סוס אחד נכנס לבר | לרכישה באינדיבוק
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 198
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 68
- 42

הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי. האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן-הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר.
הסטנדאפיסט דוֹבָלה גִ'י, הפכפך מרתיע ומקסים, חושף בערב הזה את השריטה של חייו – הבחירה המבעיתה והגורלית שנאלץ לעשות בין שתי נפשות קרובות.
זהו ספר סוחף, כתוב בתנופה ובגַעַש, על בגידות באהבה ובחברוּת, על אשמות שמבקשות גזר-דין. האמן נקרע בו בין חובתו לקהלו לבין חובתו לעצמו. לכן מתנהל הספר על קו הגבול המרוסק בין יסודות ומצבי-רוח ורגשות לא-מתיישבים. בדיחות מפולפלות מפלחות את האפיזודות הכי מעוררות חמלה, הזדהות ועצב. הבעות פנים מנוגדות חוצות זו את זו במעופן.
גרוסמן מגיע בספר זה לשיא חדש של כתיבה מופלאה, מלאת מתח ורגש עז, מלהיבה בהמצאותיה ובמורכבות שלה, וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סוס אחד נכנס לבר”

בקרוב…

פתיחת הספר

 

– ערב טוב, ערב טוב, ער–ב טוב קֵיסַריָ–ה!!!

 

הבמה עדיין ריקה. הצעקה מהדהדת מאחורי הקלעים. היושבים באולם משתתקים אט־אט ומחייכים בציפייה. איש דל גוף, נמוך וממושקף, מעופף לבמה מדלת צדדית כאילו הושלך משם או נבעט. הוא כושל עוד כמה צעדים על הבמה, כמעט נופל, בולם את עצמו ברצפת העץ בשתי ידיו, ואז, בתנועה חדה, הוא זוקר את עכוזו למעלה. צחוק פזור בקהל ומחיאות כפיים. אנשים עדיין נכנסים מחדר־המבואה, מפטפטים בקול רם. גבירותי ורבותי, מכריז בפה קפוץ גבר שיושב ליד שולחן בקרה ומפקח על התאורה – קבלו במחיאות כפיים את דוֹבָלה גִ'י. האיש על הבמה עדיין כפוף בתנוחה קופית, משקפיו הגדולים נחים עקום על אפו. הוא מפנה את פניו לאט אל האולם, מביט ארוכות, לא ממצמץ.

 

– אה, הוא רוטן, לא קיסריה, מה? קולות צחוק. הוא מזדקף לאט ומנקה את כפות ידיו מהאבק. עוד פעם זיין אותי הסוכן שלי? נשמעות קריאות מהקהל. האיש נועץ מבט מזועזע: מה זה? מה אמרתם? אַת, שולחן שבע, כן את, מַבְּרוּק על השפתיים, יָפֶה לָך! האשה מצחקקת ומסתירה את פיה בכף ידה. הוא עומד בקצה הבמה, מנדנד קלות את גופו קדימה אחורה. תהיי רצינית, חומד, באמת אמרת נָתַניה? עיניו מתרחבות, כמעט ממלאות את עדשות משקפיו: תני להבין, את אומרת לי פה בדעה צלולה ובמצח נחושה שאני אשכָּרה עכשיו בנָתַניה ועוד בלי שכפ"ץ? הוא משַׂכל את ידיו באימה לפני ערוותו. הקהל שואג בהנאה. פה־ושם עפות שריקות. עוד כמה זוגות נכנסים, ואחריהם חבורה קולנית של גברים צעירים, כנראה חיילים בחופשה. האולם הקטן מתמלא. מכרים מנופפים זה אל זה. שלוש מלצריות בשורטס ובגופיות סגולות־זוהרות יוצאות מהמטבח ונפוצות בין השולחנות.

 

– בּוֹאנה, שפתיים, הוא מחייך אל האשה בשולחן שבע, עוד לא גמרתי איתך, בואי נדבר על זה… לא, כי את נראית לי דווקא בחורה רצינית וגם עם טעם מקורי, אם אני מבין נכון את עיצוב השיער המעניין שעשה לך – תני לי לנחש, המעצב שהביא לנו את המסגדים בהר־הבית וגם את הכור בדימונה? צחוק בקהל. ואם אני לא טועה, אני מריח פה גם יַמבָּה כסף… צדוק־צדקתי? אה? הקַרצִיוֹן העליון? לא? ממש לא? אני אגיד לך למה, כי אני רואה פה גם בּוֹטוֹקס רב־תפארת, וגם הקטנת חזה שלגמרי יצאה משליטה. תאמיני לי, את הידיים הייתי חותך למנתח הזה.
האשה מצמידה את זרועותיה לגופה ומכסה את פניה בידיה ופולטת מבין האצבעות צווחות דגדוג. תוך כדי דיבור האיש פוסע במהירות על הבמה מצד אל צד, מחכך את ידיו וסורק את היושבים באולם. למגפי הבוקרים שלו יש עקבי הגבהה, והם מלווים את תנועתו בתיפוף יבש. רק תסבירי לי, חמודה, הוא מצטעק מבלי להביט בה, איך בחורה אינטליגנטית כמוך לא יודעת שדבר כזה צריך לספר לבנאדם בזהירות, בשכל, במחשבה, לא נופלים עליו עם 'אתה בנתניה! בּוּם!' מה קרה לָך? עושים הכנה לבנאדם, במיוחד שהוא כזה צנום: הוא מרים בתנועה מהירה את חולצת הטריקו הדהויה שלו ואנחה לא נשלטת חולפת בקהל. מה, לא ככה? הוא מפנה את גופו החשוף גם אל היושבים מימין ומשמאל לבמה ושולח אליהם חיוך רחב. ראיתם? עור ועצמות, הרוב סְחוּס, נשבע לכם, אם הייתי סוס כבר הייתי דֶבֶק, לא? בקהל צחקוקי מבוכה, נשיפות של רתיעה. תביני, נשמה, הוא חוזר אל האשה בשולחן שבע, שתדעי לפעם הבאה, הודעה כזאת מביאים לַבנאדם בזהירות, נותנים לו קצת הרדמה לפנֵי. אִלחוש, רַבָּק. מאלחשים לו בעדינות בַּתְּנוך, מזל טוב לךָ, דוֹבָלה, היפה בגברים, זכיתָ, נבחַרתָּ להשתתף בניסוי מיוחד באזור מישור החוף, לא משהו ארוך, שעה־וחצי, שעתיים גג, שזה הזמן המקסימלי שמותר לבנאדם נורמלי להיות בחשיפה לאנשים
פה –
הקהל צוחק, והאיש מופתע: מה אתם צוחקים, אַהְבְּלוֹת? זה עליכם! הקהל צוחק יותר, והוא: רגע, שנבין, כבר אמרו לכם שאתם פה רק בתור קהל־חימום, לפני שנכניס את הקהל האמיתי? שריקות, תרועות צחוק. מכמה פינות באולם נשמעים גם קולות של 'בּוּוּוּ' ארוך וחבטות על שולחנות, אבל רוב הקהל משועשע. צמד נוסף נכנס לאולם, ארוכים ודקיקים שניהם, שערם זהוב ופלומתי ומקפץ על מצחיהם: נער ונערה צעירים, או אולי שני נערים, עטופים בשחור בוהק, קסדות אופנוענים תחת זרועם. האיש שעל הבמה מעיף בהם מבט וקמט דק מתקשת מעל עינו.

 

הוא נע בלי הרף. פעם בכמה רגעים הוא מלווה את דיבורו בשיגור אגרוף מהיר לאוויר ואז, בתנועות הטעיה של מתאגרף, הוא חומק מיריבו. הקהל מתענג, והוא מאהיל בידו על עיניו ובולש באולם, שכמעט כולו כבר חשוך.
אותי הוא מחפש.

 

– בינינו, אחים שלי, עכשיו הייתי צריך לשים יד על הלב ולהגיד לכם איך אני מת, מת על נתניה, אמת? אמת, עונים לו כמה צעירים מהקהל. ומה־זה מתאים לי להיות איתכם ביום חמישי בערב באזור התעשייה הקסום שלכם, ועוד בקומת מרתף, בול על מרבצי הרָדון האטרקטיביים, ולהוציא לכם שרשרת בדיחות מהתחת, אמת? א-מת! מחזיר הקהל במלוא גרונותיו. לא אמת, קובע האיש ומחכך את ידיו בהנאה, הכל פַארְשׁ, חוץ מהתחת, כי האמת אני אגיד לכם, לא סובל את העיר שלכם, מפחידה אותי מוות הנתניה הזאת, כל בנאדם שני ברחוב נראה לי משתתף בתוכנית להגנת עדים, וכל בנאדם שלישי מחזיק בבגאז' את הבנאדם הראשון מגולגל בניילון שחור. ותאמינו לי, אם לא הייתי צריך לשלם מזונות לשלוש נשים מקסימות, ועוד לאחד־שתיים־שלוש־ארבע־חמש – חמישה ילדים, חַמסָה, הוא מטיח בפרצופו של הקהל כף יד פשוטת אצבעות, נשבע לכם, עומד פה לפניכם הגבר הראשון בהיסטוריה שחטף דיכאון אחרי לידה. חמש פעמים דיכאון אחרי לידה. בעצם ארבע, כי שניים היו תאומים. בעצם חמש, אם סופרים גם את הדיכאון אחרי הלידה שלי. ובכל־זאת, דבר אחד טוב יצא לכם מכל הבלגן הזה, נתניה המרגשת־בערים, כי אִם לא הערפדים שלי עם שינֵי־חלב, אין, אין מצב שהייתי כאן הערב בשביל השבע־מאות חמישים שקל שיואב משלם לי בלי חשבונית ובלי מלה טובה. אז יאללה, אחים שלי, מתוקים שלי, בואו נחגוג הערב, נעיף את הגג, כפיים לנתניה המלכה!

 

הצופים מוחאים כף, מבולבלים מעט מהתפנית, אבל נסחפים בַּשאגה הלבבית ובחיוך המתוק שמאיר פתאום את פניו ומשנֶה אותן לגמרי. נעלמת הארשת הסגופה, המרה והלעגנית, וכמו בהבזק מצלמה מופיעות פני אינטלקטואל נעים־סבר ועדין, כמעט ענוג, שאין ולא יכול להיות קשר בינו לבין מה שהוא מתיז פה.

 

והוא, בלי ספק, נהנה מהבלבול שהוא מחולל. הוא מסתובב לאט על ציר רגלו כמחוגה, וכשהוא חוזר מן העיגול פניו שוב מעוקמות ומרות: קַבְּלו הודעה חגיגית, נתניה, לא תאמינו איזה פיס נפל עליכם, כי היום, עשרים באוגוסט בּוּל, זה במקרה גם היוֹמוּלדת שלי, תודה, תודה באמת, הוא מרכין את ראשו בענווה, כן, היום לפני חמישים־ושבע שנה העולם נהיה מקום קצת יותר רע להיות בו, תודה, נשמות. הוא מעכס לרוחב הבמה ומרפרף מול פניו במניפה דמיונית. יפה מצִדכם, באמת לא הייתם צריכים, הגזמתם, צ'קים תשאירו בתיבה ביציאה, שטרות אפשר להדביק לי לחזה בסוף ההופעה, סֶקס־קוּפּוֹנים לגשת תיכף עכשיו ולתת לי ביד –
פה־ושם אנשים מרימים כוסות לעומתו. חבורה של כמה זוגות נכנסת ברעש גדול – הגברים מוחאים כפיים תוך כדי הליכה – ומתיישבת בשולחנות הסמוכים למה שהיה פעם בָּר. הם מנופפים אליו שלום, והנשים גם קוראות בשמו. הוא מכווץ את עיניו, מחזיר להם נפנוף כללי מהסס של קְצר־ראייה. שוב ושוב הוא מפנה את פניו לעבר השולחן שלי בקצה האולם. מרגע שנכנס לבמה הוא מחפש את העיניים שלי. אני לא מסוגל להיישיר אליו מבט. לא טוב לי האוויר כאן. לא טוב לי האוויר שהוא נושם.

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

דויד גרוסמן נולד בירושלים, ליצחק גרוסמן, יליד פולין, ולמיכאלה, ירושלמית. בבית למד לאהוב ספרות, כולל ספרות יידיש. כבר בגיל תשע היה כתב צעיר. אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. לפני שהחל לכתוב, עבד כמגיש רדיו. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, אחרי סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", קיבל את פרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". "חמורים" קיבל את פרס הארי הירשון ב-1980.

עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, כדי למחות נגד ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה קיבל את פרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו שני בנים ובת – בנם הצעיר אורי, חייל סדיר בחיל השריון, נפל במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו בזמן המלחמה, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו צל"ש אלוף.

חודשיים לאחר מות בנו, נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.

גרוסמן מיצב את עצמו כסופר במהלך שנות ה-80. הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים בגדה המערבית תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה דויד גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שיצאה לאור גם כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו בגדה המערבית, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי שואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ איתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא דויד גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת הדג נחש באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת הספריה החדשה באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

 

 

פרסים:

 

שנת 1997: זכה בפרס גרינזיין האיטלקי (Grinzane Cavour Award), שרבים מהסופרים שזכו בו גרפו בהמשך גם פרס נובל (שבו זכו גם אהרון אפלפלד וא. ב. יהושע).
שנת 2007: זכה בפרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה, עליה פקד אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו.
שנת 2008: זכה במינכן בפרס האחים שול, המוענק לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתקן" (Die Kraft zur Korrektur).
שנת 2009: זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות.
שנת 2010: זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
שנת 2011: זכה בפרס מדיסיס על ספרו אשה בורחת מבשורה.
שנת 2012: זכה גרוסמן בפרס ברנר על ספרו נופל מחוץ לזמן.

 

 

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

 

דו-קרב (1982): זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1982.
רץ (1983): קובץ סיפורים קצרים.
חיוך הגדי (1983): רומאן.
עיין ערך: 'אהבה' (1986): רומאן.
הזמן הצהוב (1987): תיעוד.
גן ריקי (1988): מחזה בשתי מערכות.
ספר הדקדוק הפנימי (1991): רומאן.
נוכחים נפקדים (1992): תיעוד.
יש ילדים זיגזג (1994): שבוע בחיי בנו של איש משטרה, קודם לחגיגת הבר מצווה שלו. בשבוע זה, שתחילתו בנסיעה ברכבת והמשכו בהרפתקאות רבות, במהלכן הוא לומד להכיר את משפחתו. רומן לנוער ולמבוגרים.
שתהיי לי הסכין (1998): רומאן.
מישהו לרוץ איתו (2000), סיפורו של אסף, נער ירושלמי, שמתוודע לתמר ולסיפור ההתחזות הסבוך שלה בעזרת כלבתה. זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא על ידי בני-נוער ומבוגרים כאחד. עובד לסרט.
חמורים (2000): סיפור קצר, שפורסם לראשונה בקובץ "רץ".
בגוף אני מבינה (2002): צמד נובלות.
המוות כדרך חיים (2003): מבחר של 32 מאמרים שהתפרסמו בעשור שקדם לפרסום הספר.
מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: 'אהבה'". עובד להצגה שעלתה בשנת 2005 בתיאטרון גשר.
דבש אריות (2005): מסה על שמשון הגיבור.
אשה בורחת מבשורה (2008): רומאן.
נופל מחוץ לזמן (יוני 2011)‏[7]

 

איתמר מטייל על קירות (1986)

איתמר מכתב (1988)
איתמר פוגש ארנב (1988)
איתמר ציד החלומות (1990)
איתמר וכובע הקסמים השחור (1992)
אח חדש לגמרי (1986)
השפה המיוחדת של אורי (1989)
ספר השיאים של פוז (1994)
היה הייתם שני קופים (1996)
רותי תישן ותישן (2004)
ג'ירפה ולישון (1999)
אל תדאגי רותי (1999)
החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010)
חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.‏[8]
מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011)
יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012)

 

 

מקור – ויקיפדיה

X