סיפורי תל-אביב | לרכישה באינדיבוק
סיפורי תל-אביב

סיפורי תל-אביב

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 187
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 45
- 29

שלוש נובֶלות תל-אביביות של יהודית קציר, על שלוש דמויות זרות בתל-אביב, שגיחתן לעיר הזאת נכרכת בהתנפצות וּויתור, בקיצוץ ובצמצומים של שאיפה גדולה, חלום או פרויקט. הנובלות הללו הן הפסגות הבלתי-מוטלות-בספק של כתיבתה של קציר עד כה

(2008), והן מובאות  כאן בנוסח מחודש.

"סוגרים את הים" היתה בעיני המבקרים והקוראים הנובלה הטובה ביותר בספר הראשון של קציר, שנקרא על שמה. "מגדלורים של יבשה" היא אחת הנובלות היפות ביותר בספרות הישראלית, נובלה מרשימה ונוגעת-ללב, שמעטות כמוה נכתבו בעברית. "הנעליים של פֶליני" מדגימה את יכולתה הגדולה של קציר לסחוף את קוראיה גם במַפתח אחר, קומי-גרוטסקי.

לקוראים שיפגשו את הנובלות שבספר זה לראשונה מזומנת חוויית קריאה חריפה ומעוררת. אך גם בשביל קוראיה הוותיקים של קציר יש כאן "רגע של הולדת", שכן השנים שחלפו רק מחדדות בדיעבד את רושמה של אמנות הכתיבה שלה.

"סוגרים את הים" (1988) ו"הנעליים של פליני" (1989) נכללו בספר 'סוגרים את הים'. הנובלה "מגדלורים של יבשה" (1998) נכללה בספר 'מגדלורים של יבשה'. נוסח הסיפורים נערך מחדש לקראת הדפסתם בספר זה.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפורי תל-אביב”

בקרוב…

סוגרים את הים

  

האוטובוס לתל־אביב עצר במרכז, בלע אל תוכו את אילנה ושלושה נוסעים נוספים, והמשיך בדרכו. רק הנערה בביקיני הוורוד נשארה בתחנה, יפה ומחייכת לתמיד. או עד שמישהו יחליט להשחיר אחת משיניה, או לצייר לה שפם, חשבה אילנה. היא שילמה לנהג וסקרה את פְּנים האוטובוס מתוך חשש לפגוש כאן מישהו שמכיר אותה. אחרי שקיבלה את העודף פילסה לה דרך בין החבילות והתיקים והתיישבה במושב שלפני־האחרון מימין, ליד החלון, כך שכשיֵרדו מההר ויסתובבו תוכל לראות את הים. כהרגלה, הניחה את תיקה החוּם הישן על המושב לשמאלה, להקטין את הסיכוי שמישהו ירצה להתיישב בו, ומיד התחרטה ושמה אותו על ברכיה, אבל אף־אחד מהנוסעים שנכנסו אחריה לא בחר לשבת לידה. בכל־זאת המשיכה להחזיק את התיק צמוד אל בטנה והסתכלה החוצה, ואצבעותיה הדקות החיוורות, גזוזות הציפורניים, פתחו וסגרו את הריצ'רץ' מבלי משים.

האוטובוס שָׁעַט בַּירידה של דרך־הים, חלף על פני בית־ההבראה עם מדשאותיו העצומות וכיסאות־הנוח הצבעוניים שבין האורנים, וליד מלון בן־יהודה, לפני העיקול שממנו אפשר לראות את כל הים נפרשׂ פתאום למרגלות ההר, כאילו לא היה כאן כל הזמן, זיהתה את מגדל השיער הצהוב של אמא של רונית, שלושה מושבים לפניה, ונבהלה, איך לא ראיתי אותה עד עכשיו, היא בטח ראתה אותי ותלשין עלי למנהל. המנהל, שדיברה אתו בטלפון כשעה קודם, נשמע ספקן, אף שזו הפעם הראשונה בשבע שנות עבודתה בבית־הספר שלו שהיא מחסירה יום עבודה, ואולי דווקא משום כך. שפעת? שבועיים לפני חופשת הקיץ? שאל אברהם בזלזול ובחשד, והיא־עצמה לא הבינה מאין באה לה החוצפה להתקשר לבית־הספר, שפתאום לא היה שלה, אלא הפך למין מוסד חקירות אימתני, שיש בידיו אמצעים מתוחכמים ביותר לגלות, אפילו דרך הטלפון, שהיא משקרת, והרי בכל שלושים שנותיה, שלושים־ואחת בחודש הבא, מעולם לא הוציאה מפיה דבר שאיננו אמת. בכל־זאת חייגה באצבעות קפואות ובבטן מלאה אבנים, ודיברה עם שושנה, המזכירה, שאמרה לה בקוצר־רוח נרגז, תהיי בריאה, ודיברה עם אברהם, שֶׁרָטַן שאין לו מורה מחליפה, והודיע לה בחומרה שהיא מפסידה את ההרצאה של סגן־מנהל מחלקת־החינוך של העירייה על בעיית האינטגרציה, שתתקיים באולם־ההתעמלות אחרי השיעור החמישי, ובסוף נסך לקולו גוון אינטימי לא נעים כשאמר, נו, אז תשכבי במיטה, אילנה, ותהיי בריאה. והיא היתה חופשייה, כך הרגישה כשהתבוננה באבק הזהב הניגר באלכסון בעד חרכי התריס וניתך על הרצפה למטבע ענקית, ואחר־כך התכסתה מעל לראשה בשמיכה הקלה, כמו שנהגה לעשות בבוקרי החופש של ילדותה, והצטנפה לפקעת עיוורת של נעימוּת, עד שלא יכלה להתאפק עוד וקמה לעשות פיפי ולהתרחץ, ולבשה את השמלה הפרחונית הרחבה, עם הכתפיות הדקות, והביטה בראי. היא ניסתה לנחש איך תירָאה בעיני תמי, שלא פגשה יותר משנתיים־וחצי, משום שתמי היתה עם יואל בעלה בלוס־אנג'לס ואחרי שחזרה התחילה ישר לעבוד בסדרה של סרטוני־פרסומת, ואחר־כך בחזרות להצגה חדשה, ואילנה יכלה לשמוע את קולה, בעברית ובאנגלית, במשיבון, והיתה אומרת כמעט בלחש, זאת אילנה, או, אילנה התקשרה, ואחרי כמה שבועות הפסיקה להשאיר הודעות, כי הבינה שתמי עסוקה מאוד בזמן האחרון ולא תוכל להחזיר צלצול. והבוקר, כשהתקשרה מוקדם, עוד לפני שדיברה עם בית־הספר, היא העירה אותה מהשינה, ובכל־זאת דומה שתמי שמחה לשמוע אותה, ואמרה לה בקול מנומנם, שבמשך היום היא בתיאטרון, אבל אחרי־הצהריים היא יכולה לבוא אליה, והן קבעו לחמש. אילנה חייכה אל פניה בראי ואמרה לעצמה, לא השתנית בכלל כל השנים האלה, והבחינה בברק חדש בעיניה החומות הגדולות, שנצצו מבעד לזגוגיות העבות של המשקפיים, ובסומק שנכלם על לחייה, החיוורות בדרך־כלל, ושפתיה לא היו סדוקות היום, ושערהּ השָׁטֶני הדק נראה לה מלא ומבריק יותר, ופתאום היתה מרוצה אפילו מגופה הכחוש, שבקושי היה אפשר להבחין בו בְּשדיים, ומרגלי הגפרורים שלה, כי זכרה איך היתה תמי מסתכלת בה בקנאה כשהיו בנות שתים־עשרה והיו עומדות בבגדי סטרץ' ורודים ובתסרוקות אסופות מול הראי הגדול בסטודיו לבלט של הגברת וָלֶנְטִינה אַרכיפּוֹבָה גרוסמן, שהיתה פְּרימָה־בלרינה מפורסמת במוסקבה בשנות השלושים, עד שהתחתנה עם יהודי ובאה אתו לחיפה, והקימה את הסטודיו ברחוב מסדה שלושים־ושבע, שאמרו שהוא משמש רק כיסוי, כי היא ובעלה בעצם מרגלים רוסים. פעם תמי והיא אפילו ניסו לעקוב אחריהם כשיצאו לטיולם הקבוע ביום שישי אחר־הצהריים. ארכיפובה, זקופה ואצילית בשמלת סאטן שחורה ארוכה, חבשה כובע גבוה, שאשכול ענבים ירוקים הסתלסל ממנו מגונדר מעל לשערהּ הכהה האסוף. בידה, הנתונה בכסיית־תחרה לבנה, אחזה שמשייה כתומה, ואת זרועה האחרת שילבה בזרועו של בעלה הגבוה, שלבש חליפה שחורה וחבש צילינדר, ובידו החזיק מקל שחור עם גולה מגולפת בצורת ראש של שֵׁד. הם פסעו להם במתינות, כאילו היו נוסעים בכרכרה, מביתם שברחוב הִלל, ופנו בשדרות או"ם, והמשיכו לאורך השערים הנעולים של גן־הבָּהָאִים הדומם, ורק צעדיהם הקצובים נשמעו בעלייה התלולה, הריקה מאדם בשעה זו של שמיים מכסיפים וצבעים נרגשים מעל לים, ואז סגרה ארכיפובה את השמשייה שלה, והם נבלעו באחד השערים הצדדיים של הגן הפרסי, ובאותו רגע הועם הזהב של כיפת המקדש והגן הקדיר והחשיך, ותמי ואילנה הוציאו את ראשיהן מבין סורגי הגדר השחורים ורצו עד סוף העלייה, וכשהתיישבו על הספסל הירוק בתחנת־האוטובוס אמרה תמי מתנשפת, זהו, עכשיו זה בטוח. הן החליטו לא לספר לאף־אחד, כי במילא לא יאמינו להן. וביום ראשון אחר־הצהריים, בשיעור, החליפו ביניהן מבטים בזמן הפְּלִיֶה והגְלִיסֶה והפּוֹר־דֶה־בְּרָה, וארכיפובה צעקה עליהן בעברית המצחיקה שלה על רקע צלילי הפסנתר, ונופפה באיום במקל השחור עם ראש השֵׁד, שהיתה לוקחת בהשאלה מבעלה המרגל להכות בו על ברכיים רופפות ועל בהונות רגליים שסירבו להימתח. אילנה נבהלה פתאום למחשבה שאולי היא יודעת שהן גילו עליהם, אבל בדרך הביתה, בכרמלית, הרגיעה אותה תמי ואמרה שֶׁמַה פתאום, ולא יכול להיות, ואז התמתחה והביטה בדמותה שנשתקפה בזגוגית הגדולה של חלון הרכבת שטסה במהירות במנהרה החשוכה, ונאנחה, ואמרה, אני אף־פעם לא אוכל להיות רקדנית, אני שמנה מדי, איזה כיף לך שאת כזאת רזה. ואילנה הסתכלה בגנֵבה בשדיה של תמי, שכבר נראו היטב בעד בגד הסטרץ' הוורוד כמו שני שזיפים קטנים, כהי פטמות, ובמותניה שהתחילו להתעגל, ולא אמרה כלום. עכשיו חייכה בראי אל תמי ההיא, הילדה, אל עיניה הכחולות החצופות ואל תלתליה השחורים הצוחקים ואל שפתיה האדומות תמיד כאילו שתתה מיץ פטל, והחליטה להתאפר קצת לכבודה, אף־על־פי שחשבה שאיפור לא מתאים לה, וגם ידעה שעד חמש ידהו הצבעים והיא תצטרך לחדש אותם, אבל מרגע שקבעו להיפגש עשתה הכל כאילו תמי כבר עומדת בחדר לְיָדה ומתבוננת בה. אחר־כך פתחה את התריס, ועמדה יחפה במרפסת להריח את הקיץ שנהר אליה בעד ענפי האורן הגדול, בין אצטרובלים בשלים דביקי שרף, ותור לא־נראה היה משלח גרגורי ערגה קצובים אל האוויר הצלול שמעל לוואדי, וים של זמן נפתח לה. אילנה ידעה איך תנצל את יום החופש הגנוב הזה, שאסור לה לבזבז ממנו אפילו דקה. ראשית, ארוחת־בוקר. היום תאכל על המרפסת, ולא תסתפק בפרוסה עם ריבה ובספל נס־קפה, שהיו ארוחתה הקבועה כשמיהרה לשיעור הראשון, אלא תעשה לעצמה ביצייה־עין וסלט עם קוטג' ופרוסה עם גבינה צהובה, ובסוף, עם הקפה, תיקח לה פרוסה מעוגת־הדבש שאמא נתנה לה בשבת למרות מחאותיה. אחר־כך תיסע באוטובוס הישיר לתל־אביב, שיוצא בתשע ממרכז הכרמל, ותסתובב קצת, ותשב בבית־קפה ותסתכל על אנשים, ביום חופש הרי לא צריך לתכנן הכל בדיוק ואפשר להשאיר מקום להפתעות. אחר־כך תלך לקנות לעצמה משהו יפה ללבוש לפגישה, אולי בדיזנגוף סֶנטר שעוד לא היתה בו וכולם אמרו שהוא נהדר, ממש כמו באמריקה. אומנם היתה בתל־אביב לפני שנה בערך, בחתונה של בת־דודתה בת העשרים־ושלוש, אם כי בכלל לא רצתה ללכת, חששה שכולם יגידו, נו, מתי אצלך, אבל הוריה הפצירו בה והיא נסעה איתם, ואף־אחד לא אמר לה כלום. גם לפני שנתיים־וחצי היתה בתל־אביב, ודווקא אז תיכננה לראות את הסֶנטר, אבל בסוף ירד גשם והם בילו את הערב אצל תמי. הם אכלו ארוחה טובה שיואל בישל, ושתו הרבה יין, ותמי דיברה בהתלהבות קצרת־נשימה, כדרכה, על ההצגה החדשה שהיא משתתפת בה, "בת שחף" של צ'כוב, סופר שאילנה אהבה וגם לימדה כמה סיפורים שלו בכיתה. תמי אמרה שקיבלה תפקיד קטן מדי, ולדעתה מגיע לה התפקיד הראשי, של נינה, ואז, נזכרה אילנה, קמה תמי בפתאומיות ויצאה מהחדר, וכעבור רגעים אחדים חזרה ופרצה פנימה לבושה שמלת קְרינוֹלינָה תכולה ארוכה, ותלתליה אסופים בתסרוקת של פעם. עיניה זהרו ולחייה האדימו, והיא היתה נינה, שהגיעה זה עתה בכרכרה בדהרה מהירה בשלג, ופרצה לחדרו של קוסטיה. המלים דאו מפיה כואבות כשחפים פצועים, ולבסוף אפילו בכתה בדמעות של ממש. אילנה הרגישה שקסם גדול מתרחש לנגד עיניה, כמו בהצגות בית־הספר, כשתמי הופיעה על הבמה והיתה פתאום מישהי אחרת, והיא היתה יושבת אז בשורה הראשונה, בין ההורים והאורחים, ונושאת את מבטה אל חברתה, שקולהּ הצלול ואור פניה מילאו את החלל הגדול של אולם־ההתעמלות, והתרגשות עצומה גאתה בה. מאז הצגות בית־הספר ההן, אמרה אילנה לעצמה, ומאז שתמי, לבושה בחולצה התכולה של התלבושת האחידה, היתה עולה על הקתדרה בהפסקה הגדולה ומעקמת את פניה הילדותיות עד שדמו לפרצופה המרושע של מיס מוזס, המורה לאנגלית, ומחקה את קולה הצורמני ומשלחת אצבע חדה מול פניו של אחד התלמידים להזמינו אל הלוח, וכולם היו צוחקים ומוחאים לה כפיים – מאז לא ראתה את חברתה על הבמה. יואל חיבק אותה ואמר ששיחקה נהדר, ובטח שמגיע לה התפקיד הראשי, ואילנה רצתה לבקש, אולי תזמיני אותי פעם לראות את ההצגה, אבל תמי מחתה את דמעותיה בשרוול חולצתו של בעלה ואמרה, אני עייפה עכשיו, נלך לישון, והיא לא ביקשה. תמי הציעה לה את הספה בסלון ואמרה לילה טוב, ונכנסה אחרי יואל לחדר האחר, וסגרה את הדלת, ואילנה לבשה את כתונת הפלנל שהיתה מקופלת במזוודה הקטנה הכחולה שלה, עם סמל "אל־על", ונשכבה, והתכסתה בשמיכה הכבדה מעל לראשה כדי לא לשמוע קולות מחדר־השינה שלהם, ובכל־זאת לא הצליחה להירדם במשך הרבה זמן בגלל דפיקות הגשם במרזב ובגלל צווחות החתולים שעלו מהחצר כקולות הילדים במגרש בית־הספר בהפסקה הגדולה. ענת ונורית מגלגלות את החבל בשני קצותיו, והיא, המורה, עומדת בשורת הילדות הארוכה לבושה בחצאית קפלים קצרצרה ובחולצה התכולה של התלבושת האחידה שצרה עליה מאוד, ועוד מעט תורה לקפוץ. אי–לָ–נה אי–לָ–נה, צועקות לה תלמידותיה, והיא שומעת את החבטות הקצובות של החבל על האספלט הרותח, ויודעת שמשקפיה יחליקו על אפה ורגליה הרזות יבגדו בה שוב, והיא תיאלץ לסובב את החבל במשך כל ההפסקה עד שיבערו כפות ידיה, כמו תמיד. והנה גם תמי פה, תמי הילדה צוחקת וקופצת, קופצת וצוחקת אל אילנה המבוגרת, שמסובבת את החבל וסופרת בשבילה עד מאה. ואחר־כך היה הצלצול להיכנס לכיתה, ואילנה התיישבה בספסל שלה, הלפני־אחרון מימין, ליד החלון, רכונה על השולחן הנמוך מדי, ומיס מוזס הגיעה בנקישות מהירות של עקביה הדקיקים ונעמדה על הקתדרה מול הכיתה, והרימה את זרועה, מגלה שערות בית־שחי שחורות, מסולסלות ודביקות מזיעה, והורתה באצבע ארוכה, סמוקת ציפורן, על אילנה, ואמרה לה "את". ואילנה קמה וניגשה אל הלוח ואחזה בחוזקה את המקראה עם "אוולין" של ג'ויס, שקראה ושיננה והכינה היטב בבית, ועמדה מול תלמידיה, שהביטו בה בעיניים תמות וחיוך של זדון תלוי בזוויות שפתיהם, ודיפדפה בבהילות, באצבעות לחות, והתחילה לקרוא בקול רם, ולפתע היו המלים האנגליות זרות לה, והיא ניסתה להגות אותן אות אחר אות, אבל רק געיות עמומות בקעו מגרונה.

בבוקר יצאה תמי מהחדר בחולצת פיג'מה גברית, פרומת שלושה כפתורים עליונים, שחשפה את השביל הרך שבין שדיה הכבדים ושוליה לא הסתירו את הירכיים הלבנות המלאות, אשר אילנה דימתה לראות בהן סימני אצבעות אדומים. וכך, מרושלת ושלווה, מזמזמת לעצמה מנגינה לא־מוּכּרת ומדיפה ריח חריף של גבינה בשלה, טיגנה תמי לשתיהן ביציות וערכה את השולחן לארוחת־בוקר גדולה. בזמן שטבלו את קרום הלחם בחלמון, חשבה לספר לתמי את החלום, כמו כשהן היו קטנות והיו יושבות בבית שבנו להן מקרשים על צמרת האורן הגדול בחצר של תמי, ומתחממות בשמש כמו שתי חתולות, ומגלות זו לזו את כל החלומות, שתמיד השתדלו במיוחד לזכור אותם כדי שיהיה להן מה לספר, עד שאמא של תמי היתה חוזרת מהעבודה וצועקת, תרדנה משם, הרי זו סכנת נפשות. אבל תמי דיברה עכשיו על תוכניות הנסיעה שלהם לארצות־הברית, ואילנה התביישה פתאום בחלום שלה ולא סיפרה כלום. ואחרי שהיו עולות לבית של תמי, היו נעמדות מול המראָה הגדולה בחדר־האמבטיה, שאילנה אהבה – כי אצלם היתה רק מראָה קטנה וגבוהה בדלת של ארון־התרופות, והיא בקושי הצליחה לראות את עצמה על קצות האצבעות – והן היו עושות פרצופים ומתאפרות בכל הליפסטיקים והעפרונות של אמא של תמי. תמי ציירה לעצמה קווים שחורים דקיקים מתחת לעיניים, ושניים ארוכים בין האף לפה, והן כיווצו את הלחיים וקימטו את המצח וניסו לדמיין איך יירָאו כשיהיו זקנות, ותמי אמרה, כשנהיה זקנות נעמוד מול הראי בבית־האבות וניזָכר שכשהיינו ילדות חשבנו איך נירָאֶה כשנהיה זקנות. ואילנה נהייתה שמחה מאוד פתאום, כאילו הבטיחו לה משהו נפלא, והיא חייכה אל תמי, שמרחה לעצמה ליפסטיק אדום ואמרה בחשיבות, כשאני אהיה גדולה אני אהיה שחקנית בתיאטרון. אילנה רצתה לשאול אותה אם היא זוכרת את כל זה, ורק חיכתה להזדמנות מתאימה בשיחה, אולי כשתמי תגיע לדבר על התיאטרון, אבל תמי דיברה על צו עיכוב היציאה מהארץ שהוציאה אשתו־לשעבר של יואל, משום שאינו מסוגל לעמוד בדרישותיה הכספיות הלא־הגיוניות, ומפני שהיא שונאת אותו, ועוד יותר אותה, שגזלה אותו ממנה ומבתם הקטנה. תמי כינתה אותה מכשפה ועכבישה, ואילנה חשבה על אשתו של שמואל, שהיה מרצה שלה כשלמדה באוניברסיטה, והיא היתה יושבת בשיעוריו בשורה הראשונה, נפקחת באור מבטו הטוב, שדימתה לפענח בו חוכמה וכאב ואירוניה מרירה ויכולת לאהוב, והיתה מניחה לקולו החם, שהיה קורא את פסוקיו של עגנון, להדהד לאט בחזָהּ ובבטנה כבתוך חבית שנמלאה מי־גשמים מתוקים, ולפנות־ערב, כשהאוויר הסתווי במרומי הכרמל היה מצטלל ומתקרר, והסטודנטיות היו שולפות מתיקיהן סוודרים צבעוניים, שנשאו איתן ליתר ביטחון, ומתעטפות בהם בהנאה, וממהרות לרשום בחריצות את דבריו מלאי הטעם של המרצה, והוא היה מרכין את ראשו ומחייך לעצמו, כמי שיש לו דרך משלו לראות את הדברים, שעד כה לא מצא עם מי לחלוק אותה, ואילנה היתה מרגישה שרק היא יודעת את מחשבותיו, אף שאינה יכולה להלבישן במלים, וגם השמש היתה מתעטפת לה באדרת ענן צמרירית, רק קרחתה הצהובה ביצבצה, והיתה מנסה את כישרונה במשיכת אקווארלים רכים מלוח הגוונים הגחמני שלה על פני כל השמיים המכסיפים – אז ידעה אילנה אושר גדול, קצר־נשימה, שפָּעַם בה במהירות עצומה, ומלבדו לא נותר בה מקום לְדָבָר.

וערב אחד, אחרי שהשיעור הסתיים וכולם עזבו את הכיתה, זה היה כבר בתחילת השנה השלישית ללימודים, ניגשה אילנה לשולחנו. הוא עמד וארז את הספרים בתיקו החום הישן, והיא עמדה מולו, באצבעות קפואות וּבְבֶטֶן מפרפרת ציפורים חדות־מַקור אשר ידעה פעמים כה רבות במשך השנתיים האלה, כשדִמיינה לעצמה בזמן השיעור את הִתוודוּתה בפניו ומבטה בהה בו והיא שכחה לרשום את דבריו, וחזרה ודִמיינה אותה באוטובוס שגישש למענה בחושך את הדרך אל בית הוריה, ואחר־כך, במשך שעות, כשלא הצליחה להירדם והיתה רואה את עצמה שוב ושוב ושוב, כמו בהילוכים חוזרים בתוכניות הספורט בטלוויזיה, ניגשת לשולחן שלו כשהוא אורז את הספרים בראש מורכן, ואומרת, שמואל, והוא היה מרים את ראשו, ומבטו, המופנה כבר אל תוכו, מזהה אותה לאט וניצת בחיוך למענה. עכשיו חזרה ואמרה בקול את השם שניחַר בה בלחש במשך שנתיים, שמואל, אני רוצה לדבר אתך, אולי נשתה קפה או נלך לטייל פעם, כשיהיה לך זמן. הוא הביט בה כאילו כל הזמן ידע, ואמר, כן, אילנה, ואז שאל לאן היא צריכה והציע לה טרמפּ, וכבר באותו ערב ישבו בקונדיטוריה קטנה במרכז, והיא שתתה שוקו והחזיקה את הספל בין כפות ידיה כדי לחממן, וסירבה לאכול עוגה, למרות הפצרותיו, והביטה איך הוא מרכין את גופו הרחב בסוודר האפור ולוגם בקול את התה־בלימון שלו מהספל הדק האחוז בעדינות בין אצבעותיו הגדולות, והיא הרי ידעה במשך השנתיים שבהן היתה מנחשת אותו מאלפי תנועות זעירות, שֶׁככה בדיוק הוא שותה את התה. ובחוץ התחיל הגשם הראשון בטיפות קלות מהוססות, כטפיפת בהונות של רקדניות צעירות מאוד שזו הופעת הבכורה שלהן על הבמה. היא אמרה, יורד גשם, והוא הסתכל בה בחיבה ואמר שיש לו קצת זמן היום כי אשתו עובדת בספרייה עד מאוחר, אבל עוד מעט יצטרך לחזור לאוניברסיטה לאסוף אותה, ואילנה גמעה מהשוקו המתוק מדי, שהצטנן במהירות בין אצבעותיה, ולא אמרה כלום. הוא הוריד אותה ליד בית הוריה וליטף את שערה, ומאז היתה מחפשת אותו בשעותיו הפנויות בחדרו או בקפטריה, והם היו מטיילים בחורשות שליד האוניברסיטה ומדברים בעיקר על הספרים שהיה משאיל לה. וביום יפה אחד של תחילת החורף נסעו במכונית הישנה ועברו את דלית־אל־כרמל ואת עוספייה ועצרו בדרך ליד עץ אורן גדול, ושמואל הוציא שמיכת־צמר צבאית מהבָּגָז' ופרש אותה בין הסלעים על העשב הצעיר הלח, ואילנה נשכבה על השמיכה, והוא נשכב עליה בכל כובדו והתנועע מעליה ונהם כדוב, התפתל ונהם ונאנח, והיא חיבקה בזרועותיה את גבו בסוודר האפור, שהיה חם ורטוב מזיעה, והשמיים היו גבוהים וכחולים, והעץ היה ירוק־כהה וסמיך, והשמש היתה לבנה וקשה והכאיבה לעפעפיים באלפי מחטים צבעוניות, והוא נהם ונאנח ונאנח, והיא השתוקקה לספוג את כל אנחותיו אל תוכה. זו היתה הפעם הראשונה שלה, והיא אז בת עשרים־ושלוש, ושמואל מבוגר ממנה כמעט בעשרים שנה.

והספרנית המפוזרת, החייכנית, שתמיד היתה מאבדת את כרטיס־הקורא שלה ומתנצלת וצוחקת, ושואלת אותה שוב לשמה כדי לפתוח לה כרטיס חדש, היתה אשתו, והיו להם שני בנים, אחד בתיכון ואחד ביסודי. ומאותו יום היתה אילנה הולכת לספרייה לעתים קרובות, ומתיישבת כך שתוכל לראות וללמוד אותה, את שערה הקצוץ שחשף עורף רך ופגיע, ואת הגומה שהופיעה בלחיהּ השמאלית כשחייכה, ואת דרכה להחזיק את הסיגריה, ואת מוצקוּת שוקיה כשטיפסה על הסולם, וכעבור כמה ימים כבר יכלה לראותה בדמיונה יושבת עם הבן הצעיר, המכין את שיעוריו ליד השולחן במטבח, וכף ידה הישרה, ארוכת האצבעות, מונחת על כתפו, או שוכבת על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה ורגליה היחפות בגרבי ניילון שקופים מתחככות זו בזו על ירכיו של שמואל שיושב לצידה, או מגישה לו כוס תה לחדר־העבודה, והוא, גבו הרחב בסוודר האפור רכון על מחקרו הגדול, הספרות העברית בתקופת ההשכלה, ואז הוא נושא אליה מבט עייף ומודה לה בחיוכו הטוב. והיא נכנסת למיטה בחדר־השינה שלהם, מעשנת וקוראת באחד הספרים, שאחר־כך ישאיל לה, לאילנה, והיא תמצא בו כמה פירורי אפר וריח קל מאוד של קרם ידיים. ומאוחר בלילה, כשיצנח לידה כמו דוב עייף, ישוחחו על ענייני היום – על מכונת־הכביסה שהתקלקלה ועל ציוני השליש של הבנים ועל המתנה שיש לקנות לחתונת הזהב של הוריה, והוא יספר לה את הרכילות האחרונה על הדֶקָן, ושניהם יצחקו מאוד מתחת לשמיכה כפי שצחקו כבר ביחד מאות פעמים, וכפי שיצחקו עוד מאות פעמים אחרות. ובשבע־וחצי בערב, כשהספרייה עמדה להיסגר, היתה ניגשת נגד רצונה דווקא אליה מכל הספרניות, ובזמן שחיפשה את כרטיס־הקורא הנושא את שמה, נשמה אילנה את הריח הקל של עשן סיגריות וקרם ידיים, והיתה לוקחת את הספר שהושיטה לה אשתו ולוחשת, תודה, ונמלטת מפני חיוכה העיוור בכאב ובבושה.

ואחרי שקיבלה את התואר והתחילה לעבוד בחטיבת־הביניים בבית־הספר שבו היתה תלמידה, עזר לה שמואל בבחירת החומר מתוך תוכנית הלימודים של משרד־החינוך והמליץ לה על ספרי־עזר, ובשיחותיהם בבתי־הקפה ובטיולי הכרמל שלהם ניסו לחשוב ביחד איך להביא את הצעירים ללמוד ספרות מתוך אהבה, ולפעמים היה מוציא את שמיכת־הצמר הצבאית מהבגז' ופורש אותה על העשב. ובשנה שלאחר־מכן עזבה אילנה את בית הוריה ושכרה לה דירה קטנה ברחוב ביכורים, וריהטה אותה בחמימות, ותפרה כריות וּוילונות לבנים מבד טוּל, ומילאה את המרפסת בעציצים, והזמינה אותו לבוא אליה. והוא הגיע אחר־צהריים אחד, מחזיק זר פרחים גדול שקנה בשבילה, והתפעל מהדירה אשר בשעה זו נמלאה אור רך של ערב קיץ, וישב איתה במרפסת מעל לוואדי הירוק, ואכל מהעוגיות הטעימות שאפתה בשבילו ושתה ספל תה־בלימון, וסיפר שהוא נוסע עם משפחתו לשנת שבתון באנגליה, שם הוא מקווה להשלים את מחקרו על ספרות ההשכלה. ותמי, שבאותו זמן עמדה לסיים את לימודיה בבית־ספר למשחק בתל־אביב, ויכלה לפגוש את אילנה רק אחת לכמה חודשים, ניחמה אותה בטלפון שלא נורא, היא תמצא מישהו אחר, פנוי, צעיר. אבל לא היה בשבילה אף־אחד אחר. ולקראת סופה של אותה שנה היה נדמה לה לפעמים שהיא רואה אותו ברחוב, אבל עד שהתקרבה, בבטן מכוּוצת ובנשימה קטועה, כבר החליף את פניו ונהיה איש זר. ואחר־צהריים אחד, בתחילת הקיץ, נבהלה לראות במרכז את אשתו, וחיכתה לטלפון שלא הגיע. ושבועיים לפני החופש הגדול התחילה מלחמה, ואילנה ראתה בעיתון שבנו הבכור, שכל־כך היה גאה בו, והיא לא פגשה אותו מעולם, נהרג בלבנון, והיא שכבה על המיטה הזוגית בחדרה ובכתה, והעיתון סרוח נבוך לרגליה, וזרועותיה מוטלות אין־אונים לצידה, ולא היה לה מנחם. היא רצתה להתקשר אליו, אבל פחדה שלא הוא יענה לטלפון, וגם לא ידעה מה תגיד לו. ושלושה חודשים לאחר־מכן ראתה אותו עם אשתו בבית־קפה במרכז, לבוש באפודה הירוקה שסרגה לו פעם ליום־הולדתו, שבגללה נאלץ לשקר לאשתו ולומר לה שאחותו שבאמריקה שלחה אותה, והיא עברה במהירות לצד האחר של הכביש, חשה איך מהבּילות זגוגיות משקפיה מבפנים, כמו חלונות הכיתה בימי גשם, אשר תלמידיה נוהגים לכתוב עליהם את שמותיהם ולצייר עליהם באצבעותיהם לבבות מפולחים.

על מה את חושבת, אמרה תמי ודיפדפה ב'הארץ', והגביהה והנמיכה את גבותיה. תרגילים לשחרור שרירי הפנים, הסבירה לה פעם. על שום דבר, אמרה אילנה, ותמי אמרה ששוב לא כתבו עליה כלום בביקורות, ושהיא מוכרחה להתלבש כי יהרגו אותה אם תאחר לחזרה, ונעלמה במקלחת, וכשחזרה היתה רעננה וריחנית ותלתליה רטובים ונוצצים, עטופה שכבות של בגדי טריקו אדומים ושחורים וצהובים. הן יצאו יחד מהבית, ותמי קירבה את לחיהּ הקרירה והחלקה לזו של אילנה ונישקה אותה בפה הפטל שלה, ואילנה נרתעה קצת, ותמי צחקה את צחוקה הבהיר ואמרה, להתראות, אילנצ'וּק, קִיפּ אִין טאץ'. ובדרך חזרה באוטובוס ירד גשם גדול של חופש חנוכה, ואילנה אמרה לעצמה שבעצם הן לא דיברו בכלל, והרי היה כל־כך הרבה על מה לדבר, וזו אולי הפגישה האחרונה שלהן לפני הנסיעה של תמי.

היא הסתכלה עכשיו החוצה ושמה לב שכבר עברו את נתניה, והנהג הגביר את הרדיו כדי שכל הנוסעים יוכלו לשמוע את החדשות של עשר, ובתחזית אמרו שתהיה עלייה בטמפרטורות ועלייה בלחות, תל־אביב עד שלושים־ושלוש מעלות, וכולם הרימו ידיים לבדוק אם המזגן שמעליהם עובד, כאילו נהיה להם חם פתאום, אפילו שהנסיעה כבר עמדה להסתיים. ובהרצליה התרומם המגדל הצהוב שלושה מושבים לפניה, ואמא של רונית התקדמה אל הדלת, וכשירדה ליכסנה אל אילנה מבט ערמומי וחד, והשעות הקסומות שלפניה התחילו לנפוח את נשמתן ולהצטמק אל תוכה כמו בלונים צבעוניים של יום־הולדת. אבל היא שיננה לעצמה שוב את תוכנית היום, והחליטה ששום דבר לא יצליח לקלקל לה אותו. היא תיסע לדיזנגוף סנטר ותקנה לה שמלה נפלאה, כמו שרק בתל־אביב יש, ותשב בבית־קפה או במסעדה, ועד חמש כל האפשרויות פתוחות. ואחר־כך – חיבוק ריחני ונשיקת פטל וצחוק בהיר וספלי קפה וסיפורים נרגשים, כמו בלילה ההוא במחנה הצופים בכיתה ח', באוהל, בשקי־השינה, בלחישות קולניות, בצחוקים כבושים בחושך, אשר למחרתו התעוררה וגילתה, בגאווה נכלמת, את דם הווסת הראשונה שלה.

האוטובוס נכנס ביגיעה לתחנה המרכזית ופתח את דלתותיו בנשיפת רווחה. אילנה ירדה, ואוויר חם וכבד עטף אותה בחיבוק דביק של ריחות שתן ופליטות אגזוזים ושמן מטוגן ובַקריאות של מוכרי הפירות והקָסֶטוֹת ובצלילים מסולסלים מדי, כממתקים מזרחיים שלא הצליחה ללמוד לאהוב. למרגלות העמודים שצבעם ירוק מלוכלך ישבו זקנים עיוורים וקטועי איברים, שנדמו לה לרגע כשומרים עתיקים שאיש אינו נותן דעתו עליהם, אבל הם, בערמומיותם, יודעים שיום אחד יקומו וישאו מכאן את מומיהם, ואז יקרסו שערי העיר, וכל מי שיילכד בתוכם, דינו נחרץ. היא עברה ביניהם במהירות והשתדלה לא להסתכל בנשים העירומות בעלות השדיים העצומים המשתלשלים מגופן כמצנחים מרוקָנים, אשר פישׂקו את רגליהן על דוכני העיתונים ליד המודיעין. בדרך לתחנת קו חמש, שאמרו לה במודיעין כי הוא מגיע לסנטר, הרגישה פתאום שהיא צמאה מאוד, אבל לא ראתה אף קיוסק ממש קרוב, והחליטה לדחות את השתייה לאחר־כך. היא עלתה לאוטובוס ושילמה לכרטיסן ונעמדה מאחור, כי כבר לא היו מקומות ישיבה פנויים, והציצה מבעד לחלון וניסתה לזהות את הרחובות או לפחות לקרוא את שמותיהם, רחוב הרכבת, רחוב אלנבי, שדרות רוטשילד. פניה היו סמוקות ורטובות, ומשקפיה החליקו על גשר אפה, והיא נאלצה לחזור ולהסיטם למקומם שוב ושוב. כשירדה הרגישה שמצחה נוטף זיעה ושפתיה סדוקות מצמא, אבל החליטה לדחות את השתייה עד שתיכנס לסנטר ותוכל להתיישב לה בנחת בבית־קפה. היא הציצה בשעונה. חמישה לאחת־עשרה. התחלת השיעור הרביעי. עכשיו היתה צריכה ללמד בטי"ת שנייה. אבל היא כאן, בתל־אביב, ויש לה עוד שש שעות של הפתעות עד לפגישה, ויום החופש שלה באמת באמת מתחיל.

כשחיכתה במעבר־החצייה ראתה בחור עומד על שפת הכביש, מנופף בזרועותיו לעבר המכוניות הטסות במהירות, וצועק בקול מקוטע וחרד, סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים, סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים. פתאום הקיא מפיו צחוק עכור ומריר, והאנשים התרחקו ממנו בזהירות ותלו עיניים רציניות בנקודות פרטיות וסמויות בצד האחר של הכביש, ועברו בחיפזון כשהאור התחלף לירוק. הצעיר נותר על עומדו והמשיך לנופף בזרועותיו ולצעוק, סוגרים את הים, ואילנה ראתה שפיו מעוקם ועיניו אילמות וציפורני ידיו שחורות, וחצתה בצעדים מהירים ואמרה לעצמה בלב, משוגע, משוגע, אבל משהו בתוכה הבחיל ונרעד כאילו נגע בה והכתים את שמלתה.

הדיזנגוף־סנטר הגדול רבץ בשמש כחיית בטון לבנה ועצלה – חלק גופה התחתון בצדו האחד של הכביש, ורגליה הקדמיות בצדו האחר, צווארה ארוך־ארוך וראשה בשמיים, ואילנה נכנסה באחד הפתחים והתקבלה בנשיפת אוויר צוננת שייבשה את זיעתה, והיא הרגישה את עצמה רעננה הרבה יותר. אף שעדיין היתה צמאה מאוד, חשבה שדבר ראשון כדאי לגמור עם העניין של השמלה, כדי שתדע שאת זה כבר עשתה וכדי שתוכל לשבת בבית־הקפה כבר בשמלה החדשה. היא התחילה ללכת לאורך חלונות־הראווה. עיניה, שנמשכו לנוח על פריט זה או אחר, דוב צעצוע מרופד או כד קרמיקה מעוטר פרחים, או בגד שאולי תקנה לעצמה, פיגרו אחרי רגליה, שהשיפוע המרוצף והנקי הכריח אותן לפסוע כאילו זה מין מבוך מקושט אורות וריחות ומוסיקה שאסור לעצור בו ומוכרחים להמשיך לנוע, והיא אמרה לעצמה שליד חנות הבגדים הבאה תעצור. בחלון־הראווה היה רק בגד אחד, חצאית וחולצה תואמות בצבע קרם עם כפתורי־זהב, מתוחות על חוטים שקופים וכמו מרחפות באוויר, ואילנה הבינה שכדי להתרשם מן המבחר תצטרך להיכנס פנימה. ליד הקופה ישבה בלונדית אלגנטית בשמלת כותנה בצבע טורקיז ובז'קט בצבע שמנת, וניחוח נעים של בושם נרקיסים נדף ממנה. עיניה הכחולות ככפתורי־פלסטיק שקופים סקרו את אילנה בהרמת גבות דקיקה, והיא נבוכה מאוד ורצתה ללכת משם, אבל האשה חייכה אליה באדיבות ואמרה, אפשר לעזור לך? אני יכולה להסתכל? שאלה אילנה בבהילות וקולה חורק באוזניה כגיר חדש על לוח. כן, בוודאי, ענתה בעלת החנות ועיוותה את פיה כמי שאכלה משהו לא טעים. היא ינקה מהסיגריה שאחזה בין אצבעותיה הדקות, המושחלות טבעות, ולא הביטה יותר באילנה, שניגשה למתלה השמלות והחלה לדפדף בהן במהירות מבלי לראותן בעודה מרגיעה את עצמה שתיכף תוכל להגיד שלום ותודה ולצאת מכאן. אפשר לעזור לך, גברת? הצטרד פתאום קול מעֵבר לכתפה, והיא הפנתה את ראשה בבהלה וראתה אשה שמנה מאוד בחצאית מיני שחורה ונעלי שפיץ מבריקות, שערה הקצר צבוע כתום והאודם משוח על שפתיה העבות כשרידים של רוטב עגבניות. אילנה העיפה מבט לעבר הקופה, אבל הכיסא היה ריק, והיא תהתה איך הספיקה בעלת החנות להיעלם. לא תודה, אני רק מסתכלת, לחשה, והמוכרת השמנה צעקה, מה? אמרתי שאני רק מסתכלת, חזרה אילנה בקול רם יותר. המוכרת הושיטה את ידה למתלה, משכה והורידה את אחד הקולבים מבלי להביט, וציוותה, תמדדי את זה. על הקולב היתה תלויה שמלת סאטן שחורה, צרה, שהסתיימה בבלון גדול ומרובה קפלים בצבע האודם של המוכרת. אילנה לקחה את השמלה ונכנסה אל מאחורי הווילון ואמרה לעצמה שרק תמדוד כדי לצאת ידי חובה ותלך. היא התפשטה וניסתה ללבוש את השמלה מבלי לטעות בפתחים. אצבעותיה הלחות לא הצליחו לרכוס את כפתורי הכתפיות, והמוכרת השמנה פתחה את הווילון ואמרה, נו? בואי אני אעזור לך. היא רכסה את הכפתורים באצבעות חסרות־סבלנות אשר ציפורניהן המתקלפות כסוסות כצומחות לתוך הבשר, ואז גררה את אילנה אל מול הראי הגדול ואמרה, תסתכלי, נו, זה לא נהדר? אילנה הביטה בשוקיה הדקיקות הלבנות, המבצבצות מתחת לבלון הבד האדום כרגלי תרנגולת נתונות בסנדלי־האצבע, ואמרה, אני לא חושבת, אבל המוכרת כנראה לא שמעה, שכן אמרה, תראי איזה יופי זה יהיה עם חגורה. ומיד הופיעו בידה חמש או שש חגורות, כאוחזת בשוט מפוצל צבעוני, והיא החלה לנסות אותן בזו אחר זו, להדק אותן בכוח למותניה של אילנה, אשר ברגע זה הבחינה מבעד לראי בבלונדינית האלגנטית, בעלת החנות, שחזרה ונעמדה מאחוריה. זו סקרה אותה רגע, עיקמה את פיה בחיוך ואמרה, יוצא־מן־הכלל. נכון? התלהבה המוכרת השמנה, אמרתי לה. עם גוף כמו שלך כל דבר ייראה עלייך שיגעון, ושחור זה בדיוק הצבע בשבילך. תצטרכי רק לנעול נעל עקב שחורה כמו שלי, שלחה את רגלה העבה קדימה, אז את נשארת איתה, כן? ומיד התכופפה לגזור במספריים את פתקית הקרטון עם המחיר, ואילנה נזכרה שתמי אמרה לה כבר מזמן, למה את אף־פעם לא לובשת שחור. כמה היא עולה, שאלה עכשיו בלחש. לא ביוקר, אמרה השמנה, על החגורה יש לך הנחה עשרה אחוז. ואז נקבה בסכום שנשמע לה עצום, כמעט חצי ממשכורתה החודשית, והיא היססה רגע, אבל מיד אמרה לעצמה שבתל־אביב קשה להשיג משהו יפה בפחות. בזמן שכתבה את הצ'ק, והשתדלה לרשום נכון את כל הפרטים, צילצל הטלפון והבלונדית האלגנטית ענתה. מבקשים את בעלת הבוטיק, אמרה לשמנה, ומסרה לה את השפופרת. אילנה הביטה בהן בפליאה והבינה שטעתה, שדווקא השמנה היא בעלת החנות. היא לקחה את שקית הניילון, עם שם הבוטיק בעברית ובאנגלית משני צידיה, שארזו לה בה את שמלתה הפרחונית הישנה, ואמרה שלום ותודה רבה, אבל בעלת הבוטיק היתה עסוקה בטלפון ולא שמעה, ורק המוכרת הבלונדית עיקמה לעומתה את פיה בחיוך ואמרה לה, תתחדשי.

 

 

 

יהודית קציר נולדה בחיפה. כיום מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשתי בנות.

למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונות הישראלית. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים" (בהוצאת הספריה החדשה), שאותו פרסמה בשנות העשרים לחייה, זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מידי.

בשנת 2007 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה על-שם לוי אשכול.

מיצירתה: "סוגרים את הים" (1990), "למאטיס יש את השמש בבטן" (1995),

"מגדלורים של יבשה" (1999), "הנה אני מתחילה" (2003), "סיפורי חיפה" (2005),

"סיפורי תל אביב" (2008) ו- "צילה" (2013), כולם ראו אור בהוצאת "הספריה החדשה".

 

 

מקור- וויקפדיה

X