סיפורי השתיקה | לרכישה באינדיבוק
סיפורי השתיקה

סיפורי השתיקה

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 112
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

סיפורי השתיקה של צבי מל הם סיפור ילדותו כפליט באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך כנער עולה בודד. הם מסופרים בכנות יוצאת דופן וכוללים אירועים קשים בצד רגעים אנושיים מכמירי לב.

צבי מגולל בספרו את יריעת חייו, החל מילדותו המוקדמת בעיר קובנה שבליטא ערב מלחמת העולם השנייה, הימלטות משפחתו מאימת הפלישה הנאצית, נטישת הבית והבריחה מגטו וילנה אל חבל אורל שברוסיה, התמודדותו עם תלאות החיים בשנים 1941-1954 כילד החוסה במוסדות יתומים, סובל מהתנכלויות, נע ונד בתורו אחר מזון ויחס אנושי, עלייתו לארץ עם קום המדינה, התבגרותו והשתתפותו במלחמות ישראל.

בסיפוריו מתוארת דרך חתחתים בין ערים, כפרים ויערות שורצים חיות טרף, חוויות קשות וחשיפה למראות מזוויעות, אשר הותירו בו צלקת נפשית עמוקה. בנתיב חייו של צבי משתקפים האירועים ההיסטוריים הדרמתיים ביותר שעיצבו את גורל העם היהודי באירופה ובארץ ישראל, במאה ה-20.

לאחר שנים של שתיקה, החליט צבי מל להעלות את זכרונותיו על הכתב ולהוציאם אל האור, מתוך  תחושת מחויבות לספר, להמחיש ולהותיר ידע על שאירע לו בתקופה האפלה של השואה ולאחריה. תקוותו של צבי כי המודעות לאירועים אלו והפקת לקחיהם תגביר בקוראיו את הרגישות, ההתחשבות וההבנה כלפי הזולת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפורי השתיקה”

בקרוב…

פרק 1
ההימלטות מקובנה

 

שמי צבי (הירשל) מל. נולדתי בשנת 1935 בעיר קובנה שבליטא.
תאריך הלידה המדויק שלי לא ידוע לי, אמי אמרה שזה היה בין ראש השנה ליום הכיפורים תרצ"ו.
בן ארבע הייתי כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כשנה וחצי לאחר מכן, בשנת 1941, נמלטנו מביתנו. אימא העירה אותנו לפנות בוקר. שמענו את רעש המטוסים מעל ביתנו, וברחוב צעדו חיילים רוסים בשורות סדורות ושרו שירי מלחמה. למעשה, באותו היום הפכתי לפליט.
אימא, דורה לבית גולדשטיין, נולדה בעיירה הקטנה ארזוויליק, שליד העיר טאוראגה בליטא. שורשי משפחתה עוברים דרך פרופסור צבי הרמן שפירא, מיוזמי קרן קיימת לישראל, ומגיעים עד הגאון מווילנה (רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר). היא הייתה הצעירה מבין שבעה או שמונה אחים. אחיה היגרו לאמריקה שנים רבות לפני המלחמה, והיא נשארה עם הוריה וטיפלה בהם עד פטירתם.
לאחר מכן, מכרה את ביתם ובכסף בנתה בית בן ארבעה חדרים ועליית גג בשכונת מרוויאליס בקובנה. בבית זה נולדתי.
אבי, אברהם-חיים מל, היה אדם טוב ושקט.
לא ידועים לי פרטים על אודות מוצאו. כיוון שנאלצנו להיפרד ממנו בשלב מוקדם בנדודינו, לא זכיתי להכיר אותו היטב, וכל שנותר לי ממנו הם כמה מכתבים ששלח לנו מהחזית הרוסית, בטרם נהרג.
הייתי ילד בלונדיני ותכול עיניים, הרביעי מבין חמישה ילדים: בלה הבכורה, נטה (נדיה) השנייה, שמעון הגדול ממני בשנה, ושרה הקטנה ביותר. להוריי היה עסק ביתי להכנת ממתקים שאותם מכרו לחנויות.
נהגנו לעזור להם לעטוף שוקולדים וסוכריות, ובתמורה קיבלנו פינוקים. אחיותיי ואחי הגדולים ממני הלכו לגן ולבית הספר.
אני הספקתי ללמוד רק שנה אחת לפני שברחנו מהבית. כנראה שהייתי תלמיד נבון למדי, כי זכור לי שבכיתה שאלתי את המורה משהו שמצא חן בעיניה מאוד, והיא הרימה אותי על הידיים ואמרה לכולם ששאלתי שאלה של ילד חכם.
עם זאת, הייתי גם ילד שובב, ולפעמים עשיתי מעשי קונדס. פעם ראיתי מבוגר רוכב על אופניים, רצתי אחריו ודחפתי מקל בין הגלגלים. הוא התהפך ונפל ואני ברחתי מהר. שכנה שראתה זאת סיפרה לאמי, ואת העונש קיבלתי מאבא. הוא הרביץ לי בחגורה, כמנהג אותם הימים.
בסמוך לביתנו בקובנה היה הר גבוה ויפה שנקרא קלנס, שכולם הכירו אותו בשם ההר הירוק. אהבנו לטפס עליו ולהתגלגל למטה. מפסגתו היינו צופים על נהר הניימן ועל הגשר של קובנה הנמתח מעליו.
בקיץ נהגנו ללכת עם אחותי הגדולה בלה להתרחץ בנהר. פעם, כשלא השגיחה עליי, הגיע גל שסחף אותי וכמעט טבעתי. היה שם אדם שראה זאת ומיהר להציל אותי.
מאז המקרה הזה נותר בי פחד מהנהר. בכל פעם שטיילנו על הגשר של קובנה, שהיה בנוי קורות עץ עם רווחים גדולים ביניהן, הזהירה אותי אחותי שאם לא אתנהג יפה היא תזרוק אותי למים… הייתי צעיר מכדי להבין זאת כהלצה.
אחת לשנה, בעונת הסתיו, היו פוקדים את אזור מגורינו הפסטורלי שיטפונות עזים שגרמו להצפות.
בתקופה זו היו התושבים עוזבים את בתיהם ומחפשים מקומות לשהות בהם עד לנסיגת המים.
אמי נהגה להזהיר אותנו מפני שדים ומפני שיכורים המסתובבים ברחובות, אבל מפני הגויים לא חששנו עד למלחמה. אדרבא, יחסינו עם ילדי הגויים היו טובים ושיחקנו איתם באופן קבוע. בעיקר אהבנו לשחק מחבואים. כשהגיעו שמועות על המלחמה, השתנתה התנהגותם של ילדי הגויים כלפינו. הם הפסיקו להגיע אלינו, וכששאלנו אותם מדוע אינם משחקים עמנו נמנעו מלהשיב והתרחקו מאיתנו. לאחר זמן מה, אמרו שהוריהם אסרו עליהם לשחק איתנו כיוון שאנו יהודים. בהמשך התחילו להתנכל, להציק, וליידות אבנים עלינו ועל ביתנו. הם צעקו אלינו: "יהודים החוצה! אין לכם מה לחפש פה!", וגם: "עוד מעט יבוא היטלר ויזרוק אתכם מכאן!", ואפילו: "הגרמנים בדרך לכאן להשמיד את כולכם!".
בתחילת 1941, חודשים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא, הייתה היערכות צבאית רוסית באזורנו. רעש המטוסים מעל ביתנו לא היה כבעבר וראינו תנועה גדולה לכיוון שדה תעופה קטן שעל ההר הירוק, ממש ליד ביתנו.
זה הספיק לאימא שלי כדי לקבל החלטה על הצעד שעלינו לעשות. על פי כל הסימנים שזכרה מימי מלחמת העולם הראשונה, שהתחילה כשהייתה בת 12, היא הבינה שמתחילה מלחמה גדולה. אמי הייתה הדמות הדומיננטית במשפחה.
היא הושיבה את כולנו על כיסאות בסלון ואמרה לנו: "אתם ילדים גדולים ונבונים, אני רוצה שתדעו שבניגוד לרצוננו אנחנו עומדים לעזוב את הבית. ניקח איתנו מעט חפצים, וכדי שלא יבחינו ביציאתנו – נעשה זאת לפני הזריחה".
היא הזהירה אותנו שלא לדבר על כך עם אף אחד בשכונה.
אבי נכח גם הוא, אך לא אמר דבר.
במשך היום עשינו בחשאי את ההכנות הדרושות לכך ונמנענו ממגע עם שכנינו. למחרת בלילה התארגנו ליציאה.
ארזנו חפצים בודדים, וכל אחד מאיתנו לקח מה שאימא נתנה לו. בפתח הבית ראינו כוכב נופל בשמים, ואימא אמרה: "זאת המשאלה שלי – שאלוהים יהיה איתנו וישמור עליכם תמיד".
יצאנו מביתנו לפנות בוקר והתחלנו את מסע הנדודים שלנו, שהיה ארוך מאוד. כילד, לא היה ברור לי לאן אנו הולכים ולמה אנחנו עושים זאת. בעת ההיא, גם המבוגרים לא תמיד ידעו לאן הולכים. מה היה עולה בגורלנו אם לא היינו בורחים? ניתן רק לשער את התשובה לכך.
יצאנו בשקט, כמו חיילים קטנים. היה קר במיוחד והדרך הייתה קשה, אבל היינו ילדים טובים וממושמעים ולא התלוננו. לאחר כשעתיים הגענו לתחנת הרכבת של קובנה.
אנשים רבים עם מיטלטליהם כבר התאספו שם. גם הם ניסו לברוח.
הצלחנו לעלות על רכבת שהייתה מיועדת למטען ולבהמות. נדחסנו לתוך הקרונות בצפיפות רבה וסבלנו מחנק, צמא ורעב לאורך שעות נסיעה ארוכות. זאת הייתה התחלת הסבל שלנו. בכל פעם שהרכבת האטה או עצרה, גאו בנו הפחד והמתח. האנשים היו מבוהלים מהמחשבה שיחזירו אותם. רבים צעקו שלא יהיו מוכנים להתפנות אפילו אם ימותו בו במקום, ובלבד שלא ייתפסו על ידי הגרמנים.
הייתה איתנו אישה עם תינוק בן ימים ספורים שצרח כל הזמן מרעב. היא לא יכלה להניקו ולא היה במה להאכילו.
לבסוף, היא חנקה אותו במו ידיה על מנת שלא יסבול. כל מי שראה זאת בכה. זה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר שהייתי עד להם, ואיני יכול לשכוח זאת.
לאחר כמה שעות נסיעה שמענו רעמי מטוסי קרב גרמניים ופצצות החלו ליפול על הרכבת. בהלה נוראית פרצה בקרב הנוסעים וזעקות בכי עלו. היו שקפצו מהרכבת אל הלא נודע בתקווה להינצל. חלקם לא נותרו בחיים.
ראיתי גופות ואנשים מדממים שחלקי גוף נכרתו מגופם.
אנשים צעקו והתחננו לעזרה, אך לא היה מי שיעזור להם.
הייתי ילד קטן, והמחזות הנוראיים הללו של פצועים והרוגים, נחרטו בזיכרוני ומלווים אותי כל חיי. בימינו רכבות הן כלי תחבורה נפוץ והכרחי בכל העולם, אך אני פחדתי לנסוע ברכבות שנים רבות לאחר המלחמה. זיכרון ההפצצות והזוועות הותיר בי צלקת נפשית, ואני נזכר בימים הקשים ההם עד היום בכל פעם שאני רואה רכבת.
גם אנחנו קפצנו מהרכבת המופצצת ורצנו לכיוון חורשת יער קרובה, לשם כולם ניסו להגיע על מנת לתפוס מחסה מההפצצות. לא היה ציוד רפואי והפצועים נעזרו בקרוביהם.
אני לא יודע בוודאות היכן זה היה בדיוק, אך לפי הנופים המוכרים אני משער שהיינו עדיין בתחום ליטא. האנשים היו חסרי אונים ולא ידעו מה לעשות. לא יכולנו להישאר שם, והאפשרות היחידה הייתה להמשיך ולחפש רכבת אחרת, כדי להגיע למקום בטוח יותר.
אחוזי חרדה הלכנו על המסילה, יחד עם שאר האנשים שנותרו בחיים, מתוך הבנה שהמסילה תוביל אותנו לתחנת רכבת אחרת. הייתה זאת דרך ארוכה ומתישה שנמשכה שעות רבות. כדי להקל את משאנו, השלכנו חפצים שלקחנו איתנו, אף שהיו חיוניים ויכלו לעזור לנו בהמשך. בסוף הדרך כמעט ולא נותר דבר מהרכוש שלקחנו עימנו.
לאחר הליכה רבה צעק אחד האנשים שהוא שומע רכבת מתקרבת, ובאמת כך היה. טיפסנו לרכבת וזה היה רגע משמח ומלווה בתקווה. אמנם נסענו זמן מה, אך לצערנו גם רכבת זאת עצרה לפתע מסיבה לא ברורה ונאלצנו לרדת, כנראה בביילורוסיה. אותות ייאוש ניכרו בדברי חלק מהאנשים, שאמרו שאולי חבל על המאמצים, כי בכל מקרה הגרמנים ישיגו אותנו בכל מקום שאליו נברח. גם הרכבת הבאה שעליה עלינו לא הובילה אותנו ליעדנו, אלא החזירה אותנו לאזור וילנה. שם הורדנו מהרכבת ישירות לידיהם של חיילים ליטאים, שהובילו אותנו רגלית תחת שמירה מרחק כ 2- ק"מ לאזור הגטו.

צבי מל נולד ב-1935 בעיר קובנה בליטא. שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן שש, הפך לפליט כשמשפחתו נאלצה להימלט מביתה. הוא שרד את אימי המלחמה בתלאות רבות וקשות, וב-1948 הגיע לישראל באוניית המעפילים פאן יורק. הוא שירת בצה"ל והשתתף במלחמות ישראל. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה. מתגורר ברחובות.

X