סומרסט | לרכישה באינדיבוק
סומרסט

סומרסט

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 512
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66.6

ראשית קורותיהם של גיבורי רב-המכר "שושנים" מאת ליילה מיצ'אם. קוראים חדשים מוזמנים למסע היכרות עם הסאגה המשפחתית שגם קוראים ותיקים ימצאו בו ענין רב.

מאה וחמישים שנה לפני… כל מה שקרה בחייהם של בני משפחות טוליוור,
הוורוויק ודומון, גיבורי הרומן הבלתי נשכח "שושנים"…

" זה היה ויכוח ישן נושן ביניהם. המשפחה היתה הכול בשביל אמו. ואדמה, שמייצגת את הקשר המובנה של אדם אל עצם ישותו, היתה הכול בשבילו. בלי אדמה משלו שאותה יוכל לעבד, משול אדם ללא-כלום, תהיה משפחתו אשר תהיה."

סאגה משפחתית מרתקת, שראשיתה בדרום ארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים, בשדרת המטע שבקרוליינה הדרומית. סיילס טוליוור, שנושל מירושתו, חובר אל חברו הטוב ג'רמי וורוויק, והשניים מתכננים מסע של שיירת קרונות אל ההבטחה שטמונה בטריטוריה חדשה שנקראת טקסס.

אהבה, נישואים, חברות, בגידה, טרגדיה וניצחון – כל המרכיבים שהפכו את "שושנים" לרב-מכר אהוב כלכ כך בקרב קוראים רבים כל כך – נמצאים כאן, ומוצגים על רקע מדהים של עבדות, התיישבות במערב, מאבק לביטול העבדות מלחמת האזרחים, הרקונסטרוקציה או "תקופת השיקום", ותמורות מכריעות בתולדות ארצות הברית וטקסס.

ספר שגם קוראי "שושנים" ישמחו לקרוא וכמוהם גם קוראים שלא נחשפו ל"שושנים" וירצו להתחיל את ההיכרות עם הגיבורים ב"סומרסט".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סומרסט”

עלית קרפ על הספר ב"הארץ".

 

"סומרסט עשיר בהיסטוריה של אמריקה וכתוב להפליא… מעריצים ותיקים וקוראים חדשים כאחד ימצאו את עצמם שקועים בסאגה המשפחתית שמיצ'אם מגוללת בכישרון רב… פּאבלישֶֹרס ויקלי

חלק ראשון, פרק ראשון | מטע קווינסקראון, ליד צ'רלסטון, קרוליינה הדרומית

 

אליזבת טוליוור התבוננה בבנה הצעיר סַ יילַ ס מתחת לתיתורה הרחבה הרפויה של כובע הגננות שלראשה. הוא עמד ליד מעקה המרפסת והשקיף בציפייה ובמבט חד ומרוכז על הדרך המתוחמת בעצי אלון המוליכה אל בית האחוזה של המשפחה. זה היה בתחילת חודש אוקטובר 1835.

אליזבת התבוננה בו מאחד מגני הוורדים המקיפים את הבית, בידה קוצץ גבעולים שנועד למלא סל של שושני לנקסטר אדומות שאותן גידלה וטיפחה בינואר. מדהים, אמרה בלבה, מה שמים, גבבה וזבל יכולים לעשות למען גבעולים קוצניים – ולמען רוב הצמחים – שנשארים זמן רב ללא טיפול.

הטבע משופע בדוגמאות כאלה של צמיחה מחדש וכוח מחודש לאחר שצרכים מתמלאים. אילו רק היה האדם נותן את דעתו לכך ומחיל את זה על המין האנושי.

אילו רק נתן בעלה את דעתו לצרכיו של בנו השני ומחיל את זה עליהם.

"למי אתה מחכה, סיילס?" קראה לעברו.

סיילס הפנה את ראשו לכיוונה. זה היה ראש יפהפה, מעוצב בתוויהם המרשימים של בני טוליוור שהוכיחו את היותם נצר לשושלת ארוכה של אצילים אנגלים שדיוקנותיהם קיבלו את פני האורחים באולם הגדול של קווינסקראון.

עיניו הירוקות של סיילס התכווצו, יוקדות כאבני ברקת מתחת לגבות ההולמות בהחלט את שערו השחור הפרוע, אבל גומת החן הקבועה בדיוק באמצע הסנטר של בני המשפחה היא שלא הותירה ספק בעניין שושלת היוחסין שלו.

"לג'רמי," הוא השיב קצרות והמשיך במעקב.

כתפיה של אליזבת נשמטו. סיילס האשים אותה בתנאים שהעמיד אביו בצוואתו. "יכולת לשכנע אותו לשנות את דעתו, אמא," אמר לה בנימה מאשימה, "ועכשיו עלייך לשאת בתוצאות." היא ידעה שהוא לעולם לא ישתכנע שלא היה לה מושג על האפשרות שכך יכתוב אביו בצוואתו, אף על פי שבנה ידע – אין לה ספק שידע – שהיא לעולם לא היתה מקריבה את אושרו כדי להבטיח את זה שלה.

היא שמעה עכשיו את "תוצאות" כישלונה מגיעות בקול השעטה הרם של פרסות סוס: ג'רמי וורוויק, רכוב על סוסו הלבן, בא לפתות את בנה ואת נכדה בן הארבע ואת כלתה לעתיד ללכת אל טריטוריה רחוקה ומסוכנת שנקראת טקסס.

ג'רמי התקרב בדהרה ונעצר, ועוד קודם שבירך לשלום את סיילס וירד מהסוס, הוא קרא לעברה, "בוקר טוב, מיז ליזָבֶּ ת. מה שלום השושנים שלך?"

כך נהג לברך אותה לשלום בכל מצב, והכוונה היתה לדרוש בשלומה באופן כללי. ציון השושנים נשא משמעות רחבה יותר במובן זה שהוורוויקים והטוליוורים כאחד היו צאצאים של משפחות אצולה אנגליות, שזוהו על פי הפרח הקוצני ההדור ששימש להן סמל.

הוורוויקים מקרוליינה הדרומית היו נצר לבית יורק, שסמלו היה השושנה הלבנה; סמלם של הטוליוורים, שנמנו עם בית לנקסטר, היה השושנה האדומה. אף שהיו שכנים וידידים טובים, כל משפחה גידלה בגנהּ את סמלה שלה, שייצג נאמנות לשורשיה האריסטוקרטיים.

בשאלה מה שלום השושנים שלך? של אותו בוקר הוא לא התכוון לשאול מה מצבם של פרחיה האהובים, שהיא עמלה עכשיו להשיבם לחיים בטיפול מסור, אחרי חודשים שעשתה ליד מיטת חוליו של בעלה בבית חולים בצ'רלסטון, אלא לשאול איך היא מרגישה עכשיו, לאחר שהוא נח בקברו זה ארבעה שבועות. "קשה לדעת," קראה לעברו בתשובה. "כוח הסבל שלהם יתברר במזג האוויר הקרֵ ב לבוא."

הם החליפו דברי נועם כאלה מאז היו הבנים ילדים, ואליזבת גילתה את שנינותו הזריזה, האירונית אך לעולם לא מלגלגת של ג'רמי וורוויק. היא אהבה והעריכה אותו מאוד. ג'רמי, גבוה וחסון, בניגוד לבנה הרזה, השרירי והגבוה לא פחות, היה הצעיר בשלושה אחים שאביהם היה בעליו של מטע כותנה סמוך בשם מֶ דוֹ לֶ נדס.

כבנים לשתי משפחות שותפות לסדר הניקור, הגילים, המורשת ותחומי העניין, היו הוא וסיילס לחברים אידיאליים וטיפחו קשר של ידידות שהסב לאליזבת קורת רוח רבה, כי בין סיילס לאחיו שררה עוינות מאז למד בנה הצעיר לדבר.

השמחה שניכרה בעיניו הקורנות כשראה אותה התעמעמה במבטו, והיא ידעה שהוא מבין את כוונתה. "אני חושש שמזג האוויר לא יכול להיות תמיד מה שאנחנו רוצים," אמר בהטיית ראש מתנצלת שאישרה לאליזבת את הסיבה שייחסה לבואו.

"המכתב שציפינו לו הגיע?" שאל סיילס.

"סוף־סוף. הוא אצלי בתיק, וגם אחד מלוקאס טאנֶ ר. הוא והקבוצה שלו כבר הגיעו לארץ הדשנה."

לאליזבת לא היתה שום כוונה להיכנס הביתה. היא החליטה שאם הם רוצים לדבר ביחידות, הם יכולים להיוועד במקום כלשהו שמחוץ לטווח השמיעה שלה, אבל קיוותה שהם לא יעשו זאת.

לפעמים, הדרך היחידה שאִ פשרה לה לדעת מה מתרחש במשפחה שלה היתה לצותת ללא בושה או להטיל על אחד מהמשרתים לעשות זאת. היא שמעה את סיילס קורא ללזרוס שבתוך הבית שיביא קפה. יופי. הם אומרים להיוועד במרפסת, ביופיו של בוקר הסתיו.

"תוכן המכתב ישמח אותי?" שאל סיילס.

"רובו," השיב חברו.

אליזבת ידעה על מה הם מדברים. הם ניגשו עכשיו בכל הרצינות להגשמת חלומם המשותף, שעליו דיברו שנים. שניהם היו הצעירים בבנים, ולפיכך גדל כל אחד מהם בידיעה שאחרי מות האב הוא כנראה לא יהיה היורש היחיד של מטעי הכותנה שבבעלות משפחתו.

במקרה של ג'רמי, המציאות הזו לא היתה מציבה שום בעיה. הוא חי בשלום עם שני אחיו, אביו העתיר עליו חיבה והיה דואג שהוא יקבל את חלקו הראוי באחוזה. ג'רמי פשוט רצה שיהיה לו מטע משלו, ורצה לנהל אותו כפי שימצא לנכון. היחסים בין סיילס לאחיו ולהוריו היו שונים לגמרי.

מאז נולד מוריס, בנו הבכור, העדיף אותו בנג'מין טוליוור כיורש מטע קווינסקראון. "זה הנוהג," נהג לומר לאליזבת, כמי שמעולם לא התנתק מעקרון מסורת האבות, וגילם בכך את שימור מורשתו האנגלית שעל פיה הבן הבכור הוא שיורש את נכסי המשפחה. בקרוליינה הדרומית בוטל חוק זה בשנת 1779.

אבל הדעות הקדומות האחרות נותרו בעינן. בנג'מין ומוריס ראו עין בעין כל דבר, וזה כלל לא היה עניין של בן שרוצה לשאת חן בעיני אביו. מוריס היה באמת ובתמים שותף לדעותיו של אביו בכל נושא, מדת ועד פוליטיקה, ואילו סיילס נקט עמדה שונה ולעתים מרגיזה. איבה התפתחה בין האב לבנו ובין אח לאחיו, ולא הועילה החיבה שאליזבת העתירה על סיילס בניסיון לגשר על הפער ההולך ומתרחב ביניהם.

בנג'מין ידע שסיילס ואחיו, כשותפים שווים, יעוטו זה על זה עוד קודם שיֵ צא יום מותו. כדי למנוע את המצב הזה, הוא הוריש בצוואתו את המטע, את כל הכסף ונכסי המשפחה – קרקע, בית ותכולה, משק החי, ציוד ועבדים – למוריס, ואת סיילס השאיר חסר כול, פרט ל"משכורת" שנתית מרווחי המטע, כל עוד ישמש מנהל האחוזה תחת מרותו של אחיו.

אין תמה אפוא שסיילס, שהיה עכשיו בן עשרים ותשע ומלא מרירות של מי שנושל מחלקו בירושה, ביקש לנטוש את אדמת מולדתו ולשים פעמיו יחד עם ג'רמי וורוויק אל הארץ הדשנה שבחלק המזרחי של טקסס, אדמה נפלאה לגידול כותנה, כפי שנמסר בדיווחים. כמה עצוב הדבר שהוא יעזוב ובלבו איבה לא מוצדקת כלפי אביו, כי אליזבת ידעה משהו שסיילס לא ידע, והוא שבנג'מין טוליוור התעלם מאהבתו את אשתו מתוך אהבה לבנו הצעיר.

בעלה השאיר אותה בהשגחתו של בן רווק ושלומיאל שקרוב לוודאי לא יתחתן לעולם, והיא תזדקן בלי העונג שבנכדים שאותם תוכל לאהוב ולפנק. היא ידעה שמן הסתם תתחרט על כך, אבל החליטה להניח לסיילס – שהיה אדיש לאהבתה לנכדהּ הנערץ ולנערה שתהיה בקרוב אשתו השנייה – לעזוב ולעבור לטקסס בלי שיֵ דע לעולם שאביו תכנן את צוואתו במטרה לשלחו לחופשי.

ליילה מיצ'אם היא סופרת ומורה לשעבר שחיה בסן אנטוניו, טקסס

X