סילנד | לרכישה באינדיבוק
סילנד

סילנד

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 166
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52.2
- 30

שניהם גרים באותו בניין: היא מורה צעירה, והוא פקיד בנק בגמלאות. כל עולמם הקטן משתנה מרגע שנכנס לבניין עובד זר מבולגריה, שברח מהמעסיק שלו ונמצא ישן במקלט. לא לאורך זמן ימשיך לישון שם, ולא מפני שיגורש. אדם נוסף מופיע – גבר צעיר בעל דעות יוצאות דופן – ומפר גם הוא את השגרה המוכרת.
במפגש בין ארבע הדמויות הללו נסדקים זה אחר זה גבולות הבית, המרחב הפרטי והחוק, וכולם נבחנים מחדש בחינה נועזת ופורקת עול. בתוך מרחב המעוצב על ידי כוחות כלכליים חובקי־כול נעים בזהירות ארבעת גיבורי סִילֵנְד ומנסים לפלס לעצמם נתיב עצמאי, אנושי, ומתברר כי די במחווה קטנה, נדיבה ואמיצה, ליצור טריטוריה פרטית של חסד.

רומן ראשון – צלול ורווי הומור מאופק – לנגה אלבך, שכבר זכתה לשבחים רבים על סיפוריה. נגה אלבלך היא כלת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סילנד”

חול. שוב יש חול בחדר המדרגות.
נתן כרמי עמד במקומו והרים את מבטו, ניסה לקלוט רחשים מהקומה העליונה. אולי משפצים באחת הדירות, חשב. הבנאים עולים ויורדים בבניין והנעליים שלהם מפזרות את החול גם בין הקומות. זה תרחיש הגיוני. אבל מהקומה העליונה לא עלו שום רעשים. הכול, כרגיל, שקט. וגם החול, חשב עכשיו, אינו חול של עבודות בניין. הוא הביט מטה אל הרצפה. פירורי בוץ יבשים היו פזורים עליה. מישהו התהלך כאן בסוליות נעליים מלוכלכות מבוץ. נתן כרמי צעד קדימה ואחד הפירורים נרמס והתפורר לאינספור גרגירי חול מרשרשים.
הוא סגר את דלת דירתו ותלה את המפתח על הוו שעל הקיר. את נעליו חלץ בכניסה, כדי שהחול שנדבק לסוליותיו לא יתפזר בבית. מתוך סל הקניות שהניח על השולחן הוציא שקיק נייר ובו בוטנים במשקל. הוא התכוון לקחת לפֶּה רק שניים-שלושה בוטנים, אבל מרגע שהתחיל, התקשה להפסיק. הוא עמד ככה כמה דקות, ותחושת נעימות מילאה את פיו. איזו מתיקות, ואיזו שבירה נעימה יש לבוטן בין השיניים, לא רכה לא קשה. כרמי חשב שאולי עכשיו הוא ילך לישון.
בעיניים פקוחות שכב במיטתו, כפות רגליו מציצות מהשמיכה.
הטלפון צלצל. מחברת הביטוח מבקשים לזמן אותו לסקר קצר. “זה ייקח שעה, לא יותר," אמרה הפקידה של חברת הסקרים והוסיפה באדיבות שתמורת זמנו יקבל תלושי קנייה. היא הסבירה שחברת הביטוח מחפשת נציג מקבוצת הגיל שלו, ונתן היה נבוך מעט מכך שהפקידה יודעת את גילו. משרדי החברה שוכנים ברחוב הקרוי על שמו של משורר עברי שנפטר מזמן, נתן כרמי הכיר את בנו של המשורר. ביקור ברחוב יהיה כמו ביקור אצל מכר ותיק. נלך, נראה מה שלומו, חשב.
לישון כבר לא יוכל עכשיו, לכן קם מהמיטה ובנעלי בית הלך לבית השימוש. מי האסלה נצבעו בצהוב בהיר והתכהו בהדרגה עד לצהוב עז, יפה. מכוח ההרגל לחץ על ידית הניאגרה והעלים את הצהוב, אף שהיה נעים כל כך לעין. גם ריח השתן החמצמץ נעלם באותה לחיצה. שלושים סנטימטרים מפרידים (מימין וגם משמאל) בין שפת האסלה לקיר. שישים הסנטימטרים האלה מספיקים לו בהחלט. אדם בגודל סביר לא זקוק ליותר מזה. כשיושבים, יש מקום אפילו לפרוש עיתון, אם כי נתן כרמי אף פעם לא קורא בשירותים. לאמתו של דבר, הוא הפסיק לגמרי לקרוא עיתונים, לא בתוך השירותים ולא מחוץ להם. מבזק החדשות ברדיו בכל שעה עגולה מספק את כל צרכיו, ולמעשה די לו בשכבת החדשות העליונה ביותר, רֶשֶת הכותרות. בפרטי המידע בשכבות שמתחת ובפרשנויות בשכבות העומק ממש הוא לא מוצא כל עניין, ובעצם, הוא לא מבין אותם. בפרקי הזמן שבין מבזקי החדשות, לעומת זאת, הוא מבין גם מבין. אז משדרים מוזיקה.
הו, כמה הוא אוהב מוזיקה!
כהרגלו, הקדים. יצא מביתו שעה וחצי לפני מועד הפגישה אף שהנסיעה אורכת פחות מחצי שעה. לקח לעצמו מרווח ביטחון למקרה שלא ימצא את הרחוב. אבל הוא זכר את הרחוב היטב וגם את כל קווי האוטובוס שמגיעים אליו. בתחנת האוטובוס לא חיכה יותר מחמש דקות, וכעבור עשרים דקות כבר הגיע ליעדו. שעה שלמה הוא צריך להעביר עכשיו, ולכן טייל ברחוב וברחובות הסמוכים לו. מזמן לא היה באזור הזה של העיר, אזור די מוזנח, אם כי חידשו כמה מבנים, שיפצו. בין בנייני המשרדים עדיין עמדו כמה בתים קטנים של פעם, בעליהם העקשנים סירבו כנראה למכור את הקרקע ולהקים עליה רבי־קומות. לבסוף התיישב באיזה בית קפה והזמין מיץ גזר. עדיף שישב כאן, חשב, שעה זה הרבה זמן. הו, כן, הנה הוא מזהה עכשיו את הזמר הזה, הנחמד עם המבטא. יושב לא רחוק ממנו ומדבר בטלפון. לרגע הרגיש צורך לברך את הזמר לשלום במנוד ראש, אבל אז נזכר שהזמר לא מכיר אותו, רק הוא מכיר את הזמר. אני יוצא לשעה קלה מהשכונה וכבר אני רואה כל כך הרבה אנשים, צובר כל כך הרבה חוויות, חשב. צריך לצאת יותר, לתפוס כל יום קו אוטובוס אחר ולשתות מיץ גזר, כל פעם באתר אחר בעיר. העיר הרי גדולה כל כך, פעם אהב אותה מאוד.
כשנכנס למשרדי חברת הסקרים, חש כמו אדם שהגיח מן העבר ונזרק קדימה בזמן. המשרדים היו מודרניים. האפודה החומה שלבש, גילה עלה על שלושים שנה. הסוקרת הצעירה הובילה אותו לחדר ובו שולחן ועליו מחשב. כשאמר לה שהוא בקושי משתמש במחשב, שהוא לא מכיר את האינטרנט, שאת תיבת הדואר האלקטרוני שלו מעולם לא פתח, נעצה בו הסוקרת מבט קהה — כל כך לא אפשרי היה הדבר בעיניה. היא הזמינה אותו לשבת מול המחשב, וכשהוסיף ואמר במבוכה שהוא לא מכיר אפילו את סדר האותיות במקלדת, שאלה: “אתה לא יודע לעבוד עם מחשב?"
במקום שישב לבדו מול המחשב ויענה בעצמו על שאלות הסקר, הצטופף לצד הסוקרת וענה בעל פה על השאלות שהקריאה לו מן הצג. “מקצוע," דרשה לדעת, וכשהסביר לה שפרש פרישה מוקדמת מהבנק, סימנה על הצג “גמלאי". “האם עשית תאונה בעבר?" “אין לי רכב," ענה. “האם נזקקת בעבר לשירותי חברת הביטוח?" “כן." “האם היית מרוצה מהשירות? אתה צריך לבחור בין ‘במידה רבה מאוד', ‘במידה רבה', ‘השירות היה סביר', ‘השירות לא היה משביע רצון'." נתן כרמי הרהר ארוכות בשאלה. הוא לא הצליח להיזכר באיזה עניין נזקק לשירותי חברת הביטוח, אבל הוא בהחלט זכר שנשלחו אליו טפסים הביתה ושמילא אותם. “במידה רבה," אמר.
כעבור שעתיים יצא מהחדר הקטן בלחיים סמוקות. הסוקרת הצעירה הקדימה אותו ונדחקה החוצה לפניו, וכשהגיע אל דלפק המזכירות, לא ראה אותה עוד. האדמה בלעה אותה, או אחד החדרים.
“אני באמת מתנצל על חוסר הנוחות," אמר בהיסוס למזכירה. “לא ביררו אתי בטלפון את עניין המחשב," הוסיף הצטדקות מבוישת וקיבל מידה את תלושי הקנייה.
“תחתום פה בבקשה שקיבלת את התלושים."
“תודה רבה לכם," אמר ומחה בכף ידו זיעה ממצחו.
כשיצא אל הרחוב בחן את התלושים וראה ברשימה שמות של חנויות שלא קנה בהן מעולם.

כשהיה ילד רצה נתן כרמי ללמוד לנגן. הוריו קנו לו כינור שמותאם למידות ילד. נתן אהב מאוד את הכינור הקטן: את העץ שממנו נבנה, את המיתרים שנגזרו מזנבו של סוס. גם את הסוס אהב, על שהפריש בנדיבות כמה שערות מזנבו.
עוד לפני השיעור הראשון דמיין את עצמו עומד על במה ומנגן בלהט. הוא דמיין גם את קריאות ה"בראוו" של הקהל ואת מחיאות הכפיים. “ילד פלא", שמע בדמיונו שאומרים.
השיעור הראשון הוקדש כולו לאחיזה: יד שמאל אוחזת בכינור, תנוחת הסנטר, יד ימין אוחזת בקשת. שום צליל לא נוגן; נתן הקטן היה מאוכזב. אבל הצלילים לא איחרו לבוא, ובשיעורים הבאים הוא חרק המון צלילים. עם הזמן הם יתפתחו ויהיו לפרפרים, חשב, אלא שכעבור שישה חודשים ביקש המורה לדבר עם אמו.
“לילד אין כישרון," אמר המורה. “אין טעם להשקיע. יכולתי להמשיך ללמד ולגבות את התשלום, אבל אני חושב שזה לא הוגן, לא כלפייך ולא כלפי הילד."
“הילד כל כך אוהב מוזיקה…" אמרה האם.
“מהסיבה הזאת בדיוק אני חושב שלא הוגן להמשיך ולטעת בו תקוות."
נתן כרמי מעולם לא ויתר על אהבתו, רק השלים עם אי־יכולתו לבצע. הוא ידע שכמאזין הוא ניחן בסגולות מיוחדות, וליתר דיוק, הוא ידע שהמוזיקה ניחנה בסגולות מיוחדות שפועלות את פעולתן עליו בשעה שהוא מאזין לה.

את המוזיקה הקאמרית של דבוז'ק גילה לא מזמן. כמו בסימפוניית “העולם החדש", גם כאן היה מופתע לגלות שצ'כי כדבוז'ק כתב מוזיקה עם גוון אמריקני כל כך. ובכלל, מהו אותו גוון אמריקני, איך הוא נולד? האם דבוז'ק הוא שיצר אותו? הוא משתאה — הוא לא יכול להגדיר את המאפיינים של אותה מלודיה אמריקנית, ובכל זאת הוא חש בה בבירור. כך הרהר ערב אחד כשישב והאזין. זו לא מתקתקות, חשב, אולי זו אופטימיות, תחושה של התחלה חדשה, של התרגשות, ואולי הכול טמון בהרמוניות. לרוב הוא לא אוהב התרגשויות סנטימנטליות, הוא מעדיף את האיפוק על פרץ של רגש משתפך, אבל אצל דבוז'ק…
ובייחוד במוזיקה הקָאמֵ…
מה זה?
הוא לקח את השלט והחליש את הווליום.
מחדר המדרגות נשמעו דפיקות.
הוא קם מהספה. החמישייה לכלי קשת בסול מז'ור כבר הושתקה. כשעמד מאחורי הדלת הסגורה שמע קולות פטפוט של ילדים, אבל כשפתח אותה היה חדר המדרגות ריק מדפיקות ומילדים, רק כמה ערמות חול קטנות היו פזורות בו.

רק כשנכנס נתן כרמי לחדר המדרגות בבניין מגוריו, אחרי שחזר מחברת הסקרים, הרגיש את העייפות. בכל זאת, טיול כזה בעיר לא עשה מזמן. אף פעם גם לא ישב זמן כה ממושך וענה על שאלות. הוא היה רעב. חוץ ממיץ הגזר לא הכניס לפיו דבר, גם את שנת הצהריים שלו הקריב. עכשיו כבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת.
הוא טיפס לאט במדרגות, נעצר בקומה השנייה, הקומה שלו, והביט מטה. תלוליות חול קטנות נחו על הרצפה לא רחוק מדלת דירתו. אף שכבר נראו כחלק מנוף חדר המדרגות, הוא הסתכל בהן בהשתוממות. מי לעזאזל עושה את זה.
צעדים נשמעו מכיוון הקומות העליונות. נתן כרמי נשא את עיניו וראה את השכנה הצעירה מהקומה השלישית.
“שלום," היא חייכה אליו בעודה יורדת במדרגות. “הכול בסדר?" שאלה כשהבינה שהוא עומד שם בהלם משתק ולא נכנס לביתו.
“את יודעת מה זה ערמות החול האלה?" שאל אותה והצביע על הרצפה. היא נעמדה לידו והסתכלה. “זה ככה כל יום," אמר. “פעם יצאתי לטאטא את זה, ולמחרת זה שוב חזר. כאילו המרצפות משריצות חול."
“אצלנו בקומה זה לא קורה…" אמרה.
הוא הביט בה בתמיהה.
“מישהו בא ומפזר כאן חול," אמר.
“אבל למה שמישהו יעשה דבר כזה?"
“באמת שאין לי מושג."
הם עמדו בשתיקה.
“טוב," הוא הוציא מפתח מהכיס. “אם תגלי משהו, תגידי לי."
“בטח," אמרה השכנה הצעירה ופנתה לרדת במדרגות.

זיעה שטפה אותה.
המצח, העורף, הגב, בתי השחי, קפל השדיים, כפות הידיים.
היא עמדה מול שלושים ושניים ילדים, והטיפות נסעו על גופה. כבר יש לה ניסיון, זו לא הפעם הראשונה שהיא עומדת מול כיתה, ובכל זאת, שלושים ושניים מבטים נעוצים בה עכשיו והם מעוררים בה חרדה. הם שקטים, הילדים, לא משתוללים ולא מרעישים, רק יושבים ומכוונים אליה את מבטיהם. הם נראים קשובים; ליתר דיוק, דרוכים. היא המורה החדשה שלהם, והם מודדים אותה מדידה מדויקת ואכזרית. רק בני תשע או עשר, והם ביקורתיים ומשחרים לטרף כמו להקת תנים.
היא הרימה את ידה אל מצחה ומחתה את הזיעה בגב כף היד. עדיף שלא אהיה מרוכזת בזיעה, חשבה, ככה היא לא תיפסק. אבל היא לא יכלה להשתחרר מהמחשבה שהזיעה היא הדבר היחיד שהילדים רואים עכשיו, כשהם סורקים אותה במבטם, וכל טיפה נוצצת מולם כמו אגל טל של בוקר. כשתפנה אל הלוח ייראה פס ארוך ורטוב על הגב שלה. מלפנים המצב לא יותר טוב, החולצה הרפויה כבר דבוקה לבטן.
היא ניגשה למדף שעליו השַלָט וכיוונה את המזגן לאחת עשרה מעלות. קור צפוני אולי יועיל כאן, חשבה, במזרח התיכון של גופה.
היא המשיכה בשיעור כרגיל, דרשה מהתלמידים להשתתף. הם נענו לה בחשש, עדיין לא הרגישו בטוחים. היא עודדה בחיוך כל ילד שהעז להרים את היד, קיבלה בחיבה כל תשובה. לאט־לאט הם נפתחו. ילדה שישבה בשורה הראשונה הרימה בביישנות את ידה וקיבלה את רשות הדיבור. היא אמרה שקר לה. המורה אחזה בשלט והחזירה את הטמפרטורה לטווחים שפויים תוך כדי מלמול: “סליחה, אני… באמת קצת הגזמתי." היא חייכה אליה, אל הילדה הדקה, הרי לא רצתה לגרום לה סבל.

בחדר המורים התבוננה על המורות האחרות, על המורים, על המנהלת. הם היו שונים ממנה, ההתנהגות שלהם היתה חלקה משלה, לא היו בה קפיצות. הם הרגישו שייכים, דיברו בשקיקה, החיוכים שלהם היו הגיוניים. שלא כחטטנותם הישירה של הילדים, זו שהתנהלה בחדר המורים היתה עדינה, פתלתלה, חטטנות בשלה של אנשים בוגרים. השאלות הובילו לדיונים על בתי ספר אחרים, על תקינות המזגנים בכיתות הלימוד, על תחבורה ציבורית ועל פקקי תנועה. גם משיחות כאלה צומחות לפעמים חברויות.
ההפסקה עמדה להיגמר, חדר המורים הרועש יתרוקן עוד מעט וישקוט. היה עליה לאסוף כוחות כדי לקום ולצעוד לשיעור הבא. זו היתה השעה הרביעית, והדיבור הבלתי פוסק מול הילדים, העמידה מול הכיתה, הצורך לשמור על המשמעת המתרופפת כל כך בקלות — כמו תקליט קצר במיוחד שצריך לגשת אליו שוב ושוב ולכוון מחדש את המחט — הניסיון לחשוב כמו מתוך ראשם של הילדים, לא להשתמש במילים לועזיות, להיות סמכותית — כל אלה התישו אותה ביום הראשון.
“אני גליה, נעים מאוד," אמרה למורה השמנמנה שישבה לידה בהפסקה וסידרה לפניה ערמת דפים.
המורה השמנמנה הרפתה מן הדפים והרימה מבט. “אני חוה," אמרה.
“אני מותשת, ועוד לא נגמר היום," גליה אמרה.
חוה חייכה. “זה כמו כושר," אמרה. “זה בא בהדרגה. את צריכה לאמן את שרירי ההוראה שלך. יש המון שרירים כאלה." היא הרימה את זרועה ועשתה שריר.
גליה צחקה.
“כבר חמש עשרה שנה," אמרה חוה בגאווה.
לבני אדם יש גוף ופנים, חזות רציפה פחות או יותר, גם אם בפְנים הם לפעמים כל כך מפורקים.

בערב ישבה מול המחשב. חיברה עורקים דקים, פרטיים, לעורקים הרחבים של העולם. פעילותה חלושה ולא מורגשת, כמה כבר היא מוסיפה לנהר הביטים הגדול?
בתיבת הדואר האלקטרוני ראתה הודעות ולא פתחה אותן. גילתה שבפייסבוק חמישה ילדים הציעו לה חברות. ילדים בני תשע. רק היום פגשה אותם. הילדים, היא הבחינה, לא מחייכים בתמונות, נראה שהם מנסים לשדר איזו אווירה קדורנית: שער על הפנים, מבט מושפל, מיוסר. הם נראים כמו פרסומת לבושֹם.
היא נזכרה בשיר הילדים “מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני", שיר שאהבה, בגלל ההתרסה שבו. לא בטוח שהיתה רוצה את הילד המתריס הזה אצלה בכיתה, ובכל זאת, גם התרסה היא מין תקשורת, רק הפוכה. “מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני" מתכוון לומר: אני רוצה שתביטו בי, ודווקא מלפנים.
היא נטשה את המחשב. השפע שהציע היה גדול מדי, רחב מדי, משעמם.
היא התיישבה אל שולחן האוכל ופיזרה לפניה את חוברות הלימוד: חשבון, ספרות, תנ"ך. יש מקצועות שהיתה רוצה ללמד בלי חוברת. תנ"ך, למשל. בלי דקויות מיותרות, רק לקרוא עם הילדים את הסיפור ולתת לו לפעול עליהם. סיפור הוא פעולה, ולכן לסיפורים יש כוח. כמה היתה רוצה שילדים ילמדו ליהנות גם מהמוזיקה של המקרא: “וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה". זונה היא אישה רחבת לב, כך היתה רוצה להגיד לילדים. אולי לא במקרה שמה רחב. “וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה", היתה קוראת מן הכתוב ואומרת: “האזינו למוזיקה, תראו כמה היא נעימה." אבל לא את הדברים האלה היא אמורה לומר בכיתה.

למחרת, בהפסקה, עמדה שוב בחדר המורים וסרקה אותו במבט ערני. איפה חוה? זה היום החופשי שלה, או שהיא אולי תורנית בהפסקה? היא לקחה את ספל התה ויצאה. חוה עמדה בחצר מוקפת תלמידים וניהלה אתם שיחה שמחה וקולנית. גליה התקרבה אליהם.
“להביא לך משהו לשתות?" שאלה את חוה.
“יש לי, תודה." על מעקה האבן עמד ספל קפה. “את נראית קצת עצובה," אמרה חוה, שפרשה לרגע הצדה והתנתקה מההמולה הרוגשת סביבה.
“אני לא עצובה," ענתה גליה והבחינה פתאום בילדה שנעמדה ממש לידה. נדמה היה שהיא רוצה לומר לה משהו, כי הרימה אליה את ראשה. חוה מיהרה למגרש, שני ילדים הכו שם זה את זה. גליה הסתכלה מטה אל הילדה הקטנה.
“איפה את גרה?" שאלה הילדה.
“לא רחוק מכאן," ענתה גליה.
“כאן בשכונה?"
“כן."
“את חדשה כאן?"
“כן," ענתה גליה. “ואיפה את גרה?"
“עם אמא שלי כאן בשכונה ועם אבא שלי בנתניה."
“אז יש לך שני בתים."
“כן. הם התגרשו. את באה לבית ספר ברגל?"
“לפעמים גם באופניים." גליה קירבה את הכוס אל פיה.
“יש לך אופניים עם הילוכים?" שאלה הילדה.
היא הצליחה לשתות קצת מהתה החם. “כן," חייכה.
“גם לי הבטיחו שיקנו אופניים עם הילוכים."
“את אוהבת לרכוב על אופניים?"
“מאוד. אני מסתובבת בשכונה רק עם אופניים. כשאני הולכת לחברות למשל. אבל אצל אבא שלי אין לי אופניים."
“אבל הוא הבטיח לקנות לך."
“כן."
“את לא רוצה ללכת לשחק עם הילדים? ההפסקה עוד מעט נגמרת."
“לא יהיה לך משעמם?" שאלה הילדה.
גליה צחקה. “אולי… אבל אל תדאגי לי, אני אסתדר."
הילדה הסתובבה והלכה. חוה הגניבה אל גליה חיוך מרחוק.
“שלום, קוראים לי גליה, ואני המורה החדשה של הילדים שלכם. זאת גם השנה הראשונה שלי בבית הספר הזה. לפני כן לימדתי חמש שנים בבית ספר אחר, תמיד בכיתות דל"ת עד וי"ו."
אלה הם משפטי הפתיחה שהכינה. די צפויים. האם להוסיף שיש לה תואר בספרות? שרק אחר כך עשתה תעודת הוראה? שללמד ספרות זה שליחות בשבילה? ובייחוד היום, בעידן המחשב, כשילדים בקושי לוקחים ספר ליד ובקושי מצליחים לקרוא פסקה אחת בלי להתעייף? האם לומר דברים משעממים ומובנים מאליהם על הספרות, שהיא עולם עשיר, שיש בה כל כך הרבה רגש, שכל אחד יכול למצוא שם את עצמו, ללמוד על עצמו? שאפשר ללמוד דרכה גם על השפה, על דרכי הבעה? צמצום לעומת עודפות, אירוניה, השימוש בדימויים, התפקיד הרגשי של דימויים, קיטש, מה זה קיטש. אפשר לבחון את השאלה אם קיטש זה אמנות. אם כי אני לא בטוחה, תוכל לומר, שילדים מסוגלים להבחין בקיטש. קיטש בדרך כלל מדבר אליהם מאוד.
היא נסחפת, זה ברור. אין צורך בכל הדברים האלה, רוב ההורים לא ימצאו בהם שום עניין. אחרי יום עבודה ארוך היא תדבר אתם על קיטש? הם הרי באים רק בשביל לראות אותה, להתרשם מהדמות שהילדים שלהם יפגשו עכשיו יום־יום. לא צריך להתחכם. התחכמויות רק ירחיקו אותם.
“תקנון בית הספר, כמו שאתם בטח כבר יודעים משנים קודמות, קובע דרכי פעולה ספציפיות, ולפיהן אנחנו נוהגים כאן בבית הספר. אלה מצבים שלצערי אנחנו נתקלים בהם בשגרת הלימודים. אל"ף, מצב של אלימות בין תלמידים. במקרה כזה ייערך בירור. הצד האלים יושעה…"
כן, היא תדבר על עניינים מנהלתיים, ארגוניים, לוגיסטיים, והפעם היא לא תזיע. הם ישאלו שאלות כאלה ואחרות, ואחר כך היא תחזור הביתה, אל השקט.

אספת ההורים נגמרה. אמא אחת עמדה מולה וסיפרה בקדחתנות מה עבר על הבן שלה בבית הספר הקודם. גליה הקשיבה בסבלנות ולא קטעה את שצף הדברים, אף שדבריה של האם לא הובילו לשום מקום, היא רק חזרה על עצמה שוב ושוב. הבן שלה היה ילד שקט, סגור, גליה כבר הכירה אותו. עכשיו חשבה שפטפטנותה של האם אולי מסבירה את העובדה הזאת. בינתיים הורים התנקזו החוצה, כמה קראו “להתראות", כמה “בהצלחה", כמה לא אמרו כלום. בסוף סיימה גם הפטפטנית את דבריה, וגליה ניגשה להוציא את התיק שלה מהארון.
“חיכיתי שתתפני," אמר קול נמוך.
היא הסתובבה וראתה בחור צעיר יושב על אחד הכיסאות הקטנים ורגליו הארוכות מתוחות קדימה.
היא היתה מותשת. התיישבה גם היא על אחד הכיסאות הקטנים והניחה את התיק על ברכיה.
“את עייפה?" שאל.
“לא נורא," אמרה בפנים נפולות.
“לא הבנתי למה היית צריכה לדבר כל כך הרבה על חוקים ומסגרות ותקנונים."
“מה?"
“הרי ברור שלא הדברים האלה מעניינים אותך."
“אני לא דיברתי על זה כל כך הרבה."
הוא חייך.
“נוח לך לברוח אל החוקים והמסגרות, את מתחמקת."
“מי אתה?" שאלה.
“אני אח של דנה. כבר כמה שנים אני בא לאספות במקום ההורים שלי."
“למה?"
“חשוב לי להיות מעורב. ההורים שלי שמחים לתת לי את התפקיד הזה. בגילם כבר אין להם סבלנות לכל המפגשים האלה."
“הממ…"
“אל תיקחי את זה אישית."
“טוב שלמישהו יש כוח למפגשים האלה," חייכה ועמדה לקום.
“אני די לקחתי פיקוד על החינוך של דנה."
“הממ…"
“אני חושב שילדים הולכים היום לאיבוד בגלל חינוך רכרוכי וחוסר תשומת לב."
“למה אתה מתכוון?"
“לא דורשים מהם מספיק, הכול עושים בשבילם. רוצים שרק יהיה להם כיף כל הזמן. מגדלים אותם לקטוף סוכריות בסופרמרקט במקום לשתול זרעים של קישואים באדמה."
“אז מה אתה עושה בנידון?"
“אני קובע חוקים מאוד ברורים ונוקשים."
“אז גם אתה בורח אל החוקים," חייכה.
“לא," ענה ברצינות. “אני יוצר את החוקים בשביל להציל את דנה מהרפיסות הכללית שאנחנו חיים בתוכה. את בטח עייפה, זה נושא די גדול בשביל לפתח אותו עכשיו."
“כן," אמרה. “בוא נצא."
הם יצאו מהכיתה.
“איזה חוקים למשל אתה יוצר כדי להציל אותה מהרפיסות?" שאלה כשצעדו יחד אל שער בית הספר.
“אה… ריצה למשל. שלוש פעמים בשבוע."
היא התבוננה בו, די מופתעת.
“זה דורש משמעת," אמר.
היא נעצרה מולו. “אני הולכת לכיוון הזה," החוותה עם היד.
“טוב," אמר, “אז נמשיך בפעם אחרת."

כשחזרה לדירה התיישבה על הכורסה שמול החלון הגדול בסלון וצפתה בשכן. חדרו היה מואר באור קלוש. רק שולחן הכתיבה שלו חגג באור שופע ממנורת הקריאה. כל ערב ישב שם מול המחשב. כשהרכין את ראשו, גליה ידעה שהוא קורא בספר. פעם אחת ראתה בחדרו אישה, אחר כך יצאה האישה מהחדר ונעלמה בחשכה. הוא לא הלך בעקבותיה, אלא המשיך לשבת. אח של דנה צודק: משמעת, התמדה — אלה דברים שצריך ללמוד. הגבר הצעיר מול המחשב, מה הוא חוקר, מה הוא לומד ערב־ערב? לרוב השקיפה עליו מתוך חדר חשוך. רק הטלוויזיה דלקה אצלה לפעמים באור כחלחל, אבל בדרך כלל היתה כבויה. היא העדיפה לצפות באיש הלומד ולא בתוכניות שעל המרקע. הוא כמעט לא זז, לא עשה שום דבר, רק הרים או הוריד את הראש מדי פעם בפעם, מהספר אל הצג ובחזרה, נע קלות בכיסא, השעין לחי על כף יד. היא צפתה בריתמוס שלו, של האדם החושב, הלומד, ההוגה. כשהלכה לישון, הוא עוד ישב שם.

נגה אלבלך, ילידת 1971, היא סופרת ישראלית ועורכת. נולדה וגדלה בפתח תקווה, כיום מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושלושת ילדיה. סיימה לימודי תואר ראשון בכלכלה, סטטיסטיקה וחקר ביצועים ולימודי תואר שני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. עבדה כעשר שנים כאנליסטית בתחום האשראי ובתחום שוק ההון במוסדות בנקאיים שונים. בשנת 2005 עזבה אלבלך את תחום הכלכלה ופנתה ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב. בזמן לימודי הספרות החלה לעבוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובארכיוני הסופרים של מרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב. באותה עת פרסמה גם את סיפוריה הקצרים הראשונים בכתבי העת “עיתון 77″ ו”מטעם”.

במסגרת עבודתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד עורכת אלבלך בשיתוף עם אברם קנטור את סדרת “ספרית פועלים – סיפורת”. ערכה קבצי סיפורים ותרגומים של הסופרים רוברט ואלזר, דיוויד פוסטר וואלאס, חרבראנד באקר, ארנון גרונברג, לאוניד פקרובסקי, אורי ניסן גנסין, ויקטור דרגונסקי ועוד.

ספר הפרוזה הראשון פרי עטה, “הדחיפה”, ראה אור ב-2013 וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע”א.

ספרה לילדים “אלי פורש כנפיים” נכלל במצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע”א.

בשנת 2013 ראה אור ספר ילדים נוסף פרי עטה “העוגה של סבא אליהו” באיורה של ג’ני מייליכוב (הוצאת מטר).

ב-2014 ראה אור ספרה "ספונג'ה וסיפורים קצרים", שזכה בשחי הביקורת

.

X