מתורבתת, נמנעת גליה מלהוסיף.
"אבל אנחנו גרים בתל אביב," היא אומרת.
"עם המחירים היום, נראה לי שאפילו רומא זולה יותר," הוא אומר, מכבה את הסיגריה ולא אוסף את חפציו. "טוב, אולי לא רומא," הוא אומר כשהוא מבין שלא ממש שכנע אותה, "אבל במאתיים אלף דולר אפשר לקנות בית קטן לא רחוק משם."
"אולי," היא מועכת את הסיגריה שלה שוב, עד שהיא כבה סוף סוף, "אבל אנחנו בכל זאת גרים בתל אביב." היא מרימה את התיק שלה, תולה אותו על הכתף ונפרדת ממנו. "טוב, נתראה במטוס," הוא אומר, והיא מהנהנת אליו ושואלת את עצמה אם זאת הבטחה או איום.
הסווטשרט הישן של כרמי מונח על הכיסא שלידו. גליה מפנה מקום לעצמה ולשקיות ומחזירה נפנוף יד לפיזיקאי, שממתין לטיסה במרחק שני ספסלים מהם.
"טוב, שיהיה טיול — שתהיה נסיעה טובה."
"תודה, גם לך. ובהצלחה בהרצאה."
כרמי פוקח עין אחת וגליה מעדכנת אותו: "איזה פיזיקאי, נוסע לכנס בבולוניה."
"אה." כרמי לוקח את הסווטשרט, דוחס אותו מתחת לצווארו וחוזר לנמנם.
"עוד כמה זמן הטיסה?" הוא שואל בעיניים עצומות. "עוד מעט. תישן, אני אעיר אותך."
אף פעם היא לא הצליחה לישון בטיסות. גם הפעם היא תנסה, תתפתל, תחפש מקום להניח את הראש, על החלון, על המגש המחובר לכיסא שלפניה, על כרמי — לא, על כרמי היא לא תוכל להישען הפעם — ובסופו של דבר תיפול לשינה דקות לפני שידליקו את תאורת תא הנוסעים ויבקשו לקפל את המגשים וליישר את גב הכיסא כדי להתכונן לנחיתה. כרמי, לעומת זאת, יצליח כנראה להירדם עוד לפני שהמטוס ימריא ויישן לכל אורך הטיסה.
דיילות בצעיפי סאטן תופסות את מקומן ליד שער העלייה למטוס ומסמנות את תחילת הנהירה לתוכו. דיילת הקרקע שפגשו קודם בדלפק הצ'ק־אין אוספת את כרטיסי העלייה למטוס ומאכילה בהם את המכונה, והאחראי על הטיסה שולף אותם מצִדה השני, מוסר אותם לנוסעים ומאחל טיסה נעימה. אנשים, מכונה, חיוכים, נוסעים, עובדים יחד כפס ייצור יעיל.
צריך להעיר את כרמי. אבל איך עושים את זה עכשיו? פעם גליה הייתה מנשקת אותו על עצם הלחי, מתחת לעפעפיים העצומים, או תופסת אותו קצת מעל הברך. עכשיו היא קוראת בשמו, וכשהוא פוקח עיניים משהו בו מזדעזע, אולי בגלל הקור של שדה התעופה או האור שמכה בו. לא אחת כעסה עליו על ההלם הזה, שמעיד על העומקים שאליהם צלל בשנתו. בקול נמוך היא מספרת לו שעולים למטוס וכרמי קם בעצלתיים, מרים את התיק, ובהיסח הדעת מבקש לקחת גם את זה של גליה. זה בסדר, היא אומרת, והוא מוותר. כל אחד מהם מפשפש בתיק שלו, ולראשונה בחייהם המשותפים כל אחד מהם מגיש לדיילת את הכרטיס שלו. הם נוסעים יחד אבל ישובו לחוד.

כנרת רוזנבלום (ילידת 1974) היא יועצת ארגונית, עיתונאית ובעלת הבלוג "פריזאית". סיפור אהבות הוא הרומן הראשון שלה.

X