סחרור גורלי | לרכישה באינדיבוק
סחרור גורלי

סחרור גורלי

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 378
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

אירועי היום אינם נותנים לי מנוח והדיוקן של הטורף צץ ועולה לנגד עיניי. הגודל שלו כמעט בלתי אנושי, והפנים שלו נראות כאילו מישהו חצב אותן באבן. כל תו בפניו מסותת באופן מושלם, והיכולת שלו לשמור על הבעה אטומה מצמררת אותי. ממש כמו חצי אל וחצי בן אדם. אבל הטורף שלי הוא לא הבן של זאוס, הגיוני יותר שהוא הבן של אל הזעם…

מישל נדרשת לתת עדות גורלית בבית המשפט, ומהלך האירועים מאלץ אותה להתנתק מחייה, מחבריה ומבני משפחתה ולהצטרף לתכנית להגנת עדים. הנחיתה מהחיים הזוהרים כתקציבאית במשרד פרסום בניו יורק אל החיים האפורים כמלצרית בעיירה שכוחת אל – קשה וכואבת. וכשהיא כבר משלימה עם חייה החדשים והמשעממים, זהותה נחשפת והיא נשאבת לתוך מערבולת של תככים, מזימות ויצרים. מישל מוצאת את עצמה נקרעת בין שני גברים המבקשים לפרוש עליה את חסותם. האחד הוא איש חוק והאחר הוא איש עסקים קשוח שטיבו שנוי במחלוקת, ושניהם מנהלים ביניהם מאבקים של כוח וכבוד. אך מי מהם באמת רוצה בטובתה, ומי מבקש רק לנצל אותה לצרכיו? במציאות קשה ומסעירה, שבה האדם שממנו ברחה אמור כעת לדאוג לביטחונה, מישל נאלצת להמר על חייה.

סחרור גורלי הוא רומן מתח חושני השואב את הקוראים לעולם אפל ומרגש.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סחרור גורלי”

בקרוב…

פרולוג

 

אני יושבת על הכיסא ומותחת את גופי, מנסה להתרכז בשאלות שמופנות אליי. כל כך הרבה שאלות, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא עד כמה הכיסא הזה לא נוח. אני תוהה אם בנה אותו נגר סדיסט. עורך הדין שעומד מולי מכחכח בגרונו, ואני מתנערת מהמחשבות ומביטה בו במבוכה.
"שמעת את השאלה שלי?" הוא שואל ומזייף חיוך קטן.
"אני מתנצלת," אני עונה וממששת את כפתורי החולצה שלי. "אשמח אם תוכל לחזור עליה."
"שאלתי אם ראית את המעטפות או את המזוודה בידיו של מר אובראיין," הוא חוזר על השאלה לאט, מדגיש כל מילה, ואני מציצה לכיוון חבר המושבעים. פניהם אינן משדרות אמפתיה אלא עייפות, שנובעת מן הסתם מהעובדה שהם כלואים כאן שעות רבות ביום במשך שבועות, ונאלצים להאזין בכל יום מחדש לאותן השאלות מופנות לאנשים שונים. ועכשיו הגיע תורי, לאחר שהוצגתי כעדת מפתח מטעם התביעה.
אבל המבטים העייפים באולם משתנים לפתע למשהו אחר. יש בהם ציפייה. ציפייה שאני אסיים סוף סוף את הסאגה הזאת עכשיו בתשובה חד-משמעית.
"אני… אני… לא ראיתי… אבל…" אני מנסה למצוא את הניסוח המתאים ונקטעת בבוטות על ידי עורך הדין שעומד מולי. הוא איש גבוה ורזה בחליפה מחויטת, שמדבר וזז בתנועות חדות כאילו מותקנת מערכת פיקוד בגב שלו והוא אינו בן אנוש אלא רובוט משוכלל, שאוכל להשתיק אם רק אצליח לנתק אצלו את הכבל החשמלי הנכון.
"גברת בנסון," קולו הצורם מזעזע לי את עור התוף, "שאלתי שאלה פשוטה, שהתשובה עליה היא כן או לא."
אני נושמת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי. כשאני פוקחת אותן המבט שלי ננעץ בגבר הגבוה שיושב בין הקהל המצומצם שבאולם. הוא מהנהן קלות בראשו, מסמן לי להמשיך, ואני נושפת במצוקה.
"אין לנו יום שלם," הרובוט דוחק בי לענות, ואני יודעת שהגיע זמני לספק את הסחורה גם במחיר של ויתור על הערכים שעליהם גדלתי. אני פותחת את פי כדי לענות, והרובוט זז צעד אחד שמאלה. כעת לא נותרה שום חומת ביטחון ביני לבין הגבר העצום שיושב על כיסא הנאשמים שמולי. עיניו השחורות והאפלות חודרות לתוך עיניי, והברכיים שלי מתחילות לרעוד. אני מנסה לזהות תזוזה בתווי הפנים הנוקשים שלו, משהו שיעיד על לחץ, אך הלסת שלו נעולה והוא ממצמץ לאט ובקצב קבוע. אם לא הייתי יודעת שהגורל שלו נתון בידיי, הייתי מוכנה להישבע שהוא נראה משועמם.
"גברת בנסון, אני מזכיר לך שאת מעידה בשבועה," הרובוט מרעים בקולו ונוקש באצבעותיו על המעקה שמולי. אבל אני לא מצליחה לנתק את מבטי מהגבר שעל כיסא הנאשמים, הוא גורם לי לחוות שיתוק כללי למעט ברכיי שרועדות בחוסר שליטה.
"אני מציע שנצא להפסקה קצרה," אני שומעת את קולו המתחנחן של התובע, שיושב במרחק כמה מטרים ממני.
"הגברת תענה קודם על השאלה," השופט משיב בנחרצות, ואני מרגישה שהקולות של כולם רחוקים כל כך וזרים לי, ושהעובדה שאני יושבת עכשיו על הכיסא הזה כלל לא קשורה לדיון שמתנהל כאן. אני מנסה בכל כוחי לנתק את עיניי מחיית הטרף שמולי, אבל אני לכודה.
"גברת בנסון, תעני בבקשה על השאלה," הרובוט מרים את קולו. אני ממשיכה להביט בטורף ופותחת את הפה.
"לא," התשובה נפלטת פתאום מפי, ומהומה פורצת באולם.
"מה לא?" הרובוט שואל וצועד צעד קטן ימינה. עיניי ננעצות בחליפה שלו ומתנתקות ממבטו של הטורף, ואני מרימה את ראשי בבהלה.
"אלוהים…" אני ממלמלת ומחפשת שוב את עיניו של הגבר הגבוה שיושב בקהל. המבט על פניו אומר הכול. אין חיוך מרגיע, אין תזוזת ראש מנחמת, רק אכזבה.
הרסתי הכול. אני מרגישה את הפאניקה משתלטת עליי. הייתי צריכה לשקר, אבל הטורף הזה הצליח לנעול אותי במלכודת שלו ושבר לי בגסות את הכנפיים.
"מה לא?" הרובוט שואל שוב ואני רואה כיצד פניו נמתחות בחיוך גדול.
"לא ראיתי את המעטפות או את המזוודה בידיו של מר אובראיין," אני עונה חלושות ונשענת בתשישות לאחור על הכיסא.
"האם זה נכון שמי שהחזיק את המעטפות ואת המזוודה הוא בעצם מר בנסון?" הוא יורה את השאלה לחלל האולם, ואני משתנקת ומנערת את ראשי בהיסטריה.
"גברת בנסון, האם מי שהחזיק את המעטפות ואת המזוודה הוא מר בנסון?" הוא מרים את קולו שוב, "מר בנסון, האח הגדול שלך," הוא מסכם את השאלה שלו וזז מעט, מסתובב כדי להביט בחבר המושבעים. שוב נפרצה החומה, אך הפעם, מהזווית הזו, אני לא רואה מולי את הגבר הגבוה שבקהל ולא את הטורף שעל כיסא הנאשמים. הפעם אני מוצאת את עצמי מביטה בבן, באח שלי. הדמות היציבה היחידה בחיים שלי. הבחור היפה וטוב הלב שלקח על עצמו את תפקיד אבא שלי, למרות שהוא מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד. בן מחייך חיוך קטן ועוצם את עיניו כסימן לאישור. הוא מאשר לי לומר את האמת. אני מושכת שערה אחת מראשי ותולשת אותה, הכאב רגעי אך מענג. אני תולשת שערה נוספת ודמעות מציפות את עיניי.
"כן," אני עונה כמעט בלי קול, ומשלימה עם העובדה שחיי עומדים להשתנות לנצח.

דנה לוי אלגרוד, נשואה ואם לשניים. היא מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה.

סחרור גורלי הוא ספרה החמישי.

היא כתבה גם את סדרת ספרי "התשוקות": התשוקה לשרוד, התשוקה לחיות, התשוקה לאהוב והתשוקה להאמין.

 

X