סימפוניית הזמן הקצר | לרכישה באינדיבוק
סימפוניית הזמן הקצר

סימפוניית הזמן הקצר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 176
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89
- 39

לפני שהסתובב והמשיך בדרכו, שמע את קולה של קייתי הקטנה שואל אותו: "האם תחזור ?"
"אני אחזור," הוא אמר לה, "ואת תבואי איתי."
וכך עזב גרין טאלבוט את טרנקוויליטי .
הוא עזב מאחוריו חיים של ודאות ודרכים מוכרות. אבל זה בדיוק מה שמשך אותו – לא לדעת מה יקרה לו מאותו יום ואילך.

כשהוא נולד, קראו לו הוריו גרין. ירוק היה צבע הבגדים שלבש אביו כששירת בצבא, ירוק היה צבע הכלום כשדרך על מוקש, ירוקות היו עיניה של האישה שטיפלה בו בבית החולים ושאיתה התחתן. ירוק היה גם צבע היער שבו נולד גרין, גיבור הסיפור הפנטסטי הזה, שחייו מתחילים בבית סמוך ליער באנגליה ומסתיימים במיטת בית חולים בכפר נידח בצפון איטליה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סימפוניית הזמן הקצר”

בקרוב…

1

 

לפני שנפרד מן העולם גמע מר גרין טאלבּוֹט כוס לימונדה טרייה והסיט את מבטו לעבר חלון חדרו.
"הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות לגבר הוא למות בבית חולים," אמר פעם, זמן רב קודם לכן.
טרם מלאו לו אז עשרים שנה, והוא עמד לרכוש בכסף רב את "החנות של לו סונדרס".
"אשלם לכם בתוך שנתיים לכל היותר," הבטיח לנושיו שהביטו בו בחוסר אמון.
והוא הצליח.
כי גרין טאלבוט לא היה אדם רגיל, וכאן מסופר הסיפור שלו, שמתחיל בבית סמוך ליער, באנגליה, ומסתיים במיטת בית חולים בכפר נידח בצפון איטליה.
אבל כפי שגרין טאלבוט אמר מדי פעם בנעוריו, בצדק או שלא בצדק, תחילתו של סיפור וסופו יכולים גם להיתלש מן הדף.
בצדק או שלא בצדק, זה מה שהוא אמר.

 

טרנקוויליטי

 

2

החייל גרגורי טאלבוט ואשתו מריה נישאו כמה חודשים קודם לכן בכנסייה הקטנה של הכומר בָּארי, יותר בשל הכרס שתפחה מאשר בשל הצורך להתאחד בברית נישואים. ככה זה עבד בימים ההם.
הכומר בָּארי מצא את גרגורי טאלבוט מעולף וכמעט ללא רוח חיים, שרוע על אלונקה מסריחה וירוקה כמו הייאוש, עם תחבושת במקום רגל ימין. הוא בירך אותו וניסה לסמן על מצחו צלב קטן באגודל מלוכלך משמן.
"נוח על משכבך בשלום," הוא אמר.
אבל לאלוהים, או למי מטעמו, לא היתה שום כוונה לשאת את גרגורי טאלבוט על כתפיו, או לפחות עדיין לא. הכומר בארי נאלץ לחזור על הפעולה שלוש פעמים. בכל פעם שטבל את האגודל בבקבוקון, החליק השמן מעל האצבע מבלי להותיר עקבות.
"אם נמשיך ככה, ירד הלילה," הוא אמר לעצמו.
זו לא היתה מחשבה שהלמה איש כנסייה, אבל באותו אוהל צבאי היו עשרות חיילים שהמתינו לברכה האחרונה. לבסוף, בפעם השלישית, אצבעו התלכלכה ואף טיפה לא ברחה. כשעמד לסמן את הצלב הקטן על מצחו הדומם של החייל, הגיעה האחות התורנית.
"הכומר בארי, צריך להחליף תחבושת."
הכומר בארי נשם נשימה עמוקה של קוצר רוח ונשא את עיניו לשמים או, ליתר דיוק, מיקד אותן בנקודה הגבוהה ביותר באותו אוהל צבאי שצבעו היה צבעו הירוק של הייאוש, כמו האלונקות.
כשגרגורי טאלבוט התעורר, כעבור דקות אחדות, שוב נקרא הכומר אל האוהל.
"נס," אמרה האחות שהביטה בחייל בעיניה הירוקות.
"מזל של שטן," הפטיר הכומר בארי.
כמה חודשים לאחר מכן חזר גרגורי טאלבוט לאיתנו כמו פעם, או כמעט. לפני שעזב את המחנה, סיפר לו הכומר את מעשה האגודל שלא התלכלך בשמן.
"רואים שאלוהים, או מי מטעמו, כבר סחב יותר מדי אנשים על הכתפיים," אמר גרגורי טאלבוט.
"מישהו מהל את השמן במים," נהם הכומר.
וכך נפרדו, בהבטחה שבתום המלחמה המטופשת יבוא גרגורי לפגוש אותו בכנסייה הקטנה שבה שימש ככומר, בטרנקוויליטי.
הם נישאו ממש שם, הוא ומריה, וכעדוֹת קראו לאלמנה הזקנה שֶלבּי, שבכל בוקר בשמונה באה לכנסייה להתפלל, וגם לבעלת חנות הנקניקים הילארי מארק, שעברה שם במקרה.
"אתם רוצים להתחתן?" שאל הכומר.
"רוצים," אמר גרגורי טאלבוט.
והכומר החווה תנועות באוויר והשיא אותם.
כשבאו בברית הנישואים שאלה מריה את בעלה מה יעשו עכשיו. המלחמה ניפצה את התקוות והשביתה את התוכניות לעתיד.
הוא הביט בבתים של טרנקוויליטי וברחובות הקטנים המוקפים בגינות המצמיחות דשא דק ונמוך, וחשב שיהיה נחמד להישאר. עדיין היה חורף, אבל נדמה שהכפור הגיע לאזורים הללו לאט יותר.
הכול היה אטי יותר בטרנקוויליטי.
הם נמצאו שם כבר יומיים ועדיין לא נתקלו באנשים הצועדים ברחוב בחיפזון או מרימים את קולם או רבים. לכל התושבים היתה עבודה מכובדת. ברחובות לא היו קבצנים, ועל השולחנות בפאב היחיד לא היו שרועים שיכורים.
הוא שמע קול מאחוריו.
"גרגורי טאלבוט?"
מאחוריהם עמד אדם לבוש פרָאק וחבוש כובע צילינדר. כרסו הבולטת לחצה בבירור על הכפתור היחיד הרכוס במעיל, וזה קיפץ כעומד להתפקע.
"אני ראש העיר רֵיי ווֹנדֶר," אמר ראש העיר ריי וונדר והושיט לו יד. הוא החזיק אותה באוויר עד שגרגורי טאלבוט החליט ללחוץ אותה. "ציפינו רק לך. אבל הגעתם שניים." הוא התבונן בבטנה של מריה. "בעצם, שלושה. יותר טוב," המשיך ואמר ראש העיר ריי וונדר. "טרנקוויליטי צומחת, ואתם ההוכחה לכך."
גרגורי טאלבוט עמד לומר משהו, אבל לא הספיק.
"נשאר מקום ריק, אתם מבינים? שמרנו אותו בשבילכם, אתם מבינים?"
גרגורי טאלבוט ילמד עד מהרה שאיש אינו מוזמן לטרנקוויליטי בלי שיהיה לכך מניע, ושלא יהיה כל כך פשוט לעזוב את המקום. מבין כל אותם חיילים מוטרפים שהתרוצצו כה וכה, הכומר בארי ביקש דווקא ממנו להצטרף אליו. אנשים נמהרים לא היו מורְשים להגיע למקום ההוא. וגרגורי טאלבוט, עם רגלו האחת, התאים להם בדיוק.
הוא נכנס לבית הקטן שבראש הגבעה ונעשה לשומר היער החדש. אנשי טרנקוויליטי פחדו מהיער, כפי שבדרך כלל מפחדים מהבלתי נודע. הם היו בטוחים ששומר יצליח להחזיק אותו בתוך גבולותיו.
"אבל יער לא זז!" אמר גרגורי טאלבוט.
"לעולם אי אפשר לדעת," ענה לו ראש העיר ריי וונדר.

 

בקרוב…

X