סיפורים רעים לפני השינה | לרכישה באינדיבוק
סיפורים רעים לפני השינה

סיפורים רעים לפני השינה

שנת הוצאה: 1999
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20

רונית גלעד מצטיינת לא רק בכתיבה נון-שלנטית שנונה וסוחפת, היוצרת מציאות נגישה מפנטזיות מטורפות. יש לה הרבה מה לומר על העולם שבו אנו חיים: על בריאות הנפש ותחלואיה, על ערכה של השפה המדוברת והכתובה שלמילים בה ערך מתכלה במהרה, על קלישותו של מושג האהבה ועל מימושיו המורבידיים, וגם על תפלותה הנוראה של הפוליטיקה הארצית והחמצותיה במגעים הבינכוכביים. כל מה שיש לגלעד לומר בספרה הראשון, והמבריק מבחינת תכניו וסגנונו, הוא מרתק, חכם, פוקח עין ומוח וגם – ואולי בעיקר – את בלוטת הצחוק. כי סיפורים רעים לפני השינה הוא אולי קודם כול ספר מצחיק נורא. תפישת הקיום האנושי של רונית גלעד, שנשזרת בכל סיפוריה, מתמצת בסיפור החותם את הספר, בו מבוטל לכאורה ערכו של ספר זה, כמו גם של כל הספרים כולם והסופרים והקוראים, ובכלל של כל אלה הניזונים מן האשליה כי המלה מקשרת ומחברת בין בני-האדם. וכך מסכמת גלעד את "הישגי" המאה הזאת, מבחינת מה שנוצר בה מעל גבי הנייר: "לעיתים נדמה לי שכבר כתבו הכול על הכול ועכשיו רק משנים את סדר המילים, הפסיקים והנקודות ומפרסמים מחדש. הקפדנים גם מחליפים הכול במילים נרדפות כד שאי-אפשר יהיה להאשים אותם בפלגיאט. המתוחכמים מצטטים אחרים שכבר אמרו את זה קודם. כמו שאמר לי חבר שלי צוללן – 'אפשר לבנות סיפורים מדהימים, אם רק ניקח שורה אחת מכל ספר שקראנו עד היום', והוסיף ואמר שאם אני לא רוצה שיצטברו אדים על הראי של המקלחת, עלי לירוק על הראי לפני שאני נכנסת להתקלח".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיפורים רעים לפני השינה”

בקרוב…

תאונות לא נגרמות הן פשוט קורות

שלווה פשטה בי, חולפת בכל אחד ממאתיים ארבעים ושמונה איברי, ואני מאוד רגועה עכשיו, רגועה עד אימה. דומה שכל המחשבות המקבילות שהתרוצצו לי קודם במוח בכל הכיוונים, הלכו להן לטייל במקום אחר והשאירו את שנינו, מוחי ואני, זה בצד זה, בתוך חלל עמוק ושקט, צפים על גבי גלים של ריקנות. אני רוצה לקום מהמיטה, יודעת שאני רוצה בזה ושאין דבר העומד בפני הרצון, ואני מצליחה אפילו להזיז את הרגליים, או לפחות כך נדמה לי, אבל החלק העליון של גופי נעשה כבד יותר ויותר וגם בליעת הרוק נעשית קשה יותר. אולי גדל לי החזה? אולי אני קשורה?

אני לא מצליחה לפקוח את עיני ולבדוק מה מתרחש סביבי, כי הן נעצמות שוב ושוב. מה הם נתנו לי? אני חשה כבדות משתקת בכל הגוף והכול ריק בתוכי. אני שוקעת לתוך העייפות הכבדה הזאת, אל תוך שחור גדול, והמחשבה היחידה שנותרה במוחי ואשר אף היא הולכת ומתקצרת, היא שאני לא כל-כך רוצה לישון עכשיו, אני לא רוצה לישון, אני לא רוצה, אני לא…

אך העיניים מסרבות להיפקח ואני נרדמת. אני נזכרת בפעם האחרונה שהרגשתי ככה. מעניין כמה זמן חלף מאז?

עכשיו זה נדמה כנצח.

פעם אהבתי את תחושת הניתוק הזאת שגרמה לי לתחושה עילאית. הייתי מתבוננת במתרחש סביבי ממרום עיני האלוהים שבי, מרגישה הכול בעוצמה מוגברת מבעד למעטפת העור הדקיקה שלי ובעצם לא מרגישה דבר. חשתי אז כאילו רק אני קיימת בעולם הזה. מתנחלת בתוך מבצרי הפרטי שאף לא אחד יצליח לחדור מבעד לחומות הברזל שהקמתי להקיפו, כי אני, אני בתולת הברזל, וכדי להיכנס לתוכי צריך לעבור קודם דרך אמא שלי…

***

די נחמד כאן, ונראה לי שניתן לקבוע זאת באופן מוחלט ולא רק יחסית למה שדימיינתי בבית-המשפט או יחסית לחוויות הליליות שחוויתי בתא המעצר המטונף, בו שהיתי בלילה הקודם או לפני הלילה הקודם, או לפני לפני הלילה הקודם.

אני לא מבינה לשם מה הם היו צריכים להחזיק אותי שם לילה שלם או אם בכלל היה מותר להם לעצור אותי, ככה סתם, אבל לא היה לי את מי לשאול, ואחרי היום שעבר עלי בחקירות גם לא נותר בי כוח לשאול או להתנגד למשהו שהם אמרו.

לא עשיתי כלום. אני יודעת, אני בטוחה, וגם הם כנראה כבר יודעים את זה ואין להם כלום עלי – גם לא יכול להיות. בגלל זה הם בוודאי העבירו אותי לכאן, או אולי סתם כדי להפחיד אותי, לשבור את קשר השתיקה, העיקר לא לשחרר אותי. כאילו שיש לי לאן לברוח.

כמובן שהם עשו טעות, הנבלות, כי כאן הרבה יותר נחמד מבית-המעצר המגעיל ואולי אפילו ימצא חן בעיני להישאר כאן.

האם הנבלות נעלבות כשמכנים את בני-האדם נבלות? הרי בני-האדם מסריחים אפילו יותר מחיות מתות, לא? לי נראה שהכי מעליב זה לכנות מישהו בן-אדם.

עיצבנתי אותם. אני יודעת. וזה דווקא די משמח אותי. לפחות אני יכולה להתגאות במשהו אחד שאני יודעת לעשות כמו שצריך. תמיד ידעתי שטמון בי כישרון אחד לפחות העולה על כשרונותיהם של בני-האדם האחרים, למרות שכולם אמרו להיפך כל השנים. כל אחד חייב שיהיה לו לפחות כישרון אחד להתגאות בו, אבל אני מתכוונת לבאמת משהו מצוין, כמו אלוף. לא משנה מה, מצידי שזה יהיה אכילת קרמבואים, או רצח סידרתי, אבל חייבים לדעת שאתה אלוף הקרמבואים ושאף אחד לא יכול לאכול יותר קרמבואים ממך, או שיש לך את סידרת הרצח המושלמת ביותר בעולם שאף שוטר לא יוכל לפענח אותה. אחרת אתה סתם עוד אוכל קרמבו ממוצע, או רוצח סידרתי עלוב, עוד כלום בין כלומים רבים אחרים.

אם הייתי רוצחת סידרתית, נראה לי שהייתי הולכת על סידרה-כפולה-משולבת וסכיזופרניה. כך אפשר להספיק יותר וקשה למשטרה לעלות על זה. קרמבואים, לעומת זאת, אני לא כל-כך אוהבת.

לפני כמה חודשים הסתכלתי בטלוויזיה במשחקי האולימפיאדה. התבוננתי בטקס חלוקת מדליות הזהב בריצה ובקפיצה לרוחק, במכונות הכושיות המשומנות כהלכה והבנויות לתלפיות, וקינאתי בהם, וכמובן גם בנשותיהם. חשבתי לעצמי שמעבר לתחושת ההגשמהּ העצמית שיש להם והסיפוק העצום שבניצחון – כי זה הרגע שעבורו עמלו כל חייהם – כל אחד ואחד מהם יכול עכשיו ללכת באיזו מדינה בעולם שרק ירצה ובכל רחוב שרק יבחר ולצעוק בקול רם עד השמים: "אני אלוף," "אני הכי טוב," "אני ורק אני ורק אני, ויש לי אפילו הוכחות, מישהו רוצה להתערב?…"

מכל המיליארדים שחיים בעולם הזה הם הכי טובים במשהו ואף אחד לא יכול להם. הם כל-כך אלופים שזה לא נתפשׂ. הם הכי הכי הכי הכי שאפשר. הבעיה שלי, לעומת הספורטאים חסרי הדאגות הללו, שאין תחרות עולמית בכישרון שאני מצטיינת בו. אין אף תחרות, ובדקתי את זה אפילו באינטרנט. אני מתכוונת לכישרון העצום שלי לעצבן אנשים. אני יודעת שאני מצטיינת בתחום הזה, אולי אפילו אלופה עולמית. אם רק היו נותנים לי להתחרות…

בינתיים אני נאלצת להסתפק בהערכה העצמית המספיק גבוהה שיש לי ביחס לכשרוני זה, וזה כמובן חשוב לא פחות מגושפנקא חיצונית כמו הענקת מדליה.

כל המחשבות האלה מזכירות לי שיר שכתבתי פעם. זה הולך בערך כך:

שני חתולים היו לי

להלה ו-טרילילי

את להלה לא אהבתי

אז עשיתי לו טרילילי.

טרילילי יילל כל הלילה

אחרי שלהלה נעלם

זה מאוד הפריע לי לישון

אז עשיתי לו טרילילי גם.

בבוקר הם חזרו

כי יש להם תשע נשמות

אז עשיתי להם שוב טרילילי שמונה פעמים

כדי שיסתלקו להם לעולמים הבני חתולות.

יש לזה גם פזמון אבל כרגע אני לא זוכרת אותו. פעם הראיתי את השיר לגיא ושאלתי אותו אם נראה לו שגם לי יש תשע נשמות, אבל הוא אמר שהוא לא יודע ובכל מקרה הוא לא כל-כך אוהב את השיר. אבל מה הוא מבין.

שני ספריה "סיפורים רעים לפני השינה" ו – "במהירות הצל" פורסמו בהוצאת ידיעות אחרונות.

רונית גלעד מצטיינת לא רק בכתיבה נון-שלנטית שנונה וסוחפת, היוצרת מציאות נגישה מפנטזיות מטורפות. יש לה הרבה מה לומר על העולם שבו אנו חיים: על בריאות הנפש ותחלואיה, על ערכה של השפה המדוברת והכתובה שלמילים בה ערך מתכלה במהרה, על קלישותו של מושג האהבה ועל מימושיו המורבידיים.

X