סיפורים פטרבורגיים | לרכישה באינדיבוק
סיפורים פטרבורגיים

סיפורים פטרבורגיים

שנת הוצאה: 1992
מס' עמודים: 152
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

רבים רואים בניקולאי ואסילייביץ' גוגול את גדול כותבי הפרוזה הרוסית בכל הזמנים ("כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול", אומרים שאמר דוסטוייבסקי; ונאבוקוב קרא לו "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום"). ספר זה מביא את כל הסיפורים הפטרבורגיים של גוגול, שנכתבו במשך שבע שנים, בשנות השלושים של המאה ה-19. "האדרת" ו"האף" הכלולים בו (יחד עם "רשימותיו של מטורף", "שדירת נייבסקי" ו"הדיוקן") הם לא רק פיסגת יצירתו של גוגול, אלא הם גם מיצירות הספרות החשובות שנכתבו אי-פעם.

    הגרוטסקה הגוגולית, תערובת של אימה, צחוק ואבסורד, חוגגת כאן במלוא פראותה. פטרבורג התעתועית הפרטית שלו, שבה כל הקצוות פרומים, מוקמת כאן על הנייר, מתמסמסת שוב ושוב, ומיד מוטלאת בטלאי, ובמיוחד כשאין לטלאי במה להיאחז, כשכבר קשה לדלות משם איזה דבר שלא השתבשה צורתו, שהרי בלילה – השד עצמו מדליק את הפנסים רק כדי להאיר הכל באור האשליה.

    פטרבורג זו, יותר משהיא עיר ריאלית היא עולם מנופץ להמון רסיסים, שעורבבו "בלי תבונה". כל המישמועים שמספקים אנשיה, ושמספק המספר, וגם אלה שהוסיפו מבקרים וקוראים במשך 150 שנה, אינם אלה נפילה בפחים של "כאילו" ושל "אחיזת עיניים". בקפיצה גדולה מגשר גוגול בין הסיפור הרומנטי נוסח הופמן לבין קאפקא והפוסט-מודרניזם.

    מבין קפלי האדרת שלו יצא לא רק דוסטוייבסקי, אלא גם חלק ניכר מן הפרוזה המודרנית – קאפקא, נאבוקוב, מארקס, סאראמאגו, לנדולפי ורבים אחרים.

    תרגומה העדכני של נילי מירסקי הוא חגיגה מיוחדת בפני עצמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    הספר הכי יפה שקראתי בחיים שלי.

הוסף חוות דעת

האף

 א

בחודש מארס, ב־25 בו, התחולל בפטרבורג מאורע יוצא־דופן ומשונה עד מאוד. הסַפָּר איוואן יאקוֹבלֶביץ', המתגורר בשדירת ווזנסנסקי (שם־משפחתו אבד, ואפילו על שלט המיספרה, שמצוייר שם אדון עם לחי מסובנת, ומתוססת הכתובת "פה גם מקיזים דם" – אפילו שָם לא נכתב יותר כלום), הסַפָּר איוואץ יאקוֹבלֶביץ' התעורר משנתו בשעה מוקדמת למדי, וריח לחם חם הגיע לאפו. כשהזדקף קצת על מישכבו ראה את זוגתו, גברת כבודה למדי שהיתה להוטה אחר שתיית הקפה, והנה היא מוציאה מן התנור כיכרות־לחם שנאפו זה עתה.

"היום לא אשתה קפה, פראסקוביה אוסיפובנה," אמר איוואן יאקובלביץ'. "במקום זה מתחשק לי לאכול לחם חם עם בצל." (כלומר, איוואן יאקובלביץ' חשק בזה ובזה גם יחד, אבל ידע שבשום פנים אי אפשר לבקש שני דברים בבת־אחת, הואיל ופראסקוביה אוסיפובנה לא אהבה שגיונות שכאלה.)

"שיאכל לו לחם, הטיפש; אני רק אצא נשכרת," אמרה האשה בלבה: "תהיה לי עוד מנה של קפה." והיא הטילה כיכר לחם על השולחן.

מתוך דרך־ארץ עטה איוואן יאקובלביץ' פראק על כותונתו, ישב אל השולחן, בזק לו מעט מלח, קילף שני בצלים, לקח סכין בידו, לבש ארשת של חשיבות והתחיל בוצע את הלחם. – משחתך את הכיכר לשניים, הציץ אל התווך וראה שם לתמהונו איזה דבר מלבין. איוואן יאקובלביץ' חיטט בזהירות בסכין ומישש באצבעו: "מוצק?" אמר בינו לבינו: "וכי מה זה יכול להיות?"

הוא תחב את אתבעותיו ושלף החוצה – אף!… נשמטו מטה ידיו של איוואן יאקובלביץ'. הוא התחיל משפשף את עיניו וממשמש: אף! פשוטו כמשמעו – אף ! ולא עוד אלא שדומה כאילו אותו האף מוכר לו מאיזה מקום. אימה פשטה בפניו של איוואן יאקובלביץ'. ואולם אימה זו היתה כאין וכאפס לעומת הזעם שאחז את זוגתו.

"למי זה כרתתָ את האף, חיה רעה שכמותך?" צעקה בחימה שפוכה. "נוכל! שתיין! אני עצמי אלשין עליך במישטרה. שודד שכזה! שלושה אנשים כבר סיפרו לי שבזמן הגילוח אתה מושך להם באפיהם עד שאלה נעקרים כמעט ממקומם."

אבל איוואן יאקובלביץ' ישב לא חי ולא מת. פתאום הכיר באותו אף שאין הוא אלא אפו של האָסֶסוֹרהקולוגי קוֹבאליוֹב, שבא אליו להתגלח בכל רביעי וראשון.

"חכי, פראסקוביה אוסיפובנה! אעטוף אותו בסמרטוט ואשים בפינה: שיהיה מונח שם איזה זמן, אחר־כך אסלק אותו."

"גם לשמוע איני רוצה! שאני אתן לאף כרות להתגולל אצלי ככה?… צנים מטוגן שכמותך! רק זאת הוא יודע, להוליך תער על־גבי הרצועה; אבל למלא את חובתו עוד מעט לא יהיה לו כוח בכלל: רכיכה, נבלה! שהמישטרה תיטפל אלי בגללך? לכלכן עלוב, בול־עץ מטופש! סלק אותו מכאן! החוצה! קח אותו לאן שאתה רוצה! שלא יישאר ממנו אפילו זכר!"

איוואן יאקובלביץ' עמד כמי שרצחוהו נפש. חשב, חשב – ולא ידע מה יחשוב. "השד יודע איך זה קרה," אמר לבסוף וגירד מאחורי אוזנו. "אם חזרתי אתמול שיכור, אם לא – כבר לא אוכל לומר בוודאות. ולפי כל הסמינים, מעשה זה אין בו ממש כלל, שהרי הלחם נמנה עם מיני המאפה, מה שאין כן אף. איני מבין כלום!…" ואיוואן יאקובלביץ' השתתק. כשהירהר בדבר, שיבואו שוטרים וימצאו אצלו את האף ויעמידוהו לדין, התבלעה דעתו לגמרי. לנגד עיניו כבר ריחף צווארון ארגמן רקום ריקמת כסף נאה, ניצנוץ חרב… וכל איבריו הרתיתו. לבסוף חיפש ומצא את בגדיו התחתונים ואת מגפיו, משך עליו את כל הסחבות האלה, עטף את האף בסמרטוט ויצא החוצה לקול תוכחותיה המרות של פראסקוביה אוסיפובנה.

הוא רצה לתחוב אותו באיזה מקום, כגון בשקע שמתחת לשיער, או לשמטו מידו סתם כך, באקראי, ולפנות מייד אל סימטה סמוכה. אך איתרע מזלו ועל דרכו ניקרה פעם אחר פעם איזה מכר ופתח מייד בחקירה: "לאן אתה הולך?" או "את מי יצאת לגלח בשעה מוקדמת כל־כך?" עד שלא נמצאה לאיוואן יאקובלביץ' שום שעת־כושר כלל. פעם אחת כבר נשמט מידו האף לחלוטין, אבל השומר הורה לו עוד מרחוק באלה שבידו ואמר: "נפל לך איזה דבר, תרים!" ואיוואן יאקובלביץ' נאלץ להרים את האף ולטומנו בכיסו. יאוש נפל עליו, ומה גם שהבריות ברחוב התרבו והלכו ככל שנפתחו החנויות ובתי המימכר.

הוא גמר בדעתו ללכת אל גשר איסאקייבסקי: כלום לא יצליח להשליכו משם אל הנייבה?… ואולם חטאתי במידת־מה לקורא, שהרי עוד לא אמרתי כלום על איוואן יאקובלביץ', אדם מכובד מכמה וכמה בחינות.

איוואן יאקובלביץ', כמוהו ככל בעל־מלאכה רוסי מהוגן, היה שתיין נורא. ואף־על־פי שגילח יום־יום את סנטרי זולתו, היה סנטרו שלו לא מגולח כל הימים. הפראק של איוואן יאקובלביץ' (איוואן יאקובלביץ' לא לבש מיקטורן מעולם) היה מנומר, כלומר בעצם שחור, אבל מכוסה כולו מיני כתמים חומים־צהבהבים ואפורים. צווארונו הבהיק מיושן, ובמקום שלושת הכפתורים נידלדלו חוטים בלבד. ציניקן גדול היה איוואן יאקובלביץ', וכשהיה האָסֶסוֹרהקוֹלֶגי קוֹבאליוֹב אומר לו, כדרגו תמיד בזמן הגילוח: "הידיים שלך, איוואן יאקובלביץ', מסריחות תמיד!" היה איוואן יאקובלביץ' משיב לו בשאלה: "וכי ממה יש להן להסריח?" – "איני יודע, אחי, אבל עובדה היא: מסריחות," היה אומר האָסֶסוֹרהקוֹלֶגי; שעל כן היה איוואן יאקובלביץ' מריח קצת טבק ומקציף את הסבון גם על לחייו של קוֹבאליוֹב, גם מתחת לאפו, גם מאחרי אוזנו, גם מתחת לסנטרו – הקיצור, בכל מקום שהתחשק לו.

אזרח מכובד זה כבר עמד על גשר איסאקייבסקי. ראשית חוכמה העיף מבט על סביבותיו; אחר גחן מעל למעקה כמבקש להציץ אל מתחת לגשר, לראות אם רבים הדגים המתרוצצים שם, ושמעט מידו בחשאי את הסמרטוט עם האף. מייד חש כאילו נפרק מעליו משא של עשרה פּוּד: איוואן יאקובלביץ' אפילו הצטחק. ובמקום ללכת לגלח את סנטריהם של פקידים שם פעמיו אל בית־עסק אחד, שכתובת לו על פתחו "אוכל ותה", ללגום שם כוס פונש – אבל פתאום ראה בקצה הגשר את שוטר־הרובע, איש בעל הדרת פנים וזקן־לחיים עבות, כובע משולש־קצוות לראשו וחרב על ירכו. פרחה נשמתו של איוואן יאקובלביץ'; ואילו השוטר רמז לו באצבעו ואמר :גש אלי, חביבי!"

איוואן יאקובלביץ', כיוון שידע פרק בהליכות נימוסים, הסיר עוד מרחוק את כובעו, קרב בזריזות אל השוטר ואמר: "השלום להוד־מעלתך!"

"לא, אחי, לא, שום הוד־מעלתך. תגיד לי, מה עשית שם על הגשר?"

"חי־אלוהים, אדוני, לגלח לקוחות הלכתי, ורק הצצתי לראות אם מהיר הזרם בנהר."

"שקר וכזב! לא תיפטר ממני ככה. תואיל להשיב לי תשובה!"

"הריני מוכן ומזומן לגלח את אדוני רב־החסד פעמיים בשבוע, ואפילו שלוש, בלי טענות ומענות," השיב תשובתו איוואן יאקובלביץ'.

"לא, ידידי, הרי אלה הבלים! שלושה ספרים באים לגלח אותי, וגם רואים בזה כבוד גדול לעצמם. ואתה מוטב שתואיל להגיד, מה עשית שם?"

 

חוורו פניו של איוואן יאקובלביץ'… אלא שכאן יורד ערפל על כל המעשה, ומה קרה לאחר־מכן, על כך אין יודעים ולא־כלום.

ניקולאי וסילייביץ' גוגול (1809-1852) היה סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

 

גוגול נולד בכפר בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז פולטבה שבאוקראינה. (בשנת 1821 נשלח גוגול הצעיר ללמוד בגימנסיה בעיר נייז'יןשם לא מצא עניין בלימודיו אלא בספרות ובציור. יחד עם כמה מן התלמידים, הם הוציאו לאור כתב עת והעלו מחזות על הבימה. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות. בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16, מת אביו, ובבת אחת הוטל הנער לתחום הבגרות; גוגול ראה את עצמו ראש למשפחה, וחזר לדאוג לבני ביתו. בשנת  1828 נשא רגליו לסנקט פטרבורג.

 

בראשית שנת  1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טפסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עוגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אך חזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במשרד הפנים הרוסי. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבסנקט פטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים; הוא עזב את משרתו, שנמאסה עליו, והחל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל וסילי ז'וקובסקי ואל פושקין, ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת שם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע את ידו.

 

באביב שנת  1832עזב את סנקט פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו שב לסנקט פטרבורג ובידו כתב העת של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי תעודת חייו אינה צפונה בספרות; מתוך שעסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטת קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל; תחת זה הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ופתח בהתלהבות בעבודתו. הרצאותיו הראשונות היו מזהירות והילכו קסם על שומעיו, אך חוסר ההשכלה שיטתית נתן בו אותותיו, ולאחר שנה וחצי עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד. בימים ההם סיים את הקומדיה "רביזור", והחל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רביזור" על הבימה, לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה, אשר הביאו לכישלונה החרוץ של הקומדיה. מחמת אכזבות מרות כאלו שהיו מנת חלקו במשך השנים לא עצר גוגול כוח ונמלט שנית לחוץ לארץ. הוא בילה שלוש שנים בפריז, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא. בה המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית,ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, ושם הגיעה אליו השמועה על מות ידידו ומדריכו, פושקין. עם מותו של פושקין נתגברה בגוגול ההרגשה שקיננה בו מנעוריו, כי תעודה גדולה נכונה לו בחיים, ומכיוון שנפטר המשורר הגדול, שומה עליו, על תלמידו, להמשיך על פעלו בבחינת אמן-נביא.

 

בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה. בסנקט פטרבורג ובמוסקבה קרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב  1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה האהובה עליו, אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, ככל חוליו האחרים, הגבירה בו את ההרגשה כי אל לו למות בטרם ישלים את "פועלו" הגדול. ברומא המשיך ב"נפשות המתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה, שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי הנפש אינה בת תמותה, כידוע, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהישארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים תמימות. בתקופה זו הוא עבד לאטו, וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך נקלע לתככים קטנים כאשר ידידיו שבמוסקבה ובסנקט פטרבורג משכו אותו איש איש לעברוֹ. רבים גינו אותו על שום חיבתו לאיטליה. נוסף על כך התקבלו ידיעות על המצוקה ששרויה בה משפחתו ועל כי אין בידו לעזור להם. מנסיבות אלו נתגבש בנפשו אותו תהליך שנרקם בו לאמתו של דבר במשך כל חייו. ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התכניות שתיכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוהית" של דנטה, היינו, בשלושה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו הגדול בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האמנותי הרענן, ובשנת  1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כישלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי, ובראשית שנת 1848 עלהלרגל לארץ ישראל להשתחוות במקומות הקדושים, וחזר למולדתו מעורער כליל. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות לבין המסתורין הדתי. באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילם לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות שליש לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד (מן החלק השני נותרו טיוטות של חמישה פרקים). הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-21 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

 

מכתביו שתורגמו לעברית:

 

שידוכין , רוויזור, קלפנים, האדרת וסיפורים אחרים, בעלי אחוזה מן הדור הישן, ערבי הכפר של דיקנקה, החוטם, היריד בסורוצ'ינץ, טארטס בולבה, סיפורים אוקראיניים, סיפורים פטרבורגיים.

 

 

 

מקור – וויקיפדיה

X