סיני | לרכישה באינדיבוק
סיני

סיני

שנת הוצאה: 08/2014
מס' עמודים: 328
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78.4
- 37
שום דבר בחייה של סיני, המכונה סיסי, לא היה צפוי או שגרתי. היא נולדה בנואיבה לזוג ארכיאולוגים יהודים-אמריקאים והתאהבה בבנו של שייח' בדואי שעמו גדלה. אחר כך שירתה בצה"ל, ומטעמי ביטחון שדה אולצה להיפרד מאהוב ילדותה. בתום השירות חזרה עם משפחתה לארצות הברית ומצאה נחמה ויציבות בלימודים אקדמאיים ונישואים למרצה כריזמטי. אך במשבר הכלכלי בשנת 2008 התמוטט הבנק שבו עבדה ואחריו קרסו גם נישואיה. סיסי שבה לסיני כואבת ומרוששת, בחיפוש אחר חפץ עתיק ויקר ערך שאמה הטמינה שם.
אולם גם בסיני העניינים אינם מתנהלים בפשטות. סיסי נקלעת למריבת אחים קטלנית, מתעמתת עם אהבתה לאיש שממנו ניתקה בפקודת צה"ל, ומגלה את תולדותיה הסבוכות של משפחתה. בכל פעם שנדמה לה שהיא מתקרבת להגשמת מטרותיה, שב הגורל לתעתע בה ומרחיק אותן מהישג ידה. האם תצליח לגבור על הכוחות העצומים המנסים לעצור אותה ותגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה?
בסגנונה הסוער והמרתק מיטיבה אורלי קראוס-ויינר לתאר את גלגוליה של משפחה יהודית לאורך שלושה דורות ואת מאבקה של אישה אמיצה אחת לבנות לעצמה חיים של אהבה ושל שפע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיני”

בקרוב…

פרק 1

 

 

"כל דבר אפשר לדחות, חוץ מהגורל," זה הפתגם הערבי העתיק שהדהד במוחי כשעברתי במסוף טאבה בדרכי חזרה לחצי האי סיני. ההדהוד של שש המילים הדרמטיות הללו האפיל אפילו על שאלתה של בודקת ביטחונית צעירה שנעצה בי מבט מאיים.
"את מודעת לכך שיש אזהרת מסע חמורה על סיני?!" קלטתי לבסוף את דבריה והנהנתי בפיזור נפש. אבל היא חסמה את דרכי ונראה היה שלא תניח לי לעבור עד שתקבל תשובה מפורשת שתבהיר לה בקול רם וברור כי אני מודעת לכך שאני מהמרת על חיי בכניסתי חסרת האחריות לחצי האי.
"כן," עניתי.
הביטחוניסטית זזה סוף סוף הצידה ואפשרה לי לעבור לצד המצרי. שם דווקא לא ניסו לאיים עלי, אלא קידמו את פני בחיוך נעים והחתימו את דרכוני. המשכתי לצעוד במהירות עד פתחו הדרומי של המסוף, מקווה בכל לבי כי רישומן של המילים המאיימות והדהודו של הפתגם הדרמטי יתפוגגו באחת אל מול קסמו של המדבר.
ואכן, כשהתייצבתי שם כמהופנטת ובלעתי בעיניים כלות את הכחול הנצחי של הים אשר הפיח חיים בזוהר הזהוב של החולות, התחלתי לחוש שהרוגע נוחת עלי. אחר כך שאפתי לריאותי את הניחוח היבש והמלוח של הסתיו במדבר וחשתי תחושה בראשיתית ועוצמתית. כאילו פגשתי במקום לראשונה בחיי. למרות שבעצם שָבתי הביתה, לאזור שבו נולדתי וגדלתי.
'מעניין איך אמא ואבא הרגישו כשהגיעו לכאן בפעם הראשונה,' תהיתי כשנזכרתי לפתע בעובדה המרעישה שגם הם הגיעו לכאן באותו התאריך בשנת 1968, בדיוק לפני ארבעים שנה — כמשך התקופה שהלכו בני ישראל במסעם במדבר.
אמי, איליאנה לבית פרנק, הייתה בתו של פרופסור לארכיאולוגיה יהודי ממוצא גרמני, שהתחבא מהנאצים במרתף בברלין. הוא קרא שם את כתביו של יוספוס פלביוס וגילה בהם רמזים שלדעתו הוכיחו כי חציית ים סוף אכן התקיימה במציאות, בוואדי ואטיר הסמוך לנואיבה שבמדבר סיני. על פי כתבי פלביוס, כעבור ארבע מאות שנה הציב שם שלמה המלך שני עמודים ועליהם נכתבו המילים הללו: "מצרים מתו, שלמה, אדום, פרעה, משה, מים, אלוהים." עמוד אחד נקבע באזור נואיבה, במקום שבו נכנסו בני ישראל אל הים, והשני בערב הסעודית, היא מדיין המקראית, האזור שאליו הגיעו לאחר החציה.
סבי, שלפני המלחמה היה בנקאי חילוני לגמרי, נשבה בקסמי הכתבים הללו ונשבע לעצמו שאם יצא ממנה בחיים, יקדיש את חייו לחיפוש העמודים הללו והוכחות נוספות לחציית ים סוף בחרבה.
אמי, שנולדה באותו מרתף ברלינאי, ירשה מאביה את החיידק. היא למדה ארכיאולגיה בארצות הברית, התחתנה עם חבר ללימודים ושניהם הגיעו לארץ מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשסוף סוף ניתנה ליהודים ההזדמנות להיכנס לחצי האי סיני. הם התגוררו בהתחלה באקווה-ואטיר, מועדון צלילה שהוקם בנואיבה זמן קצר קודם לכן על ידי זוג גרמנים שהיו ידידיהם.
שלוש שנים מאוחר יותר התפרקה הידידות האמיצה, בנסיבות שאבי ואמי מעולם לא הסכימו לדבר עליהן. בדיוק באותה תקופה עלה המושב נביעות על הקרקע והורי הצטרפו אליו כשהם מטופלים כבר בתינוקת ששמה סיני. אני הייתי התינוקת הזו.
מכיוון שלהורים שלי לא היה מושג בחקלאות, הם עבדו בכפר הנופש ובמועדון הצלילה של המושב. אבל את רוב זמנם השקיעו כמובן בחיפושים, בים וביבשה, אחרי שני עמודי שלמה וממצאים ארכיאולוגיים נוספים שיוכיחו או יפריכו את התזה של סבי.
הורי לא התערו בחיי החברה של המושב. הם נחשבו לעופות מוזרים במקצת, מכיוון שבמתחם שבו גרו בנביעות היו הם המבוגרים ובעלי המשפחה היחידים לצד העובדים הצעירים והזרוקים של כפר הנופש.
אני, לעומת זאת, הייתי ילדת המדבר שגדלה על החוף, הראשונה מבין הילדים הישראלים שנולדו במקום. לפיכך נחשבתי לצברית מן המניין ולא סבלתי כלל מתיוג שלילי. להפך אפילו. גדלתי עם עוד שלושה בנים שנולדו כמה חודשים לפני, מארק, בנם של בעלי מועדון הצלילה, וסאלם ומוחמד, התאומים הבדואים שאביהם שייח' איברהים גילה חיבה יתרה לזרים בכלל ולשכניו הישראלים בפרט. יחדיו התרוצצנו על החוף היפיפה וצללנו בין שוניות האלמוגים המרהיבות. כשהגענו לגיל בית ספר, נשלחנו לכיתה א' עם עוד שמונה ילדים מהמושב שלא נולדו שם, אלא הגיעו עם הוריהם מכל קצווי ישראל. קשה להגיד שהתחברנו איתם, הם תמיד נחשבו יותר מדי עירוניים בשבילנו. גם אחי, שנולד ארבע שנים אחרי, לא צורף אף פעם באופן רשמי לחבורת פרחחי המדבר שלנו, אבל נהג להזדנב אחרינו לכל מקום.
בשנת 1982, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, פונה המושב ואתו גם משפחתנו. הורי, שלא היו אנשים מעשיים במיוחד, לא נהפכו באופן רשמי לחברי המושב ולכן לא זכו לפיצויים הנאים שהיו מנת חלקם של האחרונים.
הם חזרו לישראל כמעט מרוששים וניסו להשתלב בפקולטה לארכיאולוגיה באחת האוניברסיטאות, ללא הצלחה. חמש שנים הם נאבקו בשיניים ובציפורניים כדי להתקיים מבחינה כלכלית ולהמשיך את המחקרים בסיני אשר שאבו את שארית כספם.
הסבים שלי ניסו לתמוך בהם בהתחלה, אבל בסופו של דבר התייאשו והחלו ללחוץ עליהם שיחזרו לארצות הברית. כך קרה שבשנת 1987 ארזו הורי את עצמם ואותנו וחזרו למקום שבו ציפו להם משפחותיהם האמידות עם שטיח אדום. משפחתו של אבי סידרה לו קתדרה בהארוורד, אוניברסיטה שתרמו לה כסף רב בקביעות, ולאמי הם ארגנו תקציבי מחקר נדיבים.
וכך השתקעו הורי בבוסטון אבל המשיכו לחלום על ואדי ואטיר. לאור כל האמור לעיל, אף אחד לא הופתע כשבגיל שמונה עשרה הודעתי למשפחתי שאני מתכוננת לחזור לישראל ולהתגייס לצה"ל. ההורים שלי גם לא ניסו ללחוץ עלי שאחזור מיד בתום השירות הצבאי. הדבר היחיד שהם ביקשו הוא שאם אחליט להישאר בארץ, אלמד באוניברסיטה.
"ואם במקרה תרצי גם ללמוד ארכיאולוגיה," הוסיף אבי באירוניה עגמומית, "תבטיחי לי שתצרפי לזה גם איזה חוג מעשי כמו כלכלה או ראיית חשבון, שיהיה לך ממה להתפרנס."
"ותשמרי על עצמך," אמרה אמי, שנראתה קצת מודאגת כשנפרדה ממני בחיבוק בשדה התעופה.
עשרים שנה לאחר מכן, כשליוותה אותי לשדה התעופה בניו יורק, היא נראתה הרבה יותר חרדה כשביקשה שאשמור על עצמי. זה היה לאחר שהפקירה בידי את הסוד שהסתירה כמעט מכל העולם, כולל אבי והוריה. הסוד שבגללו החלטתי לרדת בסופו של דבר לסיני, למרות שכולם ניסו להניא אותי מהנסיעה הזאת בטענה המוצדקת כי המקום נהפך למערב פרוע הנשלט על ידי כנופיות אסלאמיות קיצוניות.
בדרך כלל החשבתי את עצמי לבחורה הגיונית ומעשית. ובכל זאת חלפה בי צמרמורת קרה כשהפתגם על כוחו של הגורל הלם בראשי שוב. קשה היה להתעלם מהאווירה המכושפת שאפפה את המדבר, במיוחד לאור אותו מקבץ התרחשויות בלתי הגיוניות ובלתי נתפסות בכמותן שהתרחשו בו בעבר וזכו לכינוי נסים. לכן גם לא יכולתי להימנע מלתהות אם באמת הגורל הוא שגזר עלי להגיע לכאן בדיוק ארבעים שנה אחרי הורי, כדי למצוא ממצא ארכיאולוגי מסתורי שאמי גילתה אך החזירה אותו לפני שנים לאדמה מתוך כוונה שיישאר שם לעולמי עד.
האפשרות האחרת והפחות מאיימת הייתה להניח שכל צירופי המקרים שבגללם נדחפתי להגיע לשם סתמיים לגמרי. ואני אכן ניסיתי להיאחז בתיאוריה הזאת ולשכנע את עצמי שאין שום קשר בין העובדה שחיי התפרקו לרסיסים בדיוק ארבעים שנה לאחר שהורי החליטו להתחיל חיים חדשים במדבר בקצה העולם.
בעודי מתחבטת בתהיותי הקיומיות, הקיפו אותי עשרות נהגי מוניות בדואים מזיעים, בצעקות, "טקסי?!" "נואיבה?!" "ביר סוויד?!" "דהב?!"
"נואיבה," אמרתי לראשון שהצליח להידחק אלי ומשך מידי את תרמילי הכבד. מיהרתי ללכת אחריו בלי לשאול אפילו כמה תעלה הנסיעה. כפי שידעתי היטב מניסיונם של הורי, במדבר שבו רק החזק שורד, כדאי להיכנע לאווירת המקום ולא להילחם בה או לנסות לשנותה. או כפי שנהג לומר שייח' איברהים, חברם של הורי, "החולות העקשניים תמיד ינצחו ויגלגלו את האדם לאן שירצו."
"אינתי ישראילית?" שאל אותי הנהג כשישבנו כבר ברכבו הדהוי והמקרטע.
"אייווה," עניתי בחיוב בתום היסוס קצר.
"אהלן וסהלן!" הוא הכריז ברוחב לב וחשף בחיוך גדול שיניים בגוונים שונים של צהוב, "ישראילים כפר לא באים בו הרבה."
"אנא עארף," אישרתי באנחה שאני יודעת היטב את העובדה הזאת, בערבית הצולעת שלי, ושחררתי באותה הזדמנות את החששות הכבדים שרבצו על לבי. חששות שהחלו לתפוח החל מהרגע שבו הודעתי לאחי שאני פשוט מתקשה לעמוד בפיתוי לנסוע לסיני. התירוץ לא היה בדיוק שקר, אבל גם לא היה כל האמת.
זה קרה שבועיים אחרי שהתנחלתי אצלו ואצל אשתו בדירתם התל אביבית, בניסיון נואש להתאושש מהמשבר הגדול ביותר שפקד אותי אי פעם בחיי.

אורלי קראוס-ויינר, ילידת 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים.

 

ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית גדולה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית והיו כולם לרבי מכר. חמשת ספריה האחרונים זכו כולם בפרס "ספר הזהב".

 

בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה".

X